על – המבנה של מהפכות מדעיות, מאת תומס קון.צדק כהוגנות, מאת ג'ון רולס.

המבנה של מהפכות מדעיות, מאת תומס קון.
צדק כהוגנות, מאת ג'ון רולס.
מסדרת פילוסופיה של ספרי עליית גג.

עוד שני ספרים בסדרת הפילוסופיה של ספרי עליית גג, הפעם ספרים שרק אציין בקצרה. למה? את ספרו של קון קראתי מזמן, ועכשיו, בקריאה חוזרת, הוא קצת מייגע אותי. ואת ספרו של רולס התחלתי פעם, אבל התייגעתי בקריאה הראשונה ולא סיימתי. שניהם מהספרים היותר ארוכים בסדרה. כבר אמרתי שהקיצור מועיל?

אבל עדיין מדובר בשני ספרים חשובים, אז אומר בקיצור נמרץ –

ספרו של קון עוסק בפילוסופיה של המדע ונחשב משמעותי מאוד בתחום. למעשה, הוא השם המוכר ביותר אחרי פופר. אבל בעוד פופר יצר קריטריון ליצירת מדע תקף – עקרון ההפרכה שלו (ע"ע) – קון מציג לנו כיצד הדברים קורים באמת – ישנו 'מדע תקני' שבמסגרתו עובדים, ומסגרת העבודה קובעת למה מתייחסים ברצינות ולמה לא. אך אז בא מדען פורץ-דרך ומשנה את כללי המשחק מן היסוד. ואז הוא נהפך ל'מדע התקני' החדש, וחוזר חלילה. הדוגמה הבולטת ביותר – ניוטון ואיינשטיין. ודוגמה מקומית שלנו – המקרה של שכטמן (אולי).
לעבודה תחת העיקרון הראשון, כמו גם תחת העיקרון השני, קורא קון 'פרדיגמה', ולמעבר ביניהם – 'שינוי פרדיגמה'. המושג הזה הפך לפופולרי מאוד, והוא משמש גם לתחומים מחוץ לתחום המדעי אליו כיוונו קון מראש, וזאת למורת רוחו. כך גם הוגים פוסטמודרניסטים רבים מרבים להזכיר את ספרו זה, שכביכול מראה שגם המדע יחסי ומשתנה, אך כאמור קון עצמו לא היה שבע-רצון משימוש זה.

ספרו של רולס הוא בתחום המכונה 'תיאוריה של צדק', ואף הוא חשוב מאוד בתחומו והשפיע רבות. רולס אומר כי כדי ליצור מציאות שוויונית וצודקת עלינו לדמיין מצב אותו הוא מכנה 'המצב הראשוני', שהוא מצב שהתקיים בטרם נולדנו, ושאחריו אנו יכולים למצוא את עצמנו בכל אחד מהמיצובים החברתיים הקיימים, לאו דווקא זה שנולדנו אליו. במצב זה – לדעת רולס (ואחרים חולקים עליו) – נרצה שייעשה צדק לכל המיקומים בחברה. למצב אי-הידיעה שתואר קורא רולס 'מסך הבערות'.
המתנגד החריף ביותר של רולס הוא רוברט נוזיק.

ההשפעה של 'הצו הקטגורי' של קאנט על רולס – ברורה כאן.

זה ממש על קצה המזלג על שני ספרים אלה, כדי שתהיה תמונה שלמה על כל הסדרה. בשבוע הבא אני מתכוון לכתוב על שני הספרים הנותרים – מנון ולכס של אפלטון ועל החירות של מיל, ובכך לסיים את הסקירה של סדרה זו.

להמשיך לקרוא "על – המבנה של מהפכות מדעיות, מאת תומס קון.צדק כהוגנות, מאת ג'ון רולס."

חוק, חירות ומוסר, מאת ה.ל.א. הארט.

חוק, חירות ומוסר, מאת ה.ל.א. הארט.
מאנגלית – אליה גילדין.
ידיעות ועליית גג, 2006, 159 עמ'.

(הביקורת הזו תהיה קצרה וארוכה. קצרה – על הספר – עד הקו המקווקו. וארוכה – כמה הרהורים שלי – אחרי הקו).

