ציטוט מפופר

משפט ידוע של קארל פופר אומר
"אלה המבטיחים לנו גן עדן מעולם לא יצרו אלא גיהנום".
אולי ממשפט זה גזרו את הפתגם הידוע –
"הדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות".
בכל מקרה, אולי המקור הראשוני לכל זה הוא בקטע זה, מתוך 'החברה הפתוחה ואויביה', בפסקה המסיימת פרק אחד (שאיני יכול להביא את תחילתה מטעמים טכניים), ובכל אופן היא מרחיבה קצת את הרעיון.

(למעשה, זה רעיון מרכזי בספר, לפחות עד הנקודה בה קראתי בינתיים, כלומר בהתייחסות לאפלטון, ולפני ההתייחסות להגל).

סיפורים מהעולם ג'

סיפורים מהעולם ג'
הפעם מאמר המוקדש לימנים, וכזה שנראה לי שהם יאהבו

1.
מה למדתי?
(ימנים, הקשיבו!)
שבעקבות מלחמות הבלקן העקובות מדם, יוגוסלביה התחלקה לשש מדינות – סלובניה, סרביה, קרואטיה, בוסניה-הרצגובינה, מונטנגרו ומקדוניה. אך הבוסנים (שהם מוסלמים), למרות ששילמו מחיר דמים כבד, בעצם לא זכו למדינה, אלא רק לאוטונומיה מוגבלת בתוך בוסניה-הרצגובינה, שנקראת רפובליקת סרפסקה (ע"ע).
לנתונים מדויקים יותר פנו למקורות המוסמכים.

2.
מה למדתי?
איסלנד וגרינלנד.
איסלנד – מכונה ארץ הקרח, אך רק חלקה הקטן מכוסה שלג ורובה ירוק.
גרינדלד – מכונה הארץ הירוקה, אך כמעט כולה מכוסה שלג. השם הזה ניתן לה בעבר מסיבות שיווקיות.

איסלנד – נמצאת בדיוק על קו השבר בין שני לוחות טקטוניים, כך שמבחינה גיאולוגית חלקה נמצא ביבשת אירופה וחציה ביבשת אמריקה. אפשר ממש לצלול בין שני הלוחות האלה. לכן גם יש בה הרי געש וגייזרים.
גרינלנד – מאז המאה ה-16 בערך מצויירת במפות כהרבה יותר גדולה ממה שהיא באמת. היא אמנם האי הגדול בעולם, אך אפריקה, למשל, גדולה ממנה פי 14.

איסלנד – נבחרת שוב ושוב כמדינה המאושרת בעולם. היא גם אחת המדינות השוויוניות בעולם, והאפליה בשכר בין גברים ונשים אסורה על-פי חוק. בראש המדינה כבר עמדה לא רק אישה, אלא גם אישה להט"בית.
גרינלנד – בין המדינות הכי לא מאושרות. אחוז המתאבדים הגבוה בעולם. אולי זה נובע מכך שהתושבים שם, אסקימואים ברובם, עברו במהירות מחיים מסורתיים לחיים מודרניים יותר. גם אין לה עצמאות מדינית והיא שייכת לפינלנד (אם אינני טועה. וטראמפ הציע לקנות אותה).

