בעקבות מאמר של חיים לוינסון בהארץ על גראמשי ואבישי בן חיים, התחלתי גם אני לקרוא את 'על ההגמוניה' של גראמשי, וגם את ספרו של דני פילק, 'הגמוניה ופופוליזם בישראל', שמתייחס אל גראמשי בהרחבה. התכנון היה לכתוב על שני הספרים ואז להוסיף בסוף התייחסות לבן חיים. אלא שבינתיים אבישי פרסם פוסט בו הוא טוען שגראמשי הוא כלל לא הבר-סמכא שלו, ושמעולם לא הזכיר אותו באולפנים, לכן התוכנית שלי משתנה ואתייחס עכשיו רק לתיאוריה של בן חיים, כפי שהוא מציג אותה ברהיטות גדולה בהרצאה לבני מכינת תבור, שראיתי אתמול (קישור בסוף).
אך תחילה בכל-זאת התייחסות קצרה לגראמשי. הוא העלה את המונח 'הגמוניה', הכוח השולט, וטענתו המרכזית הייתה שההגמוניה שולטת לא רק על-ידי מנגנוני כוח גלויים, אלא גם כאלה סמויים, דרך התרבות. ההגמוניה נתפסה כדבר המובן-מאליו, הכלל שאי-אפשר להתווכח איתו, וזה מקור כוחה. גם הציבורים שאינם חלק ממנה בעצם מקבלים את 'כללי המשחק' שהיא מכתיבה ורואים בהם את 'הדבר הנכון', או המובן מאליו.
גראמשי היה הוגה בשטח המרקסיזם ודיבר על הגמוניה כלכלית בעיקר, אך צודק מאוד בן חיים כשהוא אומר שהוא אינו מחויב לכוונה המקורית של ההוגה, אלא יכול לעשות שימוש שונה במונח שלו. הוא פשוט מיישם אותו בשטח העדתי ולא הכלכלי.
מכאן לטענות של בן חיים –
הוא פותח את הרצאתו האמורה בדברי הלל ושבח ל'הצעה המזרחית' לציבוריות הישראלית, הצעה של מתינות ומסורתיות. מכאן אני מבין שזה מה שניצב במרכז התיאוריה שלו ומה שחשוב לו לומר. הוא אומר שהמודרניזם הביא אידיאולוגיות מוחלטות רבות, אך הן הכזיבו. זו טענה מוכרת מאוד, הניצבת במרכז ההגות הפוסטמודרנית, ומצויה במקור אצל ליוטר. האידיאולוגיות האלה כוללות את חזון השלום השמאלני מצד אחד, ואת חזון חברת הלומדים החרדי מצד שני, אך אלה לא יכולים להתקיים. גם חזון ארץ ישראל השלמה של הציונות הדתית לא התנחל בלב הציבור הכללי, ובעצם נכשל. אך פרט לאלה קיימת ההצעה של המזרחיות היהודית, יהדות מתונה ובדיוק הפוכה לכל החזונות המוחלטים האלה. כל מה שהוא מבקש זה להניח את ההצעה הזו על השולחן. דברים יפים.
אך מכאן באות טענותיו הקונקרטיות, ולפיהן ההגמוניה הישראלית, אותה הוא מכנה 'ישראל הראשונה', מדירה באופן עקבי את הציבורים החיצוניים לה, הם 'ישראל השנייה', ולא נותנת להם להתקרב למוקדי הכוח. איך היא עושה זאת? על ידי קרימינליזציה חוזרת ונשנית של נציגי ישראל השנייה וריסון כל ניסיון שלהם להשמיע את קולם. ולזה בן חיים קורא 'אלימות לגלית'.
בן חיים נותן לכך דוגמאות רבות, החל ממאורעות ואדי סאליב והפנתרים השחורים, ועד, כמובן, ההפללה של רבים מנבחרי תנועת ש"ס, מרימת דגל המזרחיות. הדוגמה האחרונה לתופעה זו היא העמדתו לדין של ראש הממשלה בנימין נתניהו, נציג ציבור ישראל השנייה.
עד כאן עיקר טענותיו כפי שהבנתי אותן, ואני מקווה שאני מביא אותם כהווייתם. בהמשך אביא עוד פרטים, אך עתה יש לבחון את הטענות.
