על הקטע של אביתר בנאי בארץ נהדרת

אתמול ב'ארץ מהדרת' היה בסוף קטע על מצוקת האמנים, שמופיעים בבתים פרטיים. אביתר בנאי שיחק את עצמו מגיע לבית אחד כזה, ומתבזה. בסוף הקטע (שאיני יכול לקרוא לו מערכון, בכל מקרה) הוא פונה לצופים, אומר שהמצב קשה, ונותן את מספר הטלפון שלו להזמנת הופעות, 'זה המספר האמיתי' – הוא אומר.
עכשיו, כשצפיתי בזה חשבתי כמה דברים –
א. כל ה'מערכון' הזה היה עצוב מאוד. אני לא אומר זאת לרעתו כלל, הוא פשוט היה מכמיר לב.
ב. היה ברור לי שזו לא פנייה אמיתית, אבל היה ברור לי גם כן שיהיו אנשים רבים שיבינו אותה כפנייה אמיתית, ואז מה טוב יוצא מזה?
וג. – שזה בעצם הדבר הראשון שחשבתי – מה שציפיתי לשמוע, באופן ספונטני, הוא – 'שמעו, מצב התרבות קשה, אל תשכחו אותנו', או משהו כזה. אבל זה לא נאמר.

עכשיו מתברר שאנשים אכן טעו והתקשרו.

אז מה אפשר ללמוד מכאן? כמה דברים –
א. קודם כל זה מראה שזו אינה תוכנית סאטירית רצינית. אני בטוח שהם חשבו על פנייה כמו זו שהצגתי, אבל פסלו אותה, גם כי היא 'כבדה' ולא מצחיקה ומתחנפת לקהל, וגם – וזה דבר חמור יותר אם זה נכון – שהם לא רוצים לאתגר את מדיניות הממשלה בנושא הזה, לא רוצים להשמיע באמת ביקורת. ולכן אמרתי – הם לא באמת סאטירה. יותר תוכנית צחוקים משפחתית.
ב. שהפנייה האישית מעבירה את הבעיה מהקולקטיבי לפרטי, וזו מחשבה מאוד קפיטליסטית. כל אחד דואג לעצמו, חלילה לא לציין את 'הכלל'. אז הנה אנו רואים שגם כקטע סאטירי, או קומדי – זה לא עובד!

הפוסט שפרסם אביתר

סיפורים מהעולם ו'

סיפורים מהעולם

מה למדתי?
אלבניה – מדינה בבלקן, פי אחד וחצי מישראל בגודלה, אך עם רק כשלוש מיליון תושבים, מוסלמים ברובם, אך גם נוצרים קתולים ואורתודוכסים.
לאלבניה חוקה לאומית בת כחמש-מאות שנה, ובה יש חוקי הנוגעים גם להכנסת אורחים, ובאמת הכנסת אורחים היא דבר חשוב מאוד בתרבות האלבנית.
בתקופה הקומוניסטית אסרו ללמוד את החוקה הקדומה הזו, אך מאז נפילת הקומוניזם מנסים לשקם אותה.
בתקופת השואה ולפניה אלבניה פתחה את גבולה לכניסת יהודים. אחד שניצל זאת הוא אלברט איינשטיין, שעבר לארה"ב דרך אלבניה (כך לפי הנאמר).
וכן היהודים באלבניה נשמרו וכמעט לא נפגעו. למעשה, היא המדינה היחידה באזור שמספר היהודים בה היה גבוה יותר בסוף המלחמה מבתחילתה – מכמאתיים בתחילה לכשלושת-אלפים (לפי הערכות) בסופה. כך גם יש חסידי אומות עולם אלבנים.
אך דבר נוסף, שלילי, בתרבות האלבנית הן נקמות הדם. אפשר לקרוא על כך בספר של איסמעיל קאדרה 'אפריל השבור'. וכן הומלץ על הסרט 'הקוד האלבני' של יעל קציר.