זהו ספר בפילוסופיה של המשפט. אין לי הרבה ידע בתחום זה, וממה שנכתב בהקדמה הבנתי שיש מחסור כללי בטקסטים בעברית בתחום זה. למעשה, גם לא שמעתי על הספר הזה ולא על המחבר – שנאמר שהוא מגדולי הפילוסופים של המשפט במאה ה-20 – לפני שהגעתי אליו, מתוך קריאת הסדרה של עליית גג. לכן מצד אחד מצאתי עניין רב בקריאה, אבל מצד שני אין לי באמת את הכלים להעריך אותו כראוי. בכל זאת אנסה.

הארט דן בשאלה יסודית – האם החוק צריך רק למנוע גרימת נזק לזולת – כפי שחשב מיל וכתב זאת בספרו הנודע 'על החירות', שהארט מרבה להזכיר אותו ולהתייחס אליו (ושאני מקווה להגיע גם אליו בקרוב) – או שהחוק יכול גם להשתית נורמות מוסריות המקובלות בחברה, אף שאינן פוגעות באיש – כפי שכתב הלורד דבלין, איתו הארט מתעמת לכל אורך הספר, וכפי שקודם לכן כתב הוגה בשם סטפן, שהתעמת עם ספרו של מיל, וגם הוא מוזכר הרבה לאורך הספר.
למעשה, כל הספר הוא ויכוח עם אותו לורד דבלין, שהביע דעה מתנגדת להצעה שהייתה באותו זמן באנגליה (ספרנו יצא במקור ב-1963) – לבטל את איסור ההתאבדות, הזנות וההומוסקסואליות.
לפי ההערכתי, הארט מציע הבחנות רבות, אך לא באמת הצלחתי להבין מה עיקר הטיעון שלו, מלבד חזרה על דברי מיל. מבין ההבחנות, המרכזית ביותר היא ההבחנה בין מוסר פוזיטיבי ומוסר ביקורתי. המוסר הפוזיטיבי הוא אופן ההתנהגות המקובל בחברה נתונה, ואילו המוסר הביקורתי הוא המישור העקרוני הקובע את ההתנהגות.
הבחנה זו קיימת, כמובן גם היום. אמנם המוסר הביקורתי הוא הגיוני ומוצדק, אך חברות משתנות לאט. כך, האיסור על יחסים הומוסקסואליים שהיה תקף בזמן כתיבת הספר, היום כבר התבטל. אבל האם הוא התבטל בגלל שינוי כלשהו בעיקרון? לי נראה יותר שסיבת ביטולו הוא השינוי בנורמות החברתיות ולא בעיקרון.
כך גם, אוכל להוסיף, המילה 'מוסר' באה משורש יס"ר, מלשון יסורים – בתנ"ך האב מייסר את בנו כדי לכוונו לדרך הישר. אך באטימולוגיה עממית אולי אפשר לומר שהוא גם מלשון מסורת, מה שנמסר מדור לדור.
אכן, בין שני הקטבים האלה מתחוללים כל המאבקים החוקיים שלנו.

הספר עצמו קצר, והטקסט של הארט בתוכו עוד יותר קצר – כ-80 עמודים בסך הכול, אותם עוטפים מאמר פתיחה ומאמר סיום מאת פרופ' רות גביזון ז"ל, מהמשפטניות הבולטות בישראל, שהלכה לעולמה לא מזמן. מאמריה כאן פוקחי עיניים ביחס לתחום זה בכלל. ביקורת זו מוקדשת לזכרה.

אוסיף כאן מעט דברים על הגישה שלי ביחס לכמה סוגיות, שמותאמת לגישת מיל והארט –

התאבדות – באופן אבסורדי היא מנוגדת לחוק. אבל יותר מזה – היום אדם במצוקה שייפנה לפסיכיאטר ויספר שהוא חושב לשים קץ לחייו יכול להיות מאושפז בכפייה משום שהוא 'מהווה סכנה לעצמו'. אלא שמקומות האשפוז האלה אינם מקומות נעימים, בלשון המעטה, ולכן רבים ירצו להימנע מהם. ולכן לא יספרו על מצוקתם. זהו, אם כך, מעין 'מלכוד 22', חוק אבסורדי, שלדעתי עלה בחיים רבים.

