חיים בעיר, מאת ארז עמיר שניר הוצאה לאור, 2020, 212 עמ'. כולל, כמובן, צילומים רבים.
קודם כל גילוי נאות – המחבר הוא בנו של חבר טוב וותיק שלי.
ארז עמיר היום בן 17, אך התחיל לצלם חיות כבר בגיל 11. כבר מרשים! הספר הזה כולל מבחר מהצילומים שלו, מלווים בסיפורים קצרים בני שניים-שלושה עמודים, או לפעמים יותר, הסובבים סביב הצילומים. לא הכרתי ספר כזה קודם ולא ידעתי למה לצפות, אך במהלך הקריאה הופתעתי מאוד לטובה. מה אומר, אני אהיה חשוד כאן כבעל דעה משוחדת, אך אני חושב שהסיפורים נפלאים! כמה דמיון וכמה תבונה יש בהם. ארז מתגלה כנער נבון ורגיש, כי מהי תבונה אם לא התבוננות, וכאן יש התבוננות רבה וקפדנית. הספר הוא קודם כל על חיות – ציפורים בראשונה, אך עוד חיות רבות נוספות – אלא שהוא גם ספר על בני אדם, שארז פוגש רבות ביציאותיו החוצה. וכמעט כל סיפור מאיר איזה צד חבוי בהתנהגותם של בני אדם אלה. לכן, נכון, זה ספר על הטבע, אך אולי לא פחות מזה זהו ספר על הטבע האנושי. מצאתי את עצמי צוחק לפעמים, ולפעמים מודאג, ואף מוטרד – אף כי לא אכנס לזה כאן. ומעבר לזה, למדתי על עולם הטבע, שנמצא ממש מעבר לאף שלנו, גם בתוך העיר, ולרוב איננו שמים לב אליו. יש קהילה גדולה בארץ של מצלמי־ציפורים וספר זה מהווה הצצה אליה, אף כי ארז אינו צלם־ציפורים רגיל, מסתבר, ולא רק בגלל גילו הצעיר. ועדיין, גם אחרי קריאת הספר, אני חייב לומר שאיני מצליח להבין עד הסוף את המשיכה הזו, המתוארת כה יפה בספר. אבל מילא, כל אחד ותחביבו. וזה ללא ספק תחביב יפה וחיובי. עוד צריך לציין כי לא כל הסיפורים התרחשו באמת, כפי שמצוין בהקדמה, או לפחות לא באופן שסופרו. אך עדיין נראה לי שרובם כן אמיתיים, למרות שהספר מכיל סיפורים מפליאים כה רבים. נראה לי כך – כי מי שיוצא החוצה, לטבע, בהכרח יימצא דברים מעניינים רבים.
הספר יצא דרך מימון המונים, וקדמה לו תערוכת צילומים שנערכה בתיאטרון ירושלים, הישג לא מבוטל לנער צעיר. ולבסוף, הצילומים עצמם – יפים מאוד, עד כמה שאני יכול להעריך.
אני ממליץ על הקריאה, היא באמת מהנה ומפתיעה. וחוץ מזה, מתי לאחרונה יצא לכם לקרוא ספר של מישהו שטרם מלאו לו 18?
שבעת החכמים, מאת דגיונס לארטיוס. תרגום אברהם ארואטי. נהר, 2020, 126 עמ'.
זהו ספר ראשון מתוך עשרה ספרים המרכיבים יחד את 'חיי הפילוסופים' מאת דיוגנס לארטיוס, בן המאה השלישית לפנה"ס. ספר זה מציג לנו ביוגרפיות של כמאתיים פילוסופים יוונים, רבים מהם אינם מוכרים לנו משום מקום אחר, ולכן הוא רב־ערך ביותר להכרת התקופה הקלסית היוונית. בספר הראשון המוגש כאן מוצגים 'שבעת החכמים' הראשונים, אף כי הספר כולל בעצם אחד-עשר ביוגרפיות. לגבי כל חכם, מלבד הצגת הפרטים הביוגרפיים, מוצג מבחר נאה מאמרותיו, וכן ממכתבים שלו ועוד. אני מצאתי שמבחינתי לפחות מקבץ האימרות הזה הוא החלק המעניין ביותר.
הנה למשל כמה מאמרותיו של חכם בשם קלאובולוס –
"נצור לשונך מדברי בלע; עשה את המידה הטובה לבת בית, ואת העוון — לזר; הימלט מעוולה; יְעַץ לעירך אך את הטוב מכול; משול בַּעונג; לא תעשה דבר בכוח; חנך את ילדיך; שים קץ לאיבה. לא תגלה חיבה לאשתך, אף לא תריב עמה, בנוכחות זרים; כי האחד הוא אות לסכלות ומשנהו — לטירוף. אל תעניש את משרתך בהיותך שיכור, שהרי תיחשב לשותה יין ורע לו. קח אישה בת מעמדך; הן אם תיקחנה מן הנעלים ממך, אומר קלאובּולוס, יהיו קרוביה לאדוניך. אל תצחק על הנלעגים; הן תעורר שנאתם כלפיך. בשעת הצלחתך אל תתהלך בגאון; אם תרד מנכסיך, לא תִּשְׁפַּל. דע לשאת את תהפוכות הגורל באצילות נפש."
אך גם בחלקים האחרים לעיתים יש עניין רב. כך, למשל, למדתי כי סולון, המחוקק הגדול, קבע חוק של שמיטת־חובות, ממש בדומה לזה המופיע בתורת־משה.
והנה עוד קטע ביוגרפי־אגדי, שמזכיר מאוד את סיפור חוני־המעגל מהגמרא, שנרדם לשבעים שנה –
"אֶפִּימֶנִידֵס, כפי שאומר תאופּומפּוס ורבים אחרים, היה בנו של פַיְסְטִיוֹס, אך יש אומרים כי אביו היה דּוֹסִיאַדַס, ואחרים — אַגֵסַרְכוֹס. מוצאו מקנוסוס שבכרתים, אך משום שהאריך שערו נבדל במראהו מבני המקום. פעם שלחוֹ אביו לשדה בעקבות כבשה תועה, והנה בצהריים סטה מדרכו, נרדם במערה ונם במשך חמישים ושבע שנה. כשהקיץ לאחר תקופה זו, המשיך לחפש את הכבשה, בחשבו כי נם אך זמן מועט. הואיל ולא מצאהּ, שב אל השדה וכשהבין, כי נשתנה המקום כולו ואף היה בבעלותו של אחר, חזר העירה במבוכה. שם נכנס אל ביתו הוא ופגש זרים ששאלוהו לזהותו; לבסוף מצא את אחיו הצעיר, שכבר היה אז ישיש, ולמד ממנו את כל האמת. הוא נתפרסם ברחבי יוון ונחשב לחביב האלים".