איי פוקלנד – לצד דרום אמריקה. כזכור, הייתה מלחמה על האיים האלה בין בריטניה, בראשות תאצ'ר, ובין ארגנטינה. ובריטניה ניצחה. כך שעד היום הם שריד אחרון לתקופה הקולוניאליסטית.
מצד שני, מאוחר יותר עשו משאל עם באיי פוקלנד, ושאלו את התושבים למי הם רוצים להשתייך – לבריטניה או לארגנטינה. 99.8 אחוזים ענו שלבריטניה.
ועדיין, יש כאן שאלה, מה קובע – רצון האזרחים, ההיסטוריה והגיאוגרפיה, או משהו אחר?

ארגנטינה – טוב, מה נאמר? יש כל-כך הרבה. אסתפק בדבר אחד.
לפני כמה ימים כתבתי בפייסבוק (כמו רבים) –
"אחרי שראינו שהערוץ הציבורי 'כאן' מתפקד מצוין, עכשיו אנחנו רואים שגם קופות החולים הציבוריות הן הצלחה. נא לקחת לתשומת הלב".
והנה מתברר שמי שאחראי על הבריאות הציבורית בארגנטינה, כמו גם החינוך הציבורי ועוד, היא לא אחרת מאוויטה פרון. אז אמנם זה היה משטר דיקטטורי, אבל עשה גם כמה דברים טובים.
אך אעיר שלמעשה מעולם לא קראתי על משטר זה ולא חקרתי לעומק, אז יש לקחת את הדברים בעירבון מוגבל, בינתיים.
אבל המשטר הבאמת גרוע היה החונטה הצבאית שהוקמה ב-1976 בתמיכת ארה"ב, עם שליחה הנרי קיסינג'ר. היא אחראית ל'היעלמותם' של כ30,000 ארגנטינאים, שנזרקו אל מותם בנהר. זה נעצר רק אחרי מחאת אימהות. עד היום הנושא בוער בארגנטינה. מעניין שגם אצלנו אולי ההפגנה היחידה שבאמת הובילה לשינוי היא הפגנת 'ארבע אימהות'.

אנקדוטות על ציירים

אנקדוטות על ציירים

יש כמה סרטי תעודה על ציירים מפורסמים בסלקום טיוי. בינתיים ראיתי חמישה מהם, את הבולטים ביותר, והנה אנקדוטות קצרות עליהם –

כשלאונרדו דה-וינצ'י הציג עצמו בפני הפטרון שלו, הוא כתב שהוא יודע לבנות גשרים, מכונות מלחמה ועוד, ורק בסוף כתב – כן, ואני יודע גם לצייר.
ללמדך… מה? אולי שכדאי תמיד שיהיה לך מקצוע פרקטי.
יצירות בולטות – מונה-ליזה, הסעודה האחרונה.

מיכאלאנג'לו אמר דבר מפורסם – שהדמות המפוסלת נמצאת כבר בתוך האבן, והוא רק מסיר את האבן המכסה אותה. בזה הוא מאוד אידיאליסטי ואפלטוני. אבל לשם דיוק ביצירת פסליו הוא גם ניתח גופות, והגיע לידע אנטומי שהתפרסם מדעית רק חמישים שנה מאוחר יותר, ובזה הוא מאוד מדעי ו'אריסטוטלי', אפשר לומר.
יצירות בולטות – פסל דוד, תקרת הקפלה הסיסטינית.

רמברנדט, בן זמנו של דקרט, שאולי גם נפגש איתו, צייר כ-80 פורטרטים עצמיים. הגרסה שלו ל'אני קיים'.
יצירות בולטות – משמר הלילה.