3.
המזרח התיכון – הרצאה של ד"ר מוטי קידר –
https://youtu.be/dELJwPmKTHM

בהמשך למה שכתבתי לפני כמה ימים על הבדואים, שהם חברה שבטית, מה שמשפיע על קשיי ההתאמה שלהם עם החברה המודרנית, ד"ר קידר אומר בהרצאה זו, שבעצם כל החברה הערבית היא שבטית. כך, למשל, במפות שהוא מראה – בעירק ובתימן. הגבולות הקיימים היום הם גבולות סרגליים, ששורטו על-ידי האירופאים ששלטו במדינות אלה, ללא נתחשבות באופי האוכלוסייה. גם איחוד האמירויות הן בעצם איחוד של שבעה שבטים, ומדינה לכל שבט, אך מכיוון שאין בהן עירוב שבטים, המדינות מצליחות. זה לא רק הנפט, כי נפט יש גם במדינות אחרות, למשל בלוב הכושלת.
עד כאן יפה, אך מכאן ד"ר קידר מנסה ליישם את תובנותיו על המצב בישראל, ומציע הצעה חדשנית לחלק את השטח הפלסטיני לשמונה 'אמירויות', לפי השבטים השונים בכל מקום, כמה משפחות בכל שטח בעצם. מה הבעיה בפתרון כזה? אנסה להציע –
בתחילת דבריו ד"ר קידר מקדים ואומר שישנן היום שתי גישות מרכזיות במזרחנות – גישת אדוארד סעיד, שכתב את הספר 'אוריינטליזם', ובו הוא טוען שהמערב כפה על מדינות ערב את תפיסתו המערבית, ומנגד תפיסת ברנרד לואיס, שהלך לעולמו לאחרונה, המנסה להביט בדברים כפי שהם 'באמת'. גישת סעיד היא השלטת, וגישת לואיס דחויה. הטענה הלא-מבוטלת היא שאי-אפשר לדבר על 'אמת' אחת ויחידה, אלא שבכל הצגת דברים יש אידיאולוגיה.
עכשיו, אני דווקא בעד הצגת הדברים של ד"ר קידר וניתוחו את המבנה השבטי. אלה אכן דברים נכוחים. רק שההצעה שלו לאזורנו היא אכן אידיאולוגית, כפי שלימדו אותנו לחשוד. יותר מזה – היא בדיוק אותה ראיה קולוניאליסטית, אותה דוחים בגישה הפוסט-קולוניאליסטית בחוג של סעיד. במילים אחרות – ראשית, יש לשאול את הפלסטינים האם מה שמציג קידר מתאים לתפיסת העולם שלהם, שלהם – ולא שלנו.
אבל עדיין אני חושב שזו הצעה מעניינת, ואם תתקבל על הצד השני היא תהיה גם אפשרית. אולי פשוט יש לפתח אותה לכיוונים קוסטרוקטיביים יותר, ונדיבים יותר.

סבתא לא ידעה קרוא וכתוב, מאת רחל אליאור

סבתא לא ידעה קרוא וכתוב, מאת רחל אליאור.
כותרת משנה – על הלימוד ועל הבורות, על השעבוד ועל החירות.
כרמל, 2018, 828 עמ'.

על הספר הזה שמעתי מזמן, אך התחלתי לקרוא אותו רק בעקבות מאמר ביקורת מאת רות אלמוג שפורסם לאחרונה בעיתון הארץ – קישור בסוף (אוסיף רק מעט על מה שנכתב שם). את המחברת, פרופ' רחל אליאור, אני מעריך מאוד, ולמדתי הרבה גם מספרה הקודם על הבעל-שם-טוב.
גם מספר זה למדתי הרבה, שכן הוא עשיר בידיעות עד להתפקע. אמנם, בעבר קראתי לא מעט על פמיניזם יהודי בפרט ועל פמיניזם בכלל – למשל בספרה של חנה קהת 'פמיניזם ויהדות' – ועדיין כאן נוספו לי פרטים רבים שלא ידעתי.
טענתה העיקרית של אליאור היא שנשים לכל אורך ההיסטוריה היהודית הודרו מלימוד תורה – שהרי 'כל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תפלות' – וכך גם, באופן עוקב, מנקודות השליטה בחברה, ממוקדי הכוח. שהרי, כאז כן היום, ההשכלה היא המפתח הראשי להצלחה ולמקום גבוה במרקם החברתי.
אך גם מעבר לנקודה מרכזית זו, אליאור סוקרת בהרחבה את מצב הנשים היהודיות, וגם לא יהודיות, לכל אורך ההיסטוריה, ולקראת סיום הספר אף מציינת רשימה ארוכה של נשים שהשפיעו לאורך ההיסטוריה. זאת בצד ידיעות רבות מתחומים נוספים הנצרכים לעניין. למעשה, זו ממש אנציקלופדיה לפמיניזם יהודי, מלאה כל טוב.
אך אציין גם נקודה אחת שיכולה להיחשב כשלילית – ככל אנציקלופדיה, הספר הזה קצת קשה לקריאה. הוא ארוך ומפורט מאוד, וגם כתוב במשפטים ארוכים ומפורטים. גם יש חזרה מסוימת על מספר רעיונות תשתיתיים, המצויינים בכותרת המשנה של הספר.
אך למעט מהמורה זו, ולמי שאין היא מרתיעה אותו או אותה, מדובר בספר עשיר ומלמד מאוד, נַהֲרֵי נַחֲלֵי דְּבַשׁ וְחֶמְאָה.