חכם זה גם הציל עיר ממגפה בדרכים מופלאות, וגם זה דומה לחוני שהוריד גשם בדרכים מופלאות.
אז סך־הכול ספר חשוב, וגם מהנה. כדאי לקרוא, במיוחד בתקופה זו, בה כה מעט ספרים חדשים יוצאים, בעקבות המצב.
עד סוף העולם – סרט ששודר אתמול בכאן, על האוונגליסטים בארה"ב ועל הקשר שלהם לישראל בכלל ולהתנחלויות בפרט. – סרט מרתק. כמובן הוצגה 'הקרן לידידות' של הרב אקשטיין, שעכשיו מנהלת אותה בתו, ונראה שהיא ממש מזדהה עם התפקיד. אין להפריז בחשיבות התופעה. האוונגליסטים מונים – לפי הסרט – כ-25 אחוזים מכוח ההצבעה בארה"ב, וככלל הם תומכים בטראמפ. וכך אכן בכירים בממשל טראמפ – דוגמת פנס ופומפאו – הם אוונגליסטים בעצמם. הם חגגו את מעבר השגרירות לירושלים, וכמו כן הם מתנגדים להפלות. רואיין גם כומר פלסטיני המתנגד להם אומר שהם לא בכיוון של להביא שלום לאזור, ואני חושב שהוא צודק. כי מה החזון האוונגליסטי הסופי? ארמגדון! מלחמת אחרית הימים, בה שני שליש מהעם היהודי ימותו, והשליש הנותר יתנצרו. לא חזון כזה חיובי עבורנו, אך בהתאם לחזון זה הם עושים את כל פעולותיהם. ששאלו את גב' אקשטיין (הבת של) על כך, היא אמרה שהיא משתדלת לא להגיע עד הרמות האלה, ומשתפת פעולה עם האוונגליסטים במה שהם מסכימים. אך האין דבר מוביל לדבר? בעיניי זה בעייתי מאוד, אך זו רק דעתי. בכל אופן מומלץ לצפות בסרט נמרתק הזה. ושוב כל הכבוד ל'כאן' שהם מביאים חומרים טלוויזיוניים ראויים.
עוד קצת ממקרי היום הטיפוסיים. בטוויטר מנהל דיאלוג קצר, אבל עדיין דיאלוג, עם איזה גוף, שמאל-מרכז. הם נגד הרשימה המשותפת כי הרשימה המשותפת נגד הלהט"בים. אני אומר להם שצריך לעבוד עם מה שיש, ואחרי עוד שני חילופי דברים הם אומרים לי – אם כך מה הטענה שלנו נגד מפלגות הימין? זו צביעות. אני עונה שזו לא צביעות, אלא צריך לקבל את זה שכל אחד בא עם הערכים שלו. ואמשיך כאן – רק כך, מתוך התפשרות, ומתוך ראייה פרגמטית, יהיה אפשר אולי להשיג משהו. מה לעשות שאנו חיים בעם ימני, דתי ושמרן? ובכלל, לא כל אי-טהרנות היא צביעות. אך יותר הם לא ענו. נראה להם שהם הצליחו לתת את 'המילה האחרונה', בבוקס בפנים. וזו, לעניות דעתי, עיקר הבעיה בשיח שלנו היום. כל אחד חושב שהצדק בידו. אין דיאלוג כלל. אין מורכבות. למעשה, אין כלל שיח. אותו הדבר ראיתי בטלוויזיה אתמול. יושב הפרשן ברדוגו באולפן והמנחה הילה קורח – שאני די מחבב את תוכניתה – שואלת אותו שאלה. ואז הוא מדבר על דברים אחרים. והיא אומרת לו – אתה לא עונה לשאלה. והוא משיב לה את התשובה הלא-תיאמן – אני לא מחויב לאג'נדה שלך. כלומר, הוא כלל לא חושב להשיב. אבל בשביל זה הושיבו אותך שם – שתענה לשאלות המוצגות לך, זה כל הפורמט וכל הרעיון. ובכן, עד שלא נדע לנהל שיח, ולהודות גם במה שלא נעים לנו, ולכבד את בן השיח השני, וכל הדברים האלה, לא נגיע לשום מקום. זה הדבר היחידי שיש לי לומר בנוגע להכול. אבל יש לי שניים וחצי קוראים ואפס השפעה. בשורות טובות.
על הסרט 'איש החרב' על גבריאל מוקד, דברים קצרים בע"פ
אז אומר גם את הזווית שלי. קודם כל הסרט נוגע לי במקומות חיים. כתבתי ספר על אבידן, שמוקד היה זה שפרסמו בתחילת דרכו, בכתב העת שלו, 'עכשיו'. כך שיש לי רקע נרחב בתקופה. הסרט חידש גם לי פרטים רבים, אפילו על מעילת הכספים לא שמעתי, כי זו נעשתה בתקופה מאוחרת יותר, אך חייב להודות שפרטים אלה לא עניינו אותי במיוחד. עיקר העניין במוקד הוא כעורך בשנות החמישים והשישים, וכמי ש'גילה' את אבידן, וולך ואחרים. כמו שאמרו יפה, כל הזרם המרכזי בשירה העברית עבר דרכו. ומהבחינה הזו יש עוד אספקט מעניין – הזהות התרבותית שלו ושל תקופתו. זה מתבטא יפה ב'מרד' של חבורת ערספואטיקה נגדו. כי אכן – הוא אשכנזי-אירופאי עד לעצם, ויש לכך משמעות, לדעתי, גם מבחינה פנים-ספרותית. הקול המזרחי הוא שונה, וכנראה באמת הוא הודר. הבעיה ש'הדור החדש' המזרחי הזה לא מייצר באמת שירה גדולה, או טובה, אם יורשה לי להביע את דעתי. אז אני עדיין בצד של מוקד. אבל למעשה גם לא בדיוק בצד שלו, כי הוא אומר שם שחייבים לבחור צד, ומי שלא יבחר יקבל כדור בראש – ואני לא מקבל את התפיסה הזו. דבר שני, זה הסוציאליזם של התקופה ההיא. מה אומר אבידן? שהוא שולט בכל הכרך הראשון של הקפיטל. התרבות הסוציאליסטית הזו היא שיצרה את התרבות בדמותה. אמנם, כפי שהוא אומר שם, פרשו מהחסות המפלגתית, אך עדיין כל ההוויה הישראלית הייתה כזו. ולהבדיל היום – תרבות קפיטליסטית עד העצם, שאני אישית מקיא ממנה. למעשה, אין תרבות כלל, זו לא תרבות בעיניי.