ואן גוך היה צייר גאון ופורץ-דרך, אך עני. הוא התקיים מקצבה מאחיו, בעוד אחיו עבד בבית ממכר לאמנות ולא יצר כלום, אך התקיים בכבוד. זה מאוד לא צודק, אבל למעשה גם היום המציאות לא שונה בהרבה – כי משוררים מפרסמים את שיריהם או בחינם, או בהפסד – אלו שתי האפשרויות היחידות – בעוד הפרופסורים לספרות, שלא יוצרים דבר משל עצמם, מתשכרים היטב. היצירתיות לא משתלמת, כנראה.
יצירות בולטות – חמניות (ועוד הרבה).

פיקאסו – ידוע בתקופות הרבות שלו. בסרט שראיתי סקרו רק את תחילת דרכו, והתקופה הכחולה והוורודה. הדבר הבולט ביותר הוא שבצעירותו בספרד פיקאסו צייר ציורים ריאליסטיים, מרשימים מאוד מבחינה טכנית. אך אז עבר לפאריז התוססת והתחיל לצייר בצורה שונה, קרוב יותר לפיקאסו המוכר כיום. אפשר לראות בזה ממש סימן לתחילת המודרניזם בעולם. והנה, שנת מעברו לפריז היא 1900, השנה בה פרויד מפרסם את ספרו 'פשר החלומות', וניטשה הולך לעולמו. וגם האופי של פיקאסו אופייני – חיפוש מתמיד, ושינוי.
יצירות בולטות – העלמות מאבניון, גרניקה.

אז מה היה לנו?
ציירים מהמאה ה-16, ה-17, ה-19, וה-20. אבל בלי המאה ה-18.
וכן – שני איטלקים, שני הולנדים, וספרדי שחי בצרפת.

ניידים ונייחים – הערה וטיעון מרכזי

כמעט מסיים את הספר (בינתיים סיימתי) של טאוב. וואלה, ספר מעניין. הוא מסביר יפה את עמדתו. הנושאים מוכרים – ניידים ונייחים, יחס למסתננים, בעיות בבית המשפט, הפוליטקלי-קורקט.
אבל אני לא בטוח אם אכתוב על הספר. גם זה נושא רגיש, ואנשים יכולים להתרעם, וגם אני לא מקבל שום תשלום על זה, אז בשביל מה לי?

אתן לכם בכל זאת את הטיעון המרכזי –

"הניידים אינם תלויים במקום מבחינה כלכלית, חברתית, ותרבותית, ואילו הנייחים אחוזים בשורשיהם במדינות לאום בכל המובנים האלה, ולא פחות חשוב מזה במובן הפוליטי. כל החלשה של מדינת הלאום מאיימת להחליש את יכולתם לקחת חלק בעיצוב גורלם. לכן הפרויקט הגלובליסטי מאיים עליהם בממדים רבים."

"אבל למרות כל אלה יש קשר בין ניידות ונייחות סוציולוגית לבין בחירה בין פטריוטיות לבין גלובליזם. הקשר הזה עומד, כמדומה, בחלל האוויר, עולה מתוך השיח הפוליטי, נמצא ברקע המחלוקות של הזמן. מפני שלכולם ברור שהגל הפופוליסטי שואב את כוחו בעיקר משכבות עממיות החשות שגבולות מדינת הלאום, יציבותה וריבונותה, הם החומה המגינה עליהן מפני שיטפון גלובלי מאחיד, שלא רק ימחק את ייחודם אלא גם יפגע במרקם חייהם ובפרנסתם. ברור גם למה אליטה בעלת כושר ניידות ואמצעים כלכליים רואה יותר אפשרויות ופחות איום בעולם ללא גבולות. אפשר לדבר אם כן בקירוב סביר גם על השקפות אופייניות לניידים ולנייחים, כלומר על ההקרנה האידיאולוגית של הממד הסוציולוגי — גלובליזם ופטריוטיות."