עישון – עדיין מותר לעשן, אך מחירי הסיגריות גבוהים מאוד, ורובם הולכים למיסים. הטענה הנפוצה היא כי יש לכסות את עלות הטיפול הרפואי שהמעשן ככל הנראה יזדקק לו. אלא שבדיקה העלתה שהכספים המתקבלים ממיסוי הסיגריות היום מכסים יותר מפי שלושה (!) מכל טיפול רפואי עתידי. אבל להעלות את מחירי הסיגריות זה יעיל, כי זה מכניס כסף לאוצר, ולא מעורר התנגדות, כי הרוב תומכים בזה. בקיצור, צעד פופוליסטי ללא מחיר.
אבל האמנם אין לזה מחיר? להערכתי מי שמעשנים הכי הרבה הן השכבות הנמוכות ביותר בחברה. למשל, במחקר אחד נמצא כי רוב מוחלט של נפגעי הנפש – מעשנים. אם כך, הפגיעה הכלכלית כאן היא בחלשים ביותר.

זנות – לאחרונה חוקק בישראל חוק האוסר על הזנות. למעשה, מי שקידם את החוק ביותר הוא הצד במפה הפוליטית שאני תומך בו. אלא שאני לא תומך בחוק זה מאותו טעם השוזר את כל הדוגמאות פה, ולדעתי הוא גם לא יעיל.

פוליגמיה – כאן יש מקרים שונים – קיימת הפוליאמוריה – יחסים עם כמה בני זוג בהסכמה – שאין סיבה עקרונית להתנגד לה (בחוק). קיימת גם פוליגמיה בחברות מסורתיות, כמו בחברה הבדווית, שהיא מקובלת היום מטעמים של סובלנות תרבותית. אך קיימת גם פוליגמיה נצלנית ומזיקה, כמו זו שהייתה בכת של גואל רצון, ונראה שמטרת החוק האוסר אותה מכוון למקרים כאלה (מלבד הנורמה החברתית). האתגר הוא להבחין – משפטית – בין המקרים.

גילוי עריות – באותה מידה אפשר לשאול מדוע לאסור גילוי עריות? ברמה ה'פוזיטיביסטית' – זה לא נורמטיבי וטאבו גדול. וברמה העקרונית? כאן אפשר לומר שכמעט בכל המקרים יחסי גילוי עריות הם יחסים נצלניים היוצרים פגיעה חמורה.

הפלות והמתת חסד – כאן אספר סיפור: בבגרות בהבעה (כמדומני), שעשיתי אי-אז, נתנו כמה אפשרויות – מה דעתי על היחס הנכון להפלות, או להמתת חסד, ועוד. אני בחרתי (תוך סיכון מסוים) לענות על כל השאלות יחד, ואמרתי את הדבר הבא –
בכל המקרים בהם יש מחלוקת ציבורית בדבר מהו הדבר הנכון והמוסרי לעשות יש לאפשר את הדבר. כך בהפלות וכך בהמתות חסד. משום שהחוק צריך לקבוע דברים שיש הסכמה גורפת להם – כגון האיסור לרצוח או לגנוב, אך משעה שיש מחלוקת, חוקי המוסר אינם קבועים, ויש לאפשר את קיום הפעולה.
עד היום אני חושב שהכלל הזה די טוב. בכל מקרה במבחן קיבלתי ציון טוב מאוד.

סמים – היום כבר יש גראס רפואי, ואם דבר מיטיב כתרופה אין סיבה שלא לאפשר אותו לכולם. מה גם שרבים משתמשים בו גם כך. בסקר שנעשה, אם אינני טועה – יותר ממחצית הסטודנטים בישראל הודו שהשתמשו בו.
הבעיה היא מה עושים עם סמים קשים? העיקרון שלנו אומר שיש לאפשר גם אותם, אך אני מודה שכאן אני חש בעייתיות מסוימת.

