מדינה קטנה לעם גדול, מאת חיים נבון.
ידיעות, 2021, 264 עמ'.
הרב חיים נבון רב הפעלים מעלה בספר זה את חזונו למדינת ישראל, שהוא אינו מדינת הלכה, אבל כן מדינה עם דגש יהודי, אבל, כפי שנבון כותב, בצורה 'קלה'.
הוא פותח בדיון במדינה כפי שהיא מופיעה בתנ"ך, עובר לעקרונות כלליים של שיטות משטר שונות, למשל פלורליזם מול סובלנות, ורק בפרק האחרון הוא מגיע להצעות קונקרטיות.
לא אכתוב באריכות על הספר, אבל כהרגלי מזה זמן, אצרף כמה ציטוטים מייצגים. אומר רק כהערכה כללית, שאני די התייגעתי בקריאת הספר, ובכלל שבעתי מעיסוק בענייני יהדות ומדינה, אבל כן יש בספר דברים מעניינים רבים, ואולי גם בשורה לעתיד.
הנה מדגם ציטוטים –
השוואה בין הוגי יוון להגות התנ"ך (שאגב, קראתי אותה בדיוק אחרי שאני כתבתי קטע קצר על מעשהו של סוקרטס, ובניתוח שלי מעשהו דווקא כן עולה בקנה אחד עם רוח היהדות. קישור בסוף) –
"יורם חזוני העיר שבדיאלוג "קריטון" תיאר אפלטון איך מורהו, סוקרטס, מסרב לברוח מהכלא ומן המוות שנגזר עליו. סוקרטס הסביר שתהיה זו בגידה בעיר־המדינה ובחוקיה. רק בזכות החוקים הללו יכלו הוריו של סוקרטס להינשא, רק בזכותם זכה הוא להיוולד, לגדול ולהתחנך. אדם צריך לציית גם לחוקי עוול של מדינתו, כי למעשה לא הוריו ולא משפחתו גידלו אותו, אלא המדינה וחוקיה. המשפחה טפלה היא למדינה. גישה כזו זרה בתכלית למקרא. כאשר פרעה ואנשיו רוצים להעניש בחומרה את משה על שהציל עשוק מיד עושקו, משה אינו מהסס לרגע, ובורח ממדינת העוול ומחוקיה.
גישתו של אפלטון לפוליטיקה אופיינית לעולם היווני הקלאסי. הוגי יוון נטו לראות בפוליטיקה אמצעי הכרחי לשלמות האנושית. אריסטו היה מתון יותר מאפלטון בנושא הזה, אך גם הוא קבע, בפתיחתה של האתיקה: מהדורת ניקומכוס, כי "המדע הראשי" הוא "המדע המדיני". ועוד הוסיף בספרו הפוליטיקה כי מבחינה ערכית המדינה היא שעומדת במוקד, ולא היחיד ומעגלי הזהות המצומצמים שלו: "קודמת המדינה על פי הטבע לבית, ואף ליחידים שבבני האדם, כי הכלל קודם בהכרח לחלק"."
מלחמה, מוכרת מאוד, ברלטיביזם הפוסטמודרני (אך נציין כי מחשבה רלטביסטית מצויה אף אצל הוגים שמרנים קלסיים, וכבר כתבתי על כך בעבר) –
"הווריאציה הפופולרית היום של הפלורליזם היא גידול הפרא שלו, הרלטיביזם (יחסיות): אין אמת, הכול נרטיבים, ערכים הם עניין של טעם. אף אחד לא יותר צודק מאף אחד אחר, וזאת רק משום שאין שום משמעות למילה "צודק". יש הוגים פוסטמודרנים שאומרים שאין אמת, ויש שאומרים שהכול אמת. אין הבדל משמעותי בין שני הניסוחים הללו. האמת מוגדרת על ידי הבדלתה מן השקר; אם שום דבר אינו שקר, אז גם שום דבר אינו אמת. המושג "אמת" מאבד כך את משמעותו."
בין פלורליזם וסובלנות (אני חושב שאלה מונחים דומים מאוד, אם לא ממש חופפים, הרי שתלויים זה בזה) –
"באופן פרדוקסלי, הסובלנות הפשוטה מכילה בסופו של דבר יותר מאשר הפלורליזם המתוחכם. הסובלנות מכינה אותך מראש להתמודד עם דברים שירגיזו אותך, ושאינם משתלבים בהשקפת עולמך. ובכל אופן, נדמה לי שזה המרב שהיהדות יכולה להציע. מדינה יהודית רזה לא תהיה פלורליסטית, אך היא תהיה סובלנית. היא תְמעט להתערב בחייהם הפרטיים של אזרחיה, לא מסיבות פילוסופיות עקרוניות, כמו מתוך הרצון שחיינו המשותפים יהיו נסבלים."