"למעשה, כאן טמון לדעתי האלמנט המרכזי במאבק הזה, שעדיין לא זכה לתשומת הלב שהוא ראוי לה: האידיאולוגיה האופיינית לאליטות הניידות היא לא רק פוסט־לאומית, אלא גם אנטי־דמוקרטית. המכנה המשותף הרחב ביותר לכל תוכניותיה הפוליטיות אינו רק התעלות מעל מדינות הלאום, אלא גם העברת הכוח הפוליטי מידי ההמונים לידיה שלה, על ידי עקיפה, החלשה והחלפה של מנגנוני הייצוג הדמוקרטיים."

– ניידים ונייחים מאת גדי טאוב.

סיפורים מהעולם ה'

סמוראים – בתחילה נוצרו כדי להגן על יפן, אך בהמשך נלחמו הרבה אלה באלה. אך עדיין נלחמו גם עם האויבים בחוץ כשהיה צורך. בשאר הזמן – מילאו גם את תפקידי האדמיניסטרציה הבכירים במדינה. למעשה, הם היו המעמד העליון, אף שגם בינם ובין עצמם היו דרגות שונות, כשמעליהם – השוגון, שמעליו רק הקיסר, ומתחתיהם – שאר העם, איכרים ואמנים. הסמוראים היו רק כחמישה אחוזים מהאוכלוסייה.
מהם נלמדו רוב אמנויות הלחימה היפניות, וגם הסומו ראשיתו בהם. מאידך, היו גם סמוראים שנדחו, ומהם יצאו היאקוזה – המאפיה היפנית. גם מבחינה ארכיטקטונית-תיירותית – מלבד ארמון הקיסר והשוגון, רוב מבני-הפאר המצויים ביפן הם בתים של סמוראים.
מעניין שגם מבחינה לשונית המילה 'סמוראים' מזכירה את המילה העברית 'שומרים'. אך מעניין עוד יותר, שמבחינה מהותית הם מזכירים מאוד את מעמד השומרים, עליו דיבר אפלטון בספרו 'המדינה', מעמד נבחר, שמעליו המלך-הפילוסוף, ומתחתיו שאר העם. רק שאפלטון דיבר על חיי-שיתוף של השומרים, וזה לא בדיוק התקיים אצל הסמוראים. אך מלבד זאת – איני מצליח לחשוב על דוגמה טובה יותר המממשת את האידיאל האפלטוני.

ויקינגים – בני סקנדינביה. פירוש שמם – שודדי ים. בין המאה השמינית למאה ה-11 פלשו למקומות שונים באירופה ועשו שמות. מכיוון שהיו פאגנים, לא הייתה להם בעיה לשדוד את הכנסיות. והכנסיות גם כך לא היו מוגנות, כי העם חש יראת-כבוד כלפיהן ולא היה צריך להגן עליהם. בכל אופן, החל מתקופה זו האצילים התחילו לבנות חומות סביב טירותיהם.
ואגב הכנסיות – בהרצאה שראיתי המרצה אמר דבר מעניין: באירופה היו מעמדות שונים, בהם הכנסייה בראש, אחר-כך המלך והאצילים, ולבסוף העם, שהוא רוב האוכלוסייה. והעם היה בור ולא ידע קרוא-וכתוב. זו, בין היתר, הסיבה שאת הכנסיות מעטרים ויטראז'ים רבים וציורים. שהרי אותם אפשר להבין גם בלי לדעת לקרוא.
לכך אוכל להוסיף, כי היהודים, לעומת זאת, ידעו הרבה יותר קרוא וכתוב, ואולי גם זו הסיבה להיעדר ציורים בבתי הכנסת, מלבד איסור עשיית הצלם. כמו כן, מכאן אפשר להבין את השפעת מהפכת הדפוס והמהפכה הפרוטסטנטית – שהפנתה את כתבי הקודם לכל העם, ולכן גם לותר תרגם את התנ"ך לגרמנית. ועוד בהמשך – מהפכת ההשכלה.
על כל פנים גם כאן, עד היום המקומות המתוירים ביותר באירופה הם הכנסיות, הארמונות והטירות.
ועוד פרט אחד מעניין – הויקינגים הגיעו גם לאמריקה, לאזור קנדה, ואף התיישבו בה כשני עשורים, אך לבסוף חזרו למקומם. וכל זה 500 שנה לפני קולומבוס.
ועוד – המיתולוגיה הנורדית מוכרת מאוד, עם אודין, תור ואחרים. אבל לבסוף היא נדחתה מפני הנצרות. והכנסיות שנבנו בשלב הביניים משלבות מוטיבים נוצריים ונורדיים. אבל הם גם השפיעו חזרה – כך למשל בשמות הימים באנגלית.

