בעניין כפיית החיסונים

בעניין כפיית החיסונים

קראתי הבוקר פוסט של תומר פרסיקו, אדם שאת דעתו אני מעריך בדרך כלל, אבל לא הפעם. הוא אומר שלקבל חיסון הוא הדבר הנכון לעשות מבחינת הערבות ההדדית, ולכן מי שלא מתחסן הוא אגואיסט ומנוול. וכן, אפשר למנוע ממנו כל מיני הטבות וזכויות.
ובכן, אני איני מסכים. ודאי שקיים שיקול של ערבות הדדית, ושיקול זה הוא, בין היתר, מה שגרם לי עצמי להתחסן, אבל השיקול הזה הוא בבחינת עצה טובה, אך הוא לא יכול לבוא בכפייה, אחרת ניטל ממנו כל טעמו.
וכן, צריך להבחין בין השיקול האישי, ובין שיקוליהם השונים של אנשים אחרים. אני, כאמור, התחסנתי, אבל אני לא חושש מהחיסון וסומך על המדענים. אבל יש אנשים שלא סומכים עליו ועליהם, מה לעשות. ובמקרה הזה גם אי אפשר להאשים אותם מאוד, שהרי המידע שבידינו הוא חלקי, ואף מסולף.

לגבי המקרה הספציפי שלפנינו, אין לי אלא לחזור על שאלה – לא מקורית – ששאלתי בכמה מקומות –
למה למי שמתחסן חשוב שכולם יתחסנו? הרי הוא מחוסן. תאמר, החיסון עובד רק ב-95%. אבל בשביל חמישה אחוזים אי אפשר לכפות חיסון. תאמר, יש מעוכבי חיסון. אבל מה האחוז שלהם באוכלוסייה? למישהו יש נתונים? אני משער שפחות מאחוז. זאת מלבד הדבר שחיסון כלל לא מונע בוודאות הדבקה של אחרים, לפי מה שנאמר בינתיים. אז אשמח שיאירו את עיניי בשאלה הזו.

כאמור, לא האירו את עיניי. כן שלחו אותי לפילוסוף הגדול אמיר מויאל, ובמקום אחר לעמותת מדעת ומכון דוידסון. אבל שתי האחרונות הן עמותות מדעיות, והן לא המקום לדון בשאלה הזו. זו שאלה פילוסופית.
ומכיוון שזו שאלה פילוסופית בולט עוד יותר חסרונו של קול ההיגיון פה. תומר פרסיקו, כאמור, אכזב. אינטקטואל ימני אחד, גם אדם שאני מעריך, אסף שגיב, טען בנוגע להתבטאויות של הרב אשרוב, שצריך למנוע ממנו להתבטא, כך שמכאן לא תבוא הישועה. והרב נבוו אמר שלפי ההלכה אפשר כנראה לכפות חיסון. הוא ציין מקור, אך לא פירט אותו, כך שקשה להתייחס. ובכל אופן לא צריך להפתיע אותנו שההלכה היהודית תומכת בכפייה, אבל אנו מדינה דמוקרטית ולא מדינת הלכה.

ולא שחסר כאן חומר פילוסופי. אחרי הכול, זה חלק מרכזי מהתחום של פילוסופיה מדינית. לצערי, זה לא תחום שהתמקדתי בו. אבל רבים אחרים כן. נתחיל רק בלהזכיר את מיל וספרו 'על החירות', הבסיס של המחשבה הליברלי. הכלל הבסיסי שלו, שכולם מכירים, הוא שיש לאפשר כל דבר, כל עוד הוא לא פוגע באחר. מהי בדיוק פגיעה באחר? על כך יש ספרות מסועפת. ובכל מקרה את הנתונים ביחס למצב עכשיו הצגתי קודם.

אז האם ניתן למנוע זכויות מסוימות, כמו כניסה למופעים וקניונים? להערכתי, גם את זה לא נכון לעשות. אף כי אני מודה כי כאן הדבר מורכב יותר ונחרץ פחות. למה לא נכון? כי, כאמור, כמעט כל מי שרוצה יכול להתחסן, ולכן הוא מוגן. אין פה הגיון נגדי, למעט הפרזות על 'מעוכבי חיסון' וכיוב', שנראה שנשלפו מהשרוול, ולא מתוך שיקול דעת. מולם ניצבות זכויות אזרח בסיסיות של התנועעות חופשית. כבר כל-כך התרגלנו, להערכתי, למניעה של הזכויות שלנו, כך שאנו מסכימים לעוד ועוד נגיסות מהם. אכן, מזכיר מאוד דיקטטורה.
מה כן אפשר לעשות? לתת הטבות. כאן צריך להבחין בין הטבה חיובית ומניעת זכויות שלילית. מניעת זכויות, כאמור, אינה מוצדקת כאן. אבל הטבות למתחסנים, אם בצורת צ'ולנט, או בצ'ק של אלף דולר, בהחלט אפשר.
וכאן אני צריך להתייחס למשהו אחד שבכל זאת נכון, שעולה מהפוסט של אמיר מויאל – הלחץ על מערכת הבריאות. זה בהחלט טיעון נכון, ולכן, לדעתי, בהחלט אפשר לחייב מי שמסרב להתחסן בעלות הטיפול הרפואי שלו, אם יחלה.

