כמה תמונות

כמה תמונות
1. מפת ישראל
אגב (בהמשך לפוסט על צרפת שאפרסם בהמשך), גם המפה הזו של עמית סגל מעניינת, אם כי לא מדויקת – גוש דן להערכתי שייך במובהק לצד ה'דמוקרטי'. כך נוצרת תמונה די ברורה – צפון וגוש דן בשמאל, דרום ואזור ירושלים – ימין.
כמו כן החתך הכלכלי די חופף – דרום וי-ם – עניים, צפון וגוש דן – עשירים.
בין היתר, זו גם אלטרנטיבה לתזה של בן חיים. לא המוצא משמעותי כאן, אלא החתך הסוציו-אקונומי.

2.
הפאבלות בריו על רקע מגדלי היוקרה. אני חושב שהתמונה הזו מדברת בעד עצמה. העוול של הפערים הכלכליים.

3.
מתוך פוסט של 'היסטוריה גדולה, בקטנה' היום. מתברר שלפעמים מוסיפים לשלושת הקופים קוף רביעי, שמסתיר את מבושיו. משמעותם המקורית במזרח – לא לראות רוע, לא לשמוע רוע, ולא לדבר רוע, ולהם נוסף – לא לעשות רוע. במערב כמובן הקופים קיבלו משמעות שונה, של התקרנפות והתעלמות.

4.
צילום מקרי מתוך הפיד שלי היום בטוויטר, ללא כל עריכה. אין שם הרבה מקוריות.


כמה עניינים שוטפים

1.
עובר על התוכניות המתוכננות בנטפליקס, קורא את תיאורי הסדרות והסרטים, מלא סיפורים שונים ומשונים, בעיקר משונים. אף אחד מהם לא מעניין אותי ואני לא מסמן אף אחד לתזכורת צפייה.

ומה אני חושב? שצדק מרקס, שטען שהתרבות הקפיטליסטית מלעיטה אותנו בשטף של מוצרי תרבות ירודים ושוטפי-מוח. לחם ושעשועים. הוא אמר שזה כדי שלא נפתח תודעה מעמדית, אך אפשר להסתפק ב-כדי שלא נפתח תודעה.

(אתם כמובן לא מסכימים עם מרקס, ובזה אתם טועים).

2.
הגיע הזמן לדבר שוב על האתר קמפוס – אתר ממשלתי בו העלו קורסים אקדמיים מצולמים שהגישה אליהם חינם. הוא עלה לפני שנתיים בערך וכתבתי עליו בהתלהבות. בהמשך לקחתי כמה קורסים וגם עליהם כתבתי בהתלהבות בדרך-כלל.

אלא שכבר למעלה משנה שלא עולים בו קורסים משמעותיים, למעט קורסים של איך להשתמש בוורד, או הנחייה למורים. מפעם לפעם אני נכנס לראות מה התחדש, וכל פעם מתאכזב מחדש.

זה חבל מאוד. עד שסוף-סוף עושים משהו טוב, עוצרים אותו באמצע. ואינני יודע מה הסיבה לזה. אולי הסיבה היא כי אין תקציב למדינה כבר שנה, אולי סיבה אחרת. בכל אופן, כאמור – זה מאכזב.

3.
אבן עזרא, בן ספרד האנדלוסית במאה ה-12, היה פרשן שהלך בדרך הפשט ונמנע מאגדות ומדרשים. כמו כן, ידוע 'סוד שנים-עשר' שלו, שבו כביכול טען שלא משה כתב את כל התורה. גם שפינוזה הפנה לפירוש זה בספרו. עד כאן ידוע.
אתמול התחדש לי (או שידעתי ושכחתי) שהרמב"ם כתב אגרת לבנו, בה הוא אומר לו שלא יקרא שום מפרש לתורה, רק את אבן עזרא (!) כי דבריו טובים.
ראוי לציין כי קדם לאבן-עזרא רש"י, והרמב"ם לא כולל אותו בהמלצתו. בניגוד למה שחלק חושבים, רש"י לא הלך בדרך הפשט, אלא מעט, ורוב פירושו מיוסד על אגדות ומדרשי חז"ל.
לבסוף, ניסיתי לחפש ברשת את הקטע הרלוונטי מאגרת הרמב"ם לבנו, ולא מצאתי. אם זה בהישג יד של מישהו אודה לו אם יצרף אותו כאן, שהרי קטע זה הוא עיקר מה שרציתי להראות.

(נראה שיש הטוענים שהאגרת מזויפת).

סיפורים מהעולם א'

1.
סר ג'וליוס ווגל היהודי היה ראש ממשלת ניו-זילנד באמצע המאה ה-19. הוא תמך בזכות הצבעה לנשים, וזו אכן ניתנה בניו-זילנד בסוף המאה ה-19, המדינה הראשונה שהעניקה זכות זו לנשים. בהמשך כתב ספר דמיוני-אוטופי שבו בשנת 2000 נשים נוטלות חלק מרכזי בשלטון בעולם.
ובימינו, ראש ממשלת ניו-זילנד היום היא ג'סינדה ארדרן הצעירה. היא נבחרה כבר לכהונה שנייה וזוכה לתמיכה גדולה מאוד בציבור הניו-זילנדי. הטיפול שלה בקורונה היה מופתי ונחשב לבין המצטיינים בעולם.

2.
מה למדתי היום?
שכדי להתייחס לתרבות רצוי להכיר אותה.
למשל הבדואים.
כשהפלמ"חניקים ראו שהם מסתפקים במעט מים, הם אמרו – אז גם אנחנו יכולים, וכך קבעו משמעת מים של מימיה אחת לאדם ליום. נוהג זה נשאר בצה"ל תקופה ארוכה ורק לא מזמן בוטל. התברר שהוא מסוכן ומזיק. אלא שהבדואים עצמם נחים בסככות רוב היום ולא מאבדים נוזלים, ולכן לא נפגעים.

עניין אחר – כיצד יגן על עצמו בדואי במדבר מפני פגיעת אנשים? אין משטרה באזור זה ולא יכולה להיות. לכן צמח מנהג נקמת הדם – לא רק איתי הסתבכת, אלא עם כל השבט. מעמדה לא שיפוטית, נראה שזו צורת השיפוט היעילה ביותר בתנאי שטח אלה. מכאן אפשר להבין את החיכוכים בין הבדואים והמשטרה בנגב בימינו.

אם כך, יש חשיבות לשבט. מכאן אפשר להבין תופעה נוספת – תופעה נוראית, אך אנו מנסים להבין ולא להצדיק – והיא 'רצח על כבוד המשפחה'. רק בחברה שמחשיבה את המשפחה והשבט יותר מחיי הפרט תופעה כזו תיתכן. ובכל זאת, חברות מתקדמות בעולם הערבי נלחמות בתופעה זו.

אני יודע שזה נושא נפיץ ואין לי כוונה להתווכח עליו. ועדיין אני חושב שחשוב להכיר חברה כדי לנסות להתמודד איתה בצורה יעילה (אבל גם אם לא – למדתי כמה דברים על הבדואים ועל החיים במדבר).