כאן אולי המקום לסיים בהערה כללית –
אני חושב שטוב שלכל אדם תהיה נקודת מוצא עקרונית, ממנה הוא יוצא ובוחן את הדברים. כמובן, נקודות המוצא יכולות להיות שונות אחת מהשנייה לגבי כל אדם. מה שתיארתי לעיל, למשל, זו רק ההשקפה שלי (למרות שמופיעים בה גם כמה נתונים).
אבל כאן נפוצה גם תופעה שבעיניי היא שלילית – בא אדם היוצא מתוך תפיסת עולם אחת ומנמק את דבריו מתוך תפיסת עולם אחרת. למשל – רק דוגמה – אדם שיוצא מתוך עולם הערכים הדתי, שהוא תופס כמחייב, אך מציג את טענותיו במונחים של העולם הליברלי, שהוא בעצם דוחה. לרוב אותו אדם יאשים את הליברלים (בדוגמה זו) ב'צביעות' (כמה פופולרית מילה זו לאחרונה), משום שלדעתו הם אינם נאמנים לתפיסת עולמם-הם. אלא שהצביעות האמיתית כאן היא שלו, משום שהוא משתמש בעולם ערכים זר לו רק לשם יצירת תועלת לעצמו. היה מוטב שיאמר בבירור מתוך איזו תפיסת עולם הוא יוצא ומהן טענותיו בהתאם לכך. כך ניתן ליצור שיח מכבד.
ומה באמת לגבי הליברל שלנו? כאן צריך לדעת, שגם אם יש לך נקודת מוצא ברורה, לפעמים המציאות מציבה אתגרים, ולא תמיד הכול ברור. כך, למשל, בדוגמת הסמים הקשים שהבאתי לעיל. אך האם זה אומר שיש כאן 'צביעות'? לא, זה פשוט אומר שיש כאן מורכבות.
ולבסוף, אנו רואים שבין כך ובין כך, תמיד יש מתח בין הגישה השמרנית ובין זו הליברלית. הנורמה הקיימת לא ממהרת להשתנות, לוקח לה זמן. בין אם הדבר הוא הרצוי, או רק המצוי, בכל מקרה זה המנגנון הפנימי של החברה שלנו.

כל זה, כמובן – לדעתי.

ואולי אמשיך את הדיון בביקורת על מיל (בנושא הבוער של דת ומדינה עדיין לא נגעתי).

לחשוף את הפוסטמודרניזם מאת סטיבן היקס – ביקורת חוזרת.

לחשוף את הפוסטמודרניזם מאת סטיבן היקס – ביקורת חוזרת.
שיבולת (וסלע מאיר), 2019.

לפני כמה חודשים קראתי את הספר הזה וכתבתי עליו דברים כלליים. כאן –
https://hagaibooks.wordpress.com/2019/10/23/%d7%9c%d7%97%d7%a9%d7%95%d7%a3-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%a4%d7%95%d7%a1%d7%98%d7%9e%d7%95%d7%93%d7%a8%d7%a0%d7%99%d7%96%d7%9d-%d7%9e%d7%90%d7%aa-%d7%a1%d7%98%d7%99%d7%91%d7%9f-%d7%94%d7%99%d7%a7%d7%a1/

עקרונית, מצאתי אותו מעניין, אך בעייתי. עתה, בעקבות הפניה שקיבלתי, קראתי אותו שוב, ושוב מצאתי אותו מעניין, ואפילו מעניין מאוד, אך שוב אני חושב שאולי יש בו בעיה.

מה מעניין בו?
היקס סוקר את תולדות הפילוסופיה מאז קאנט ומראה כיצד כל ההוגים המרכזיים שהוא סוקר – הגל, שופנהאואר, קירקגור, ניטשה, היידגר, ויטגנשטיין ועוד – בעצם הפנו עורף לתבונה ולערכי הנאורות. הסקירה כוללת את קאנט עצמו, למרות שהוא בדרך-כלל נחשב כחלק מרכזי בתנועת הנאורות עצמה. והוא נכלל בסקירה בצדק, מבחינת היקס, כי הוא זה שערער על קיום המציאות האובייקטיבית וטען כי אנו יכולים לתפוס רק את עולם התופעות, באופן סובייקטיבי. ממשיכי דרכו למדו ממנו ופנו אל עבר מחוזות אי-רציונליים ואנטי-רציונליים. עד כאן יפה. ואת עיקרי הטענה הזו אציג בהמשך בציטוטים (שאני מקווה שאינם רבים מדי).
מלבד זאת, התנגדות לרציונליות מופיעה גם אצל רוסו ומסורתו, וכן אצל הרדר והוגים לאומנים נוספים. הפוסטמודרניזם הוא רק המשך למגמות אלו.
כמו כן, יש כאן דיון בסוציאליזם שלא אכנס אליו. אך זה חשוב, כי ההוגים הפוסטמודרנים כולם – ובמיוחד פוקו, דרידה, ליוטר ורורטי, שהוא מציין ביחד – שייכים כולם לצד השמאלי של המפה הפוליטית.

