חופש. מניפסט, מאת אלון מזרחי.

(פוסט ארוך במיוחד, כ-2800 מילים, או 9 עמודים).

חופש. מניפסט, מאת אלון מזרחי.
לוקוס, 2020, 184 עמ'.

אלון מזרחי היה איש ימין מובהק בצעירותו, אך הפך לאיש שמאל. כל מי שעשה כך מהפך ושינוי בדעותיו, יודע דבר או שניים על החופש ועל המנגנונים המגבילים אותו. לכן המניפסט שהוא כתב על החופש מעניין, וכתוב היטב.
לרוח הכללית של הדברים הסכמתי מאוד. עם זאת, יש כמה נקודות בהן אני חולק על גישתו של אלון, והרי אי-הסכמה היא חלק מהחופש, האין כך? להלן אביא כמה ציטוטים מספרו, ולאחריהם את תגובתי אליהם.
אך עוד לפני זה אומר, שאלון פורס את משנתו ברהיטות, כאמור, אך הוא לא מפנה להגות מוכרת שכבר קיימת בתחום בדרך-כלל. יש בזה גם צד חיוב, שכן יש ערך לדיבור העצמי הספונטני, אך גם צד שלילה, שכן הנושא לא הומצא היום. בכל אופן אני ממליץ על ספרו החינני, וגם החשוב מאוד בימינו.

ונפנה לדבריו –

1.
"דלות השיח על החופש.

במאה העשרים ואחת אנחנו כמעט לא מדברים על חופש. התרבות שלנו מוצפת בנושאים רבים, שנטחנים עד דק: מסורות, חוקים, הרגלים, ציפיות, אידאולוגיות, ערכים, מוסר, זהות, נרטיבים היסטוריים. אבל לא חופש.

חופש זו מילה שאנחנו מתביישים לבטא. ואם אנחנו כבר מבטאים אותה, אנחנו מיד ממהרים להסמיך אותה למושג אחר, שייתן לה תחום מוגדר והצדקה קיומית.

אנחנו לא בונים — וגם אין עבורנו — מסד מנומק של טיעונים, של הצדקות רגשיות, לשמירה על החופש כמטרה חשובה, אסטרטגית, ראשונה במעלה.

לא שאנחנו לא יודעים שחופש קיים, ולו כמושג ערטילאי או מבודד. לא שאין ניסיונות אמיתיים להיות חופשיים. אנשים מנסים לגעת בחופש בכל מיני אופנים: באמצעות סמים, מדיטציה, אלוהים, כסף, התבודדות, מוזיקה, סקס ואהבה. אבל המודעות שלנו לחופש עודנה בחיתוליה. אנחנו מנהלים משא ומתן בלתי פוסק, ומפוחד מאוד, עם המצופה מאיתנו. כך מחנכים אותנו.

החופש, לאמיתו של דבר, מפחיד אותנו פחד מוות.

כמה מעט חופש יש בתודעה הפוליטית שלנו, של החברה המערבית, המודרנית, האינדיבידואליסטית, הדמוקרטית"

ובכן, האם חופש לא מעסיק אותנו? יתכן. צריך עוד לאשש טענה זו. מה שבטוח – כדאי מאוד שהוא כן יעסיק אותנו!

2.
"אמונות ואידאולוגיות: עזרי אי־חשיבה בתפוצה נרחבת

אחד השקרים הגדולים שהופצו אי פעם הוא המוסכמה שעלינו להשתייך לאמונה או לקבוצה אידאולוגית כלשהי: אסכולה, מפלגה, תפיסה, דת או כל מסגרת אחרת בעלת עקרונות ברורים (ותמהיל אנושי ברור גם כן).

מרקסיסטים הניצבים מול קפיטליסט, מוסלמים אדוקים שצריכים לשאת ולתת עם נוצרים אוונגליסטים פנאטים — אנשים שמשתייכים למסגרות אידאולוגיות תמיד יעדיפו להתנהל, ולו בדמיונם, מול אנשים שחוסים בצל אידאולוגיה, גם אם היא מנוגדת לשלהם. מי שחיים בתוך תבנית רואים את העולם כולו בתבניות. ומי שמפחידים אותם, את המתובנתים, הם לא מי שמאמינים באמונה זרה לשלהם, אלא מי שבוחרים להישאר מחוץ לאידאולוגיות קבוצתיות.