לכן כתבתי 'אין למה', בעוד רציתי לכתוב 'אין למי', ולהוסיף – לכו לראות סרט על תמנון בנטפליקס. זו 'מלחמת התרבות' היותר משמעותית היום, בעיניי, ובמלחמה הזו הצד שלי מפסיד.
לסיכום, בגלל כל הדברים האלה נהניתי מהסרט, אך אני לא חושב שהוא רלוונטי מאוד.
ועוד הערה – נראה ששירה פורחת בתרבות סוציאליסטית, כך קרה ברוסיה של שנות העשרים, עם אחמטובה, מיאקובסקי ואחרים, ועם הקראות שירה בכיכרות. אמנם אח"כ בא סטלין והרס גם את זה, והספרות הפכה למגויסת.
חופש. מניפסט, מאת אלון מזרחי. לוקוס, 2020, 184 עמ'.
אלון מזרחי היה איש ימין מובהק בצעירותו, אך הפך לאיש שמאל. כל מי שעשה כך מהפך ושינוי בדעותיו, יודע דבר או שניים על החופש ועל המנגנונים המגבילים אותו. לכן המניפסט שהוא כתב על החופש מעניין, וכתוב היטב. לרוח הכללית של הדברים הסכמתי מאוד. עם זאת, יש כמה נקודות בהן אני חולק על גישתו של אלון, והרי אי-הסכמה היא חלק מהחופש, האין כך? להלן אביא כמה ציטוטים מספרו, ולאחריהם את תגובתי אליהם. אך עוד לפני זה אומר, שאלון פורס את משנתו ברהיטות, כאמור, אך הוא לא מפנה להגות מוכרת שכבר קיימת בתחום בדרך-כלל. יש בזה גם צד חיוב, שכן יש ערך לדיבור העצמי הספונטני, אך גם צד שלילה, שכן הנושא לא הומצא היום. בכל אופן אני ממליץ על ספרו החינני, וגם החשוב מאוד בימינו.
ונפנה לדבריו –
1. "דלות השיח על החופש.
במאה העשרים ואחת אנחנו כמעט לא מדברים על חופש. התרבות שלנו מוצפת בנושאים רבים, שנטחנים עד דק: מסורות, חוקים, הרגלים, ציפיות, אידאולוגיות, ערכים, מוסר, זהות, נרטיבים היסטוריים. אבל לא חופש.
חופש זו מילה שאנחנו מתביישים לבטא. ואם אנחנו כבר מבטאים אותה, אנחנו מיד ממהרים להסמיך אותה למושג אחר, שייתן לה תחום מוגדר והצדקה קיומית.
אנחנו לא בונים — וגם אין עבורנו — מסד מנומק של טיעונים, של הצדקות רגשיות, לשמירה על החופש כמטרה חשובה, אסטרטגית, ראשונה במעלה.
לא שאנחנו לא יודעים שחופש קיים, ולו כמושג ערטילאי או מבודד. לא שאין ניסיונות אמיתיים להיות חופשיים. אנשים מנסים לגעת בחופש בכל מיני אופנים: באמצעות סמים, מדיטציה, אלוהים, כסף, התבודדות, מוזיקה, סקס ואהבה. אבל המודעות שלנו לחופש עודנה בחיתוליה. אנחנו מנהלים משא ומתן בלתי פוסק, ומפוחד מאוד, עם המצופה מאיתנו. כך מחנכים אותנו.
החופש, לאמיתו של דבר, מפחיד אותנו פחד מוות.
כמה מעט חופש יש בתודעה הפוליטית שלנו, של החברה המערבית, המודרנית, האינדיבידואליסטית, הדמוקרטית"
ובכן, האם חופש לא מעסיק אותנו? יתכן. צריך עוד לאשש טענה זו. מה שבטוח – כדאי מאוד שהוא כן יעסיק אותנו!
אחד השקרים הגדולים שהופצו אי פעם הוא המוסכמה שעלינו להשתייך לאמונה או לקבוצה אידאולוגית כלשהי: אסכולה, מפלגה, תפיסה, דת או כל מסגרת אחרת בעלת עקרונות ברורים (ותמהיל אנושי ברור גם כן).
מרקסיסטים הניצבים מול קפיטליסט, מוסלמים אדוקים שצריכים לשאת ולתת עם נוצרים אוונגליסטים פנאטים — אנשים שמשתייכים למסגרות אידאולוגיות תמיד יעדיפו להתנהל, ולו בדמיונם, מול אנשים שחוסים בצל אידאולוגיה, גם אם היא מנוגדת לשלהם. מי שחיים בתוך תבנית רואים את העולם כולו בתבניות. ומי שמפחידים אותם, את המתובנתים, הם לא מי שמאמינים באמונה זרה לשלהם, אלא מי שבוחרים להישאר מחוץ לאידאולוגיות קבוצתיות.
האדם הבלתי מאמין, הבלתי משתייך, הבלתי מזדהה, זה שמצוי מחוץ למסגרות, הוא האיום הגדול ביותר על הסדר החברתי. וזה נכון לכל סדר חברתי. כאן טמון רמז עבה למדי לגבי העמדה שאדם חופשי צריך לבחור בה, ובעיקר לגבי העמדה שהוא לא צריך לבחור בה: כל עמדה של הזדהות עם תורה, אסכולה, תנועה, מפלגה, כת, דת, מועדון. "
ובכן, האם השתייכות מגבילה? בהחלט. אך האם ניתן לחיות בלעדיה? מסופקני ביותר. הטבע האנושי עוצב לחיים בחבורה. החוכמה היא לא לבטל זאת, אלא להכיר בכך, וכך להיות יותר פתוחים כלפי חברות אחרות ולא לחשוב שכל הצדק בידך. בתהילים יש פסוק שאומר – 'במתים חופשי', וניתן לפרשו כך – רק במוות האדם הופך לחופשי לגמרי. או כמו שהולכת האמירה הידועה – 'אני אנוח כבר בקבר'. אבל כל עוד אנו בחיים, יש לנו מגבלות ומחויבויות. מלבד זאת, הקטע הזה מזכיר את 'פוליטיקת הזהויות' הפופולרית היום. אכן, בקשת זכויות לקבוצה מסוימת יש בה צד חיוב, אך גם צד שלילה, שבחובת הגדרתך כשייך לקבוצה דווקא ולא כאינדבידואל חופשי.