סובלנות לשכנים ולאחים (העיקרון כאן הוא אבן יסוד במחשבה השמרנית, והוא די הגיוני בעיניי, כל עוד גם ה'שכנים' נהנים ממלוא הזכויות) –
"סובלנות של שכנים וסובלנות של אחים. הראשונה היא סובלנות כלפי מיעוטים בני דתות אחרות ועמים אחרים, שחולקים אתנו את האזרחות במדינה, אך אינם שותפים למורשת שלנו ולזהותנו. השנייה היא סובלנות פנים־יהודית, בין קהילות יהודיות שונות, שיש ביניהן שותפות בסיסית בזהות היהודית. ככל שהסובלנות רחבה יותר, ככל שהיא מכילה פערים רחבים יותר, כך היא באה על חשבון תחושת השותפות. אני סובלני כלפי ערבים מוסלמים הנוהגים כמצוות דתם ומכבד את אורחותיהם, אך ההבדלים בינינו עמוקים מאוד. הם שכניי, אך לא אחיי. כלפי אחי היהודי אני מגלה סובלנות מסוג אחר: זו סובלנות שנרקמת על גבי מכנה משותף עמוק "
בין יהודית ודמוקרטית (ניתן אולי לחלק את ההבדל בין ימין ושמאל בארץ כחלוקה בין מי ש'יהודית' חשובה לו יותר ובין מי ש'דמוקרטית' חשובה לו יותר. ואם שניהם כאחת חשובים?…) –
"מן הסתם נמשיך ונתווכח, אנו וילדינו, על משמעותם של הדמוקרטיה וערכיה. אך נקודת המוצא של הוויכוח צריכה להיות האמת ההיסטורית: יהדותה של המדינה הייתה חשובה בעיני מקימיה לאין שיעור יותר מאשר הדמוקרטיוּת שלה. ממגילת העצמאות עולה שמדינת ישראל אינה "מדינה יהודית ודמוקרטית", אלא מדינה יהודית, שמשטרהּ דמוקרטי. סיפורה של ישראל הוא סיפורו של עם שחזר לארצו כדי לחיות בה חיי עצמאות ממלכתיים לפי רוחו; לא סיפורם של יחידים שחיפשו מדינה שוויונית ודמוקרטית."
והנה הצעה מעשית, בנוגע לנישואין (אני מסכים עם הדברים ועם רוחם) –
"אנחנו משלמים מחיר ציבורי עצום על המונופול החוקי של הרבנות הראשית בתחום האישוּת, ומקבלים כנגדו רווח לא גדול. המצב החוקי הנוכחי מתפרש על ידי רבים ככפייה מחניקה; ולצד זאת, מי שבאמת לא רוצה להתחתן כדת משה וישראל — ממילא נוסע לקפריסין.
מבחינה עקרונית, אני חושב שלמדינה יש סמכות לקבוע שהנישואין בישראל יהיו דתיים בלבד. אך מבחינה מעשית, אני חושב שהמחיר של הכעס הציבורי הוא עצום, והתועלת ליהדות אינה גדולה. כרב, אני רוצה שמי שבא אליי כדי שאחתן אותו יעשה זאת משום שהוא מעוניין בכך, ולא משום שהמדינה כפתה עליו.
…
אני חושב שיש מקום לאפשר רישום נישואין שלא כדת משה וישראל. גם באמנת גביזון־מדן מוצע שבמסגרת הסדרה כוללת של יחסי דת ומדינה, יש לאפשר גם נישואין אזרחיים בין איש ואישה החפצים בכך. אני מאמין בעוצמתה של ההלכה היהודית, ולכן אני מאמין שרוב רובם של היהודים בישראל ירצו להינשא כדת משה וישראל, גם אם המדינה לא תכפה זאת עליהם; כשם שכמעט כל היהודים בישראל מלים את ילדיהם, אף ששום חוק לא מחייב אותם לעשות זאת. ואולי דווקא משום שאין חוק שמחייב אותם לעשות זאת."
המאמר שלי שהזכרתי –
https://hagaibooks.wordpress.com/2021/03/13/%d7%9e%d7%97%d7%a9%d7%91%d7%94-%d7%a2%d7%9c-%d7%a1%d7%95%d7%a7%d7%a8%d7%98%d7%a1/
ביקורות ספרים ומאמרים 