סבתא לא ידעה קרוא וכתוב, מאת רחל אליאור

סבתא לא ידעה קרוא וכתוב, מאת רחל אליאור.
כותרת משנה – על הלימוד ועל הבורות, על השעבוד ועל החירות.
כרמל, 2018, 828 עמ'.

על הספר הזה שמעתי מזמן, אך התחלתי לקרוא אותו רק בעקבות מאמר ביקורת מאת רות אלמוג שפורסם לאחרונה בעיתון הארץ – קישור בסוף (אוסיף רק מעט על מה שנכתב שם). את המחברת, פרופ' רחל אליאור, אני מעריך מאוד, ולמדתי הרבה גם מספרה הקודם על הבעל-שם-טוב.
גם מספר זה למדתי הרבה, שכן הוא עשיר בידיעות עד להתפקע. אמנם, בעבר קראתי לא מעט על פמיניזם יהודי בפרט ועל פמיניזם בכלל – למשל בספרה של חנה קהת 'פמיניזם ויהדות' – ועדיין כאן נוספו לי פרטים רבים שלא ידעתי.
טענתה העיקרית של אליאור היא שנשים לכל אורך ההיסטוריה היהודית הודרו מלימוד תורה – שהרי 'כל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תפלות' – וכך גם, באופן עוקב, מנקודות השליטה בחברה, ממוקדי הכוח. שהרי, כאז כן היום, ההשכלה היא המפתח הראשי להצלחה ולמקום גבוה במרקם החברתי.
אך גם מעבר לנקודה מרכזית זו, אליאור סוקרת בהרחבה את מצב הנשים היהודיות, וגם לא יהודיות, לכל אורך ההיסטוריה, ולקראת סיום הספר אף מציינת רשימה ארוכה של נשים שהשפיעו לאורך ההיסטוריה. זאת בצד ידיעות רבות מתחומים נוספים הנצרכים לעניין. למעשה, זו ממש אנציקלופדיה לפמיניזם יהודי, מלאה כל טוב.
אך אציין גם נקודה אחת שיכולה להיחשב כשלילית – ככל אנציקלופדיה, הספר הזה קצת קשה לקריאה. הוא ארוך ומפורט מאוד, וגם כתוב במשפטים ארוכים ומפורטים. גם יש חזרה מסוימת על מספר רעיונות תשתיתיים, המצויינים בכותרת המשנה של הספר.
אך למעט מהמורה זו, ולמי שאין היא מרתיעה אותו או אותה, מדובר בספר עשיר ומלמד מאוד, נַהֲרֵי נַחֲלֵי דְּבַשׁ וְחֶמְאָה.

הוויכוח אודות הפמיניזם עצמו ארוך מכדי שאוכל להיכנס אליו כאן.

אצרף כמה ציטוטים –

"טקסט, טקסטיל וטקסטורה שזורים זה בזה, אולם את הראשון שזרו בדרך כלל רק גברים ואת השני ארגו בדרך כלל רק נשים."

"… אבל אפשר גם להצביע על עובדה אחת חותכת שקשורה בהדרה זו, שאי־אפשר לחלוק עליה, ולעמוד על משמעותה התרבותית מרחיקת הלכת, שלעתים רחוקות נתנו עליה את הדעת: בספרייה היהודית של עַם הספר אין בנמצא אף ספר, בכתב־יד או בדפוס, שכתבה אשה יהודייה בשפה העברית והביאה לדפוס בימי חייה, ספר שזכה להכרה, להערכה ולהוקרה כחלק מן התרבות העברית בידי בני הדור וממשיכיהם, מהעידן הבתר־מקראי ועד לראשית המאה ה־20. כל הספרות העברית, זו שקדמה להשכלה ולציונות במאה ה־19, חוברה רק בידי גברים, למען גברים בלבד. בין אם שימשה ספרות זו כמקראה לתפילה או כספר לימוד, בין אם הייתה מרחב יצירה והנחלה לפסיקה ולדינים, לדרשות ולפירושים, לשאלות ותשובות וסיפורי יראים, להלכה ולאגדה, לפילוסופיה ולקבלה, לדקדוק או לשירה, לפיוט או למיסטיקה, למדע או לרפואה, בין אם הייתה חומר קריאה להבנת עולמם ותרבותם של כוהנים ונביאים, צדוקים ופרושים, תנאים ואמוראים, חכמים ודרשנים, פייטנים ובעלי תפילה, מקובלים ושבתאים, חסידים ומתנגדים, פילוסופים, מתפלמסים, מבקרים ומחדשים, אסטרונומים, גאוגרפים, ביולוגים, מתמטיקאים, מדענים ורופאים, בין אם עסקה בספרי נוסעים או בפנקסי זיכרונות, היא תמיד נוצרה בידי גברים עבור גברים, ושיקפה קאנון טקסטואלי גברי בלבד."