הוויכוח אודות הפמיניזם עצמו ארוך מכדי שאוכל להיכנס אליו כאן.

אצרף כמה ציטוטים –

"טקסט, טקסטיל וטקסטורה שזורים זה בזה, אולם את הראשון שזרו בדרך כלל רק גברים ואת השני ארגו בדרך כלל רק נשים."

"… אבל אפשר גם להצביע על עובדה אחת חותכת שקשורה בהדרה זו, שאי־אפשר לחלוק עליה, ולעמוד על משמעותה התרבותית מרחיקת הלכת, שלעתים רחוקות נתנו עליה את הדעת: בספרייה היהודית של עַם הספר אין בנמצא אף ספר, בכתב־יד או בדפוס, שכתבה אשה יהודייה בשפה העברית והביאה לדפוס בימי חייה, ספר שזכה להכרה, להערכה ולהוקרה כחלק מן התרבות העברית בידי בני הדור וממשיכיהם, מהעידן הבתר־מקראי ועד לראשית המאה ה־20. כל הספרות העברית, זו שקדמה להשכלה ולציונות במאה ה־19, חוברה רק בידי גברים, למען גברים בלבד. בין אם שימשה ספרות זו כמקראה לתפילה או כספר לימוד, בין אם הייתה מרחב יצירה והנחלה לפסיקה ולדינים, לדרשות ולפירושים, לשאלות ותשובות וסיפורי יראים, להלכה ולאגדה, לפילוסופיה ולקבלה, לדקדוק או לשירה, לפיוט או למיסטיקה, למדע או לרפואה, בין אם הייתה חומר קריאה להבנת עולמם ותרבותם של כוהנים ונביאים, צדוקים ופרושים, תנאים ואמוראים, חכמים ודרשנים, פייטנים ובעלי תפילה, מקובלים ושבתאים, חסידים ומתנגדים, פילוסופים, מתפלמסים, מבקרים ומחדשים, אסטרונומים, גאוגרפים, ביולוגים, מתמטיקאים, מדענים ורופאים, בין אם עסקה בספרי נוסעים או בפנקסי זיכרונות, היא תמיד נוצרה בידי גברים עבור גברים, ושיקפה קאנון טקסטואלי גברי בלבד."

"אולם, חרף הכישלון ההיסטורי של מאמיני השבתאות, הדוֹנמֶה, שקראו לעצמם 'המאמינים', והפרנקיזם, שניסו לאמץ היבטים שונים של אורח מחשבה אוטופי, המבטיח גן עדן שלפני החטא הלכה למעשה, ושרו שירים על אהבה וחירות בשעה שפרשו מכלל ישראל, ראוי לציין ששבתי צבי היה האדם הראשון בעולם היהודי, ואולי גם בעולם בכלל, שעסק בניסיון לשנות את מוסכמות המציאות הפטריארכלית כחלק מהחזון המשיחי שלו. הוא עשה זאת באמצעות חשיפה חתרנית של ההטיות הגלויות והמוסווֹת, המסתתרות מאחורי ייצוג הנשים במערכת הנתונה לשליטה גברית בלעדית. שבתי צבי, שהכריז בפרהסיה: "באתי למען בטל את חטאו של אדם הראשון", היה היהודי הראשון שהתריס כנגד המערכת הפטריארכלית, התובעת עליונות מוחלטת ושליטה אבסולוטית, שהציגה את הנשים כחוטאות, כנענשות וכמשועבדות, בעקבות חטא גן עדן המיתולוגי. הוא היטיב להבין שהאשמת כלל הנשים בחטא המיתולוגי בגן עדן, היא זו שהפכה אותן במציאות לבוּרוֹת, למושפלות ולצייתניות, הכלואות בביתן, או לנשים נכנעות ונשלטות, התלויות בבעליהן השליטים, כפי שהיטיב לתאר: "ואתן נשים עלובות, מה אומללות אתן, כי בגלל חוה כה מרובים מכאוביכן בעת לדתכן, וגדולה מזו – משוּעבדות אתן לבעליכן, ולא תוכלו לעשות קטנה או גדולה בלי הסכמתם". מקובל משיחי מתקן־עולם זה הבטיח לשחרר אותן מעוּלם של בעלים משעבדים אלה, שציפו מנשותיהן להיות עקרות בית, בנות־זוג, משַמשות ומשרתות, אימהות, מניקות ומטפלות, ש"אימתם מוטלת עליהן", מנעוריהן ועד זקנתן, ולראות בכך את התכלית הבלעדית של חייהן."

