דברים ליום העצמאות 2021

יום העצמאות 2021. נראה לי שאפשר לעשות סיכום של הישראליות, אך אינני יודע איך לעשות זאת, הדבר גדול ממני. מה שבכל זאת נראה בבירור הוא שמדינת ישראל הגיעה לקו פרשת המים, ואחרים יגידו – לפתח האבדון.
קודם כל זה מתבטא בארבע מערכות בחירות רצופות, או כמעט רצופות, בלי הכרעה. נראה שהעם מפוצל לשני חלקים, שלובשים את הצורה 'כן ביבי' או 'לא ביבי'. אבל ביבי הוא רק אדם אחד, לא יכול להיות שהכול מתמקד רק בו. נראה שיש כאן חיצוי ושסע עמוקים יותר.
מצד אחד ניצב עם ישראל השמאלי, או כפי שהוא נקרא היום – גוש המרכז. למה מרכז? כי בתפיסתם זו 'ארץ ישראל הישנה והטובה', שבעבר הייתה המיינסטרים, והיום מאבדת את מרכזיותה.
מצד שני נמצא מחנה הימין, שהוא ברובו דתי יותר, או קרוב יותר לדת ולמסורת ישראל, ולדעת אבישי בן חיים, בטענה שיש רבים החולקים עליה, אך שיש בה גם הרבה אמת – הרי שגם הציבור המזרחי בארץ מזדהה יותר עם חלק זה.
הצד הראשון מדגיש ערכים דמוקרטיים, של צדק, שוויון, וגם, לאחרונה – נקיון כפיים והיעדר שחיתות. הצד השני מדגיש יותר ערכיים של יהדות – שמירה על הדת, וגם על שלמות הארץ. המדינה מוגדרת כ'יהודית ודמוקרטית', אך מאז ומתמיד ערכים אלה עמדו בסתירה, והסתירה המובנית הזו היום מתגלעת ומתפוצצת בפרצופנו.
במאמרי בבלוג התנ"ך שלי השוויתי זאת לשמות ישראל ויעקב. יעקב הוא החלק הדתי, וישראל – הלאומי. אך יעקב גם נודע במעשי המרמה שלו. ואכן, חלק ניכר בישראליות נסמך על ערמומיות שכזו. 'אל תהיה פראייר', 'סמוך' וכיוב', כבמסורת הגשש החיוור. גם בבלוג השירים שלי יש שיר על כך. מצד שני, ישראל הוא מלשון יושר.
יפה, זו המפה, ואיני יודע איך לפתור אותה. אך יש עוד כמה דברים שצריך לציין.
ראשית, השנאה, והיא הדדית. מחנה השמאל, בחלקו הגדול ממש שונא ומתעב את ביבי ואת תומכיו, כלומר 'הביביסטים'. ועיתונאים שמזדהים איתו נקראים 'שופרות'. כן, יש להם שמות מקוריים לכל דבר. אך גם מחנה הימין שונא ובז ל'שמאלנים', וקורא להם 'בוגדים', 'חמוצים' וכן הלאה. כן, גם להם יש שמות מקוריים. מי שנשאר בתווך – אין לו סיכוי. זהו שדה-מערכה, ועליך לתפוס צד. כביכול. ושוב, אין בידי התשובה כיצד לשכך שנאה יוקדת זו.
שנית, המיאוס. בתוך כל הדברים האלה, נראה שהתרבות בפשיטת רגל. בערוצים המסחריים בטלוויזיה לא משדרים כמעט שום דבר בעל ערך, רק ריאליטי ירודים. 'ועמי אהבו כן, ומה תעשו לאחריתה'. גם בנטפליקס, המוצא הלא-ישראלי המשווק כאן, משודר בדרך-כלל רק זבל מעובד. רק מדי פעם צצה שם איזו סדרה נסבלת. ועכשיו לכל זה נוספה צרת הקורונה, ועימה צניחה בהוצאות הספרים ועצירה מוחלטת של הקולנוע. שממה תרבותית.
על הספרות אין ביכולתי לדבר, אך לפי הרושם שלי כבר שנים לא התפרסם כאן משהו ראוי באמת. וראיתי שאין זה רק הרושם שלי, אלא גם של אנשי ספרות מביני-עניין מסוימים. ואתה שואל את עצמך – למה?