ראשית, מי כלולים בהגדרה 'ישראל השנייה'? לא ברור. לפי מה שכתבתי קודם, בן חיים מתמקד בציבור המזרחי בישראל. אבל חסרים נתונים. בציוצים בטוויטר בן חיים מצרף שורה של יישובים עם אחוזי הצבעה גבוהים לליכוד ולש"ס, אך לא ברור מה המכנה המשותף הנוסף של יישובים אלה. האם הוא רמת ההכנסה? העדה? הדתיות? כל אלה יחד? הישובים כוללים את נתיבות, ירוחם ועוד, כך שאני מניח שהוא מתכוון שוב לאפיון של מזרחיות מסורתית. אבל הדברים לא ברורים מספיק ולא מפולחים מספיק, לפחות לא מבחינה מדעית.
למשל, אפשר לטעון שדווקא האפיון הדתי הוא הדומיננטי, ולא האפיון העדתי, שכן גם דתיים אשכנזים הם בדרך כלל מצביעי ימין.
בזה איני אומר שהנתונים לא נכונים. אדרבא, אני חושב שהם נכונים מאוד. אבל צריך להציג אותם בצורה מסודרת.
אך נניח לזה. לגבי הבעייתיות המדעית אגיע בהמשך.
שנית, למה אנשי ישראל השנייה מצביעים לליכוד ולביבי? בן חיים אומר בהרצאה שהם לאומיים מאוד, כי הלאומיות מאחדת אותם בתוך סיפור ישראלי אחד – אם הבנתי נכון את דבריו. וביבי – הוא נתפס כסמל ישראלי, כאן ובעולם, ולכן מכבדים אותו.
זה עונה לשתי שאלות. אחת – לאלה התוהים מדוע המקופחים מצביעים למי שמשנתו הכלכלית אינה סוציאלית – כי הצד הלאומי חשוב להם יותר. ושתיים – לאלה המציינים שביבי הוא בכלל אשכנזי עשיר – אבל הוא סמל ישראלי לאומי. יפה.
עד כאן, למרות בעיות מינוריות, נראה שאין סיבה לדחות את דבריו של בן חיים. אבל הדברים נעשים מורכבים יותר כאשר אנו עולים למדרגה הנוספת שלהם – טענת האלימות הלגלית.
כאן, בן חיים אומר בהרצאה שיש שתי אפשרויות – או שכל ראשי ש"ס אכן מושחתים, 'אפילו משהו בדנ"א שלהם', או שהפעילו נגדם אלימות לגלית, חיפשו שחיתויות – ומצאו. והוא – 'מסרב להאמין לאפשרות הראשונה'.
אבל מה זה 'מסרב להאמין'? זה טיעון? כמובן שאיני טוען שזה 'משהו בדנ"א' חלילה, אך אפשר למצוא הסברים אחרים. למשל – אולי מישהו שפתאום מקבל לידיו הרבה מאוד כוח, יש חשש כבד שזה ישחית אותו? כוח רב משחית, אנחנו יודעים. וכך גם עם ביבי – זמן כה רב בשלטון עלול להשחית.
זו הנקודה שהייתה קשה לי בכל התיאוריה של בן חיים, אך אני חייב להודות שהצפייה בהרצאה שינתה במשהו את ההסתכלות שלי.
כי מה בן חיים טוען?
הוא לא טוען שמי שהואשם לא היה אשם. אני מאמין שבית המשפט פוסק לפי ראיות בלבד – ואני שמח לראות שכך חושב גם בן חיים. אלא שהוא טוען ש'חיפשו אותם יותר'. כמובן, גם זו טענה לא מוכחת, אבל היא אפשרית.
בכלל, הטענה של בן חיים, היא שכל המערכת עברה שינוי להתמקדות בשחיתויות – וזה צו ההגמוניה. אם בעבר מחנה השמאל דיבר שלום, היום הוא מדבר רק על שחיתויות. זה דבר נכון מאוד, וצריך לשים לב אליו. וכתוצאה מכך, אגב, גם אנשי שמאל נפגעים לפעמים, או כלשונו של בן חיים, המצטט מהתורה – 'כי יצאה אש ומצאה קוצים – ונאכל גדיש'.