"ג'פרסון, שכתב את המשפט המהדהד בהכרזת העצמאות של ארצות־הברית, שנקראה ונחתמה ב־4 ביולי בשנת 1776: "מקובלות עלינו אמִתות אלה כמוכחות מאליהן, שכל בני־האדם נבראו שווים, שהבורא העניק להם זכויות מסוימות שאי־אפשר לשלול מהם, וביניהן הזכות לחיים, לחירות ולרדיפת האושר", לא העלה על דעתו כלל שגם נשים מכל הדתות, הלאומים, המגדרים והגזעים – כמו אלה הנזכרות במכתבה של אביגיל אדמס משנת 1776 – הן חלק מ'בני האדם' הזכאים לאושר, לשוויון ולחירות. קל וחומר שלא חשב שעבדים שחורים בני שני המינים, הם בני אדם שנולדו שווים לכל דבר וענין, וזכאים למידה שווה של אושר, שוויון וחירות כאחיהם הלבנים."

ברתה פפנהיים (חלקי) –

"בשנת 1899 ראה אור תרגומה מאנגלית לגרמנית לספרהּ של מרי וולסטונקרפט, הגנה על זכויות האשה (1792), שהיה החיבור הפמיניסטי הראשון. בשנה זו נדפס גם מחזה מפרי עטה – זכויות הנשים (Frauenrecht) – המחזה הפמיניסטי היחיד שנכתב בגרמניה בזמנה. בשנת 1910 תרגמה את ספר הזיכרונות של בת משפחתה, גליקל מהמלן (Glückel of Hamel), מיידיש מערבית לגרמנית, על פי מהדורת דוד קאופמן (1899-1852), שהדפיס לראשונה את כתב היד של גליקל האמל ביידיש בפרנקפורט דמיין בשנת 1896, והוציאה אותו לאור בווינה בהוצאת ספרים שבבעלות אחיה וילהלם ושותפו. במבוא הקצר מציינת פפנהיים כי הספר נועד, בעיקר, לבני המשפחה, ומטרתו למלא את משאלתה של המחברת לספר לצאצאיה גם בדורות הבאים על תולדות המשפחה. עוד כתבה בגרמנית על בעיות המאפיינות את עולמן של נשים בזמנהּ. בעשור הראשון והשני של המאה ה־20 הייתה מחברת פמיניסטית חדשנית, כָעולה מספרהּ עבודתו של סיזיפוס (Sisyphus Arbeit), שנכתב בסביבות 1912-1911 ודן בנושא הסחר בנשים יהודיות במזרח אירופה ובמזרח התיכון ומכירתן לזנות. הקונגרס הציוני סרב לפנייתה לדון בבעיית 'הסחר הלבן' היהודי."

המאמר של רות אלמוג בהארץ –
https://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.9281611

על שירים המיוחסים בטעות

בחודש האחרון הועלו לקבוצות ספרים בפייסבוק שני שירים יפים, שהרבה אנשים אהבו, וגם אני, אלא שהם מיוחסים למחבר שלא באמת חיבר אותם. תחילה היה זה שירו של אדמונד ברק, הפילוסוף הנודע, שהפתיע אותי מיד, כי כלל לא ידעתי שכתב שירים ואיני מכיר אף שיר אחר שלו. זה השיר –

The Mirror – Edmund Burke *

I look in the mirror
And what do I see
A strange looking person
That cannot be me.
For, I am much younger
And not nearly so fat
As that face in the mirror
I am looking at.
Oh, where are the mirrors
That I used to know
Like the ones which were
Made fifty years ago
Now all things have changed
And I'm sure you'll agree
Mirrors are not as good
As they used to be.
So never be concerned,
If wrinkles/ extra flab appear
For one thing I've learned
Which is very clear,
Should your complexion
Be less than perfection,
It is really the mirror
That needs correction.