"אולם, חרף הכישלון ההיסטורי של מאמיני השבתאות, הדוֹנמֶה, שקראו לעצמם 'המאמינים', והפרנקיזם, שניסו לאמץ היבטים שונים של אורח מחשבה אוטופי, המבטיח גן עדן שלפני החטא הלכה למעשה, ושרו שירים על אהבה וחירות בשעה שפרשו מכלל ישראל, ראוי לציין ששבתי צבי היה האדם הראשון בעולם היהודי, ואולי גם בעולם בכלל, שעסק בניסיון לשנות את מוסכמות המציאות הפטריארכלית כחלק מהחזון המשיחי שלו. הוא עשה זאת באמצעות חשיפה חתרנית של ההטיות הגלויות והמוסווֹת, המסתתרות מאחורי ייצוג הנשים במערכת הנתונה לשליטה גברית בלעדית. שבתי צבי, שהכריז בפרהסיה: "באתי למען בטל את חטאו של אדם הראשון", היה היהודי הראשון שהתריס כנגד המערכת הפטריארכלית, התובעת עליונות מוחלטת ושליטה אבסולוטית, שהציגה את הנשים כחוטאות, כנענשות וכמשועבדות, בעקבות חטא גן עדן המיתולוגי. הוא היטיב להבין שהאשמת כלל הנשים בחטא המיתולוגי בגן עדן, היא זו שהפכה אותן במציאות לבוּרוֹת, למושפלות ולצייתניות, הכלואות בביתן, או לנשים נכנעות ונשלטות, התלויות בבעליהן השליטים, כפי שהיטיב לתאר: "ואתן נשים עלובות, מה אומללות אתן, כי בגלל חוה כה מרובים מכאוביכן בעת לדתכן, וגדולה מזו – משוּעבדות אתן לבעליכן, ולא תוכלו לעשות קטנה או גדולה בלי הסכמתם". מקובל משיחי מתקן־עולם זה הבטיח לשחרר אותן מעוּלם של בעלים משעבדים אלה, שציפו מנשותיהן להיות עקרות בית, בנות־זוג, משַמשות ומשרתות, אימהות, מניקות ומטפלות, ש"אימתם מוטלת עליהן", מנעוריהן ועד זקנתן, ולראות בכך את התכלית הבלעדית של חייהן."

"ג'פרסון, שכתב את המשפט המהדהד בהכרזת העצמאות של ארצות־הברית, שנקראה ונחתמה ב־4 ביולי בשנת 1776: "מקובלות עלינו אמִתות אלה כמוכחות מאליהן, שכל בני־האדם נבראו שווים, שהבורא העניק להם זכויות מסוימות שאי־אפשר לשלול מהם, וביניהן הזכות לחיים, לחירות ולרדיפת האושר", לא העלה על דעתו כלל שגם נשים מכל הדתות, הלאומים, המגדרים והגזעים – כמו אלה הנזכרות במכתבה של אביגיל אדמס משנת 1776 – הן חלק מ'בני האדם' הזכאים לאושר, לשוויון ולחירות. קל וחומר שלא חשב שעבדים שחורים בני שני המינים, הם בני אדם שנולדו שווים לכל דבר וענין, וזכאים למידה שווה של אושר, שוויון וחירות כאחיהם הלבנים."

ברתה פפנהיים (חלקי) –

"בשנת 1899 ראה אור תרגומה מאנגלית לגרמנית לספרהּ של מרי וולסטונקרפט, הגנה על זכויות האשה (1792), שהיה החיבור הפמיניסטי הראשון. בשנה זו נדפס גם מחזה מפרי עטה – זכויות הנשים (Frauenrecht) – המחזה הפמיניסטי היחיד שנכתב בגרמניה בזמנה. בשנת 1910 תרגמה את ספר הזיכרונות של בת משפחתה, גליקל מהמלן (Glückel of Hamel), מיידיש מערבית לגרמנית, על פי מהדורת דוד קאופמן (1899-1852), שהדפיס לראשונה את כתב היד של גליקל האמל ביידיש בפרנקפורט דמיין בשנת 1896, והוציאה אותו לאור בווינה בהוצאת ספרים שבבעלות אחיה וילהלם ושותפו. במבוא הקצר מציינת פפנהיים כי הספר נועד, בעיקר, לבני המשפחה, ומטרתו למלא את משאלתה של המחברת לספר לצאצאיה גם בדורות הבאים על תולדות המשפחה. עוד כתבה בגרמנית על בעיות המאפיינות את עולמן של נשים בזמנהּ. בעשור הראשון והשני של המאה ה־20 הייתה מחברת פמיניסטית חדשנית, כָעולה מספרהּ עבודתו של סיזיפוס (Sisyphus Arbeit), שנכתב בסביבות 1912-1911 ודן בנושא הסחר בנשים יהודיות במזרח אירופה ובמזרח התיכון ומכירתן לזנות. הקונגרס הציוני סרב לפנייתה לדון בבעיית 'הסחר הלבן' היהודי."

המאמר של רות אלמוג בהארץ –
https://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.9281611

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s