ג'יינים – דת בהודו, נולדה פחות או יותר בזמן לידת הבודהיזם, במאה השישית או החמישית לפני הספירה, אך בעוד הבודהיזם התפשט בכל המזרח, אך בהודו עצמה כמעט נעלם, הג'יינים נשאר בהודו, אלא שכדת קטנה יחסית, המונה כמה מיליוני בני אדם.
העיקרון המנחה של הג'יינים הוא האהימסה הידועה – עקרון אי האלימות, שבו נקט מהטמה גנדי, ובהמשך גם מרטין לותר קינג.
בהודו יש אנשי עסקים עשירים רבים שפרשו מעסקיהם והפכו להיות נזירים ג'ייניסטים, ועל פי מודל זה נכתב הספר המפורסם – 'הנזיר שמכר את הפרארי שלו'.
בדגל שלהם יש חמישה קווים בחמישה צבעים, ובמרכז – צלב קרס – סמל הודי עתיק.
פעם ב-12 שנה הג'יינים עולים לרגל למקום מסוים בדרום הודו, בו פסל של בהובאלי – מורה רוחני קדום, והם מושחים אותו בחלב, יוגורט ודברים נוספים.

רשימת ספרים מומלצים משנת 2020

רשימת ספרים מומלצים משנת 2020.

כבכל שנה, אסכם את השנה, 2020, ברשימת ספרים מומלצים. זו הייתה שנה בעייתית לשוק הספרים, בגלל הקורונה, אך עדיין יצאה רשימה מכובדת.
הרשימה כאן תהיה מורכבת משתי רשימות שפרסמתי במהלך השנה – לקראת שבוע הספר ולקראת ראש השנה העברי, אך תחילה אציין את הספרים שנוספו בשלושת החודשים האחרונים, מאז הרשימה האחרונה.
באופן מפתיע, שמתי לב שהספרים הבולטים ביותר יצאו בהוצאה עצמית (או דרך פרויקט מימון המונים), ולכן אתמקד בהם, אף שהייתי יכול לציין עוד שניים-שלושה ספרים חוץ מהם. זו עצמה תופעה מעניינת וייחודית, שיש להאריך בה בהזדמנות אחרת.

ואלה הספרים –
עברית של שבת, מאת ניסן נצר –
https://wp.me/p712oV-H4

חיים בעיר – ארז עמיר
https://wp.me/p712oV-Gb

חופש. מניפסט, מאת אלון מזרחי
https://wp.me/p712oV-FV

הפטרה לעניין – מסע בעקבות הנביאים, מאת גדי איידלהייט
https://wp.me/p712oV-FF

לאלה אוסיף את ספרו של חנוך דאום 'החיים הם תקופה קשה', שקראתי ואהבתי מאוד, אבל לא כתבתי עליו.

ולהלן סיכומי ההמלצות הקודמים השנה –

2.
ספרים מומלצים לכבוד ראש השנה תשפ"א.