האדם הבלתי מאמין, הבלתי משתייך, הבלתי מזדהה, זה שמצוי מחוץ למסגרות, הוא האיום הגדול ביותר על הסדר החברתי. וזה נכון לכל סדר חברתי. כאן טמון רמז עבה למדי לגבי העמדה שאדם חופשי צריך לבחור בה, ובעיקר לגבי העמדה שהוא לא צריך לבחור בה: כל עמדה של הזדהות עם תורה, אסכולה, תנועה, מפלגה, כת, דת, מועדון. "

ובכן, האם השתייכות מגבילה? בהחלט. אך האם ניתן לחיות בלעדיה? מסופקני ביותר. הטבע האנושי עוצב לחיים בחבורה. החוכמה היא לא לבטל זאת, אלא להכיר בכך, וכך להיות יותר פתוחים כלפי חברות אחרות ולא לחשוב שכל הצדק בידך.
בתהילים יש פסוק שאומר – 'במתים חופשי', וניתן לפרשו כך – רק במוות האדם הופך לחופשי לגמרי. או כמו שהולכת האמירה הידועה – 'אני אנוח כבר בקבר'. אבל כל עוד אנו בחיים, יש לנו מגבלות ומחויבויות.
מלבד זאת, הקטע הזה מזכיר את 'פוליטיקת הזהויות' הפופולרית היום. אכן, בקשת זכויות לקבוצה מסוימת יש בה צד חיוב, אך גם צד שלילה, שבחובת הגדרתך כשייך לקבוצה דווקא ולא כאינדבידואל חופשי.

3.
"טיפוח תפיסת כוח עליון פירושה לטפח בהכרח תפיסה של האדם כיצור חלש, מוגבל, קורבן שמוטב לו שלא ידרוש במופלא ממנו ולא ינסה לשנות את הבלתי ניתן לשינוי, את הסדר הפוליטי הקיים. יש תודעה גבוהה וחזקה ממנו, והיא שמנהלת את העניינים.

אנשים חופשיים, כדאי שיתרחקו ממיסטיקה. מיסטיקה היא תמיד כלי פוליטי המשמש הגמוניות פוליטיות שמבקשות לשמר את המצב הקיים, ולכן חובתן ההישרדותית העליונה היא ייצור סדרתי של בני אדם שאינם מאמינים בשינוי.

מחנות פוליטיים שאינם רוצים להשתנות יוצרים זיהוי של עצמם עם רצון גבוה יותר, עם כוונה של ההיסטוריה, עם אלוהים, עם טבע האדם או עם הבל אחר. ומכיוון שרבים מהם שותפים לאותן אמונות, כולם פועלים יחד, בשיתוף — אפילו אם למראית עין יש ביניהם חיכוך — כדי ליצור אדם נוח :כזה הנזהר משדים ורוחות, חוזר על קלישאות ששוללות ממנו את כוחו הפוליטי ומאמין שאין אפשרות לשנות את הסדר הקיים."

ובכן, אני איני שולל אמונה בכוח עליון, ולמה אשלול? הוצגו ראיות המפריכות את קיומו? מה שאכן נכון הוא, שאין לנו באמת אינדיקציות ברורות למה הכוח העליון הזה, אם הוא קיים, רוצה מאיתנו. מי שבטוח שהוא יודע מה הכוח העליון רוצה – הוא זה שמציב בפנינו בעיה, במידה שאינו נביא, כמובן.
וכן, גם אני מתנגד לאמונות תפלות ומזיקות, אך אלה תמיד מתקיימות בכל עם ועם.