אלא שבמהרה נאמר לי, ממקור יודע דבר שאיני יכול לחשוף ללא רשות, שאין זה שיר של ברק. של מי הוא כן? לא ידוע עדיין.

ואתמול נוסף לזה שיר יפה נוסף, שגם אותו אהבו רבים ואני בתוכם, שמיוחס לפבלו נרודה, אך אינו שלו. אצרף עתה את השיר עם הייחוס הנכון, וכתמונה, כפי שפורסם מראש, עם ייחוס שגוי לנרודה – למטה –

מרתה מדירוס / אט אט גוועת                                          
״אַט אַט גּוֹוַעַת מִי שֶׁלֹּא נוֹסַעַת
מִי שֶׁלֹּא קוֹרֵאת
מִי שֶׁלֹּא שׁוֹמַעַת מוּזִיקָה
מִי שֶׁלֹּא מוֹצֵאת אֶת הַחֵן בְּתוֹךְ עַצְמָהּ
אַט אַט גּוֹוַעַת זוֹ שֶׁהוֹרֶסֶת אֶת הָאַהֲבָה לְעַצְמָהּ
זוֹ שֶׁדּוֹחָה עֶזְרָה מוּשֶׁטֶת
אַט אַט גּוֹוַעַת זוֹ הַמְּשֻׁעְבֶּדֶת לַהֶרְגֵּלִים
הַחוֹזֶרֶת יוֹם יוֹם עַל אוֹתָם מַסְלוּלִים
זוֹ שֶׁלֹּא מַחֲלִיפָה אֶת הַמּוּתָג
שֶׁלֹּא מַחֲלִיפָה אֶת צֶבַע הַלְּבוּשׁ
שֶׁלֹּא מְשׂוֹחַחַת עִם מִי שֶׁהִיא לֹא מַכִּירָה
אַט אַט גּוֹוַעַת זוֹ שֶׁמִּתְחַמֶּקֶת מִמְּעַרְבֹּלֶת הַחוּשִׁים
הַמּוֹנַעַת מְעַצְּמָהּ תְּשׁוּקוֹת
הַמַּחֲזִירוֹת אֶת בְּרַק הָעֵינַיִם
וְהַמְּשַׁקְּמוֹת אֶת הַלֵּב הֶהָרוּס
אַט אַט גּוֹוַעַת זוֹ שֶׁלֹּא מְסוֹבֶבֶת אֶת הַהֶגֶה
כַּאֲשֶׁר הִיא לֹא מְאֻשֶּׁרֶת בַּעֲבוֹדָתָהּ, מִמַּעֲשֶׂיהָ, מְאַהֲבוֹתֶיהָ
אַט אַט גּוֹוַעַת
זוֹ שֶׁלֹּא מְסַכֶּנֶת אֶת הַוַּדָּאִי אוֹ הַלֹּא וּוַדַּאי
בִּכְדֵי לָלֶכֶת אַחַר חֲלוֹם תְּשׁוּקָה אוֹ הַרְפַּתְקָה
אַט אַט גּוֹוַעַת
זוֹ שֶׁלֹּא מַרְשָׁה לְעַצְמָהּ אֲפִלּוּ פַּעַם בַּחַיִּים
לִבְרֹחַ מֵהָעֵצוֹת הַנְּבוֹנוֹת. הַשְּׁקוּלוֹת
חֲיִי הַיּוֹם! סַכְּנִי הַיּוֹם!
עֲשִׂי הַיּוֹם! עֲשִׂי מִיָּד!
אַל תַּסְכִּימִי לִגְוֹעַ לְאַט!
נַצְּלִי אֶת הַחַיִּים. הָסִירִי אֶת הַמִּכְשׁוֹלִים
אל תְּסָרְבִי לאֹשֶׁר״  ===========הקרן של פאבלו נרודה בצ'ילה הבהירה חד-משמעית שזהו לא שיר של נרודה, אלא שיר של סופרת ברזילאית בשם מרתה מדירוס, בעלת טור בעיתון "זירו הורה", בפורטו אלגרה.