השנה יצאו מעט ספרים, בגלל נגיף הקורונה, אבל עדיין יצאו לא מעט ספרים טובים. אמנה את הבולטים ביותר בעיניי, שיצאו מאז המלצתי הכוללת האחרונה, לפני שבוע הספר המבוטל של השנה –

נזיד עדשים, מאת כרמה בן יוחנן
https://wp.me/p712oV-Et

על חירות ואחריות, מאת רועית דהן
https://wp.me/p712oV-Eq

שירת ההשכלה העברית – מבחר.
עורכים – יהושבע סמט שינברג ויהודה ויזן.
https://wp.me/p712oV-Eo

הרמב"ם על יסודות האמונה היהודית, מאת דרור ארליך
https://wp.me/p712oV-Eg

איך להיות טוב, מאת יאיר בן דוד
https://wp.me/p712oV-Ee

היסטוריה של הכלכלה לצעירים מכל הגילים, מאת ניאל קישטיני
https://wp.me/p712oV-DW

מלבד זאת, בזמן הזה גם קראתי מחדש את ספרי הפילוסופיה שיצאו בהוצאת ידיעות ועליית גג, 12 במספר, הכוללים את אפלטון (3), דקארט (2), קאנט, אוגוסטינוס, מיל, חומסקי, קון, רולס והארט – ואני ממליץ בחום על כולם.

3.
ספרים מומלצים לשבוע הספר (המבוטל) 2020 –
שבוע הספר אמנם בוטל השנה, לצערנו, אך זה לא צריך למנוע ממני מלהמליץ על מספר ספרים טובים שיצאו מתחילת השנה האזרחית, כפי שאני נוהג בכל שנה.
ובכן, אלה הספרים שקראתי, חדשים בלבד, הראויים ביותר לציון מבחינתי (אם איני שוכח משהו) –

חלום הנאורות, מאת אנתוני גוטליב
https://wp.me/p712oV-C2

כל שקרי האקדמיה, תמר ועוז אלמוג
https://wp.me/p712oV-CO

מגילת שיר השירים – פירוש ישראלי חדש, מאת יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן.
https://wp.me/p712oV-C5

קריאת ביניים – מדריך קצר לימי הביניים במערב, מאת אביעד קליינברג
https://wp.me/p712oV-AC

איך להביס את שלטון הימין, מאת עורב ישראל
https://wp.me/p712oV-xD

(גם שני הספרים האחרונים הם פרויקטים עצמאיים).

עברית של שבת, מאת ניסן נצר

עברית של שבת – תבליני לשון לפרשיות השבוע, מאת ניסן נצר.
שלושה כרכים – בראשית, שמות-ויקרא, במדבר-דברים-חגים.
הוצאה עצמית, תשע"ה-תש"פ.

סקירה על שלושת הספרים האלה ראיתי לפני שבוע וחצי בעיתון 'מקור ראשון' ומיד קניתי מהמחבר. עדיין לא סיימתי את הקריאה בכל הכרכים, אך כבר אוכל למסור את חוות דעתי – והיא חיובית מאוד!
ניסן נצר הוא לשונאי ותיק, שפרסם ספר ללימוד ניקוד, מצד אחד, וספר על לשון הסלנג, מצד שני. שני אלה באים לידי ביטוי בסדרת הספרים האלה.
נצר עובר פרשה אחר פרשה ומאיר ומסביר עניינים לשוניים שונים אודות מילים מסוימות בה. הרובד הבסיסי ביותר של הבנת הכתוב הוא הבנת המילים, ואכן כל הפרשנים המסורתיים מימי הביניים והלאה התעכבו על הצד המילולי, מי יותר ומי פחות. אלא שמדע הלשון ממשיך ומתפתח, ועל כן יש צורך גם בפירוש עדכני.
עדיין, נצר מסתמך הרבה על הפרשנים הקדומים, וגם לא מעט על פירוש 'דעת מקרא' העכשווי. אולי אפשר לומר ש'דעת מקרא' כבר מספק את כל העיון הלשוני הדרוש, אך ראשית – כאן נברר המעניין ביותר מתוך המכלול, ושנית – יש כאן דברים שאין שם, כמו קישור לשפת ימינו ולתופעות שונות כלליות בלשון.
אני מאוד נהנה מהקריאה בסדרת ספרים זו, ואני ממליץ עליהם לכל. לא רק לאנשים דתיים, אלא גם לכל אוהבי הלשון העברית והתרבות העברית.