4.
"מה עשו אנשים בכל השעות והשנים שהיו לרשותם בטרם הרשתות החברתיות? אנחנו לא זוכרים, ואין זה משנה. מבחינה מעשית יש לנו כעת הרבה פחות חופש לבחור כיצד להתנהל, מכיוון שממסד בעל משאבי עתק משקיע מאמצים רבים כדי שהחברה כולה תתמכר לשהות בלתי פוסקת במרחב המקוון, מתוך מגמה ברורה לקחת את החופש שלנו ולהפוך אותו לכסף, ובתוך כך לשעבד עוד ועוד את תודעתנו ועולמנו הרגשי והביולוגי. דבר דומה קורה גם עם רשתות התוכן הטלוויזיוני האינסופי בתשלום, שהופכות למשאבות ענק לחיי הרוח והדמיון של האנושות. מיליארדי שעות אנוש יורדות דרכן לטמיון, היצירתיות האנושית נושלת מאיתנו כמו איבר שמתנוון, מתייבש וניתק מהגוף, וכיסיהם של מעטים מתנפחים מסכומי כסף מעוררי גועל. אין כמו עידן הרשת כדי להמחיש עד כמה מיסוד וריכוז הופכים קבוצות קטנות של בעלי כוח פוליטי לקבוצות עשירות ובעלות כוח אגדי, ומותירים את מרבית בני האדם בחיי חרדה מתמדת ובתחושת אובדן שליטה הולכת ומעמיקה."

ובכן, זה נכון מאוד. ולאחרונה הדברים הוצגו בדיוק כך בסרט של נטפליקס – 'מסכי עשן' (The Social Dilemma). מומלץ לצפות. ועוד ידובר בכך רבות.

5.
"המישור הפרטי לגמרי של החשיבה, זה המתעלה מעל בעיות ופתרונות של זמן ומקום מסוימים, הוא מין בסכנת הכחדה. אינספור ממסדים פוליטיים שאנו מוקפים בהם זה אלפי שנים, כאלה שהסמכות הפוליטית בהם מעוגנת במיסטיקה ומגובה באלימות, כמעט שללו מאיתנו לחלוטין את הדבר שאני קורא לו רישיון פילוסופי פרטי: הרשות שיש לאדם, בינו לבין עצמו, לחשוב על המציאות ולהמשיג אותה.

בנבכי תרבות שכולה ממסדים, מושרשת בנו התודעה המצמיתה שתפקידנו בעולם הוא פסיבי: הממסדים למיניהם יקימו עבורנו את ערי הנכון והלא נכון, הבריא והלא בריא, האסור והמותר, ואנחנו פשוט נפנים את המפה הפסיכופוליטית, וננווט בעזרתה.

את התודעה הכנועה הזו מנחילים לנו כל הממסדים כולם, ולא חשוב מהו תחום עיסוקם: גיבוש מסקנות לדיאטה מומלצת או ניהול סכסוכים ומלחמות. הכוח של הממסדים כולם תלוי בתפיסה של בני אדם את עצמם כחשובים פחות, חזקים פחות וחכמים פחות מהממסדים המקיפים אותם ומנהלים את חייהם."

ובכן, נכון, גם אני בעד חשיבה ביקורתית ואקטיבית. האם אנו רואים פחות ממנה? איני יודע, אך הרושם שלי הוא שאכן כך.

6.
"הסקרנות הפעילה של האדם, ההיקסמות מעצמיותו ומסביבתו והרצון להרחיב את גבולות הידיעה באמצעות חקירה ובחינה — אלה במידה רבה עשו ועושים את האדם למה שהוא בכל מובן מעניין באמת: בריה יוצרת, חושבת ומתבטאת, באופנים שהם מעבר לחיקוי, היטמעות בסביבה והעברה בין־דורית של סך קבוע של התנהגויות ומחשבות.

ניתן לומר זאת גם כך: אם האבולוציה היא ברירה ופיתוח של תכונות שישרתו את ההישרדות בסביבה מאתגרת — היכולת האנושית לשקול, להסיק ולבקר היא האנושיות בתמציתה המזוקקת ביותר. ליכולת הזו אני קורא התבוננות, אבל האמת היא ששמה לא חשוב. מהותה חשובה, והיא מובנת לכולנו גם בלי שנקרא לה בשם (באופן כללי אני סולד ממתן שמות לדברים, ורואה בשיום תנועת־נגד לחקרנות ולחוויה ראשונית)."