3.
מה למדתי?
בשנת 1985 היו בחירות בקמבודיה, אבל אף צד לא הצליח להכריע, אז הוקמה ממשלה דו-ראשית, של הון סן והבן של המלך סיהנוק. כעבור ארבע שנים נמאס להון סן והוא גירש את ראש הממשלה השני. הוא מנהיג את קמבודיה עד היום.
מה מוסר ההשכל? אין מוסר השכל, פשוט תיארתי לכם מה היו ההתפתחויות בקמבודיה.
(או אם תרצו, לפי מדרש חז"ל אחד – שאיני מוצא אותו – אוי לה למדינה עם שני ראשים).

ואגב זה, השלטון של פול פוט, מנהיג הקמר רוז', ידוע לשמצה. ובצדק – שלטון זה אחראי למותם של כשני מיליון קמבודים. אלא שמתברר שארה"ב תמכה בו בחשאי, כי היו לה אינטרסים נגד הוויאטנמים, שאכן לבסוף השתלטו על קמבודיה. והוא מת בשיבה טובה ב-1998.

אידיאולוגיות פוליטיות מודרניות, מאת אנדרו הייווד

אידיאולוגיות פוליטיות מודרניות, מאת אנדרו הייווד.
למדא, 2019, 430 עמ'.

זהו ספר בסיסי במדע המדינה, אף כי הוא נושק לתחומים רבים נוספים – היסטוריה, לימודי מגדר, מזרחנות ועוד. הוא בא לתת מושגי יסוד בהגות פוליטית עכשווית ומתייחס לערכים הבאים – ליברליזם, שמרנות, סוציאליזם, אנרכיזם, לאומיות, פשיזם, פמיניזם, אידיאולוגיה ירוקה, רב-תרבותיות, אסלמיזם.

מגוון כזה גדול לא יכול כמובן להכיל דיון ממצה, אך הוא בהחלט מספק את הסקירה הראשונית הדרושה לכל חלק.
בנושא האסלמיזם נאמר שללומדים יסופק פרק חלופי, כי זה שכאן מוטה, אך לא קראתי את הפרק החלופי ועל-כן איני יכול להשוות.

אני חושב שזה ספר שחשוב שכל אזרח יקרא אותו, אם הוא רוצה שיהיה לו מושג ברור בהגות פוליטית. למעשה, הייתי שמח אם היו מכניסים את הספר הזה לתוכנית הלימודים, ללימוד בכיתות יא-יב, ואולי גם כעוד יחידה בבגרות באזרחות.

האם הוא חידש לי דברים? כאמור, רוב החומר הוא בסיסי ועל-כן לרוב מוכר. ועדיין התחדשו לי וכן התחדדו לי אי-אילו דברים.

מבחינת הקריאה, הוא גם מעניין באופן כללי, אך גם לפעמים נמשך ומייגע מעט. זה טבעו של ספר לימוד, בשונה מספר עיון רגיל.

ואם לומר משהו קטן על הרלוונטיות לארצנו (בלי להיכנס לוויכוחים פוליטיים) – הרי שלאחרונה אנחנו שומעים כמה מונחים הלקוחים מספר זה – 'אנרכיסטים' מזה ו'פשיסטים' מזה (ולאחרונה גם מדברים על נאציזם). אלא שאיני חושב שיש כאן ממש אנרכיסטים או פשיסטים (אם יש אי-אילו נטיות אשאיר לכם לקבוע).

מה כן יש כאן?
כידוע – צד של ליברליזם כלכלי מול צד של סוציאל-דמוקרטיה, וכן צד לאומי מול צד של ליברליזם אזרחי ונטייה לרב-תרבותיות. זה באופן כללי, שאינו כולל את כל התמונה.
זה הרבה יותר מתון ממה שתואר למעלה.

ומה בכל-זאת הסכנות שבו?
לדעתי – ההקצנה –
שהליברליזם הכלכלי לא יהפך לקפיטליזם חזירי, ושהסוציאל-דמוקרטיה לא תהפך לקומוניזם; שהלאומיות לא תהפך ללאומנות, ושהרב-תרבותיות לא תמוסס את הזהות התרבותיות הנפרדת.

זו דעתי, על כל פנים, וכל אחד מוזמן לחשוב אחרת. בכל מקרה כדאי לקרוא ספר זה או דומה לו כדי לחדד את ההבנה בזרמים השונים.

לסיום, פרנסיס פוקויאמה כתב על 'קץ ההיסטוריה', כשלדעתו הדמוקרטיה הליברלית ניצחה במאבק האידיאולוגיות באופן סופי. הוא כמובן לא דייק, ותעיד על כך למשל העלייה של האסלמיזם הידועה לנו, ובכלל המצב בהרבה מארצות לא מערביות. אך עדיין אפשר לומר שלגבי העולם המערבי נראה שהוא די צדק – שולט בו הליברליזם, הן זה הכלכלי והן זה האזרחי. אם יש ויכוחים הם רק לגבי המשיכה שלו לכאן או לכאן. אלה ויכוחים מינוריים יחסית, אך הטבע האנושי סוער, ועל כן גם הם הופכים לסוערים.

אבל אתם כמובן לא מסכימים – מה עם בעייתי הפליטים באירופה? ומה עם סין? טוב, נו, אני חייב להסכים איתכם. ועדיין.

המסר שלי כאן – בואו נרגיע.

נוטינג היל, צפייה חוזרת

נוטינג היל – סרט ידוע מאוד משנת 1999, בנטפליקס, על כוכבת קולנוע המפתחת יחסים עם מוכר ספרים פשוט.
עם ג'וליה רוברטס ויו גרנט, הצעירים.
זכרתי רק שתי סצנות – את הסצנה הראשונה, בה היא נכנסת לחנות הספרים שלו (חנות לספרי טיולים, אגב). וואן-שוט מרשים באמצע, שעוקב אחר יו גרנט הולך בשוק, כי זה שוט שלמדנו אותו.
מבחינת הסיפור, הם מאפיינים אותו יפה בעצמם במשפט שהם אומרים בסרט – 'סוריאליסטי אבל חביב', או אולי מוטב לומר – מופרך אבל חביב. כוכבת קולנוע ומוכר ספרים? מה הסיכוי שזה יקרה? כמעט חסר סיכוי.
אבל זה לא מפריע לסרט להיות גם רומנטי, וגם – לא פחות מזה – מצחיק מאוד (לכך עוזר השותף התמהוני של יו).
המחשבות שלי בסיום היו – הסרט נעשה לפני עשרים שנה, אבל כמה העולם השתנה מאז, לרעה. הרבה יותר מחוספס וציני, והרבה פחות רומנטי ותמים.