דוגמה אחת, ממש מראשית הקריאה שלי –
בפרשה שעברה, מקץ, יוסף נקרא 'אברך'. הפירוש המסורתי דורש – 'אב בחכמה ורך בשנים', וזו המשמעות של אברך עד היום. אך הנה, הלשונאי הקדום אבן ג'נאח מפרש מלשון 'הברך', כלומר מכובד שצריך לכרוע ברך עבורו, וכן הפסוק מדבר על דבר ש'קוראים לפניו'. פירוש יפה, שנראה לי גם נכון.

להזמנות ישירות מהמחבר: netzernis@gmail.com, 054-2345307

(הפרטים כבר אינם רלוונטים, שכן המחבר נפטר. יהי זכרו ברוך).

על ההנגשה

על ההנגשה.
אדבר לפי תומי.
לאחרונה אני נתקל כל הזמן במילה 'להנגיש'. זה מונגש פה, וזה מונגש שם, בכל מקום מנגישים. זה קצת מפריע לי.
השימוש המקורי של המילה הוא הנגשת מקומות לנכים, וכאן כמובן שאין היא מפריעה לי, כי זה שימוש מדויק ונחוץ. הבעיה מתחילה כשמשתמשים בה בהקשרים אחרים, בייחוד בתיאור ספרים.
גם כאן, עקרונית אין עם זה בעיה, השאלה היא שימוש תקין, וגם אני השתמשתי לפעמים במילה זו בביקורות שלי. הבעיה היא שימוש-יתר, שהופך את המילה לקלישאה.
אך זה גרם לי לחשוב על מעבר לשימוש המילולי של המילה, כלומר על המהות שלה. והנה, למהות שלה אני כלל וכלל לא מתנגד.
מהי הנגשה בספרים? היא הפיכת נושא מורכב לפשוט יותר ומתאים לקהל רחב יותר, והרי השכלה של ציבור רחב היא דבר חיובי, וגם כמובן רווחי יותר.
שוב מבחינה מילולית – בעבר היו לה שמות אחרים. דיברו על לכתוב בצורה קומוניקטיבית, מובנת, או פשוט – פשוטה. וכאן אולי נעוץ ההבדל בין הצד החיובי של התופעה ובין הצד השלילי שלה, כלומר – זה ההבדל שבין פשטות ובין פשטנות.
איך בדיוק לנסח ולקבוע את ההבדל הזה? זה דבר לא פשוט. אך אפשר להבחין בו בנקל. פשטנות מפספסת גורמים חשובים בתחום שעליו נכתב. היא מפספסת דקויות, שלפעמים עושות את כל ההבדל. אבל פשטות יכולה לתאר גם תופעה מורכבת, אלא היא אינה עושה זאת בצורה מסובכת.
והרי צריך להגיד גם את זה – קיימת גם תופעה הפוכה, של טקסט לא נגיש ולא פשוט בעליל. טקסט קשה להבנה, אניגמטי, נראה כמעט חסר משמעות. טקסטים כאלה אנו מכירים בפילוסופיה, ובעיקר בפילוסופיה הצרפתית החדשה.
כבר נשמעה ביקורת כלפי עצם אי-הנגישות של טקסטים אלה, ואני מצטרף לביקורת זו. לדעתי, כל דבר אפשר לתאר בצורה בהירה ופשוטה, ואין צורך באניגמטיות.
אם כך, אפשר שמצאנו את שביל הזהב – טקסט פשוט, הוא לא פשטני מצד אחד, אבל גם לא מתחכם ובלתי-אפשרי מצד שני. לי נראה שזו הדרך המיטבית לכתוב.