אז מה בעייתי בו?
בעייתי – שעולה השאלה, אם כל ההוגים המרכזיים במאתיים השנים האחרונות הלכו לכיוון אחד, שמא אי-אפשר להימנע ממנו? אולי באמת אי אפשר להוכיח את קיומה של המציאות החיצונית האחת, למרות שהיא ברורה לנו בחוש?
למה הדבר דומה? לתורת הקוונטים, לפיה עצם הבחינה של המציאות הפיזית משנה אותה, בהתאם לקו-המחשבה הסובייקטיבי שתיארנו. ועדיין, תורה זו הוכחה כנכונה, על אף שאינה עולה בקנה אחד עם האינטואיציה הראשונית שלנו.

אם כך ואם כך, זהו ספר מעניין מאוד, ושווה לעורר שיח רציני בשאלות כבדות המשקל שהוא מעלה.

והנה כמה ציטוטים מייצגים מתוכו –

"שליירמאכר הלך בעקבות האמאן וגרס שרגש — במיוחד רגש דתי — הוא צורה של קוגניציה, כזו המעניקה לנו גישה למציאות הנואומנלית; אלא ששליירמאכר טען שהרגשות הללו מופנים כלפי פנים יותר מאשר כלפי חוץ. אדם אינו יכול לתפוס נואומנה באופן ישיר. הוא יכול רק לבחון את עצמו מבחינה פנומנולוגית, את רגשותיו העמוקים ביותר, וכך לחוש באופן עקיף את האלוהי האולטימטיבי. כפי שהצהיר האמאן, כשהאדם מתעמת ישירות עם הרגש הדתי הוא נחשף לטבעו המהותי.

כשאדם מגלה את טבעו המהותי, תחושת העצמי המרכזית שהוא נאלץ לקבל היא תחושה של תלות מוחלטת. במילותיו של שליירמאכר, "מהות הדת היא רגש של תלות מוחלטת. התנערתי ממחשבה רציונלית לטובת תאולוגיה של רגש". על האדם לחתור למימוש עצמו באמצעות חקירה ואימוץ של אותו רגש של תלות מוחלטת. הדבר מחייב התקפה על התבונה, שכן התבונה מעניקה תחושת עצמאות וביטחון."

"בחיל ורעדה אנו מוצאים דברי שבח שמרעיף קירקגור על אברהם, שמתוך קריאת תיגר על התבונה ועל המוסריות באשר הן היה מוכן לכבות את חשיבתו ולהרוג את בנו יצחק. מדוע? משום שאלוהים ציווה עליו לעשות זאת. כיצד ייתכן הדבר? אלוהים טוב יציב לאדם דרישה כזו? הדבר הופך את אלוהים אכזרי באופן שאינו ניתן להבנה. אלוהים הבטיח שדרך יצחק יקום לאברהם זרע רב ככוכבי השמיים — הדרישה להקריב את יצחק הופכת אותו למפר הבטחות. מדובר בהרג של חף מפשע — והדרישה הופכת את אלוהים גם ללא-מוסרי.

כאב עצום ייגרם לאברהם ולשרה בעקבות אובדן בנם — הדרישה הופכת אלוהים לאכזר. האם אברהם מורד? לא. האם הוא בכלל מפקפק? לא. הוא מכבה את חשיבתו ומציית. זוהי, כך טען קירקגור, תמצית החיבור הקוגניטיבי שלנו למציאות. כמו אברהם חייב כל אחד מאיתנו ללמוד "לוותר על ההבנה שלו ועל החשיבה שלו, ולהשאיר את הנשמה שלו מקובעת על האבסורד".

כמו אברהם איננו יודעים ואיננו יכולים לדעת. אנו חייבים לקפוץ בעיוורון אל הלא ידוע. קירקגור כיבד את אברהם בתואר "אביר האמונה" בשל מוכנותו "לצלוב את התבונה" ולדלג אל האבסורדיות."

