קצת על מרקוזה

כמה טוב שקראתי בזמנו את הספר 'אסכולת פרנקפורט וההיסטוריה של הפסימיזם' של פרופ' אילן גור זאב, זכרונו לברכה. שם הוסבר לי יפה על הגותם של מרקוזה, הורקהיימר, אדורנו וחבריהם. ומשם אני יודע מהו 'מישור המובן-מאליו' שממנו יש לפרוץ. כי לגבי כל דבר ודבר יש את הדבר האינסטינקטיבי שאותו אפשר לומר, הדבר המתבקש. אך מה החוכמה לומר אותו? גם מישהו אחר יכול לומר בדיוק את אותו הדבר. לכן מי שקצת חכם יותר מחכה. כמו שכתוב במשלי כט, יא – כָּל רוּחוֹ יוֹצִיא כְסִיל וְחָכָם בְּאָחוֹר יְשַׁבְּחֶנָּה. החכם אפילו לא אומר דבר, רק משבח – 'יפה אמרת', או – 'לא יפה'. כי אכן, גם מעבר למישור המובן מאליו השטחי, בתחום העמוק יותר, גם שם יש חכמים אחרים. המחשבה השנייה – תמיד יהיה מי שיחשוב אותה. כלומר – במצב תקין, או אופטימלי. וכן במחשבה השלישית והרביעית. אז כן, אפשר לעשות את המאמץ ולומר את המחשבה הזו כתרומה לכלל, אבל זה לא הכרחי. כן הכרחי להוסיף את המחשבה הזו בשעה שהיא לא נאמרת. אך גם כאן – אחרי המחשבה החמישית באה השישית וכן הלאה. מלבד זאת, משלב מסוים לא מקשיבים עוד לדברי החוכמה. הרגש מדבר.
כל זה מזכיר לי משחק שחמט – משחק חביב עליי מאוד, ושאני די טוב בו, לפחות הייתי בנעוריי. החוכמה והדרך לניצחון היא בחישוב צעדים מראש. מה חבל שהיום המחשב יכול לנצח בקלות כל אלוף שחמט אנושי.
הרי המחשב הוא 'התבונה האינסטרומנטלית' הבסיסית, אם להשתמש שוב במונחים של מרקוזה. אין בו שאר-רוח כלל. והנה בכל זאת הוא עדיף על האדם. אז האם הכול מסתכם בסופו של דבר בשורת חישובים?
זה (המחשב) הוא כיוון מחשבה אחד. כיוון שני – לעיתים דווקא התבונה האינטואיטיבית עדיפה. אני זוכר למשל את מקרה אלאור אזריה. כשצפיתי בסרטון לראשונה הזדעזעתי. אחר-כך באו כל מיני הסברים, מכיוון פוליטי. אבל את הזעזוע הראשוני שלי לא יכולתי לעקור. למעשה, כשדיברתי על מקרה זה (אם אינני טועה זה היה על מקרה זה, אך אפשר שמדובר במקרה אחר) עם מצביע ימין אחד שתמך באזריה, מעל דפי הפייסבוק, הוא הודה בשלב מסוים שגם הוא בעצם מזועזע מהמקרה, אך הוא צריך להמשיך ולקיים את המלחמה הפוליטית! כך בדיוק אמר, ומרגע זה הפסקתי את השיח עימו. אפשר שמרגע זה הסתיים בכלל השיח בישראל. כי אם אדם לא יכול להיות נאמן לעצמו ולרגשותיו, והוא משעבד הכול למטרות נצחניות, אז זה 'ויכוח שלא לשם שמים', שאין סופו להתקיים.
לענייננו, אז אפשר שזה מותר האדם – דווקא הרגע הראשוני הזה, התגובה האנושית-רגשית שלך לדברים, ולא הניתוח הרציונליסטי. בשטח זה המחשב בכלל לא ניצב בתחרות מול האדם, כי אין לו תגובה כזו כלל! כל מה שיש בו הוא מה שתכנתו אותו לעשות.
כל זה לא אומר שאין ערך להבלגה ולשתיקה, כמו הפסוק ממשלי שהבאתי קודם. וכן נאמר במדלי כ, ג – וְכָל אֱוִיל יִתְגַּלָּע. אלא שיש להפריד בין כינון המחשבות הראשוני, ובין התהליכים השניוניים, במונחים של פרויד, המנתחים אותן.
אז האם מרקוזה צדק? נראה לי שכן. מישור המובן-מאליו הוא, כאמור, שטחיות, או במונחי מרקוזה שוב – 'האדם החד-ממדי', ורק פריצה ממנו מובילה לאיזושהי מורכבות. מורכבות – ונסכם בזה – שנראה שכה חסרה היום.
זהו, חשבתי בהתחלה לכתוב זאת כשיר, אך אני רואה שמאמר יצא מזה. ומאמר די אינטואיטיבי.
אה, ועוד דבר – בתנ"ך 'ללכת במישור' זו ההתנהגות הנכונה, ענווה ועשיית צדק.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s