לשני אלה ניתן להוסיף את השיר היפה המיוחס לתומס מור, שפורסם בספר 'דבור מגושם יושב על פרח', שכבר כתב עליו יהודה ויזן שאינו של תומס מור. גם הוא יצורף בתמונה למטה.

אז מה אנו למדים מכאן? לדעתי, שני דברים –
ראשית, שהרבה פעמים הידע שאנו חושבים שיש לנו הוא שגוי, כפי שכתבתי גם בשיר שכתבתי אתמול –
http://hagai.poetry.blog/2020/12/05/%d7%99%d7%93%d7%a2%d6%be%d7%9b%d7%96%d7%91/

ושנית, שבכל הפעמים האלה לא הופתעתי. ולמה? אומר זאת בפשטות – השירים האלה הם פשוטים מאוד. זה לא סגנון רגיל של משוררים. זה משהו קומוניקטיבי מאוד. וראה זה פלא – את השירים האלה אוהבים הרבה מאוד אנשים. האם אין אנו רוצים שאנשים יקראו שירה ויאהבו אותה? או אף לפני זה – שיבינו אותה? אם כך, אולי מוטב שנכתוב יותר שירים כאלה, פשוטים, ועם מסר לחיים בדרך־כלל. ראו זאת כהצעה או כנקודה למחשבה.

נאום גנץ 1.12.20

נאום גנץ 1.12.20
אני חושב שנאום גנץ היום היה מרשים, ועתה אנסה להסביר למה.
ראשית, אני חושב שכל מה שהוא אמר היה נכון. כזכור, ממשלת האחדות הוקמה אחר שלוש מערכות בחירות רצופות, דבר חסר תקדים בתולדות המדינה, שגם עולה מיליארדים, ואת המצב חסר המוצא הזה היה צריך לפתור, לפרוץ. נכון, חבירתו לנתניהו באה בניגוד ישיר למה שהבטיח במערכת הבחירות, אבל פוליטיקה היא אומנות האפשר, וצריך לפעול בהתאם למצב הנוצר בשטח. עדיין, הייתי מעדיף שלא היה מבטיח דבר כזה בכלל, ובכלל שההתמודדות לא תתמקד בעניין אחד בלבד, אך זה המצב האנומלי שנוצר, לכן עדיין אני יכול להבין אותו.
עוד הוא אומר שהכיר את נתניהו, אך חשב שיתעלה מעל ענייניו האישיים לטובת המדינה – והתבדה. רבים טוענים שזו הייתה תמימות מצדו, אך שוב – לא הייתה הרבה ברירה, וזו גם מחשבה לא לגמרי מופרכת, אחרי הכול. נזכור גם שהמדינה נקלעה למשבר הקורונה, ובחירות נוספות זה הדבר האחרון שהיא הייתה צריכה.
עוד אומרים שבפעילותו השוטפת הצביע פעמים רבות נגד עקרונותיו. זה נכון, וגם אני התרעמתי על כך. ללא ספק היה יכול להיות דומיננטי יותר. אך עדיין זה לא משנה את טיבה של ההחלטה העקרונית. מה גם שכן הועיל קצת, בעיקר בשמירה על משרד המשפטים, תחת הנהגתו של ניסנקורן, ובמניעת ביטול משפט נתניהו.
אגב, אם הסקרים נכונים, סביר שתוקם פה ממשלת ימין צרה, ואנו עוד נתגעגע לממשלת גנץ-נתניהו, אך עוד חזון למועד.
וכן הוא צודק שעניין התקציב הוא קריטי. אם גם לאחר הארכה נתניהו פועל לא להעביר תקציב למדינה – אין זכות קיום לממשלה זו והיא רק מזיקה, ולכן יש לפרקה.
ואגב, נפלא מבינתי איך תומכי נתניהו יכולים לקבל דבר כזה. תקציב סדיר הוא בסיס לתפקוד תקין ואוויר לנשימה לאין-ספור גופים ומוסדות, מה יכול להצדיק אי העברה שלו, שנה שנייה ברצף, ועוד במשבר כלכלי חסר תקדים? אין הסבר לזה.
אך נחזור לגנץ – אמרתי 'ראשית' ולכן צריך לבוא עתה גם 'שנית'. אז –
שנית, אני חושב שהמעשה שלו היה גם אמיץ. אמיץ מהבחינה הזו שהוא היה לא פופולרי, לא פופוליסטי, והוא ידע שהוא יעלה לו בקולות מצביעים רבים. ובכל זאת הוא עשה אותו. למה? אני מאמין שהוא באמת שם את טובת המדינה בראש מעייניו, ממש כמו שאמר בססמת הבחירות שלו – 'ישראל לפני הכול'.
אז מה קיבלנו כאן? מצד אחד אדם ששם את טובת המדינה לפני טובתו האישית, ומצד שני בדיוק להיפך – אדם ששם את טובתו האישית לפני טובת המדינה. מאוד ברור.
ובתווך – העם, והעיתונאים. כאן הפופוליזם חוגג מימין ומשמאל. למשל – טוענים כנגד גנץ שאמר דבר והיפוכו בנאומו, כי אמר שיצביע בעד פיזור הכנסת, וציין שאין להאמין לנתניהו, אך גם נתן לנתניהו הזדמנות לחזור בו. אני לא מוצא פה סתירה, אלא אחריות. הליכה לבחירות אינה דבר של מה בכך, ואם התקציב יעבור אין סיבה, מבחינתו, לפרק את הממשלה. אפשר להמשיך איתה, לא מאהבת מרדכי, אלא מדאגה למדינה, כפי שזה נעשה עד כה.
אבל מתברר שזו תמונה מורכבת מדי בשביל אנשים, והוא מיד מועלה על המוקד. אכן, המנצח הגדול בחברה הישראלית היום הוא, לצערי – הפופוליזם (אך על כך אולי ארחיב בפעם אחרת).
לכן אני מעריך את נאומו של גנץ. אך עדיין לא אצביע לו.