3. "טיפוח תפיסת כוח עליון פירושה לטפח בהכרח תפיסה של האדם כיצור חלש, מוגבל, קורבן שמוטב לו שלא ידרוש במופלא ממנו ולא ינסה לשנות את הבלתי ניתן לשינוי, את הסדר הפוליטי הקיים. יש תודעה גבוהה וחזקה ממנו, והיא שמנהלת את העניינים.
אנשים חופשיים, כדאי שיתרחקו ממיסטיקה. מיסטיקה היא תמיד כלי פוליטי המשמש הגמוניות פוליטיות שמבקשות לשמר את המצב הקיים, ולכן חובתן ההישרדותית העליונה היא ייצור סדרתי של בני אדם שאינם מאמינים בשינוי.
מחנות פוליטיים שאינם רוצים להשתנות יוצרים זיהוי של עצמם עם רצון גבוה יותר, עם כוונה של ההיסטוריה, עם אלוהים, עם טבע האדם או עם הבל אחר. ומכיוון שרבים מהם שותפים לאותן אמונות, כולם פועלים יחד, בשיתוף — אפילו אם למראית עין יש ביניהם חיכוך — כדי ליצור אדם נוח :כזה הנזהר משדים ורוחות, חוזר על קלישאות ששוללות ממנו את כוחו הפוליטי ומאמין שאין אפשרות לשנות את הסדר הקיים."
ובכן, אני איני שולל אמונה בכוח עליון, ולמה אשלול? הוצגו ראיות המפריכות את קיומו? מה שאכן נכון הוא, שאין לנו באמת אינדיקציות ברורות למה הכוח העליון הזה, אם הוא קיים, רוצה מאיתנו. מי שבטוח שהוא יודע מה הכוח העליון רוצה – הוא זה שמציב בפנינו בעיה, במידה שאינו נביא, כמובן. וכן, גם אני מתנגד לאמונות תפלות ומזיקות, אך אלה תמיד מתקיימות בכל עם ועם.
4. "מה עשו אנשים בכל השעות והשנים שהיו לרשותם בטרם הרשתות החברתיות? אנחנו לא זוכרים, ואין זה משנה. מבחינה מעשית יש לנו כעת הרבה פחות חופש לבחור כיצד להתנהל, מכיוון שממסד בעל משאבי עתק משקיע מאמצים רבים כדי שהחברה כולה תתמכר לשהות בלתי פוסקת במרחב המקוון, מתוך מגמה ברורה לקחת את החופש שלנו ולהפוך אותו לכסף, ובתוך כך לשעבד עוד ועוד את תודעתנו ועולמנו הרגשי והביולוגי. דבר דומה קורה גם עם רשתות התוכן הטלוויזיוני האינסופי בתשלום, שהופכות למשאבות ענק לחיי הרוח והדמיון של האנושות. מיליארדי שעות אנוש יורדות דרכן לטמיון, היצירתיות האנושית נושלת מאיתנו כמו איבר שמתנוון, מתייבש וניתק מהגוף, וכיסיהם של מעטים מתנפחים מסכומי כסף מעוררי גועל. אין כמו עידן הרשת כדי להמחיש עד כמה מיסוד וריכוז הופכים קבוצות קטנות של בעלי כוח פוליטי לקבוצות עשירות ובעלות כוח אגדי, ומותירים את מרבית בני האדם בחיי חרדה מתמדת ובתחושת אובדן שליטה הולכת ומעמיקה."
ובכן, זה נכון מאוד. ולאחרונה הדברים הוצגו בדיוק כך בסרט של נטפליקס – 'מסכי עשן' (The Social Dilemma). מומלץ לצפות. ועוד ידובר בכך רבות.
5. "המישור הפרטי לגמרי של החשיבה, זה המתעלה מעל בעיות ופתרונות של זמן ומקום מסוימים, הוא מין בסכנת הכחדה. אינספור ממסדים פוליטיים שאנו מוקפים בהם זה אלפי שנים, כאלה שהסמכות הפוליטית בהם מעוגנת במיסטיקה ומגובה באלימות, כמעט שללו מאיתנו לחלוטין את הדבר שאני קורא לו רישיון פילוסופי פרטי: הרשות שיש לאדם, בינו לבין עצמו, לחשוב על המציאות ולהמשיג אותה.
בנבכי תרבות שכולה ממסדים, מושרשת בנו התודעה המצמיתה שתפקידנו בעולם הוא פסיבי: הממסדים למיניהם יקימו עבורנו את ערי הנכון והלא נכון, הבריא והלא בריא, האסור והמותר, ואנחנו פשוט נפנים את המפה הפסיכופוליטית, וננווט בעזרתה.
את התודעה הכנועה הזו מנחילים לנו כל הממסדים כולם, ולא חשוב מהו תחום עיסוקם: גיבוש מסקנות לדיאטה מומלצת או ניהול סכסוכים ומלחמות. הכוח של הממסדים כולם תלוי בתפיסה של בני אדם את עצמם כחשובים פחות, חזקים פחות וחכמים פחות מהממסדים המקיפים אותם ומנהלים את חייהם."
ובכן, נכון, גם אני בעד חשיבה ביקורתית ואקטיבית. האם אנו רואים פחות ממנה? איני יודע, אך הרושם שלי הוא שאכן כך.
6. "הסקרנות הפעילה של האדם, ההיקסמות מעצמיותו ומסביבתו והרצון להרחיב את גבולות הידיעה באמצעות חקירה ובחינה — אלה במידה רבה עשו ועושים את האדם למה שהוא בכל מובן מעניין באמת: בריה יוצרת, חושבת ומתבטאת, באופנים שהם מעבר לחיקוי, היטמעות בסביבה והעברה בין־דורית של סך קבוע של התנהגויות ומחשבות.
ניתן לומר זאת גם כך: אם האבולוציה היא ברירה ופיתוח של תכונות שישרתו את ההישרדות בסביבה מאתגרת — היכולת האנושית לשקול, להסיק ולבקר היא האנושיות בתמציתה המזוקקת ביותר. ליכולת הזו אני קורא התבוננות, אבל האמת היא ששמה לא חשוב. מהותה חשובה, והיא מובנת לכולנו גם בלי שנקרא לה בשם (באופן כללי אני סולד ממתן שמות לדברים, ורואה בשיום תנועת־נגד לחקרנות ולחוויה ראשונית)."
ובכן, חותם על כל מילה!