ועוד בספרות – לספרות הארצישראלית המקורית היו שלושה נסיכים – א.ב. יהושע, דויד גרוסמן ועמוס עוז. את יהושע כמעט לא קראתי, וממה שקראתי לא מאוד התרשמתי. את ספרו האחרון 'המנהרה' לא הצלחתי לסיים. את גרוסמן גם איני אוהב, ומעולם לא הצלחתי לסיים ספר שלו, למרות שניסיתי מספר ספרים. את עוז דווקא אהבתי, ונהניתי בעיקר מ'מיכאל שלי', 'סיפור על אהבה וחושך' ו'הבשורה לפי יהודה' שלו, וכן מספרי העיון, אך לאחרונה הוא 'נשחט' בידי בתו, למרבה עוגמת הנפש. עוגמת הנפש (לגביו) היא כפולה, כי מלבד היותו סופר מוביל, הוא גם היה איש-רוח מוביל, ומוביל מחנה השלום. אם נרחיק לכת נוכל לטעון שעצם הקריאה לשלום מפיו ומפי בני דורו – הייתה צבועה ונגועה, ואולי לכן לא הצליחה. אנו מנסים להימנע ממסקנה זו בכל מחיר, ובין היתר מכתימים את שמה של בתו גליה בשל כך, וסביר שינהגו כך גם כלפיי דבריי, אך אלה דברים שקשה להימנע מלחשוב אותם. ספרה של גליה הזכיר לי את המערכון של 'היהודים באים' על הקיבוץ, שבאסיפת החברים מדברים על ערכים גבוהים של שותפות, שוויון וסוציאליזם, אך כשמגיעים הילדים לחדר הם לא יודעים כיצד להתייחס אליהם, ומגרשים אותם לחדרם. 'רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם'.
אם כך נראה לי שכל הישראליות הזו, של הצבר – כפי שכתב עליו הסוציולוג עוז אלמוג, של יפי הבלורית והתואר, של נזכור את כולם, של שיר הרעות, של כל הדברים שהכרנו וגדלנו עליהם, ולא אוכל למנות את כולם – נראה שהישראליות הזו אבדה לבלי שוב. אין עוד עם ישראל אחד, אלא עם ישראל למחנותיו. גם אין עוד אהבת האדמה, על תלמיה וטרשיה, אלא יש דור מודרני, עם אייפד ועם פלייסטיישן. הנסיונות הנואשים של הימים האחרונים – יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות – חידדו לי תמונה זו מאוד. למשל טקס המשואות – רבים לא צפו בו, או שסלדו ממנו. ובאמת היה זה מופע מביש ומחפיר. ועל השירים בכלל אינני רוצה לדבר.
אז האם יש תקנה למצב זה? כאמור – איני יודע. הלוואי שההחרפה היא רק תופעת-לוואי של משבר הקורונה, וזה יחלוף. הלוואי. או שההחרפה היא אכן בגלל ביבי שפילג ושיסה את העם, וכשהוא יעזוב את תפקידו הרוחות ירגעו. הלוואי. אך למעשה, כאמור, נראה לי שהמשבר חמור יותר.
כבר עכשיו לפי ספירת המנדטים לגוש הימין כ-75 מנדטים, בעוד מפלגות השמאל המובהק מחזיקות 14 מנדטים בלבד. העם זז ימינה, וזה לא צריך להפתיע אותנו. זו גם תוצאה של המדיניות הישראלית, שקברה את תהליך השלום במו ידיה – כפי שהראה דימיטרי שומסקי בביקורתו על הספר של חיים רמון במוסף הארץ של יום העצמאות, וגם, מה לעשות, גוש הימין מתרבה יותר, עם דגש על החרדים והדתיים-לאומיים. השינוי הוא גם שינוי דמוגרפי בלתי-נמנע.
ואגב, גם סוגיית החרדים צריכה להיות נדונה תוך התחשבות במצב הדמוגרפי הזה. אם המצב היום, של בני ישיבות הפטורים מגיוס ושאינם עובדים, הוא אינו תקין, הרי שלפחות הוא נסבל. אך עוד מספר שנים לא רב, המצב הזה גם לא יהיה נסבל כלכלית. לא תהיה אפשרות לפרנס אותם. מה גם שרבים מבעלי היכולת, שרובם נמצאים במחנה השמאל-מרכז, פשוט יעזבו את הארץ למקום נוח יותר, כפי שמפצירים בהם אנשי הגוש השני השכם-והערב.
ובכן, זה המצב, כפי שאני רואה אותו, וצריך לתת עליו את הדעת. אך כרגע אני לא רואה אף אחד בזירה הפוליטית שעושה זאת, ואיני רואה צעדים שננקטים לתיקון המצב, אלא אדרבא – עוד שנאה, עוד פילוג, עוד שחיתות, עוד חוסר צדק. לכן, לסיכום, ביום העצמאות הזה תחושתי היא שאנו נמצאים בפני שוקת שבורה, וגם לפני חילוף משמרות.