על הסרט 'מוכרי הספרים'

מוכרי הספרים – סרט שמוקרן בפסטיבל דוקוטקסט של הספרייה הלאומית שמתקיים עכשיו – נחמד, אבל קצת מאכזב, כי הוא בעצם על סוחרי ספרים ולא על מוכרי ספרים.
סוחרי ספרים – סוחרים בספרים עתיקים ויקרים, מוכרי ספרים – מוכרים בחנויות ספרים, יד שנייה בעיקר, אבל גם חדשים. כך לתפיסתי. בכל אופן אני ציפיתי למצוא את האחרונים.
סוחרי הספרים פחות מעניינים אותי, מעולם לא התעניינתי בתחום זה, וגם בחנויות הספרים אני אפילו לא מסתכל על הספרים העתיקים. אולי אוכל אפילו להגדיל ולומר שזו נראית לי פטישיזציה של הספר כאובייקט. אמנם יש לכך גם חשיבות מדעית מסוימת, אבל היא מועטה לדעתי. ובכל אופן לא משהו שחורג ממה שצריך להימצא בספריות המקצועיות.
ובכל אופן היו בו כמה דברים נחמדים. למשל, הוזכרה שדרת הספרים בניו-יורק (השדרה הרביעית, אם אינני טועה), שבה היו בעבר עשרות חנויות, שברובן מוכרים יהודים מאובקים, שהיו קוראים כל היום ומתעצבנים עלייך אם היית רוצה לקנות ספר מחנותם. היום נשארה בשדרה זו רק חנות אחת. לו רק היו מביאים יותר סיפורים כאלה.
וכמובן, כניסת האינטרנט שינתה את כל התחום.

עדיין סרט נחמד. עולה 22 ש"ח ומוקרן עד ה-25 לחודש. ויש סרטים נוספים, על מרגרט אטווד, ואלנה פרנטה, למשל, ועוד.

על כמה פרקים בפודקאסט בר-דעת

על כמה פרקים בפודקאסט בר-דעת

1.
פרק מרתק בפודקאסט 'בר-דעת'.
על המלכה הלני מחדייב, אפגניסטן, אשת מונבז.
הם היו הוריו של איזטס, שלמד יהדות מחנניה. גם הלני התקרבה ליהדות והתגיירה.
גיור כלל – טבילה, ברית מילה וקורבן במקדש.
חנניה אמר לאיזטס – אינך חייב בברית מילה.
אלעזר אמר לו – אתה חייב.
בהמשך, הרבה אנשים ממלכות חדייב התגיירו.
הלני בונה ארמון בירושלים ומביאה תבואה לעיר הרעבה, ובונה גם מקום קבורה.
כל זה מסופר אצל יוסף בן מתתיהו.
היא מוזכרת גם בתלמוד ומסופר שם הביאה מתנות לבית המקדש.

קברה ליד שער שכם, במקום שנקרא 'קברי המלכים'. הסרקופג שלה הועבר ללובר.

2.
עוד פרק מעניין ב'בר-דעת', על החיים אחרי המוות במקרא. כידוע, זה רעיון שלא מופיע בתנ"ך, רק בתקופת חז"ל. ואז יש מחלוקת בין הפרושים, שהאמינו בעולם הבא, ובין הצדוקים, שלא האמינו בו. מה כן מופיע בתנ"ך? בעיקר מופיע השאול – מקום תחתון וחשוך אליו מגיעים אחרי המוות ונחים בו.
הרבה פסוקים מוזכרים בפרק, לא אוכל להזכיר את כולם. ואם גם אתם חושבים על פסוק כזה או אחר, מוטב שתקשיבו לפרק קודם, כי סביר מאוד שהוא מתייחס אליו.

3.
על מגילת ספר דברים שמצא מוכר העתיקות מוזס שפירא. אז המגילה נחשבה כזיוף, ובהמשך נעלמה. נעשה על הפרשה סרט מעניין לפני כמה שנים.
עכשיו בא חוקר ואומר שאמנם המגילה נעלמה, אבל הטקסט שלה הועתק והוא בידינו. לא ידעתי זאת. וניתוח לשוני-מדעי שלה מראה שהיא נכתבה במאה הראשונה לספירה, או במאה הראשונה לפני הספירה, ברמת ודאות גדולה. כלומר, המגילה אותנטית, אף שלא מימי משה.
למעשה מדובר בעיבוד שירי של ספר דברים. למשל, אחרי כל דיברה מעשרת הדיברות נכתב 'ה' אלוהים אלוהינו' (אם אני זוכר נכון את הניסוח), ומוסבר – זה נכתב כטקסט ששרים אותו, וכך היה עונה הקהל.
איני יכול לחזור על כל הניתוח שנעשה כאן, ומי שרוצה – שיקשיב לפרק בבר-דעת, או יקרא את ספרו של מעביר הפרק – פרופ' מאיר בר אילן.

4.
פרק נחמד בבר-דעת על בניית המקדש המתוארת בספרי עזרא ונחמיה. בהצהרת כורש ניתנה רשות ליהודים להקים מחדש את המקדש, אך הוא נבנה רק כחמישים שנה אחרי מתן הצהרה זו. מדוע? כנראה – העולים הראשונים לא היו עדיין מבוססים כלכלית ולא יכלו להקים פרויקט כזה. תפקידם היה – כפי שאומר ישעיה – 'להנחיל נחלות שוממות'. ממש כמו החלוצים בארץ-ישראל בתקופתנו.
לאחר 15 שנים חגי הנביא אמנם מעודד את העם לבנות את המקדש, אך הבנייה עדיין מתעכבת.
רק כעבור 50 שנה, עם עליית עזרא ולאחריו נחמיה, נבנה המקדש, אבל גם כן לא לפני שנחמיה מקים את חומת העיר ומבסס אותה.
עוד פרטים מעניינים בפרק נחמד זה.

5.
הטבע האנושי – סרט תיעודי בנטפליקס על 'קריספר' – הטכנולוגיה להינדוס גנטי שהולכת ותופסת תאוצה. כדאי שתשננו את השם.
מה שעניין אותי במיוחד זה הצד הטכני. יש חלבון בתא בשם קאס9 שתפקידו לחתוך החוצה קטעי דנ"א מסוימים, לפי דגם שיש לו. כל מה שצריך עכשיו זה להכניס לו דגם אחר כבחירתנו, והוא יוציא אותו או יכניס אותו למערך הגנים. זו תגלית של חוקרת אחת.
כמובן, יש שאלות אתיות רבות העולות מכאן, והסרט דן בהן.
אזכיר רק את מה שמתואר בספר 'עולם חדש מופלא', שמובא בסרט – בני אדם שמתוכנת בהם מלידה איזה תפקיד חברתי הם ימלאו.
ממליץ מאוד לצפות בסרט.

הנקודה האקטואלית – גם החיסון החדש לקורונה הוא חיסון גנטי. אני לא יודע עדיין בדיוק באיזו שיטה הוא משתמש, אבל זה נראה משהו קרוב.

פופוליזם והגמוניה בישראל, מאת דני פילק

פופוליזם והגמוניה בישראל, מאת דני פילק.
רסלינג, 2006.