7. "הכרה במקריותם של החיים אינה גחמה ואינה שעשוע. היא אבן יסוד של החופש ושל התודעה החופשית. מי שמאמינים שהם חלק מתוכנית גדולה אינם יכולים להיות חופשיים, ואינם רשאים לחשוב על עצמם כעל חופשיים. בלי קבלה של מקריות הקיום האנושי לא ייתכן חופש. קבלת מקריות הקיום אינה מבטיחה חופש, מכיוון שחופש מצריך גם, ואולי בעיקר, מוכנות ובשלות רגשית ושחרור מדוֹגמות ומוטיבציות מהזן שגורם לעיוורון כלפי הזולת ולתחושת רשות להתעלל בו, לגזול ממנו ולהתנשא עליו — אבל היא בהחלט תנאי לחופש.
ההנחה שיש כוונה וסדר נסתרים בדברים, שיש משמעות מסתורית, חונקת את האדם בתוך צנצנת אטומה של בלבול וסבל, שהם תוצר בלעדי של דמיונות השווא שלו עצמו. צנצנת זו, באופן פרדוקסלי ובהיפוך גמור מהצהרות מאמיניה, במקום להרגיע את האדם, גורמת לו לחוש שהוא חי בעולם שרירותי ואכזר. הרי אין לנחש את רצונו של בעל הכוונות, מותח קפיצי השעונים המטפיזיים הגדול, ואין דרך לדעת אם אנו מוצאים חן בעיניו, אם בכלל אכפת לו מאיתנו, ומתי יקרה הדבר הגדול שאמור לקרות על פי התוכנית."
ובכן, אמונה בסדר קוסמי או באי-מקריות אכן מגבילה אותנו, אפשר לומר, אך לא הייתי ממהר לשלול אמונה זו, או בכלל – לשלול אמונות. בין כך ובין כך, עלה פה מושג מרכזי נוסף – מקריות. צריך לבדוק את היחסים שבינו ובין החופש. על פניו, אם הכול מקרי, אכן רמת החופש עולה, אך עימה גם רמת חוסר המשמעות. אולי החוכמה היא לאזן בין שני אלה (כבמלאכת השיר). ביהדות, נזכיר, מאוד לא אוהבים את המילה 'מקרה', ואומרים שמקרה הוא עמלק 'אשר קרך בדרך', ושאלה אותיות 'רק מה", או 'ה' רקם'. הדרשות אולי נשמעות מצחיקות, אך התוכן שמאחוריהן דווקא רציני.
8. "הטענה שאני מבקש להעלות בפרק זה הופכת על פיה את האמונה המקובלת שעונש וציות הם בסיס המוסר. לא נכון שהאדם משתוקק לעשות את הרע, והפחד מעונש שתטיל עליו הסמכות מניא אותו מכך. ההפך הוא הנכון: האדם רוצה לעשות את הטוב, אולם הפחד מעונש גורם לו לבחור ברע, ועושה אותו רע. רוצה לומר, לא הפרט מאיים על הקולקטיב בנהיות ליבו הנפשעות, אלא הקולקטיב מצמית את היחיד לכדי צייתנות עיוורת לרוע מאורגן.
החברה הפוליטית היא מקור הרוע, לא נפשו של היחיד.
סחר בבני אדם והחזקתם כעבדים, ענישה גופנית עד גרימת נכות וקטיעת איברים, קניבליזם, רצח עם, אפרטהייד, טיהור אתני, הוצאה להורג באמצעים מפלצתיים, עינויי גוף ונפש קשים ביותר בחקירות, אונס שיטתי והמוני של נשות יריב מובס — כל התופעות האלה ואחרות היו חוקיות לגמרי בשלב כלשהו בהיסטוריה. חלק נכבד מהן חוקיות ונורמטיביות גם בזמננו."
ובכן, רוסו, מישהו? אזכיר רק את המשפט הידוע של רוסו – 'האדם נולד חופשי, אך בכל מקום הוא נתון באזיקים'. האם זה נכון? זה דיון ארוך מדי לכאן. בכל אופן הדברים ממשיכים גם בציטוט הבא.
9. "כדי שלא נחטא אנחנו בהיתקעות מול אותו מסך אטום, עלינו להסיק את המסקנה המעשית והעקרונית הנובעת מהכרה בעיוורון הייחודי שמונע מבני אדם לראות את המשתקף במראת קבוצתם. והמסקנה היא שכל השתייכות לקבוצה כרוכה בוויתור על אוטונומיה מוסרית. ומכיוון שלא כל ההשתייכויות שוות בדרקוניותן ובדרישותיהן, נסייג ונאמר: מידת הוויתור על האוטונומיה המוסרית של היחיד היא כעוצמת תחושת השייכות שלו לקבוצה. כשתחושת השייכות רופפת וגמישה, ליחיד יש מידה רבה של אוטונומיה מוסרית. כשתחושת השייכות טוטאלית, ההגדרה העצמית נעשית במלואה על פי כללי הקבוצה, וליחיד לא נותרת כל אוטונומיה מוסרית. עליו להיות, לחשוב, להרגיש ולעשות ככל אשר תורה לו הקבוצה.
ובזמן שהיחיד עוסק בציות לסמכות, צריך לברוא עבורו מנגנון של הכרה ותגמול. הרי לרוב בני האדם ציות לסמכות אינו משאת נפש. פתרון אלגנטי לסוגיה הזו מצוי במעקף שיצרו עבורנו ראשוני אנשי ההגמוניה הפוליטית בחברה האנושית: הם יצרו זיהוי של ציות לסמכות עם עשיית הטוב, וכך רתמו לטובת הסדר הפוליטי את הכמיהה הטבעית של בני אדם לעשות טוב ולהיות טובים. לרכיב הפחד מעונש, המקל, נוסף גזר בדמות סיפוק ותגמול שבהכרה החברתית"
ובכן, כאן אני מסכים מאוד, ונראה לי שזה אולי היה הדבר החשוב ביותר שהמחבר רצה לומר. אכן, יש מתח בין ערך הנאמנות לכלל ובין הערכים האישיים, או לפחות עשוי להיות מתח כזה. חברה חופשית היא חברה המאפשרת לפרט לבטא את מחשבתו העצמאית בצורה המירבית, ולהיפך בחברה דיקטטורית. אכן כך. (נראה לי שחנה ארנדט כתבה על כך דברים חשובים בספרה שלא קראתי – 'יסודות הטוטליטריות').