שוב, זו טענה לא מדעית, זו טענה שקשה להוכיח אותה, נכון. אך האם זה אומר בהכרח שהיא לא נכונה? על כך שני דברים –
ראשית, המתודה של בן חיים היא אינטגרטיבית והרמוניסטית. הוא אומר ששאל אותה מאפלטון – וצריך לבדוק זאת. במתודה זו הוא מצליח להסביר ולכלול הרבה מאוד פרטים, גם אם לא כל אחד בהם מוכח עד הסוף. האם תיאוריה כזו היא לגיטימית? לדעתי, בהחלט כן. ראשית, כי היא אלגנטית מאוד, ו'אלגנטיות' היא ערך מדעי, תתפלאו. ושנית, כי היא אפקטיבית מאוד. היא מצליחה להתייחס בזמן אמת למציאות קיימת, ולא סתם היא גוררת כל-כך הרבה התייחסויות. זו, אגב, גם תיאוריה אקטיביסטית, שבאה לשנות את המצב ולא רק לתאר אותו – וגם זה בעיניי לגיטימי מאוד ועולה בקנה אחד עם ההגות הפוסטמודרנית. לבסוף, אם תסלחו לי על זה – אפשר גם לטעון שהאקדמיזם היבש הוא מסורת אירופאית-אשכנזית, כזו שאפשר להציע לעומתה הגות מזרחית חופשית יותר ובעלת גוון שונה.
כמובן, בדברים האחרונים יש סיכון. הדיוק המדעי הביא לנו גם הרבה הישגים. כן, צריך לקחת זאת בחשבון. אך זה לא פוסל את המתודה של בן חיים מיסודה.
שנית, צריך להבין שאת מה שבן חיים אומר חושבים ציבורים גדולים, גדולים מאוד. כמובן, תמיד אפשר להתנשא עליהם ולהגיד שאינם מבינים. אבל אפשר גם לנסות ולכבד דעה אחרת.
וכך גם ביחס לבן-חיים – צריך לשמוח שמישהו מנסח ברהיטות את מחשבותיהם של ציבורים גדולים, ולהתמודד מולם בלי לדחותם על הסף. תחת זאת, בן חיים זוכה למתקפה עצומה עליו ולזלזול רב. זה מדהים וממש מוכיח את טענתו – כשקם נציג של ישראל השנייה ומנסה לדבר – מיד משתיקים אותו!
אני חושב שגם מבחינת החישובים הפנימיים של מחנה השמאל – זו לא תגובה חכמה כל-כך. כי בן חיים מייצג ציבור גדול, שגם אם תתגברו על נציגו ההגותי, ימשיך להצביע כפי שהוא מצביע, למרבה פליאתכם. דבר טוב יותר, כך נראה לי, הוא נסיון להבין את הצד השני ולהידבר איתו.
וביחס לזה, אגב, בן חיים הוא בן-שיח נהדר. בטוויטר הוא מרבה לענות גם למגיבים אנונימיים, בניגוד הרבה אחרים. וגם בהרצאה שאנו דנים בה הוא מסביר פנים ומדבר בשבחם של כל הצדדים, גם אלה המתנגדים לו. ואולי לזה הוא קורא 'מתיקות התורה'. (אכן יש מתיקות בתורה, אך גם הרבה נוקשות, גם בתנועת ש"ס – דבר שהביך את בן חיים עצמו לדעתי כמה פעמים – אך זה כבר נושא חדש).
מנגד, יש לי טענה גם נגד בן חיים. בהרצאה הוא אומר – אין דריסת רגל לישראל השנייה במוסדות של ההגמוניה – האקדמיה, התקשורת ובתי המשפט. אבל אתה עצמך בעל תואר דוקטור מהאקדמיה ואתה עצמך כתב בכיר בתקשורת! ניתן לטעון שבכל זאת זה לא נפוץ. אך ראשית, איני יודע אם זה נכון. בתקשורת בשנים האחרונות יש נציגי ימין רבים, וגם מזרחיים רבים. באקדמיה אולי המצב עדיין בעייתי, אך עדיין יש הרבה אקדמאים מזרחיים. כמובן שאם יש אקדמאי מזרחי, הוא כבר לא יהיה בשכבה סוציו-אקונומית נמוכה, אבל זה בעצם לברכה, הלוא כן? זה מה שרצינו. ושנית, גם אם המצב לא היה נפוץ, הרי שעצם האפשרות להשתלב באקדמיה ובתקשורת, וכן בבתי המשפט, היא מספיקה כשלעצמה, הלוא כן? אם כך, איפה פה הקיפוח? וכן – כמו שמזכירים רבים – השלטון בעשרות השנים האחרונות הוא בעיקר בידי הליכוד, אם כך הם בעצם ההגמוניה. זה שעדיין גם בתוך ההגמוניה החדשה צריך לשמור על אי-אילו כללים חברתיים בסיסיים, זה דבר הכרחי שאין להימנע ממנו.