פניתי לספר זה כדי להבין קצת יותר את הגותו של אנטוניו גראמשי, שאבישי בן חיים מזכיר מדי פעם. חיים לוינסון כתב עליו טור בהארץ בשבת האחרונה, אך לדעתי זהו טור מבולבל ולא ברור. וגם לא קולע. אני לא בא לטעון שלאבישי בן חיים אין זכות להשתמש בגראמשי כרצונו. יש לו זכות כזאת, והאמת שלדעתי הוא גם די נאמן לכוונת המקור. אני פשוט מנסה להבין את גראמשי עצמו. לאבישי בן חיים עצמו התייחסתי במאמר נפרד לפני כמה ימים. –

https://wp.me/p712oV-Gn


אז תחילה התחלתי לקרוא את 'על ההגמוניה' של גראמשי, שפורסם אף הוא ברסלינג, אך זהו טקסט סבוך ומורכב שמצריך עיבוד. פניתי אם כך לספר שכבר עשה את עבודת העיבוד הזאת – והגעתי לספרו זה של דני פילק, שהוא חוקר בולט בתחום. על הדרך הרווחתי דיון במושג נוסף – פופוליזם, שהתגלה אפילו כיותר רלוונטי לפוליטיקה כאן היום, בארץ ובעולם.
במקום שאתאר בעצמי את המושגים, אתן לספר לדבר בעד עצמו ורק אצטט. הוא ממשיך אח"כ בדיונים נוספים, אך זה החלק שיותר חשוב לי להציג. אם כך, יותר משזוהי סקירת ספר רגילה, זו הצגת שני מונחי מפתח המוצגים בו, לתועלת הכלל.

נפנה אם כך לדברים עצמם –

הגמוניה –

"ניתן להגדיר את המושג הגמוניה אצל גרמשי כבעל משמעות כפולה. הגמוניה היא הן התהליך והן המצב שבו דרך חיים ואופני חשיבה הופכים לדומיננטיים בחברה; מצד אחד מאבק ומצד שני מצב, שבו "בלוק היסטורי" מסוים (בהמשך נבהיר את משמעותו של מושג זה) מצליח לייצב באופן זמני את שליטתו בחברה.

פרויקט נעשה הגמוני כשתפיסותיו, דרכו לארגן את המציאות ולהבינה, חודרות לכל רובדי החברה: למוסדותיה, לחיי הפרט, למוסר, למנהגים, לדת ולכל היבטי התרבות (Williams, 1960). מדובר אפוא במערכת של פרקטיקות, משמעויות וערכים, הכוללת ציפיות, אמונות והבנה עד רמת "השכל הישר" בנוגע לטבעם של האדם והחברה. כשפרויקט מסוים מצליח להפוך להגמוני, השקפותיו הופכות ל"טבעיות", הווה אומר, ארגונה של החברה סביב הפרויקט ההגמוני נראה כדרך ה"טבעית" לאופי מבנה החברה ולהסתכלות על העולם. לדוגמה, הפיכתו של הפרויקט הבורגני להגמוני הופכת את כלכלת השוק לדרך הטבעית לארגן את החיים הכלכליים."

"המאבק ההגמוני (המאבק לעצב ולארגן את המבנה החברתי) מביא את המעמדות החיוניים להתקשר עם קבוצות חברתיות אחרות. התקשרות זו מחייבת פשרות וויתורים הדדיים בנוגע לאינטרסים של כל קבוצה וקבוצה. מדובר בתהליך המביא לכינונו של סובייקט חברתי חדש: הבלוק ההיסטורי. הבלוק ההיסטורי הנו סובייקט קולקטיבי שמתכונן כשקבוצות חברתיות שונות מתארגנות סביב פרויקט הגמוני מסוים. כאן, כפי שטוענת שנטל מוף, אנו רואים את אחד ההבדלים החשובים בין תפיסת ההגמוניה הלניניסטית לבין תפיסתו של גרמשי. אצל לנין, הסובייקט הפוליטי הוא עדיין המעמד, אשר כורת בריתות עם מעמדות אחרים ללא שינוי זהותו ומטרותיו. בתפיסה הגרמשיאנית סובייקט ההגמוניה הוא הבלוק ההיסטורי (מושג שגרמשי שאל מזורז' סורל). הבלוק ההיסטורי שמתכונן תוך כדי המאבק ההגמוני משנה את זהותן של הקבוצות החברתיות המרכיבות אותו. הבלוק ההיסטורי הוא, אם כן, הסובייקט של המאבק ההגמוני. הוא הופך להגמוני כשהוא מצליח לכונן רצון לאומי־עממי משותף לכל החברה (Gramsci, 1974: 28). הקבוצות השולטות אינן משליטות את הפרויקט ההגמוני על החברה בכוח הזרוע (או ליתר דיוק, לא בכוח הזרוע בלבד), אלא על ידי יצירת קונצנזוס סביב פרויקט המבטא את האינטרסים הבסיסיים שלהן. השגת הקונצנזוס מחייבת את הקבוצות השולטות להגיע לפשרות עם חלק מהקבוצות הכפופות, אשר מתהוות לבלוק היסטורי. הפרויקט שסביבו מתארגנות הקבוצות השונות מבוסס על ליבת האינטרסים של הקבוצות החיוניות אך כולל גם תביעות מסוימות של הקבוצות הכפופות. פשרות אלו מחייבות את הקבוצה השולטת לוותר על אינטרסים מסוימים (Mouffe, 1981). לכן הבלוק ההיסטורי איננו רק ברית בין מעמדות, והפרויקט ההגמוני איננו רק ביטוי בלעדי לאינטרסים של אחד המעמדות ה"חיוניים". שליטה הגמונית איננה מזימה של קבוצה אחת כדי להוליך שולל את שאר החברה. הקבוצה השלטת מאמצת גם היא את ההשקפה ההגמונית ומאמינה בה."

"בעקבות גרמשי, לקלאו ומוף, אנו יכולים להגדיר הגמוניה כמצב או כתהליך שבו סובייקט קולקטיבי — הבלוק ההיסטורי — מנסה לייצב את המבנה החברתי סביב פרויקט העונה לאינטרסים המרכזיים של הקבוצה החברתית הדומיננטית בתוך אותו בלוק היסטורי. הפרויקט ההגמוני מכיל תמיד — אם כי באופן חלקי ביותר — אינטרסים, אמונות, השקפות ופרקטיקות של הקבוצות הכפופות. עם זאת, הניסיון לייצב את המבנה החברתי סביב פרויקט הגמוני באופן סופי נועד תמיד לכישלון. כל זאת משום שאי־אפשר "לסגור" באופן מוחלט את המבנה החברתי סביב מודל הגמוני אחד. תמיד קיימת התנגדות ותמיד קיימים פרויקטים קונטרה־הגמוניים אלטרנטיביים.