"שופנהאואר, אף הוא מהדור שאחרי קאנט, בן זמנו של הגל, חלק בתקיפות על הניסיונות הפחדניים לטעמו לחזור לדת לאחר דחיית תבונת הנאורות. בעוד הגל אכלס את ממלכת הנואומנל של קאנט ברוח דיאלקטית ואילו שליירמאכר וקירקגור חשו או קיוו נואשות שאלוהים נמצא אי שם, רגשותיו של שופנהאואר גילו לו שהמציאות היא רצון. רצון המאופיין באי־רציונליות ובקונפליקט עמוקים, החותר באופן מתמיד ועיוור לעֵבר האַיִן. אין פלא אפוא שלתבונה לא היה סיכוי להבין זאת: הקטגוריות הנוקשות של התבונה והסכמות הארגוניות המסודרות שלה אינן עונות על צרכיה של מציאות שהיא ההפך מכל אלה. רק דומה יכול להכיר את דומהו. רק דרך רצונותינו, רגשותינו הנלהבים — במיוחד אלו שהמוזיקה מעוררת בנו — אנו יכולים לתפוס את מהותה של המציאות.

אבל רובנו פחדנים מכדי לנסות, שכן המציאות אכזרית ומפחידה. זו הסיבה לכך שאנו נאחזים בתבונה באופן כה נואש. התבונה מסייעת לנו לעשות סדר בדברים, לגרום לעצמנו לחוש בטוחים ומוגנים, להימלט מהאימה המסחררת אשר היא — כך אנו חשים ברגעי כנות — המציאות. רק לקומץ האמיצים ביותר יש העוז לחדור מבעד לאשליות התבונה אל האי־רציונליות של המציאות."

"בדרישתו הנלהבת מבני האדם להיות כנים עם עצמם שאף אפוא ניטשה לפרוץ אל מחוץ לקטגוריות המלאכותיות והמצמצמות של התבונה. התבונה היא כלי לחלשים הפוחדים להתייצב עירום ועריה אל מול מציאות אכזרית ורוויית קונפליקטים ולכן בונים פנטזיה בצורת מבנים אינטלקטואליים שיוכלו להתחבא בתוכם. הדבר הנחוץ לנו כדי להוציא את המיטב האפשרי מעצמנו הוא ה"בטחון המושלם בפעולה, ליצרי הוויסות הלא-מודעים". הנענה לאתגר, איש העתיד, לא יתפתה למשחקי מילים אלא יאמץ לחיקו את הקונפליקט. הוא יפנה לדחפיו העמוקים ביותר, לרצון שלו לעוצמה, ויתעל את כל אנרגיות האינסטינקטים שלו לכיוון חדש ונמרץ.

בניגוד לשליירמאכר, לקירקגור, לשופנהאואר ולניטשה נראו אפוא קאנט והגל כמגיני התבונה. ועדיין, ההנחות הקאנטיאניות וההגליאניות הן שהוציאו לדרך את התנועות האי־רציונליסטיות של המאה התשע־עשרה.

המורשת שהותירו האי־רציונליסטים למאה העשרים כללה ארבע תמות מרכזיות:

1. הסכמה עם קאנט שלתבונה אין יכולת לדעת את המציאות;
2. הסכמה עם הגל שהמציאות רוויית קונפליקטים או אבסורדית;
3. מסקנה שהתבונה מנוצחת בידי רגש, אינסטינקט או קפיצות של אמונה; ושֶ-
4. הלא-רציונלי והאי־רציונלי מניבים אמיתות עמוקות על המציאות."

"לאחר קאנט נטשה המסורת האירופית בעליצות את התבונה והציבה בקדמת הבמה את הספקולציה הפראית, הרצונות המתנגשים והרגשות הנסערים. בסינתזה שיצר היידגר במסורת האירופית אנו יכולים לראות בבירור רבים ממרכיבי הפוסטמודרניזם. היידגר הציע לממשיכי דרכו את המסקנות שלהלן, שכולן התקבלו בידי הזרם המרכזי של הפוסטמודרניזם, בשינויים קלים:
1. קונפליקט וסתירה הם האמיתות העמוקות ביותר של המציאות;
2. התבונה סובייקטיבית ואין לה יכולת להגיע לאמיתות הנוגעות למציאות;
3.  יסודותיה של התבונה — מילים ומושגים — הם מכשולים שיש להסיר מהם את הציפוי, לפרקם (לעשות להם "דסטרוקציה") או לתלוש מהם את המסכה;
4. סתירה לוגית איננה סימן לכישלון וגם אין לה חשיבות מיוחדת;
5. רגשות, ובמיוחד רגשות מורבידיים של חרדה ואימה, הם מדריך מעמיק יותר מן התבונה;
6. המסורת הפילוסופית המערבית כולה — האפלטונית, האריסטוטלית, הלוקיאנית או הקרטזיאנית, המבוססת על חוק האי-סתירה ועל ההבחנה סובייקט/אובייקט — היא האויב שעליו יש לגבור."