כך גם ראיתי שיוצאים נגד בן חיים, בשצף-קצף, כותבים מזרחיים בעצמם, כדוגמת ד"ר יצחק בנימיני ופרופ' אבשלום אליצור. כפי שאפשר לראות – שניהם אקדמאים. נראה לי שעיקר קצפם יוצא בדיוק בגלל זה – שהתיאוריה של בן חיים בעצם מנציחה את המזרחי, או בן ישראל השנייה, כמקופח, ולא מסייעת לו. טענה דומה שמעתי גם כנגד תנועת ש"ס.
ומה יטען בן חיים כנגד? אולי הוא יטען ששני אלה בעצם הפנימו את ערכי ההגמוניה המדכאת או שאין הם מייצגים. איני יודע, ולא אוכל להכניס מילים לפיו.
בכל אופן נראה לי שיש כאן שתי גישות הפוכות – אחת של גיבוש קול עצמאי ונבדל, ואחת המנסה להשתלב בחברה קיימת ולהצליח בה.
נראה לי ראוי לציון שראש הממשלה מן השמאל שהצליח פה, אהוד ברק, הוא גם זה שביקש סליחה מבני עדות המזרח, גם אם היו שזלזלו באמירה זו. אם השמאל רוצה להצליח פה יום אחד, הוא יהיה חייב לדעת כיצד לפנות לקהלים אלו. ויש לו מה להציע – הרגישות הסוציאלית, הכבוד למיעוטים ולריבוי-תרבויות ועוד, כל אלה יכולים לצבור אהדה. אך ראשית יש להקשיב לקהלים אלה, ולכן כדאי מאוד להקשיב למי שמביא את קולם.
כאן הייתי צריך לסיים, כי זה סיום יפה מאוד, אבל אני רואה צורך להוסיף –
אחרי שאמרנו את כל זה, האם אני מסכים עם בן חיים? ממש לא!
קודם כל, אחרי שצפיתי בתוכניות 'המקור' של רביב דרוקר, אני משוכנע שנתניהו אכן אשם בפרשת 4000, או שלפחות יש דברים בגו. אני לא חושב שתפרו לו תיק, ואני חושב שעצם הדבר שטענה כזו מועלת בערוץ פופולרי היא בעייתית מאוד. שמירה על בתי המשפט היא בעצם שמירה על שלמות המדינה, ולכן גם מבחינה ציונית זה הדבר הנכון לעשות. ובאשר לזה שהיום יש יותר אישומים מבעבר – עצם זה שעלתה הרגישות לשחיתויות, בכל העולם אגב ולא רק בישראל, לא מעידה על אפליה. ועוד, שדי צפוי שמי שיימצאו אצלו שחיתויות הוא הגוף שבשלטון, שאצלו הכוח. כך היה עם ש"ס, כך עכשיו עם ביבי – שכבר למעלה מעשור בשלטון – וכך היה גם עם אולמרט. נראה לי שהסתכלות כזאת היא גם אלגנטית יותר וגם נכונה יותר.
שנית, אני בהחלט מסכים עם מבקריו של בן חיים, שהתיאוריה שלו משמנת את גלגלי ההסתה של נתניהו, גם כנגד בית המשפט, כאמור, וגם מגבירה את הקיטוב על רקע עדתי. אני הרבה יותר תומך בגישתם של בנימיני ואליצור, השואפת לאינטרגציה של כל העדות ולא לפילוג.
שלישית, בן חיים מזכיר באגביות שהוא איש ארץ ישראל השלמה. איפה המתינות אם כן? אני מתנגד לגישה זו. וגם ש"ס בתחילה לא הייתה ימנית כל-כך והייתה חלק ממשלת רבין. מה קרה להם במשך השנים – צריך לחקור.
אסתפק בזאת בינתיים, ואם צריך אכתוב עוד בהמשך.
קישור להרצאה –
https://youtu.be/vU_2L87NYac
ביקורות ספרים ומאמרים 