הבלוק ההיסטורי אינו מורכב מקבוצות חברתיות שזהותן מוגדרת מראש. הוא מורכב מקבוצות חברתיות בעלות מגוון עמדות סובייקט (מעמד, מוצא אתני, לאום, מגדר, דת) "

פופוליזם –

"בתהליך הכלתה הסמלית של הקבוצה המודרת יש למנהיג הפופוליסטי תפקיד מרכזי. הוא עצמו אינו משתייך אליה. ברוב המקרים הוא משתייך לאליטה משנית. אולם דווקא בשל כך, בשל היותו שייך ולא שייך, יכול המנהיג הפופוליסטי לגלם בגופו את הכלת הקבוצה המודרת. מצבו ההיברידי של המנהיג מאפשר לו לגשר בין הלא־שייכים (שיכולים להזדהות עמו משום שאינו נמנה עם האליטה השלטת, ובמובן מסוים גם הוא מודר) לבין מעגל השייכות (שכן הוא בכל זאת, במידה מסוימת, כבר "שם"). בנאומיו הופך המנהיג את הקבוצה המודרת לחלק מרכזי של ה"אנחנו", לרוב כנגד "אחר" חיצוני (אויבי העם) או פנימי (האליטות, אשר מיוצגות לרוב כקושרות קשר עם האויב החיצוני). הקבוצה המודרת מתכוננת כסובייקט פוליטי דרך הקשר עם המנהיג. הוא מכונן אותה בדבריו, בגופו, ובה בעת היא מכוננת אותו כמנהיגהּ, כמייצגה. הצלחתו של המנהיג הפופוליסטי היא הכלתה של הקבוצה המודרת."

"בבואו לנתח את התופעה הפופוליסטית מציע שפירא סדרה של ניגודים, שאינם תיאוריים בלבד אלא אף נושאים מטען נורמטיבי: אליטות/המון, רציונלי/אי־רציונלי, פוליטיקה ליברלית/פוליטיקה פופוליסטית. הדמוקרטיה הליברלית הרצויה היא פלורליסטית. בשיטה זו בוחנות האליטות הפוליטיות באופן רציונלי דרכי פעולה אפשריות. לעומתה, לדידו של שפירא, מתאפיינת הדמוקרטיה הפופוליסטית בכניסת המון לא מאורגן וחסר תודעה פוליטית אל המרחב הפוליטי. עבור שפירא, הפוליטיקה הפופוליסטית היא האנטיתזה לשיקול הרציונלי של מנהיגי המפלגות. ההמון אינו רציונלי ולכן הוא נתון למניפולציה מצד המנהיג הכריזמטי. בניתוחה את הסמיוטיקה של תעמולת הבחירות מתארת נורית גרץ את המהות הפופוליסטית של הליכוד ככזו ש"מעודדת ציבור בוחרים שמעדיף לא לחשוב ולא לפעול, אלא לסמוך על אב־מנהיג אשר יחשוב ויפעל במקומו וינהיג את העם ליעד הנכון" (גרץ, 1983: 365)."

"הבחירה בתנועה פופוליסטית מכילה היא בהחלט בחירה רציונלית. לכן אין להבין את התמיכה ההמונית בתנועות פופוליסטיות כביטוי ל"תודעה כוזבת", למניפולציה דמגוגית או ל"טיפשותו" של ה"אספסוף". צמיחתה של תנועה פופוליסטית אינה מהווה מעבר לעידן של אי־רציונליות, אלא הרציונליות שמארגנת את הפרויקט ההגמוני הולכת ונסדקת. כניסתה של קבוצה מודרת אל המרחב הציבורי וגיבושו של בלוק היסטורי קונטרה־הגמוני המכיל את ההמונים המודרים מאיימים על ההגמוניה השלטת. אחד המאפיינים של כל פרויקט הגמוני הוא הצלחתו להציג את הרציונליות המארגנת אותו כאוניברסלית. לכן התפוררות ההגמוניה, צמיחתה של אלטרנטיבה קונטרה־הגמונית, נתפסת ומוצגת על ידי הקבוצות השולטות בבלוק ההיסטורי ההגמוני כמעבר לעידן של אי־רציונליות. במאמרו "שנות השמונים־שנות החרדה" מביא מנחם מאוטנר דוגמאות רבות לתגובות האינטלקטואלים של תנועת העבודה אל מול אובדן ההגמוניה והכלת הקבוצה המודרת. בין הדוגמאות הללו, מילים שכתבו אנשים כדורון רוזנבלום, עמוס עוז ואמנון רובינשטיין (מאוטנר, 2002) מדגימות את ההקבלה בין אובדן ההגמוניה לאובדן הרציונליות."

תוספת מאוחרת – עוד שלושה ציטוטים –

הביטוס –

"בשל השילוב בין ההכלה ברמה החומרית, הסמלית והפוליטית ניתן לומר שהתמיכה בליכוד הפכה ל"הביטוס" של הקבוצה המודרת. הסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה הגדיר "הביטוס" כ"מערכת של נטיות קבועות לאורך זמן שניתן להעבירן מדור לדור"; הנטיות הקבועות שאליהן בורדייה מתכוון הן סכמות של תפיסה, הערכה ופעולה. "נטיות אלה הן תוצר של סיבות חברתיות פרטיקולריות. מערכת נטיות זו פועלת כעיקרון מייצר ומבנה של פרקטיקות וייצוגים" (Bourdieu, 1987: 24). במילים אחרות, הביטוס הוא מכלול של ייצוגים ודרכי פעולה, יציבים לאורך זמן, הניתנים להעברה לדורות הבאים. הביטוס הנו תוצר היסטורי של חוויות העבר, הוא מתווך בינו לבין ההווה ויוצר פרקטיקות אינדיווידואליות וקבוצתיות. פרקטיקות אלו מעוגנות בגוף ובתת־מודע (Bourdieu, 1990: 52). העובדה שההביטוס הוא התוצאה של חוויות העבר, שנשמר זמן ממושך לאחר שחוויות אלה נעלמו או השתנו באופן משמעותי, מקנה לפרקטיקות השונות "אוטונומיה יחסית מן הקביעות החיצוניות של ההווה" (Bourdieu, 1990: 56). המושג "הביטוס" עוזר לנו להבין מדוע פעולות והתנהגויות נמשכות לאורך זמן ללא שינוי".

"אני מציע להבין את תמיכתן של הקבוצות העממיות במנהיגים כמו נתניהו כתולדה של כינונו של הביטוס פופוליסטי. הצלחתה של תנועה פופוליסטית מכילה לגבש קבוצה מודרת אל תוך בלוק היסטורי יוצרת הביטוס פופוליסטי שאינו משתנה בקלות. כפי שראינו בפרק השלישי, חוויית ההכלה החלקית, תחושת השותפות שגילם המנהיג, התפקיד המטונימי של המנהיג כ"סימן במקום הקבוצה כולה" (Bourdieu, 1985: 740), כל אלה התגבשו להביטוס משותף. בעקבות בורדייה, הטוען שלחוויות המוקדמות ביותר משקל סגולי רב ביותר בכינון ההביטוס, אנו יכולים לטעון שלפרקטיקות ולסכמות של תפיסה הקשורות להוויה הליכודניקית יש משקל חיוני, בשל תפקידן בכינון הקבוצה המודרת כסובייקט פוליטי. פרקטיקות וסכמות תפיסה אלה הפכו מרכזיות להביטוס הקבוצתי בשל תפקידן בגיבוש הקבוצה כסובייקט פוליטי (Bourdieu, 1990; Bourdieu and Wacquant, 1992). ההביטוס הליכודניקי הנו תוצר היסטורי אשר מעצב פרקטיקות פרטיות וקבוצתיות גם לאחר שנעלמו הנסיבות שיצרו את אותו הביטוס".