ובכן, חותם על כל מילה!

7.
"הכרה במקריותם של החיים אינה גחמה ואינה שעשוע. היא אבן יסוד של החופש ושל התודעה החופשית. מי שמאמינים שהם חלק מתוכנית גדולה אינם יכולים להיות חופשיים, ואינם רשאים לחשוב על עצמם כעל חופשיים. בלי קבלה של מקריות הקיום האנושי לא ייתכן חופש. קבלת מקריות הקיום אינה מבטיחה חופש, מכיוון שחופש מצריך גם, ואולי בעיקר, מוכנות ובשלות רגשית ושחרור מדוֹגמות ומוטיבציות מהזן שגורם לעיוורון כלפי הזולת ולתחושת רשות להתעלל בו, לגזול ממנו ולהתנשא עליו — אבל היא בהחלט תנאי לחופש.

ההנחה שיש כוונה וסדר נסתרים בדברים, שיש משמעות מסתורית, חונקת את האדם בתוך צנצנת אטומה של בלבול וסבל, שהם תוצר בלעדי של דמיונות השווא שלו עצמו. צנצנת זו, באופן פרדוקסלי ובהיפוך גמור מהצהרות מאמיניה, במקום להרגיע את האדם, גורמת לו לחוש שהוא חי בעולם שרירותי ואכזר. הרי אין לנחש את רצונו של בעל הכוונות, מותח קפיצי השעונים המטפיזיים הגדול, ואין דרך לדעת אם אנו מוצאים חן בעיניו, אם בכלל אכפת לו מאיתנו, ומתי יקרה הדבר הגדול שאמור לקרות על פי התוכנית."

ובכן, אמונה בסדר קוסמי או באי-מקריות אכן מגבילה אותנו, אפשר לומר, אך לא הייתי ממהר לשלול אמונה זו, או בכלל – לשלול אמונות.
בין כך ובין כך, עלה פה מושג מרכזי נוסף – מקריות. צריך לבדוק את היחסים שבינו ובין החופש. על פניו, אם הכול מקרי, אכן רמת החופש עולה, אך עימה גם רמת חוסר המשמעות. אולי החוכמה היא לאזן בין שני אלה (כבמלאכת השיר).
ביהדות, נזכיר, מאוד לא אוהבים את המילה 'מקרה', ואומרים שמקרה הוא עמלק 'אשר קרך בדרך', ושאלה אותיות 'רק מה", או 'ה' רקם'. הדרשות אולי נשמעות מצחיקות, אך התוכן שמאחוריהן דווקא רציני.

8.
"הטענה שאני מבקש להעלות בפרק זה הופכת על פיה את האמונה המקובלת שעונש וציות הם בסיס המוסר. לא נכון שהאדם משתוקק לעשות את הרע, והפחד מעונש שתטיל עליו הסמכות מניא אותו מכך. ההפך הוא הנכון: האדם רוצה לעשות את הטוב, אולם הפחד מעונש גורם לו לבחור ברע, ועושה אותו רע. רוצה לומר, לא הפרט מאיים על הקולקטיב בנהיות ליבו הנפשעות, אלא הקולקטיב מצמית את היחיד לכדי צייתנות עיוורת לרוע מאורגן.

החברה הפוליטית היא מקור הרוע, לא נפשו של היחיד.

סחר בבני אדם והחזקתם כעבדים, ענישה גופנית עד גרימת נכות וקטיעת איברים, קניבליזם, רצח עם, אפרטהייד, טיהור אתני, הוצאה להורג באמצעים מפלצתיים, עינויי גוף ונפש קשים ביותר בחקירות, אונס שיטתי והמוני של נשות יריב מובס — כל התופעות האלה ואחרות היו חוקיות לגמרי בשלב כלשהו בהיסטוריה. חלק נכבד מהן חוקיות ונורמטיביות גם בזמננו."

