על שירים המיוחסים בטעות

בחודש האחרון הועלו לקבוצות ספרים בפייסבוק שני שירים יפים, שהרבה אנשים אהבו, וגם אני, אלא שהם מיוחסים למחבר שלא באמת חיבר אותם. תחילה היה זה שירו של אדמונד ברק, הפילוסוף הנודע, שהפתיע אותי מיד, כי כלל לא ידעתי שכתב שירים ואיני מכיר אף שיר אחר שלו. זה השיר –

The Mirror – Edmund Burke *

I look in the mirror
And what do I see
A strange looking person
That cannot be me.
For, I am much younger
And not nearly so fat
As that face in the mirror
I am looking at.
Oh, where are the mirrors
That I used to know
Like the ones which were
Made fifty years ago
Now all things have changed
And I'm sure you'll agree
Mirrors are not as good
As they used to be.
So never be concerned,
If wrinkles/ extra flab appear
For one thing I've learned
Which is very clear,
Should your complexion
Be less than perfection,
It is really the mirror
That needs correction.

אלא שבמהרה נאמר לי, ממקור יודע דבר שאיני יכול לחשוף ללא רשות, שאין זה שיר של ברק. של מי הוא כן? לא ידוע עדיין.

ואתמול נוסף לזה שיר יפה נוסף, שגם אותו אהבו רבים ואני בתוכם, שמיוחס לפבלו נרודה, אך אינו שלו. אצרף עתה את השיר עם הייחוס הנכון, וכתמונה, כפי שפורסם מראש, עם ייחוס שגוי לנרודה – למטה –

מרתה מדירוס / אט אט גוועת                                          
״אַט אַט גּוֹוַעַת מִי שֶׁלֹּא נוֹסַעַת
מִי שֶׁלֹּא קוֹרֵאת
מִי שֶׁלֹּא שׁוֹמַעַת מוּזִיקָה
מִי שֶׁלֹּא מוֹצֵאת אֶת הַחֵן בְּתוֹךְ עַצְמָהּ
אַט אַט גּוֹוַעַת זוֹ שֶׁהוֹרֶסֶת אֶת הָאַהֲבָה לְעַצְמָהּ
זוֹ שֶׁדּוֹחָה עֶזְרָה מוּשֶׁטֶת
אַט אַט גּוֹוַעַת זוֹ הַמְּשֻׁעְבֶּדֶת לַהֶרְגֵּלִים
הַחוֹזֶרֶת יוֹם יוֹם עַל אוֹתָם מַסְלוּלִים
זוֹ שֶׁלֹּא מַחֲלִיפָה אֶת הַמּוּתָג
שֶׁלֹּא מַחֲלִיפָה אֶת צֶבַע הַלְּבוּשׁ
שֶׁלֹּא מְשׂוֹחַחַת עִם מִי שֶׁהִיא לֹא מַכִּירָה
אַט אַט גּוֹוַעַת זוֹ שֶׁמִּתְחַמֶּקֶת מִמְּעַרְבֹּלֶת הַחוּשִׁים
הַמּוֹנַעַת מְעַצְּמָהּ תְּשׁוּקוֹת
הַמַּחֲזִירוֹת אֶת בְּרַק הָעֵינַיִם
וְהַמְּשַׁקְּמוֹת אֶת הַלֵּב הֶהָרוּס
אַט אַט גּוֹוַעַת זוֹ שֶׁלֹּא מְסוֹבֶבֶת אֶת הַהֶגֶה
כַּאֲשֶׁר הִיא לֹא מְאֻשֶּׁרֶת בַּעֲבוֹדָתָהּ, מִמַּעֲשֶׂיהָ, מְאַהֲבוֹתֶיהָ
אַט אַט גּוֹוַעַת
זוֹ שֶׁלֹּא מְסַכֶּנֶת אֶת הַוַּדָּאִי אוֹ הַלֹּא וּוַדַּאי
בִּכְדֵי לָלֶכֶת אַחַר חֲלוֹם תְּשׁוּקָה אוֹ הַרְפַּתְקָה
אַט אַט גּוֹוַעַת
זוֹ שֶׁלֹּא מַרְשָׁה לְעַצְמָהּ אֲפִלּוּ פַּעַם בַּחַיִּים
לִבְרֹחַ מֵהָעֵצוֹת הַנְּבוֹנוֹת. הַשְּׁקוּלוֹת
חֲיִי הַיּוֹם! סַכְּנִי הַיּוֹם!
עֲשִׂי הַיּוֹם! עֲשִׂי מִיָּד!
אַל תַּסְכִּימִי לִגְוֹעַ לְאַט!
נַצְּלִי אֶת הַחַיִּים. הָסִירִי אֶת הַמִּכְשׁוֹלִים
אל תְּסָרְבִי לאֹשֶׁר״  ===========הקרן של פאבלו נרודה בצ'ילה הבהירה חד-משמעית שזהו לא שיר של נרודה, אלא שיר של סופרת ברזילאית בשם מרתה מדירוס, בעלת טור בעיתון "זירו הורה", בפורטו אלגרה.

לשני אלה ניתן להוסיף את השיר היפה המיוחס לתומס מור, שפורסם בספר 'דבור מגושם יושב על פרח', שכבר כתב עליו יהודה ויזן שאינו של תומס מור. גם הוא יצורף בתמונה למטה.

אז מה אנו למדים מכאן? לדעתי, שני דברים –
ראשית, שהרבה פעמים הידע שאנו חושבים שיש לנו הוא שגוי, כפי שכתבתי גם בשיר שכתבתי אתמול –
http://hagai.poetry.blog/2020/12/05/%d7%99%d7%93%d7%a2%d6%be%d7%9b%d7%96%d7%91/

ושנית, שבכל הפעמים האלה לא הופתעתי. ולמה? אומר זאת בפשטות – השירים האלה הם פשוטים מאוד. זה לא סגנון רגיל של משוררים. זה משהו קומוניקטיבי מאוד. וראה זה פלא – את השירים האלה אוהבים הרבה מאוד אנשים. האם אין אנו רוצים שאנשים יקראו שירה ויאהבו אותה? או אף לפני זה – שיבינו אותה? אם כך, אולי מוטב שנכתוב יותר שירים כאלה, פשוטים, ועם מסר לחיים בדרך־כלל. ראו זאת כהצעה או כנקודה למחשבה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s