אינטלקטואל אורגני –

"אינטלקטואל אשר אינו חש שייכות עמוקה לקהילתו, אשר אינו חש כי הוא חלק ממנה, אינו יכול להפוך לאינטלקטואל אורגני. גילה סבירסקי עומדת על תחושת הזרות הזאת ועל תוצאותיה הפוליטיות כאשר היא כותבת: "קבוצה שעמה שלה אינו מעניין אותה, אין לה את הזכות או היכולת להשפיע על הפוליטיקה שלו" (סבירסקי, 2005: 25). כמו כן, חוסר העניין בשאלות ארגוניות או בשאלות של עוצמה פוליטית מהווה מכשול נוסף בפני גיבוש שכבה של אינטלקטואלים אורגניים לפרויקט קונטרה־הגמוני שמאלי. כפי שטוען ראדקישנאן, חשובים ככל שיהיו מאמציהם של אינטלקטואלים כגון פוקו או ז'יל דלז, "והפרויקטים המקומיים והנודדים שלהם (ככל שהם יעילים ברמה המקומית), אין להם כל השפעה בייצוב מדיניות הפנים והחוץ של צרפת" (Rhadhakrishnan, 1990: 67). קיומם של האינטלקטואלים בשוליים, זרותם וריחוקם מהקבוצות החברתיות השונות, מביאים לתפיסה היוצרת פער בלתי ניתן לגישור בין הביקורת האינטלקטואלית הרדיקלית של הקיים לבין היכולת להיות חלק מפרקטיקה פוליטית אלטרנטיבית."

בחירות 2006 –

"בעקבות הקמת קדימה נותר הליכוד בראשות בנימין נתניהו מפלגה שמייצגת באופן ברור וחד את הפרויקט ההגמוני הניאו־שמרני בלבד. התמיכה שזכה לה הליכוד בסקרים בינואר 2006 מייצגת את ממדיו של הפרויקט הזה, ללא היבור לשורשים הפופוליסטיים של הליכוד."

כמה דברים על תיאוריית 'ישראל השנייה' של אבישי בן חיים

בעקבות מאמר של חיים לוינסון בהארץ על גראמשי ואבישי בן חיים, התחלתי גם אני לקרוא את 'על ההגמוניה' של גראמשי, וגם את ספרו של דני פילק, 'הגמוניה ופופוליזם בישראל', שמתייחס אל גראמשי בהרחבה. התכנון היה לכתוב על שני הספרים ואז להוסיף בסוף התייחסות לבן חיים. אלא שבינתיים אבישי פרסם פוסט בו הוא טוען שגראמשי הוא כלל לא הבר-סמכא שלו, ושמעולם לא הזכיר אותו באולפנים, לכן התוכנית שלי משתנה ואתייחס עכשיו רק לתיאוריה של בן חיים, כפי שהוא מציג אותה ברהיטות גדולה בהרצאה לבני מכינת תבור, שראיתי אתמול (קישור בסוף).

אך תחילה בכל-זאת התייחסות קצרה לגראמשי. הוא העלה את המונח 'הגמוניה', הכוח השולט, וטענתו המרכזית הייתה שההגמוניה שולטת לא רק על-ידי מנגנוני כוח גלויים, אלא גם כאלה סמויים, דרך התרבות. ההגמוניה נתפסה כדבר המובן-מאליו, הכלל שאי-אפשר להתווכח איתו, וזה מקור כוחה. גם הציבורים שאינם חלק ממנה בעצם מקבלים את 'כללי המשחק' שהיא מכתיבה ורואים בהם את 'הדבר הנכון', או המובן מאליו.
גראמשי היה הוגה בשטח המרקסיזם ודיבר על הגמוניה כלכלית בעיקר, אך צודק מאוד בן חיים כשהוא אומר שהוא אינו מחויב לכוונה המקורית של ההוגה, אלא יכול לעשות שימוש שונה במונח שלו. הוא פשוט מיישם אותו בשטח העדתי ולא הכלכלי.

מכאן לטענות של בן חיים –
הוא פותח את הרצאתו האמורה בדברי הלל ושבח ל'הצעה המזרחית' לציבוריות הישראלית, הצעה של מתינות ומסורתיות. מכאן אני מבין שזה מה שניצב במרכז התיאוריה שלו ומה שחשוב לו לומר. הוא אומר שהמודרניזם הביא אידיאולוגיות מוחלטות רבות, אך הן הכזיבו. זו טענה מוכרת מאוד, הניצבת במרכז ההגות הפוסטמודרנית, ומצויה במקור אצל ליוטר. האידיאולוגיות האלה כוללות את חזון השלום השמאלני מצד אחד, ואת חזון חברת הלומדים החרדי מצד שני, אך אלה לא יכולים להתקיים. גם חזון ארץ ישראל השלמה של הציונות הדתית לא התנחל בלב הציבור הכללי, ובעצם נכשל. אך פרט לאלה קיימת ההצעה של המזרחיות היהודית, יהדות מתונה ובדיוק הפוכה לכל החזונות המוחלטים האלה. כל מה שהוא מבקש זה להניח את ההצעה הזו על השולחן. דברים יפים.

אך מכאן באות טענותיו הקונקרטיות, ולפיהן ההגמוניה הישראלית, אותה הוא מכנה 'ישראל הראשונה', מדירה באופן עקבי את הציבורים החיצוניים לה, הם 'ישראל השנייה', ולא נותנת להם להתקרב למוקדי הכוח. איך היא עושה זאת? על ידי קרימינליזציה חוזרת ונשנית של נציגי ישראל השנייה וריסון כל ניסיון שלהם להשמיע את קולם. ולזה בן חיים קורא 'אלימות לגלית'.
בן חיים נותן לכך דוגמאות רבות, החל ממאורעות ואדי סאליב והפנתרים השחורים, ועד, כמובן, ההפללה של רבים מנבחרי תנועת ש"ס, מרימת דגל המזרחיות. הדוגמה האחרונה לתופעה זו היא העמדתו לדין של ראש הממשלה בנימין נתניהו, נציג ציבור ישראל השנייה.

עד כאן עיקר טענותיו כפי שהבנתי אותן, ואני מקווה שאני מביא אותם כהווייתם. בהמשך אביא עוד פרטים, אך עתה יש לבחון את הטענות.