ובכן, רוסו, מישהו? אזכיר רק את המשפט הידוע של רוסו – 'האדם נולד חופשי, אך בכל מקום הוא נתון באזיקים'. האם זה נכון? זה דיון ארוך מדי לכאן. בכל אופן הדברים ממשיכים גם בציטוט הבא.

9.
"כדי שלא נחטא אנחנו בהיתקעות מול אותו מסך אטום, עלינו להסיק את המסקנה המעשית והעקרונית הנובעת מהכרה בעיוורון הייחודי שמונע מבני אדם לראות את המשתקף במראת קבוצתם. והמסקנה היא שכל השתייכות לקבוצה כרוכה בוויתור על אוטונומיה מוסרית. ומכיוון שלא כל ההשתייכויות שוות בדרקוניותן ובדרישותיהן, נסייג ונאמר: מידת הוויתור על האוטונומיה המוסרית של היחיד היא כעוצמת תחושת השייכות שלו לקבוצה. כשתחושת השייכות רופפת וגמישה, ליחיד יש מידה רבה של אוטונומיה מוסרית. כשתחושת השייכות טוטאלית, ההגדרה העצמית נעשית במלואה על פי כללי הקבוצה, וליחיד לא נותרת כל אוטונומיה מוסרית. עליו להיות, לחשוב, להרגיש ולעשות ככל אשר תורה לו הקבוצה.

ובזמן שהיחיד עוסק בציות לסמכות, צריך לברוא עבורו מנגנון של הכרה ותגמול. הרי לרוב בני האדם ציות לסמכות אינו משאת נפש. פתרון אלגנטי לסוגיה הזו מצוי במעקף שיצרו עבורנו ראשוני אנשי ההגמוניה הפוליטית בחברה האנושית: הם יצרו זיהוי של ציות לסמכות עם עשיית הטוב, וכך רתמו לטובת הסדר הפוליטי את הכמיהה הטבעית של בני אדם לעשות טוב ולהיות טובים. לרכיב הפחד מעונש, המקל, נוסף גזר בדמות סיפוק ותגמול שבהכרה החברתית"

ובכן, כאן אני מסכים מאוד, ונראה לי שזה אולי היה הדבר החשוב ביותר שהמחבר רצה לומר. אכן, יש מתח בין ערך הנאמנות לכלל ובין הערכים האישיים, או לפחות עשוי להיות מתח כזה. חברה חופשית היא חברה המאפשרת לפרט לבטא את מחשבתו העצמאית בצורה המירבית, ולהיפך בחברה דיקטטורית. אכן כך.
(נראה לי שחנה ארנדט כתבה על כך דברים חשובים בספרה שלא קראתי – 'יסודות הטוטליטריות').

10.
"החובה לראות את הזולת כשווה היא החובה המוסרית הראשונה של האדם המצפוני, ולא התעסקות בהבלים פסאודו־מוסריים שעיקרם הסדרת פריבילגיות. שוויון בין בני האדם הוא המסר הרדיקלי ביותר שיהיה לאנושות אי פעם. ובדיוק בשל כך, כדי להיות מוסריים עלינו להטיל ספק. להטיל ספק לא במובן הטכני, לא בפרטים הקטנים, אלא בשאלה המהותית: מיהו אדם בעיני הפסאודו־מוסר של המערכת הפוליטית שבה אנחנו חיים, ומי לא. ולא לשאול לשם סקרנות תאורטית, אלא מתוך מחויבות לתיקון העוול ויצירת שוויון מעמדי, חוקי ונורמטיבי בין כל בני האדם. זהו המוסר בהתגלמותו הפוליטית.