"לודוויג ויטגנשטיין והפוזיטיביסטים הלוגיים המוקדמים הסכימו עם ראסל ולקחו את מסקנתו צעד נוסף קדימה בהציעם הסבר לכישלון הפילוסופיה: הפילוסופיה אינה יכולה להשיב על שאלותיה משום ששאלותיה חסרות משמעות. אין אלו שאלות שלמרבה הצער קשה לנו להשיב עליהן — אלא שאלות שכבר הן עצמן אינן מובנות; הן פסבדו-רעיונות. מוריץ שְלִיק, למשל, הטרים את האנטי-ריאליזם של הפוסטמודרניזם בכותבו על חוסר המשמעות של טענות הנוגעות לעולם החיצוני: "האם העולם החיצוני קיים?" היא שאלה לא מובנת, שכן "הפרכתה ואישושה כאחד חסרי משמעות". ואם איננו יכולים לדבר באופן משמעותי על עולם חיצוני, הרי ייחוס סיבה ותוצאה לָעולם גם הוא חסר משמעות. סיבתיות היא "אמונה טפלה", כתב ויטגנשטיין.

טעותם של הפילוסופים הקודמים הייתה המחשבה שהפילוסופיה עוסקת בנושאי תוכן ייחודיים לה. הדבר שגוי, טענו הפוזיטיביסטים הלוגיים: לפילוסופיה אין שום תוכן כגון מטפיזיקה, אתיקה, תאולוגיה או אסתטיקה. אלו כולן חקירות חסרות משמעות שיש להיפטר מהן."

"באמצע המאה, המסקנה השלטת בנוגע לתפיסה הייתה שהיא עמוסה לעייפה בתיאוריה. השמות המובילים בפילוסופיה של המדע — אוטו נוֹירַת, קרל פּוֹפֶּר, נוֹרווּד הנסון, פול פַיֶיראַבֶּנְד, תומס קוּן וּוילרד ון אורמן קוויין, שגרסאותיהם לפילוסופיה אנליטית אומנם היו שונות מאוד זו מזו — טענו כולם שהתיאוריות שלנו מכתיבות במידה רבה את מה שאנו צפויים לראות. אם לנסח את טענתם בשפת המקור של קאנט: האינטואיציות התפיסתיות שלנו אינן מתאימות עצמן לאובייקטים, אלא למה שכושר ההכרה שלנו מספק מתוך עצמו. מסקנה זו בנוגע לַתפיסה הרסנית למדע: אם תפיסותינו גדושות תיאוריה, התפיסה איננה כלי ניטרלי ובלתי תלוי לבחינת התיאוריות שלנו. כלומר, אם המבנים המושגיים שלנו מעצבים את תצפיותינו לא פחות מכפי שתצפיותינו מעצבות אותם, הרי אנו תקועים במערכת סובייקטיבית ללא גישה ישירה למציאות."

"הצעד הבא היה של תומס קון. ב-1962 פורסם ספרו המבנה של מהפכות מדעיות, שהיה לציון דרך. הספר תיאר את התפתחויות הפילוסופיה האנליטית בארבעת העשורים שקדמו, והדגיש את המבוי הסתום שאליו היא הגיעה. אם כלי המדע הם תפיסה, לוגיקה ושפה, אזי המדע — מבּניה-יקיריה של הנאורות — אינו אלא מיזם מתפתח, סובייקטיבי מבחינה חברתית, שאינו יכול לטעון לאובייקטיביות יותר מכל מערכת אחרת של אמונות. הרעיון שלפיו המדע מדבר על מציאות או על אמת הוא אשליה. אין אמת. יש רק אמיתות, ואמיתות — משתנות.

כתוצאה מכך קרסה בשנות השישים של המאה העשרים הרוח הפרו-אובייקטיבית והפרו-מדעית במסורת האנגלו-אמריקנית."

"לאחר הסיור הסוער הזה על פני מאתיים ועשרים שנות פילוסופיה אני יכול לסכם כעת ולהציע את ההיפותזה הראשונה שלי בנוגע למקורותיו של הפוסטמודרניזם: הפוסטמודרניזם הוא הביטוי העקיב וחסר הפשרות הראשון לתוצאות דחיית התבונה, תוצאות הכרחיות אם מביאים בחשבון את ההיסטוריה של האפיסטמולוגיה מאז קאנט."