ראשית, מי כלולים בהגדרה 'ישראל השנייה'? לא ברור. לפי מה שכתבתי קודם, בן חיים מתמקד בציבור המזרחי בישראל. אבל חסרים נתונים. בציוצים בטוויטר בן חיים מצרף שורה של יישובים עם אחוזי הצבעה גבוהים לליכוד ולש"ס, אך לא ברור מה המכנה המשותף הנוסף של יישובים אלה. האם הוא רמת ההכנסה? העדה? הדתיות? כל אלה יחד? הישובים כוללים את נתיבות, ירוחם ועוד, כך שאני מניח שהוא מתכוון שוב לאפיון של מזרחיות מסורתית. אבל הדברים לא ברורים מספיק ולא מפולחים מספיק, לפחות לא מבחינה מדעית.
למשל, אפשר לטעון שדווקא האפיון הדתי הוא הדומיננטי, ולא האפיון העדתי, שכן גם דתיים אשכנזים הם בדרך כלל מצביעי ימין.
בזה איני אומר שהנתונים לא נכונים. אדרבא, אני חושב שהם נכונים מאוד. אבל צריך להציג אותם בצורה מסודרת.
אך נניח לזה. לגבי הבעייתיות המדעית אגיע בהמשך.

שנית, למה אנשי ישראל השנייה מצביעים לליכוד ולביבי? בן חיים אומר בהרצאה שהם לאומיים מאוד, כי הלאומיות מאחדת אותם בתוך סיפור ישראלי אחד – אם הבנתי נכון את דבריו. וביבי – הוא נתפס כסמל ישראלי, כאן ובעולם, ולכן מכבדים אותו.
זה עונה לשתי שאלות. אחת – לאלה התוהים מדוע המקופחים מצביעים למי שמשנתו הכלכלית אינה סוציאלית – כי הצד הלאומי חשוב להם יותר. ושתיים – לאלה המציינים שביבי הוא בכלל אשכנזי עשיר – אבל הוא סמל ישראלי לאומי. יפה.

עד כאן, למרות בעיות מינוריות, נראה שאין סיבה לדחות את דבריו של בן חיים. אבל הדברים נעשים מורכבים יותר כאשר אנו עולים למדרגה הנוספת שלהם – טענת האלימות הלגלית.

כאן, בן חיים אומר בהרצאה שיש שתי אפשרויות – או שכל ראשי ש"ס אכן מושחתים, 'אפילו משהו בדנ"א שלהם', או שהפעילו נגדם אלימות לגלית, חיפשו שחיתויות – ומצאו. והוא  – 'מסרב להאמין לאפשרות הראשונה'.
אבל מה זה 'מסרב להאמין'? זה טיעון? כמובן שאיני טוען שזה 'משהו בדנ"א' חלילה, אך אפשר למצוא הסברים אחרים. למשל – אולי מישהו שפתאום מקבל לידיו הרבה מאוד כוח, יש חשש כבד שזה ישחית אותו? כוח רב משחית, אנחנו יודעים. וכך גם עם ביבי – זמן כה רב בשלטון עלול להשחית.
זו הנקודה שהייתה קשה לי בכל התיאוריה של בן חיים, אך אני חייב להודות שהצפייה בהרצאה שינתה במשהו את ההסתכלות שלי.

כי מה בן חיים טוען?
הוא לא טוען שמי שהואשם לא היה אשם. אני מאמין שבית המשפט פוסק לפי ראיות בלבד – ואני שמח לראות שכך חושב גם בן חיים. אלא שהוא טוען ש'חיפשו אותם יותר'. כמובן, גם זו טענה לא מוכחת, אבל היא אפשרית.

בכלל, הטענה של בן חיים, היא שכל המערכת עברה שינוי להתמקדות בשחיתויות – וזה צו ההגמוניה. אם בעבר מחנה השמאל דיבר שלום, היום הוא מדבר רק על שחיתויות. זה דבר נכון מאוד, וצריך לשים לב אליו. וכתוצאה מכך, אגב, גם אנשי שמאל נפגעים לפעמים, או כלשונו של בן חיים, המצטט מהתורה – 'כי יצאה אש ומצאה קוצים – ונאכל גדיש'.

שוב, זו טענה לא מדעית, זו טענה שקשה להוכיח אותה, נכון. אך האם זה אומר בהכרח שהיא לא נכונה? על כך שני דברים –

ראשית, המתודה של בן חיים היא אינטגרטיבית והרמוניסטית. הוא אומר ששאל אותה מאפלטון – וצריך לבדוק זאת. במתודה זו הוא מצליח להסביר ולכלול הרבה מאוד פרטים, גם אם לא כל אחד בהם מוכח עד הסוף. האם תיאוריה כזו היא לגיטימית? לדעתי, בהחלט כן. ראשית, כי היא אלגנטית מאוד, ו'אלגנטיות' היא ערך מדעי, תתפלאו. ושנית, כי היא אפקטיבית מאוד. היא מצליחה להתייחס בזמן אמת למציאות קיימת, ולא סתם היא גוררת כל-כך הרבה התייחסויות. זו, אגב, גם תיאוריה אקטיביסטית, שבאה לשנות את המצב ולא רק לתאר אותו – וגם זה בעיניי לגיטימי מאוד ועולה בקנה אחד עם ההגות הפוסטמודרנית. לבסוף, אם תסלחו לי על זה – אפשר גם לטעון שהאקדמיזם היבש הוא מסורת אירופאית-אשכנזית, כזו שאפשר להציע לעומתה הגות מזרחית חופשית יותר ובעלת גוון שונה.
כמובן, בדברים האחרונים יש סיכון. הדיוק המדעי הביא לנו גם הרבה הישגים. כן, צריך לקחת זאת בחשבון. אך זה לא פוסל את המתודה של בן חיים מיסודה.

שנית, צריך להבין שאת מה שבן חיים אומר חושבים ציבורים גדולים, גדולים מאוד. כמובן, תמיד אפשר להתנשא עליהם ולהגיד שאינם מבינים. אבל אפשר גם לנסות ולכבד דעה אחרת.
וכך גם ביחס לבן-חיים – צריך לשמוח שמישהו מנסח ברהיטות את מחשבותיהם של ציבורים גדולים, ולהתמודד מולם בלי לדחותם על הסף. תחת זאת, בן חיים זוכה למתקפה עצומה עליו ולזלזול רב. זה מדהים וממש מוכיח את טענתו – כשקם נציג של ישראל השנייה ומנסה לדבר – מיד משתיקים אותו!

אני חושב שגם מבחינת החישובים הפנימיים של מחנה השמאל – זו לא תגובה חכמה כל-כך. כי בן חיים מייצג ציבור גדול, שגם אם תתגברו על נציגו ההגותי, ימשיך להצביע כפי שהוא מצביע, למרבה פליאתכם. דבר טוב יותר, כך נראה לי, הוא נסיון להבין את הצד השני ולהידבר איתו.

וביחס לזה, אגב, בן חיים הוא בן-שיח נהדר. בטוויטר הוא מרבה לענות גם למגיבים אנונימיים, בניגוד הרבה אחרים. וגם בהרצאה שאנו דנים בה הוא מסביר פנים ומדבר בשבחם של כל הצדדים, גם אלה המתנגדים לו. ואולי לזה הוא קורא 'מתיקות התורה'. (אכן יש מתיקות בתורה, אך גם הרבה נוקשות, גם בתנועת ש"ס – דבר שהביך את בן חיים עצמו לדעתי כמה פעמים – אך זה כבר נושא חדש).