ממש בנקודה הזו, החתרנית, הנהדרת, המאירה, הרדיקליזם הליברלי הפוליטי־מוסרי פוגש את נפשו של האדם היחיד ומשחרר אותה לחופשי. זהות אינטרסים מושלמת מתקיימת בין האדם היחיד לחברה הפוליטית בנקודה הזו, והיא מעניקה משנה תוקף לצורך לשדד את הדרך שבה אנו מזדהים עם מחנות אידאולוגיים ועם שבטים, מחנות ומדינות, ולשנות מהיסוד את הדרך שבה אנו מתארים את הרציונל לקיומם של מוסדות פוליטיים.

כי חופש במובן האישי פירושו התנערות מכל תפיסת עולם מגבילה ומצמצמת, כזו שמעמידה היררכיה והפרדה בין בני אדם"

ובכן, יפה. נציין רק שעיקרון העל שלא להזיק לזולת נוסח בספרו של מיל 'על החירות' והוא מאבני היסוד של התפיסה הליברלית.

11.
"היות שאיננו יכולים להכיר את המציאות מכל צדדיה לאמיתה, אפילו לא כשמדובר במקטע אחד קטן שלה, כל הסיפורים בעולם, במידה כזו או אחרת, הם משל. הם מדמים משהו, נדמים למשהו, ומבקשים לעורר משהו על ידי הפעלת משהו אצל השומע, המשקף במסגרת עולמו את הדבר שיש בסיפור המסופר.

בכל חברה אנושית, בכל חברה פוליטית, אנחנו תופסים — מלמדים אותנו לתפוס — את הסיפורים המסופרים לנו, לא כאילו היו משל, ולא כאילו הם מבט חלקי על הדברים, אלא כאילו הם אמת צרופה המייצגת את המהות העמוקה שלנו. זו המשמעות של "אני יהודי", "אני הודי" או "אני גרמני".

במילים אחרות: יצירת זיקה בין מיתוסים ואתוסים קיבוציים, שמוצגים כאמיתות מוחלטות, חסינות לפגעי הזמן, לבין בני אדם, שחייהם קצרים ובני חלוף, מדביקה את בני האדם במחשבה הנואלת שהסיפורים אמיתיים מהם ומכאן שהמציאות אינה רצף קונקרטי של אירועים, דמויות וזמן, אלא סיפור, והם, בין כל שאר התופעות בעולם, אינם יצירה חד־פעמית אלא התגלמות אחת מאינסוף של ארכיטיפ קדום."

ובכן, גם זה יפה. אכן, כל חברה בנויה על אתוס ומיתוס, או פשוט – סיפור.

12.
"הרי נמר הוא נמר בלי ידיעת נמריותו, ונהר הוא נהר בלי שייתן את דעתו על נהרותו, ואם כך למה האדם צריך לחשוב ולהגדיר את עצמו כתנאי להיותו מי שהוא? ייתכן מאוד שההתמסרות לרעיון הנואל שיש הכרח בהגדרה וידיעה עצמית כדי להיות — היא עצמה המגבלה הגדולה ביותר על קיומנו החופשי. הניסיון לדעת מי אנחנו, ולהגדיר מי אנחנו, הוא דרך לא להיות. את הדרך לא להיות הזו למדנו מהגבוהים מאיתנו, מההגמוניות הפוליטיות, שלצורך שימור כוחן חיוני שיתכנסו תחתיהן מיליונים שאינם מפקפקים בסיפור המגביל והמצמית ביותר בעולמם של בני האדם, הלא הוא סיפור הזהות."

ובכן, קצת זן-בודהיזם על הדרך, למה לא?

13
"החייל הוא הגיבור שביסוד כל הגיבורים הגבריים, או נכון יותר — הארכיטיפ השוביניסטי בתמציתו הנקייה והשקופה ביותר. חייל פשוט, זה שנפרד ממשפחתו ומחבריו בשם קריאת הקולקטיב, ובעת לבישת המדים הוא נכון להניח לכל הבחנה מוסרית ויצר הישרדות. החייל הזה הוא גיבורו העילאי של הפשיזם, שמציב את החיילוּת וההקרבה במדרגה הגבוהה ביותר בפנתאון הסמלים המקודשים.