10. "החובה לראות את הזולת כשווה היא החובה המוסרית הראשונה של האדם המצפוני, ולא התעסקות בהבלים פסאודו־מוסריים שעיקרם הסדרת פריבילגיות. שוויון בין בני האדם הוא המסר הרדיקלי ביותר שיהיה לאנושות אי פעם. ובדיוק בשל כך, כדי להיות מוסריים עלינו להטיל ספק. להטיל ספק לא במובן הטכני, לא בפרטים הקטנים, אלא בשאלה המהותית: מיהו אדם בעיני הפסאודו־מוסר של המערכת הפוליטית שבה אנחנו חיים, ומי לא. ולא לשאול לשם סקרנות תאורטית, אלא מתוך מחויבות לתיקון העוול ויצירת שוויון מעמדי, חוקי ונורמטיבי בין כל בני האדם. זהו המוסר בהתגלמותו הפוליטית.
ממש בנקודה הזו, החתרנית, הנהדרת, המאירה, הרדיקליזם הליברלי הפוליטי־מוסרי פוגש את נפשו של האדם היחיד ומשחרר אותה לחופשי. זהות אינטרסים מושלמת מתקיימת בין האדם היחיד לחברה הפוליטית בנקודה הזו, והיא מעניקה משנה תוקף לצורך לשדד את הדרך שבה אנו מזדהים עם מחנות אידאולוגיים ועם שבטים, מחנות ומדינות, ולשנות מהיסוד את הדרך שבה אנו מתארים את הרציונל לקיומם של מוסדות פוליטיים.
כי חופש במובן האישי פירושו התנערות מכל תפיסת עולם מגבילה ומצמצמת, כזו שמעמידה היררכיה והפרדה בין בני אדם"
ובכן, יפה. נציין רק שעיקרון העל שלא להזיק לזולת נוסח בספרו של מיל 'על החירות' והוא מאבני היסוד של התפיסה הליברלית.
11. "היות שאיננו יכולים להכיר את המציאות מכל צדדיה לאמיתה, אפילו לא כשמדובר במקטע אחד קטן שלה, כל הסיפורים בעולם, במידה כזו או אחרת, הם משל. הם מדמים משהו, נדמים למשהו, ומבקשים לעורר משהו על ידי הפעלת משהו אצל השומע, המשקף במסגרת עולמו את הדבר שיש בסיפור המסופר.
בכל חברה אנושית, בכל חברה פוליטית, אנחנו תופסים — מלמדים אותנו לתפוס — את הסיפורים המסופרים לנו, לא כאילו היו משל, ולא כאילו הם מבט חלקי על הדברים, אלא כאילו הם אמת צרופה המייצגת את המהות העמוקה שלנו. זו המשמעות של "אני יהודי", "אני הודי" או "אני גרמני".
במילים אחרות: יצירת זיקה בין מיתוסים ואתוסים קיבוציים, שמוצגים כאמיתות מוחלטות, חסינות לפגעי הזמן, לבין בני אדם, שחייהם קצרים ובני חלוף, מדביקה את בני האדם במחשבה הנואלת שהסיפורים אמיתיים מהם ומכאן שהמציאות אינה רצף קונקרטי של אירועים, דמויות וזמן, אלא סיפור, והם, בין כל שאר התופעות בעולם, אינם יצירה חד־פעמית אלא התגלמות אחת מאינסוף של ארכיטיפ קדום."
ובכן, גם זה יפה. אכן, כל חברה בנויה על אתוס ומיתוס, או פשוט – סיפור.
12. "הרי נמר הוא נמר בלי ידיעת נמריותו, ונהר הוא נהר בלי שייתן את דעתו על נהרותו, ואם כך למה האדם צריך לחשוב ולהגדיר את עצמו כתנאי להיותו מי שהוא? ייתכן מאוד שההתמסרות לרעיון הנואל שיש הכרח בהגדרה וידיעה עצמית כדי להיות — היא עצמה המגבלה הגדולה ביותר על קיומנו החופשי. הניסיון לדעת מי אנחנו, ולהגדיר מי אנחנו, הוא דרך לא להיות. את הדרך לא להיות הזו למדנו מהגבוהים מאיתנו, מההגמוניות הפוליטיות, שלצורך שימור כוחן חיוני שיתכנסו תחתיהן מיליונים שאינם מפקפקים בסיפור המגביל והמצמית ביותר בעולמם של בני האדם, הלא הוא סיפור הזהות."
ובכן, קצת זן-בודהיזם על הדרך, למה לא?
13 "החייל הוא הגיבור שביסוד כל הגיבורים הגבריים, או נכון יותר — הארכיטיפ השוביניסטי בתמציתו הנקייה והשקופה ביותר. חייל פשוט, זה שנפרד ממשפחתו ומחבריו בשם קריאת הקולקטיב, ובעת לבישת המדים הוא נכון להניח לכל הבחנה מוסרית ויצר הישרדות. החייל הזה הוא גיבורו העילאי של הפשיזם, שמציב את החיילוּת וההקרבה במדרגה הגבוהה ביותר בפנתאון הסמלים המקודשים.
אם נבין מה עושה החייל הזה, או למה הוא אטום, נוכל להבין טוב יותר למה הגבר השוביניסטי אמור להיות אטום, כחלק משליחותו המגדרית, ואיך הפשיזם והפטריארכיה הם למעשה בשר אחד.
החייל, כידוע, ולפחות על פי הסטריאוטיפ, אדיש לצרכיו, כאביו ופחדיו. רגליו נושאות אותו אל המוות, והוא ימשיך ללכת, בשם האידיאל, גם בלי אוכל ובלי מים, עד שייפול. אם כואב לו הוא לא נותן את דעתו על כך. המשימה חשובה מכול; המשימה שנתנו לו דרגי הפיקוד, שלמולם הוא משעה כליל את שיפוטו המוסרי ואת משאלתו הראשונה של כל אורגניזם: לחיות."
ובכן, זה בפרק על גבריות, אך כאן ספציפית – על החייל. בישראל נראה שהוא אכן בסיס הגבריות. האם ניתן לוותר עליו? כנראה שלא, ואני גם לא חושב שהכותב הוא פציפיסט. אבל ניתן להיות מודע לעיצוב האישיות הזה ולשנות אותו. גם יהודה ג'אד נאמן כתב דברים חריפים על הצבאיות, בספרו על הצבאיות והקולנוע שיצא לא מזמן. אלא שנאמן מסובך מדי, ומזרחי פשוט – וזו, כאמור, גם נקודת החולשה שלו, אך גם נקודת החוזקה – אותו אנשים יכולים להבין בקלות!