מנגד, יש לי טענה גם נגד בן חיים. בהרצאה הוא אומר – אין דריסת רגל לישראל השנייה במוסדות של ההגמוניה – האקדמיה, התקשורת ובתי המשפט. אבל אתה עצמך בעל תואר דוקטור מהאקדמיה ואתה עצמך כתב בכיר בתקשורת! ניתן לטעון שבכל זאת זה לא נפוץ. אך ראשית, איני יודע אם זה נכון. בתקשורת בשנים האחרונות יש נציגי ימין רבים, וגם מזרחיים רבים. באקדמיה אולי המצב עדיין בעייתי, אך עדיין יש הרבה אקדמאים מזרחיים. כמובן שאם יש אקדמאי מזרחי, הוא כבר לא יהיה בשכבה סוציו-אקונומית נמוכה, אבל זה בעצם לברכה, הלוא כן? זה מה שרצינו. ושנית, גם אם המצב לא היה נפוץ, הרי שעצם האפשרות להשתלב באקדמיה ובתקשורת, וכן בבתי המשפט, היא מספיקה כשלעצמה, הלוא כן? אם כך, איפה פה הקיפוח? וכן – כמו שמזכירים רבים – השלטון בעשרות השנים האחרונות הוא בעיקר בידי הליכוד, אם כך הם בעצם ההגמוניה. זה שעדיין גם בתוך ההגמוניה החדשה צריך לשמור על אי-אילו כללים חברתיים בסיסיים, זה דבר הכרחי שאין להימנע ממנו.

כך גם ראיתי שיוצאים נגד בן חיים, בשצף-קצף, כותבים מזרחיים בעצמם, כדוגמת ד"ר יצחק בנימיני ופרופ' אבשלום אליצור. כפי שאפשר לראות – שניהם אקדמאים. נראה לי שעיקר קצפם יוצא בדיוק בגלל זה – שהתיאוריה של בן חיים בעצם מנציחה את המזרחי, או בן ישראל השנייה, כמקופח, ולא מסייעת לו. טענה דומה שמעתי גם כנגד תנועת ש"ס.
ומה יטען בן חיים כנגד? אולי הוא יטען ששני אלה בעצם הפנימו את ערכי ההגמוניה המדכאת או שאין הם מייצגים. איני יודע, ולא אוכל להכניס מילים לפיו.
בכל אופן נראה לי שיש כאן שתי גישות הפוכות – אחת של גיבוש קול עצמאי ונבדל, ואחת המנסה להשתלב בחברה קיימת ולהצליח בה.

נראה לי ראוי לציון שראש הממשלה מן השמאל שהצליח פה, אהוד ברק, הוא גם זה שביקש סליחה מבני עדות המזרח, גם אם היו שזלזלו באמירה זו. אם השמאל רוצה להצליח פה יום אחד, הוא יהיה חייב לדעת כיצד לפנות לקהלים אלו. ויש לו מה להציע – הרגישות הסוציאלית, הכבוד למיעוטים ולריבוי-תרבויות ועוד, כל אלה יכולים לצבור אהדה. אך ראשית יש להקשיב לקהלים אלה, ולכן כדאי מאוד להקשיב למי שמביא את קולם.

כאן הייתי צריך לסיים, כי זה סיום יפה מאוד, אבל אני רואה צורך להוסיף –
אחרי שאמרנו את כל זה, האם אני מסכים עם בן חיים? ממש לא!
קודם כל, אחרי שצפיתי בתוכניות 'המקור' של רביב דרוקר, אני משוכנע שנתניהו אכן אשם בפרשת 4000, או שלפחות יש דברים בגו. אני לא חושב שתפרו לו תיק, ואני חושב שעצם הדבר שטענה כזו מועלת בערוץ פופולרי היא בעייתית מאוד. שמירה על בתי המשפט היא בעצם שמירה על שלמות המדינה, ולכן גם מבחינה ציונית זה הדבר הנכון לעשות. ובאשר לזה שהיום יש יותר אישומים מבעבר – עצם זה שעלתה הרגישות לשחיתויות, בכל העולם אגב ולא רק בישראל, לא מעידה על אפליה. ועוד, שדי צפוי שמי שיימצאו אצלו שחיתויות הוא הגוף שבשלטון, שאצלו הכוח. כך היה עם ש"ס, כך עכשיו עם ביבי – שכבר למעלה מעשור בשלטון – וכך היה גם עם אולמרט. נראה לי שהסתכלות כזאת היא גם אלגנטית יותר וגם נכונה יותר.
שנית, אני בהחלט מסכים עם מבקריו של בן חיים, שהתיאוריה שלו משמנת את גלגלי ההסתה של נתניהו, גם כנגד בית המשפט, כאמור, וגם מגבירה את הקיטוב על רקע עדתי. אני הרבה יותר תומך בגישתם של בנימיני ואליצור, השואפת לאינטרגציה של כל העדות ולא לפילוג.
שלישית, בן חיים מזכיר באגביות שהוא איש ארץ ישראל השלמה. איפה המתינות אם כן? אני מתנגד לגישה זו. וגם ש"ס בתחילה לא הייתה ימנית כל-כך והייתה חלק ממשלת רבין. מה קרה להם במשך השנים – צריך לחקור.

אסתפק בזאת בינתיים, ואם צריך אכתוב עוד בהמשך.

קישור להרצאה –
https://youtu.be/vU_2L87NYac

נתן זך/יונתן זקס

מחשבות מיסטיות על הבוקר.
כזכור, בסוף השבוע נפטרו שני אנשים – נתן זך והרב יונתן זקס, וכתבתי עליהם בבלוג שלי. אפילו שמתי את תמונותיהם זה לצד זה, אבל דבר אחד נעלם מעיניי וקראתי אותו עכשיו אצל צור ארליך – ששמותיהם דומים כל-כך!
רבים יפטרו זאת כמקריות, אך אני חושב שיש כאן איזשהו רמז. מהו בדיוק? יהיו שיגידו שזה בשביל 'להבדיל', ויהיו שיגידו להפך, שזה בשביל 'לדמות'. אבל אולי אפשר להסביר את זה כך –
זה לא המקרה הראשון של שמות כפולים. זכור ח"כ יוסי שריד ממרצ, אך מקבילו הוא הרב יוסי שריד, שבאופן מפתיע גם הוא עמד בראש ארגון דתי שנקרא מרץ. כך גם היום מוכר הכתב שמעון ריקלין, אך גם יש סופר חביב בשם שמעון ריקלין (וכבר נתקלתי באנשים המשתוממים על כך שהכתב השנוי במחלוקת כביכול כותב ספרים).
אז מה ה'מסר' פה? אפשר לומר – שיש כאן הקבלה. לכל מגזר יש 'שמעון ריקלין' משלו, 'יוסי שריד' משלו, או נתן זך/יונתן זקס משלו. הם נמצאים במעמד זהה, רק ההטעמות משתנות לפי אופי הקהל. ושוב – אפשר לקחת את זה מכאן לבדלנות – 'הצד שלנו הכי טוב', או להיפך – להבנה שכל צד קיים ועומד בפני עצמו, ובאותה רמה.