אבל, כאמור, כל זה הוא דיון הגיוני, רציונלי, או לפחות דיון שמנסה להיות רציונלי. אבל זה לא מה שקורה בפועל. בפועל, הרוחות סוערות. אחד מתנפל על השני. רק חסר לך שתאמר דעה שאינה מתיישרת עם הטון המרכזי. וכאמור – השתקה בוטה וגלויה.
מזה לא יכול לצמוח שום דבר טוב. אבל זה גם לא דבר חדש. גם בשיח הפוליטי אנו עדים כבר זמן רב מאוד לשורת התקוטטויות, שמזמן יצאו כבר מכל פרופורציה, ועם מעט מאוד אמת. רק כוח ושנאה.
בהקשר הזה אציין עוד שני דברים שראיתי היום. האחד הוא צילום של נאום של ד"ר אורית יעל, בו היא מזכירה עשר נקודות לפיהן נראה שישראל גולשת לדיקטטורה. אחת מהן היא הפחד. מה שפעם היה טפטוף פחד מאירן, היום הוא טפטוף פחד מקורונה. איש אינו טוען שביבי יצר את הקורונה, אבל גם אין להכחיש שהיא מצטרפת לקו הכללי שלו, שהוא, כאמור, זריעת פחד ובהלה.
והשני הוא פוסט של סיוון רהב מאיר, שאמרה שיש להבין את המתנגדים, ושהבעיה העיקרית היום היא חוסר אמון. דברים יפים מאוד, שגם עולים בקנה אחד עם גישתה המסורתית, של דרך האמצע וההכלה, אבל כבר ראיתי הרבה מאוד אנשים בתגובות ש'מאוכזבים ממנה'.

ואיך יהיה אמון, כשהממשלה מתנהלת בצורה כושלת – ותקצר היריעה, ושגם התקשורת מועלת בתפקידה – וגם לכך תקצר היריעה. נאמר רק ביחס לראשון, כי רק לפני כמה שבועות אמר שר הבריאות יולי אדלשטיין, כי לא יהיו כל חיסונים בכפייה, וגם לא הגבלות למסרבים, והנה היום מדברים אחרת. וביחס לשני – כי השידורים האין-סופיים בטלוויזיה רק מוסיפים לפניקה הכללית. זה נקרא שידור של שעת חירום, בדומה לשידורים מהפיגועים, אלא שכאן הם נמשכים כבר קרוב לשנה. לא בריא לצפות הרבה בשידורים כאלה, ולמעשה הם גם לא מוסיפים הרבה מידע. זאת גם בלי להתייחס לכך שאינם מעזים לשאול שאלות רציניות.

אחת מנקודות החוסר בתקשורת היא היעדר הצגה מספיקה של ההתנהלות בעולם. מציגים קצת, אבל לא מספיק. והנה, בנושא העומד על הפרק כאן – היחס למתנגדי החיסונים – אני חושב שבשום מקום בעולם לא מעלים שאלה כזו, ובוודאי שלא בכאלה אמוציות. אבל איני בטוח, כי, כאמור, לא מראים לנו. לא מציגים לנו את כל התמונה. אז למה שיהיה אמון?
ונכון, בעולם רחוקים מאוד מאחוזי התחסנות גבוהים, בינתיים, אך יש לי תחושה שיימנעו מכפייה, כלומר במדינות הדמוקרטיות. ואולי גם איננו צריכים להיות ראשונים בכל מחיר, ולחכות ולראות כיצד מתמודדים האחרים עם הנושא. לפחות בכל הנוגע לכפייה.

זהו, אלו כמה מחשבות שעלו בדעתי. יש עוד הרבה אחרות, אבל אין מקום. תעשו עם זה מה שאתם רוצים.

ואחרי שאמרנו את כל זה, אדגיש כי לפי דעתי אין כל סיכון בחיסון, וכדאי להתחסן.

2 מחשבות על “בעניין כפיית החיסונים

  1. זו בעיה כי היא כורכת ענייני חופש אישי, עם נושא מדעי (חיסון בטוח וללא סיכונים כמעט, שימנע מחלה מסוכנת וכן נזקים כלכליים).
    החיבור אינו מוצלח כי החופש האישי אינו בסכנה כאן, והמדע לעומת זאת כן – פיקפוק בו משול לפיקפוק במציאות

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s