הסדנה להנדסת תודעה, מאת חנן עמיאור

הסדנה להנדסת תודעה – 6 הדרכים של התקשורת לעבוד עליכם, מאת חנן עמיאור.
סלע מאיר, 2020, 223 עמ'.

קיבלתי את הספר הזה אתמול וסיימתי אותו ביום אחד, מה שכבר אומר שהוא מעניין. אין ספק שהוא כתוב בצורה קולחת, ומציג תמונה מטרידה מאוד.
כמו כן, אין ספק שהוא חד-צדדי לחלוטין. אני חושב שגם הכותב עצמו לא יחלוק על כך. כל החיצים מופנים כלפי השמאל, ואף לא מילה אחת כנגד הימין. בעיתונות זה נקרא תמונה לא מאוזנת.
אך עדיין זה לא פוטר אותנו מלהתייחס לטענות עצמן. או ליתר דיוק – אני דווקא פטור, כי אני כותב על דברים מיוזמתי האישית, ואין לי כל חובה להיכנס לקלחת הבוערת הזו. אבל ראיתי שיש התעניינות רבה, אז החלטתי לכתוב כמה דברים, בעיקר עבור חברים.

אז הנה כמה בעיות –
הספר פותח בבעייתיות שבהצגת ידיעות ממקורות בלתי מזוהים, 'מקור בכיר בבית הלבן' וכיוב', שלא ניתן לאמתם, ולפעמים הם שקריים. ואולם, המחבר עצמו מודה שזו פרקטיקה לגיטימית ומקובלת, השאלה היא רק המינון. גם כאן, נראה לי שגם לפי המחבר עצמו, זו לא הטענה החזקה שלו. אבל אם רצה שנהיה ערים לידיעות כאלה, שמקורן עלום – זה דבר שבהחלט רצוי מאוד להיות ערים לו.
וזה מוביל לבעיה נוספת – המחבר מזכיר כמה פעמים עבודה עיתונאית שנעשתה, למרות שכבר יצאה 'הצהרה רשמית' אחרת. אבל הודעות ממשלה כאלה ואחרות הן לא סוף פסוק, וכבר ראינו הודעות כאלו שהתהפכו על פיהן. עיתונות היא לא הבאת הודעות דוברות, וגם לא העברת ידיעות גולמיות מסוכנות הידיעות.

הלאה. בפרק הבא עמיאור מאשים בסתימת פיות ומציג מספר מקרים. מבחינה היסטורית כנראה הוא צודק, ולא נתנו לקולות ימין להישמע מספיק. אבל האם המצב הוא כך היום? עמיאור מציג מספר דוגמאות, והנה אחת מהן –

"הלאה. הערה של מגיש הטלוויזיה אברי גלעד בזכות פעולת נקם שביצעו מתנחלים בפלסטינים, בתגובה לניסיון לינץ' בקבוצת ילדים יהודים שנפלה קודם לכן לידיהם, גררה דרישות להשעייתו. הדברים הגיעו עד כדי הגשת עצומה ציבורית למעסיקיו בחדשות 13 ולרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו. גלעד, שהבהיר את דבריו, לא הודח".  (עמ' 59).

כלומר – שדר בטלוויזיה קרא בפומבי להפרת חוק, ולבסוף אפילו לא הודח. ולזה קורא עמיאור סתימת פיות? זו אולי דוגמה לוותרנות-יתר. וגם כאן החד-צדדיות בולטת. מדוע לא הזכיר את אושרת קוטלר, שהייתה לה אמירה בעייתית אחת, והיא נעדרת מן מהרקע מאז ועד היום?
אבל כשהדברים נקראים ברצף, הקורא שאינו מיומן מקבל תמונה מגמתית ומסולפת ומצרף את כל הדוגמאות למכנה משותף אחד. הייתי אומר שזו אפילו הצגה מסיתה.
למעשה, אנשי ימין היום לא מושתקים. הם נמצאים בכל מקום, בטלוויזיה, ברדיו, וכמובן ברשתות החברתיות. זה עדיין לא אומר שלא צריך לשמור על סטנדרטים מקצועיים מסוימים, כמו מניעת הסתה לאלימות.

אדלג על הפרק על הלוחמה הפסיכולוגית, כי אני לא כל-כך זוכר אותו עכשיו, ואגיע לפרק הבא – שיתוף פעולה עם ארגונים אזרחיים. עמיאור מזכיר את 'בצלם', 'שוברים שתיקה' ועוד – הרשימה לא צריכה להפתיע אותנו – שמגישים לעיתונאים חומרים, שאלה מפרסמים כמו שהם.
ובכן, בוודאי שיש לעשות בדיקה לגבי כל מקור, אך עדיין לגיטימי להשתמש במקורות האלה. נזכיר רק את מקרה אלאור אזריה, שאלמלא תועד במצלמות בצלם ספק בעיניי אם היה מגיע לממדים כאלה. אבל משעה שצולם בלתי אפשרי היה להתעלם מכך.
עמיאור מביא כדוגמה גם את המקרה של הכתב עמרי מניב, שהשתמש בחומרים שהועברו לו על-ידי עו"ד יאיר נהוראי בלי לבדוק אותם, ופרסם כתבה על הרב נאומברג ממכינת עלי, בה הוא נראה כמי שכביכול קורא לתלמידיו לא לשרת בצבא. אני זוכר שכשראיתי את הכתבה הזו בזמנו מיד אמרתי – לא יכול להיות! הרי מכינת עלי כשמה כן היא – מכינה תלמידים לשירות צבאי. בוודאי שלא יטיפו שם לא להתגייס. ואכן, הדברים הוצאו מהקשרם, והרב נאומברג בסך-הכל המחיש את טענת החרדים.
אז, נכון, ללא ספק זה מקרה חמור, אבל אכן הכתב הושעה בגין זאת, כלומר זו לא נורמה שמקובלת בשום צורה ואופן. אך תאמרו – זה רק ממחיש את הבעייתיות שבהסתמכות על ארגונים חיצוניים, ולזאת אני בוודאי מסכים, ולכן אמרתי כי בוודאי כל מידע צריך לעבור בדיקה קפדנית.
אך זה המקום להעיר על עוד דבר שצריך להיות ערים אליו בספר – יש נורמה ויש חריגה מהנורמה. עמיאור מציג הרבה מקרים של חריגה מהנורמה, מקרים שבהרבה מקרים עלו בהדחה מהתפקיד וכיוב', אך זה קורה בכל מערכת, ולא מעיד על הכלל בהכרח. גם ברפואה, למשל, יש רופאים שחרגו מהאתיקה הרפואית, אך כמובן שאין זה מכתים את הרופאים כולם. ואדרבא, אם המערכת מטפלת במקרים אלו, זה מצביע על תקינותה ועל נורמות בסיסיות שיש בה.
ולבסוף, עמיאור חותם את הפרק הזה בכלל הבא –