סיפורים מהעולם ד'

סיפורים מהעולם ד'

1.
דברים שלומדים
האיים הקנריים – קבוצה של שבעה איים באוקיאנוס האטלנטי, מול חופי מרוקו, אך בשליטת ספרד. לפני הספרדים שכנו שם הגואנצ'ים, שהיו האוכלוסייה הילידית, אך הספרדים השמידו אותם. אלא שבשנים האחרונות מתברר שלרוב תושבי המקום הספרדים זורם דם גואנצ'י חלקי. זה עלה בעקבות בדיקות גנטיות. ואיך קיבלו דגימה גנטית מהגואנצ'ים? זה התאפשר בגלל שהגואנצ'ים חנטו את גופותיהם, בשיטה מקומית. אם כך, הספרדים הרגו את כל הגברים המקומיים, אך לא את כל הנשים.
כמו כן יש מעין פירמידות באיים הקנריים, והיה חוקר נורווגי שנוי במחלוקת שטען שידע תרבותי עבר בעולם הקדום למרחקים גדולים, וכך שיטת הפירמידות המצרית עברה גם לאיים הקנריים וגם לתרבויות דרום אמריקה, שגם אצלם ניתן למצוא פירמידות. כדי להוכיח את טענתו הוא שט מאפריקה לדרום אמריקה בסירה פרימיטיבית קטנה.
עוד מעניין כי מדרום אמריקה הביאו לאיים הקנריים קקטוסים. למה? כי על הקקטוסים גדלות כנימות, וכשמועכים אותן נוצר צבע אדום בוהק – צבע השני. כך נוצר צבע הבגדים המיוחדים של אצילי אירופה.
היום כבר אין צורך בכך לשם צביעת בגדים, אך נמצא לו שימוש חדש – צבע מאכל שאינו מזיק. הרבנות הראשית אף קבעה שהוא כשר למאכל. וכך, יש אפשרות סבירה שאם אכלתם היום יוגורט תות, בעצם אכלתם רסק כנימות. בתיאבון!
אם לסיים בדבר נחמד – מהאיים הקנריים באות גם הקנריות, הציפורים המזמרות.

2.
דברים שלומדים.
בסין יש שווקי רווקים, בה מוצעים רווקים כשידוך לבחורות. העניין הוא שיש יותר גברים מנשים, כי בעקבות מדיניות הילד האחד ההורים הרבה פעמים העדיפו צאצא בן, שיכול לפרנס, ואם נולדה בת הרגו אותה. עכשיו הבנות הן שבוחרות חתן ממגוון גדול, והרבה נשארים ברווקותם.
עוד תוצאה של מדיניות הילד האחד היא במישור הפסיכולוגי. הילד נקרא שם 'הקיסר הקטן' וכך הוא אכן מרגיש – שכל העולם סובב סביבו, כי אכן העולם המשפחתי לפחות סובב סביבו. כך הוא מתקשה לחלוק עם אחרים וכיוב'.
היום כבר התבטלה מדיניות הילד האחד, אבל הרבה משפחות סיניות ממשיכות בכך, מכיוון שבעקבות ההרגל זה נראה להן טבעי ו'נכון'.
(ושוב אדגיש – כך אני שמעתי, וכל הנתונים דרושים בדיקה).

3.
טיבט – נמצאת על 'הרמה הטיבטית', שנקראת גם 'גג העולם', בגובה ממוצע של כ-4,900 מטר מעל פני הים, למרגלות הרי ההימאליה. משם זורמים כל הנהרות הגדולים של האזור – הנהר הצהוב, הינגצה (הנהר הארוך), ועוד.
כמו כן, טיבט היא גם מרכז בודהיסטי גדול, בווריאציה מיוחדת שנקראת הבודהיזם הטיבטי, או הבודהיזם הלאפי. לאורך טיבט ישנם מנזרים בודהיסטים רבים.
האם אפשר למצוא קשר בין הגאוגרפיה והאמונה?

אגב, אם שאלתם – רוב הפרנסה של הטיבטים באה מהייקים – שמספקים להם בשר, מוצרי חלב, צמר ועוד.