אתמול ב'ארץ מהדרת' היה בסוף קטע על מצוקת האמנים, שמופיעים בבתים פרטיים. אביתר בנאי שיחק את עצמו מגיע לבית אחד כזה, ומתבזה. בסוף הקטע (שאיני יכול לקרוא לו מערכון, בכל מקרה) הוא פונה לצופים, אומר שהמצב קשה, ונותן את מספר הטלפון שלו להזמנת הופעות, 'זה המספר האמיתי' – הוא אומר.
עכשיו, כשצפיתי בזה חשבתי כמה דברים –
א. כל ה'מערכון' הזה היה עצוב מאוד. אני לא אומר זאת לרעתו כלל, הוא פשוט היה מכמיר לב.
ב. היה ברור לי שזו לא פנייה אמיתית, אבל היה ברור לי גם כן שיהיו אנשים רבים שיבינו אותה כפנייה אמיתית, ואז מה טוב יוצא מזה?
וג. – שזה בעצם הדבר הראשון שחשבתי – מה שציפיתי לשמוע, באופן ספונטני, הוא – 'שמעו, מצב התרבות קשה, אל תשכחו אותנו', או משהו כזה. אבל זה לא נאמר.
עכשיו מתברר שאנשים אכן טעו והתקשרו.
אז מה אפשר ללמוד מכאן? כמה דברים –
א. קודם כל זה מראה שזו אינה תוכנית סאטירית רצינית. אני בטוח שהם חשבו על פנייה כמו זו שהצגתי, אבל פסלו אותה, גם כי היא 'כבדה' ולא מצחיקה ומתחנפת לקהל, וגם – וזה דבר חמור יותר אם זה נכון – שהם לא רוצים לאתגר את מדיניות הממשלה בנושא הזה, לא רוצים להשמיע באמת ביקורת. ולכן אמרתי – הם לא באמת סאטירה. יותר תוכנית צחוקים משפחתית.
ב. שהפנייה האישית מעבירה את הבעיה מהקולקטיבי לפרטי, וזו מחשבה מאוד קפיטליסטית. כל אחד דואג לעצמו, חלילה לא לציין את 'הכלל'. אז הנה אנו רואים שגם כקטע סאטירי, או קומדי – זה לא עובד!
ביקורות ספרים ומאמרים 