צר לי מאוד שאלו פני הדברים ואין בפי בשורה משמחת יותר. ואולי עוד הכול יתהפך לטובה.

סקירה קצרה על הספר 'נרשם בגוף'

נרשם בגוף, מאת בסל ואן דר קולק.
פרדס, 2021, 546 עמ'.

בקיצור, עברתי על הספר, לא קראתי כל מילה. הוא מגדיר את הבעיה, פוסט-טראומה, כפי שצוין בציטוטים, שיובאו בהמשך, וסוקר את מגוון גישות הטיפול לה שהצטברו עם השנים. על חלקן הוא אומר שאין יעילות, כך הפסיכואנליזה, ריפוי בדיבור, אך על הטראומה אי-אפשר לדבר, וכן טיפול תרופתי, הוא משכך מתח, אך לא פותר שום בעיה. גם על טיפול cbt הוא אומר שהוכח כלא יעיל, ומרפא רק כשליש מהפונים, בניגוד להצלחתו בשטחים אחרים. הוא מציע גישות אחרות, הוליסטיות יותר, כמו יוגה, מדיטציה וכד', וכן יצירת מרקם חברתי חם ותומך. אבל הוא ממשיך ודן בעוד כמה פרקטיות טיפוליות, למשל emdr – טיפול דרך תנועות עיניים, טיפול בסמים, mdma, ועוד. טוב, אני לא מטפל, ולא התעמקתי בפרקים האלה. לכן גם לא אכתוב ביקורת על ספר זה.
אוכל רק לומר שהוא 'אמריקאי' מאוד, כלומר מלא סיפורים, הן על מטופלים, והן מחייו האישיים והמקצועיים של המחבר, וכל זה בעיניי מכביד מאוד. אין לי צורך בזה, אלא אפשר להסתפק בתיאור הממצאים הרלוונטיים. גם יש תיאור נרחב מדי של דברים מוכרים. עם כל הכבוד, אני לא צריך שיספרו לי מהי פסיכואנליזה, למשל.
ועדיין, זה ספר מקיף מאוד, ובתחום חשוב, שמרכזי גם אצלנו בישראל, לכן לפחות לאנשי מקצוע כדאי מאוד לקרוא אותו.
אז הנה, בכל זאת כתבתי משהו.

ועתה, מספר ציטוטים –

בעיתוי עצוב מאוד, בו נפגע טראומה הצית עצמו אתמול, אני קורא ספר על טיפול בנפגעי טראומה. הנה מספר ציטוטים מתוכו –

"כל הטראומות הן טרום־מילוליות. שייקספיר ניסח היטב מצב זה של אימה נטולת מילים במחזה מקבת, בדברים שנאמרים לאחר גילוי גופת המלך הנרצח: "זוועה, זוועה, זוועה! לשון ולב לא יכולים לתפוס אותךְ, או לכנות בשם… עכשיו יָצר התוהו יצירת מופת." תחת תנאים קיצוניים אנשים עלולים לצרוח ולגדף, לקרוא לאמא, ליילל באֵימה, או פשוט להשתתק. קורבנות תקיפות ותאונות יושבים קפואים בחדרי המיון; ילדים שעברו טראומה "מאבדים את הלשון" ומסרבים לדבר. בצילומי חיילים אחרי קרב דמים ניתן לראות גברים חלולֵי עיניים, בוהים אילמים אל החלל.

גם שנים רבות לאחר הטראומה, אנשים שחוו אותה לעתים מתקשים עד מאוד לספר לאחרים את שאירע להם. גופם חוֹוה אימה, זעם וחוסר ישע, וכן דחף להילחם או לברוח, אך הם כמעט אינם מסוגלים לבטא רגשות אלה. הטראומה, מטבעה, דוחפת אותנו אל קצה גבול ההבנה וקוטעת מאיתנו את השפה, שמבוססת על חוויות משותפות, או על עבר שניתן לדמיין.

אין פירוש הדבר שאנשים אינם יכולים לדבר על טרגדיה שאירעה להם. במוקדם או במאוחר, רוב השורדים, כמו וָתיקי הקרבות שעליהם סיפרתי בפרק הראשון, יוצרים "סיפור כיסוי", כפי שרבים מהם מכנים אותו, שנועד להצגה בפני אחרים, ושמציע הסבר כלשהו לסימפטומים שלהם ולהתנהגותם. אך בדרך כלל סיפורים אלה אינם מצליחים ללכוד את האמת של החוויה. קשה עד מאוד לארגן חוויות טראומטיות של אדם לכלל דיווח בהיר ולכיד — סיפור עם התחלה, אמצע וסוף. אפילו עיתונאי מנוסה, כגון כתב CBS המפורסם אד מוֹרוֹ, נאבק בניסיון להעביר את הזוועות שראה בעת שחרור מחנה הריכוז הנאצי בוכנוואלד ב-1945: "אני מתפלל שתאמינו לדבריי. דיווחתי רק חלק ממה שראיתי ושמעתי. עבור רוב הדברים אין לי מילים."