אם נבין מה עושה החייל הזה, או למה הוא אטום, נוכל להבין טוב יותר למה הגבר השוביניסטי אמור להיות אטום, כחלק משליחותו המגדרית, ואיך הפשיזם והפטריארכיה הם למעשה בשר אחד.

החייל, כידוע, ולפחות על פי הסטריאוטיפ, אדיש לצרכיו, כאביו ופחדיו. רגליו נושאות אותו אל המוות, והוא ימשיך ללכת, בשם האידיאל, גם בלי אוכל ובלי מים, עד שייפול. אם כואב לו הוא לא נותן את דעתו על כך. המשימה חשובה מכול; המשימה שנתנו לו דרגי הפיקוד, שלמולם הוא משעה כליל את שיפוטו המוסרי ואת משאלתו הראשונה של כל אורגניזם: לחיות."

ובכן, זה בפרק על גבריות, אך כאן ספציפית – על החייל. בישראל נראה שהוא אכן בסיס הגבריות. האם ניתן לוותר עליו? כנראה שלא, ואני גם לא חושב שהכותב הוא פציפיסט. אבל ניתן להיות מודע לעיצוב האישיות הזה ולשנות אותו. גם יהודה ג'אד נאמן כתב דברים חריפים על הצבאיות, בספרו על הצבאיות והקולנוע שיצא לא מזמן. אלא שנאמן מסובך מדי, ומזרחי פשוט – וזו, כאמור, גם נקודת החולשה שלו, אך גם נקודת החוזקה – אותו אנשים יכולים להבין בקלות!

14.
ציטוט מ"חופש. מניפסט"

"השאלה אילו בני אדם התאגידים והשלטונות מבקשים לייצג לקראת העשור השלישי של המאה העשרים ואחת היא שאלה מורכבת ומרתקת כשלעצמה, ואי אפשר להשיב עליה כאן. כן אפשר לשער, בלי זהירות מופרזת, שהם מבקשים ליצור בני אדם שקונים הרבה ואינם מאתגרים את הסדר הפוליטי הקיים. לשם כך על בני האדם הללו להיות "מחוברים" (באמצעים אמריקאיים), "לצרוך תוכן" (אמריקאי) ולהפנים את מושגי הטוב והרע כפי שנוח להגמוניה השלטונית־תאגידית בארצות הברית (את ארצות הברית אפשר כמובן להחליף בסין, כשהדבר רלוונטי, ובכל זאת מעמדן התרבותי הגלובלי של סין ושל ארצות הברית שונה מהותית).

אני מסתכל סביבי ולא רואה התנגדות רבה לסידור הזה, אולי כי ארצות הברית, אם מתוך ערמומיותה שלה או מתוך טיפשותן של יריבותיה, מצליחה לשווק את עצמה כמולדת של חופש ודמוקרטיה: הקולוניאליזם והאימפריאליזם של ארצות הברית מוצגים כשחרור. והם באים עם ערימות של מוצרים נחשקים ומתגמלים תדמיתית."

ובכן, קפיטליזם, קונסיומריזם – כן, ותקצר היריעה.

15.
בסוף דימוי יפה של בעל הבית והאורח. קראו בספר.

נסיים בגישת היהדות, שנראית כגישה ההופכית לזו (אך לא בהכרח) –

משנה אבות ו, ב –
ואומר (שמות לב טז): "והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות", אל תקרא חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה.

מדרש תנחומא כי תשא טז:
חרות
מהו חרות?
רבי יהודה ורבי נחמיה ורבנן
רבי יהודה אמר:
חירות מן המלכויות.
ורבי נחמיה אמר:
חירות מן מלאך המות.
ורבנן אמרי:
חירות מן הייסורין.

עַבְדֵי זְמָן / ר' יהודה הלוי

עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם –
עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי:
עַל כֵּן בְבַקֵּשׁ כָּל-אֱנוֹשׁ חֶלְקוֹ
"חֶלְקִי אֲדֹנָי!" אָמְרָה נַפְשִׁי.

– חופש. מניפסט מאת אלון מזרחי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s