"הנה אפוא ההיפותזה השנייה שלי בנוגע לפוסטמודרניזם: הפוסטמודרניזם הוא האסטרטגיה האפיסטמולוגית של השמאל הקיצוני האקדמי בבואו לתת מענה למשבר שגרמו מפלותיו של הסוציאליזם בתיאוריה ובמעשה."

"אבל הוגי הנאורות הניחו את קיומו של טבע אנושי אוניברסלי. הם החזיקו בדעה שהתבונה האנושית יכולה להתפתח בצורה שווה בכל התרבויות. מכך הסיקו שכל התרבויות תוכלנה להשיג בסופו של דבר אותה דרגת התקדמות, וכאשר הדבר יקרה ישימו בני האדם סוף לכל האמונות הטפלות והדעות הקדומות האי־רציונליות שהפרידו ביניהם. אז יגיע המין האנושי לסדר חברתי ליברלי קוסמופוליטי ורגוע.

הדבר אינו כך, אמר הרדר. תחת זאת, כל פוֹלְק (עם, במובן האתני והתרבותי) הוא "משפחה מובחנת" ייחודית. לכל פולק תרבות שונה, והוא קהילה אורגנית הנפרשת לאחור ולפנים על פני הזמן. לכל פולק המאפיינים הטבועים בו, תכונותיו המיוחדות לו. והתרבויות הללו בהכרח מנוגדות זו לזו. כאשר כל אחת מהן תגשים את ייעודה העצמי יתנגש מסלולה ההתפתחותי הייחודי עם מסלוליהן ההתפתחותיים של התרבויות האחרות.

האם ההתנגשות הזאת רעה? לא. לפי הרדר, אל לנו לשפוט. שיפוט בנוגע לטוב או לרע נקבע מבחינה תרבותית ופנימית על פי מטרותיה ושאיפותיה כל תרבות. אמות המידה של כל תרבות נובעות ומתפתחות מצרכיה ומנסיבותה הייחודיים"

"תרסימכוס היה ממייצגי הדור השני, המתון פחות, של הסופיסטים. בני דור זה העמידו טיעונים סובייקטיביסטיים ויחסיים כתימוכין לטענה הפוליטית שלפיה צדק הוא אינטרס של החזקים. הפוסטמודרניסטים — שהגיעו אחרי אלפיים שנות נצרות ושתי מאות של תיאוריה סוציאליסטית — השתמשו באותם טיעונים לצידוק הצד ההפוך: הסובייקטיביזם והיחסיות נכונים, אך התמיכה נתונה הפעם לקבוצות החלשות שדוכאו לאורך הדורות. הצדק, בניגוד לדברי תרסימכוס, הוא האינטרס של החלשים."

"בשיח הפוסטמודרני, האמת נדחית במפורש, ועקיבות עשויה להיות תופעה נדירה. חשבו על צמדי הטענות הבאים:

מצד אחד, כל אמת היא יחסית; מצד שני, הפוסטמודרניזם אומר אותה כפי שהיא באמת.
מצד אחד, כל התרבויות זכאיות במידה שווה לכבוד; מצד שני, התרבות המערבית הרסנית ורעה באופן ייחודי.
ערכים הם סובייקטיביים — אבל סקסיזם וגזענות הם רוע של ממש.
טכנולוגיה היא רעה והרסנית — ואין זה הוגן שלחלק מהאנשים יש יותר טכנולוגיה מלאחרים.
הסובלנות טובה והַשליטה רעה — אבל כשהפוסטמודרניסטים מגיעים לעמדות כוח מגיעה איתם תקינות פוליטית.

יש כאן דפוס חוזר: סובייקטיביזם ויחסיות בנשימה אחת, מוחלטות דוגמטית בנשימה הבאה. הפוסטמודרניסטים מודעים היטב לסתירות, במיוחד משום שמתנגדיהם מצביעים עליהן בעונג בכל הזדמנות. הפוסטמודרניסט, מצידו, יכול כמובן להגיב בביטול בצטטו את הגל: "אלו אינן אלא סתירות לוגיות אריסטוטליות", אבל לומר זאת זהו דבר אחד, ואילו לשאת סתירות הגליאניות מבחינה פסיכולוגית הוא דבר שונה למדי."

– לחשוף את הפוסטמודרניזם מאת סטיבן היקס