סיפורים מהעולם ב'

סיפורים מהעולם ב'
1.
דברים שלומדים.
הבושמנים, או אנשי הסאן, שבט ילידי שחי בנמיביה, שבגבול דרום אפריקה, יצאו תמיד ב'מבחני האושר' העולמיים כאנשים המאושרים בעולם, או בין המאושרים.
עם זאת, בשנים האחרונות הכניסו אותם בכוח למבני קבע, ושלחו אותם לעבוד בחקלאות. אז התחילו גם הבעיות – אלכוהוליזם, דיכאון וכיוב'.

2.
מה למדתי?
כמו המפה של ארה"ב בבחירות האחרונות, שהיה אפשר לראות באופן ברור שכל מרכז ארה"ב הצביעו לטראמפ, וכל צדדיה, לצד החופים, הצביעו לביידן, כך גם המפה של צרפת מתחלקת בבירור – בבחירות האחרונות, בסיבוב הראשון, כל מערבה הצביעו למקרון, 24%, וכל מזרחה הצביעו ללה-פן, 21%, שזה לא הפרש גדול. כמו כן, מזרחה של צרפת הוא הררי ומערבה מישורי.
אז מה ניתן ללמוד מכך? שתושבי ההרים ימנים ולאומיים יותר (ואולי – לעומת תושבי הערים)? איני יודע. בכל אופן נתון מעניין.

3.
מה למדתי?
שאיוון האיום קיבל את שמו בצדק.
למשל, כשאדריכל בנה לו כנסייה יפה באזור הקרמלין, הוא בתמורה עקר את עיניו, כדי שלא יבנה כנסייה יפה כזו גם במקום אחר.

4.
מה למדתי?
שאנשים אוהבים את המוכר ולא תמיד יש להם מספיק דמיון. למשל, ליונקים באנטרטיקה העניקו את השמות הבאים – כלב ים, דוב ים, אריה ים, פיל ים וכלב ים נמרי. מזל שיש גם פינגווינים.
אבל אנשים הם גם מלאי השראה. למשל, מי שהגיע ראשון לקוטב הדרומי שבאנטרטיקה, אמונדסן הנורוורגי, שט בתחילה להגיע לקוטב הצפוני, אבל באמצע המסע הודיעו לו שאמריקאי אחד כבר הגיע לשם, אז הוא פנה לקוטב הדרומי ואכן הגיע אליו. אז הוא אמר – "מעולם לא השיג אדם מטרה מנוגדת מן הקצה אל הקצה לשאיפותיו".
גם לחוקרי אנטרטיקה נוספים יש סיפורים מרתקים לא פחות, אך תקצר היריעה.