14. ציטוט מ"חופש. מניפסט"
"השאלה אילו בני אדם התאגידים והשלטונות מבקשים לייצג לקראת העשור השלישי של המאה העשרים ואחת היא שאלה מורכבת ומרתקת כשלעצמה, ואי אפשר להשיב עליה כאן. כן אפשר לשער, בלי זהירות מופרזת, שהם מבקשים ליצור בני אדם שקונים הרבה ואינם מאתגרים את הסדר הפוליטי הקיים. לשם כך על בני האדם הללו להיות "מחוברים" (באמצעים אמריקאיים), "לצרוך תוכן" (אמריקאי) ולהפנים את מושגי הטוב והרע כפי שנוח להגמוניה השלטונית־תאגידית בארצות הברית (את ארצות הברית אפשר כמובן להחליף בסין, כשהדבר רלוונטי, ובכל זאת מעמדן התרבותי הגלובלי של סין ושל ארצות הברית שונה מהותית).
אני מסתכל סביבי ולא רואה התנגדות רבה לסידור הזה, אולי כי ארצות הברית, אם מתוך ערמומיותה שלה או מתוך טיפשותן של יריבותיה, מצליחה לשווק את עצמה כמולדת של חופש ודמוקרטיה: הקולוניאליזם והאימפריאליזם של ארצות הברית מוצגים כשחרור. והם באים עם ערימות של מוצרים נחשקים ומתגמלים תדמיתית."
ובכן, קפיטליזם, קונסיומריזם – כן, ותקצר היריעה.
15. בסוף דימוי יפה של בעל הבית והאורח. קראו בספר.
נסיים בגישת היהדות, שנראית כגישה ההופכית לזו (אך לא בהכרח) –
משנה אבות ו, ב – ואומר (שמות לב טז): "והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות", אל תקרא חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה.
מדרש תנחומא כי תשא טז: חרות מהו חרות? רבי יהודה ורבי נחמיה ורבנן רבי יהודה אמר: חירות מן המלכויות. ורבי נחמיה אמר: חירות מן מלאך המות. ורבנן אמרי: חירות מן הייסורין.
כמה טוב שקראתי בזמנו את הספר 'אסכולת פרנקפורט וההיסטוריה של הפסימיזם' של פרופ' אילן גור זאב, זכרונו לברכה. שם הוסבר לי יפה על הגותם של מרקוזה, הורקהיימר, אדורנו וחבריהם. ומשם אני יודע מהו 'מישור המובן-מאליו' שממנו יש לפרוץ. כי לגבי כל דבר ודבר יש את הדבר האינסטינקטיבי שאותו אפשר לומר, הדבר המתבקש. אך מה החוכמה לומר אותו? גם מישהו אחר יכול לומר בדיוק את אותו הדבר. לכן מי שקצת חכם יותר מחכה. כמו שכתוב במשלי כט, יא – כָּל רוּחוֹ יוֹצִיא כְסִיל וְחָכָם בְּאָחוֹר יְשַׁבְּחֶנָּה. החכם אפילו לא אומר דבר, רק משבח – 'יפה אמרת', או – 'לא יפה'. כי אכן, גם מעבר למישור המובן מאליו השטחי, בתחום העמוק יותר, גם שם יש חכמים אחרים. המחשבה השנייה – תמיד יהיה מי שיחשוב אותה. כלומר – במצב תקין, או אופטימלי. וכן במחשבה השלישית והרביעית. אז כן, אפשר לעשות את המאמץ ולומר את המחשבה הזו כתרומה לכלל, אבל זה לא הכרחי. כן הכרחי להוסיף את המחשבה הזו בשעה שהיא לא נאמרת. אך גם כאן – אחרי המחשבה החמישית באה השישית וכן הלאה. מלבד זאת, משלב מסוים לא מקשיבים עוד לדברי החוכמה. הרגש מדבר. כל זה מזכיר לי משחק שחמט – משחק חביב עליי מאוד, ושאני די טוב בו, לפחות הייתי בנעוריי. החוכמה והדרך לניצחון היא בחישוב צעדים מראש. מה חבל שהיום המחשב יכול לנצח בקלות כל אלוף שחמט אנושי. הרי המחשב הוא 'התבונה האינסטרומנטלית' הבסיסית, אם להשתמש שוב במונחים של מרקוזה. אין בו שאר-רוח כלל. והנה בכל זאת הוא עדיף על האדם. אז האם הכול מסתכם בסופו של דבר בשורת חישובים? זה (המחשב) הוא כיוון מחשבה אחד. כיוון שני – לעיתים דווקא התבונה האינטואיטיבית עדיפה. אני זוכר למשל את מקרה אלאור אזריה. כשצפיתי בסרטון לראשונה הזדעזעתי. אחר-כך באו כל מיני הסברים, מכיוון פוליטי. אבל את הזעזוע הראשוני שלי לא יכולתי לעקור. למעשה, כשדיברתי על מקרה זה (אם אינני טועה זה היה על מקרה זה, אך אפשר שמדובר במקרה אחר) עם מצביע ימין אחד שתמך באזריה, מעל דפי הפייסבוק, הוא הודה בשלב מסוים שגם הוא בעצם מזועזע מהמקרה, אך הוא צריך להמשיך ולקיים את המלחמה הפוליטית! כך בדיוק אמר, ומרגע זה הפסקתי את השיח עימו. אפשר שמרגע זה הסתיים בכלל השיח בישראל. כי אם אדם לא יכול להיות נאמן לעצמו ולרגשותיו, והוא משעבד הכול למטרות נצחניות, אז זה 'ויכוח שלא לשם שמים', שאין סופו להתקיים. לענייננו, אז אפשר שזה מותר האדם – דווקא הרגע הראשוני הזה, התגובה האנושית-רגשית שלך לדברים, ולא הניתוח הרציונליסטי. בשטח זה המחשב בכלל לא ניצב בתחרות מול האדם, כי אין לו תגובה כזו כלל! כל מה שיש בו הוא מה שתכנתו אותו לעשות. כל זה לא אומר שאין ערך להבלגה ולשתיקה, כמו הפסוק ממשלי שהבאתי קודם. וכן נאמר במדלי כ, ג – וְכָל אֱוִיל יִתְגַּלָּע. אלא שיש להפריד בין כינון המחשבות הראשוני, ובין התהליכים השניוניים, במונחים של פרויד, המנתחים אותן. אז האם מרקוזה צדק? נראה לי שכן. מישור המובן-מאליו הוא, כאמור, שטחיות, או במונחי מרקוזה שוב – 'האדם החד-ממדי', ורק פריצה ממנו מובילה לאיזושהי מורכבות. מורכבות – ונסכם בזה – שנראה שכה חסרה היום. זהו, חשבתי בהתחלה לכתוב זאת כשיר, אך אני רואה שמאמר יצא מזה. ומאמר די אינטואיטיבי. אה, ועוד דבר – בתנ"ך 'ללכת במישור' זו ההתנהגות הנכונה, ענווה ועשיית צדק.