"בנתיבי האייטם –
אז כיצד תזהו בעצמכם ידיעה המבוססת על קו-פרודוקציה? פשוט מאוד: בהליכה לאחור, אל מקור הסיפור, שברוב גדול של המקרים יזכה לאזכור חיובי באייטם. אם אתם מזהים חפיפה אידאולוגית בין העיתונאי לבין מקור הסיפור שלו, אם האירוע המסוקר נראה לכם חשוד בתכנון מוקדם או תפור בצורה גסה ומעוררת ספק, ואם בנוסף לכל אלה הוא מתאר אירוע שלא נראה לכם הגיוני ואמין התרווחו נא בכורסה והצטיידו בפופקורן. אתם צופים בהצגה". (עמ' 29).

יפה. אז האם אני יכול ליישם את הכלל הזה גם על עמית סגל, כמו למשל ב'חשיפתו' האחרונה על פריצת המפגינים למתחם ראש הממשלה? אם כן – אין זכר לזה בספר. כאמור – חד-צדדיות מוחלטת.

הפרק הבא הוא על אתיקה וכבר הזכרנו את מניב. אקצר. ודאי שיש לשמור על אתיקה.

והפרק האחרון הוא על מדור הדעות בהארץ. כבר מוזר – למה להקדיש לזה מקום כל-כך נרחב? אה, כמובן, זה הארץ, והרבה אנשים לא אוהבים את הדעות המובעות שם.
אבל היי, מדובר בסך הכול בדעות, המובאות כדעות. אין שום חובה לקבל אותן. ובמדינה חופשית כדאי לשמוע את כלל הדעות הקיימות.
וגם כאן נעשה עוול. מטבע הדברים, בכל אוסף דעות יהיו דעות קיצוניות יותר וקיצוניות פחות. כאן נאספו ההתבטאויות הקיצוניות ביותר שנאמרו לאורך השנים. אז ברור שזה יוצר תחושה לא נוחה, אבל זה מצג שווא. אנחנו מכירים את רוגל אלפר וגדעון לוי ויודעים מהן דעותיהם, אבל אלה לא הדעות היחידות בעיתון הארץ. ואולי אני חולם, אבל נדמה לי שקראתי בהארץ כמה טורי דעה גם של גדי טאוב מהימין.
אז נכון, רוב הדעות הן של אנשי שמאל, אבל היי – זה עיתון שמאל, נעים להכיר. ולא כל הדעות הן קיצוניות כמו אלה שהוצגו.

עד כאן כמה דברים שבלטו לי, לא כתבתי על הכול.
אבל האם זה אומר שאין ממש בביקורת? לא, בהחלט יש מקום לביקורת, ואפילו מקום רב. למעשה, לדעתי התקשורת בכללה סובלת מבעיות חמורות ביותר, מימין ומשמאל. חלק גדול מהציבור איבד את האמון בה, והחלק שעדיין מאמין – מולך שולל. אין ספק שיש בה הצגה מגמתית של דברים, דלטניות רבה, התחנפות לדעת הקהל, ועד מדורים שיווקים במסווה של חדשות, אם לציין רק חלק קטן מהרשימה. אבל הבעיות האלה הן לא רק בעיה של 'תקשורת שמאלנית', אלא של התקשורת בכללה. מה גם, כפי שאמרתי, שהתקשורת המרכזית היום כלל אינה שמאלנית, בעיניי רבים, ואף ישנם הטוענים שהיא מוטה מדי לימין. ושלא נדבר על פלטפורמות התקשורת הרבות שהן ימניות במוצהר, ושהבעיות אצלן לא פחותות מאלו העולות בספר, אם לדבר בלשון המעטה.

אם כך, הבעיות אינן שייכות לשמאל או לימין, אלא הן משותפות לכולם. ואולי הן הגיעו לאקוטיות כזו דווקא בגלל החלוקה הדיכוטומית והחדה בין שני הגושים, הימין והשמאל, ואי ההידברות ביניהם.

לכן, לסיכום, כדי באמת להגיע לפתרון בעיות, יש לבחון את הדברים בצורה כוללת, ולא חד-צדדית, כפי שנעשה בספר זה. כך לגבי התקשורת, וכך אולי גם לגבי שאר בעיות ארצנו.

לבסוף, הצגה מדהימה של העיתונות בישראל, על תעלוליה הרבים, אפשר למצוא גם בספר המעולה 'העורך העירום', שיצא לפני כמה שנים (וכתבתי עליו בזמנו).

מחשבה אחת על “הסדנה להנדסת תודעה, מאת חנן עמיאור

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s