לא מוצאים היגיון בהנחיות? לא מוצאים את ימינכם ואת שמאלכם? (אבל מבחינה פוליטית – ודאי, איש איש במחנהו). ההיגיון פשוט – כאוס הוא המצע האולטימטיבי לרודנות. אבל אנשים לא הולכים אחר ההיגיון, אלא אחר הרגש.
2.
בתחילת המגפה אמרתי שתהיה לה תוצאה אחת מרכזית – העניים ייעשו עניים יותר והעשירים לא יפגעו הרבה, או אף יתעשרו יותר. זה בדיוק מה שקרה. ומעניין לעניין – בזמן שעסקים קורסים הבורסה עולה, למישהו יש הסבר לזה?
3.
תגובה לאור-לי ברלב –
אני תומך בהפגנות. קודם כל כי זה יפה ומלא השראה, וגם כי בימים לחוצים אלה אני חושב שאנשים צריכים להוציא אנרגיה. זה גם כמובן אקט דמוקרטי ראוי. זאת למרות שלצערי אני לא חושב שההפגנות האלה יעזרו במשהו. ביבי לא ילך לשום מקום, לא מיוזמתו. מה חושבים, שאם אומרים לו ללכת הוא ילך? מה פתאום! ולמען האמת, אני מסכים עם דעת הצד השני, שבעצם אין כאן קייס. ביבי נבחר בבחירות דמוקרטיות, וגם בג"ץ אישר לו לכהן כראש ממשלה, למרות כתבי האישום נגדו, אז מה רוצים? זו השיטה! השיטה הדמוקרטית. בה אנו חיים ואין לנו אחרת. אם כבר, הייתי מפגין נגד גנץ ונגד עמיר פרץ ואיציק שמולי. הם גנבו את קולות בוחריהם. כאן יש קייס – הצבענו משהו אחד וקיבלנו משהו אחר, משהו הפוך בדיוק! גם כאן, כמובן, אין חוק שאומר שעל מועמד לעמוד בדיבורו, אך יש היגיון בבקשה הזו, היגיון רב! חבל שלא הולכים לפי היגיון זה ומפגינים נגד גנץ. כמו כן, אני חושב שבשלב זה כדאי לארגן עצרת גדולה בכיכר רבין, עם נואמים והכול. היא גם תהיה עוצמתית מבחינת כמות המפגינים – שבת"א תמיד הם יותר מבי-ם – וגם נשמע דברים ברורים מפי הנואמים, דברים שלא ניתן יהיה להתעלם מהם. הפגנות בלי ראש זה יפה, אך יש להן גם חסרונות. כך היה בקיץ 2011 – מחאה שהשתתפתי בה – ושבסופה לא יצא דבר. תחושת דז'ה-וו. חוזרים על אותן טעויות. אך גם אז, מלבד המחאות הנקודתיות והמאהלים, ארגנו עצרות ענק בכיכר רבין. טוב, אלה שני הגרוש שלי בנושא, ובהצלחה לכולם!
הגיע הזמן לנפץ מיתוס ותיק – אין דבר כזה 'שלוש הדתות המונותיאיסטיות הגדולות'. היהדות אינה גדולה, והנצרות אינה מונותיאיסטית. נשארנו רק עם האסלאם כ'דת מונותיאיסטית גדולה'.
אין לי ממש יכולת כרגע לסכם, או לעשות כל דבר אחר, ובכל זאת אנסה. אז מה היה לנו עם ההפגנות? (היו לי עוד דברים לומר, אך אסתפק בזאת). היו הפגנות נגד ביבי. מה הם רצו, שיתפטר? הרי ברור מראש שזו לא הייתה אופציה אמיתית. אבל הם רצו להוציא את כעסם. וכן, כמדומני, להוציא קצת מרץ בימי סגר משמימים אלה. לכן כתבתי בפייסבוק שההפגנות הן חיים. ואכן, הן החיו אותי. אמנם לא נכחתי בהן, גם מטעמים אישיים וגם כי למעשה לא התחברתי למסר, כאמור, ממש כמו מוקי (זוכרים?), אבל עקבתי בעניין אחרי השידורים של אור-לי בר-לב, שהיא אכן אלופה. ואגב, עקבתי אחריה עוד לפני שנהייתה כוכבת. ועכשיו אסרו על ההפגנות. מה יהיה עם 'לא נוותר עד שביבי יתפטר' ושאר סיסמאות וירקות? כלאם פאדי, סיסמאות ריקות. אבל רגע, זכור לי עוד מישהו שנהג ועדיין נוהג לזרוק סיסמאות ריקות – הריהו גנץ, שאמר 'רק לא ביבי' ובסוף יושב עם ביבי, ועוד כמו פודל. אז סיסמאות ריקות החליפו סיסמאות ריקות אחרות, האם משהו השתנה? האם נעשה חשבון נפש? לדעתי לא. אנשים שזעמו על גנץ ואמרו שעשו שטות שלעולם לא יחזרו אליה, עשו הפעם שטות אחרת. אין למידת לקח. ותסלחו לי, אבל – הטמטום חוגג. ולא שאין על מה למחות – ודאי יש. אכן, 'נאשם בפלילים' מוליך את המדינה לעברי פי פחת, כדי להציל את עורו. בהזדמנות אחרת אולי נדבר על זה, אף שעל כך הרבה מדברים. כל הטענות נכונות, אבל לא הוא הכתובת. תנו למצביאי הליכוד המאוכזבים – ויש כאלה – להפגין מולו. זה יותר אפקטיבי. ואתם – הפגינו מול גנץ! הוא זה שאכזב אתכם. דרשו ממנו להתפטר! או לפחות שיעמוד על כמה דברים החיוניים לכם, כמו מניעת הסגר הדרקוני שהוטל עכשיו! אבל לא כך נעשה, ודבריי שלא נשמעו בפעם הראשונה גם לא נשמעו בפעם השנייה. 'חוכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים', כבר אמר קהלת. ועוד אמר, באותה השיטה כנראה – 'לא לחכמים לחם'. אך למעשה, אני הטיפש ביותר. המסה הקריטית של האנשים תמיד יפלו טוב, תמיד יהיה מי שידאג להם, מה שאין כן ליחיד. על כן את שאר הגיגי ליבי אשמור לעצמי. מה גם שפני המציאות כבר השתנו. זו צוואת ההפגנות.
ביקורות ספרים ומאמרים 