במקום שבו המילים נכשלות, תמונות רודפניות לוכדות את החוויה וחוזרות כסיוטי לילה וכפלשבקים. "

*

"במשך מאה שנים ויותר טענו כל ספרי הלימוד בפסיכולוגיה ובפסיכותרפיה כי שיטת דיבור כלשהי על רגשות מכבידים יכולה לפתור את המצוקה. אולם, כפי שראינו, חוויית הטראומה עצמה חוסמת את האפשרות לעשות זאת. גם אם נְפתֵחַ תובנות והבנות עמוקות, עדיין, המוח הרציונלי נותר משותק ואינו מסוגל "לשכנע" את המוח הרגשי להשתחרר מן המציאות הפנימית שלו. שוב ושוב אני מתרשם עד כמה קשה לאנשים, שחוו זוועות שאין לתארן, להעביר לזולת את מהות חווייתם. קל להם הרבה יותר לדבר על מה שנעשה להם — לספר סיפור של קורבנוּת, של נקמה — מאשר להבחין במציאות של חווייתם הפנימית, להרגיש אותה ולנסחה במילים.

סריקותינו הראו כיצד האימה שחוו מתמשכת, וכיצד היא עלולה להיות מופעלת על ידי היבטים רבים מספור של המציאות היום־יומית. הם לא הצליחו לעשות אינטגרציה, לשלב את החוויה לתוך זרם חייהם. הם המשיכו להיות "שָם", ולא ידעו כיצד להיות "כאן" — לחיות בהווה באופן מלא."

*

"המוח הזוחלי והמערכת הלימבית הם יחד מה שאכנה לאורך ספר זה "המוח הרגשי". המוח הרגשי מצוי בליבת מערכת העצבים המרכזית, ומשימתו העיקרית היא לשמור על רווחתנו. אם הוא מזהה סכנה, או הזדמנות מיוחדת — למשל, בן זוג מבטיח — הוא מתריע באמצעות הפרשת הורמונים. התחושות הגופניות הנובעות (מבחילה קלה ועד לפאניקה לופתת בחזה) יפריעו לְמה שהנפש עוסקת בו באותו רגע, ויניעו אותנו — באופן גופני או נפשי — לכיוון אחר. לתחושות אלה, גם בצורתן הקלה ביותר, יש השפעה עצומה על ההחלטות הקטנות והגדולות שנעשה בחיינו: מה נבחר לאכול, איפה אנו אוהבים לישון ועם מי, איזו מוזיקה נעדיף, אם אנו אוהבים לעסוק בגינון או לשיר במקהלה, עם מי נתיידד ואת מי נְתעב.nnארגון התאים והביוכימיה של המוח הרגשי פשוטים יותר מאלה של הנֵאוֹ־קוֹרְטֶקֶס, או המוח הרציונלי, והוא שוקל את המידע הנכנס באופן גלובלי יותר. בעקבות זאת, הוא קופץ למסקנות בהתבסס על השוואות כלליות מאוד, בניגוד למוח הרציונלי, שממיין את המידע באמצעות מערכת אפשרויות מורכבת (הדוגמה הקלאסית היא של אדם שנרתע באימה כשהוא רואה נחש — ואז מגלה שזה בסך הכול חבל מגולגל). המוח הרגשי מפעיל תוכניות הימלטות מתוכנתות מראש, כגון תגובות ה"הילחם־או־ברח". אלה תגובות שריריות ופיזיולוגיות אוטומטיות, שמופעלות ללא כל מחשבה או תכנון מצדנו"

*

"איתותי הסכנה של האמיגדלה מעוררים שחרור הורמוני דְחק רבי־עוצמה, ובכלל זה קורטיזול ואדרנלין, אשר מגבירים את קצב הלב, את לחץ הדם ואת קצב הנשימה, ומכינים אותנו להילחם או לנוס על נפשנו. כאשר הסכנה חולפת, הגוף חוזר למצבו הנורמלי מהר למדי. אך כאשר ההתאוששות חסומה, הגוף דרוך כולו להגנה עצמית, מה שגורם לאנשים להרגיש חסרי שקט ובעוררות גבוהה."

*

"ב-PTSD, האיזון ההכרחי הזה בין האמיגדלה (גלאי העשן) וקליפת המוח הקדם־מצחית המרכזית (MPFC, מגדל השמירה) מתערער באופן קיצוני, מה שמקשה מאוד לשלוט ברגשות ובדחפים. הדְמָיוֹת מוחיות של אנשים המצויים במצבים רגשיים סוערים מראות כי פחד, עצב וכעס עזים מגבירים כולם פעילות באזורים מוחיים שמתחת לקליפת המוח, הקשורים לרגשות, ומפחיתים במידה רבה את הפעילות באזורים שונים של האונה הקדמית, בייחוד ב-MPFC. כאשר זה מתרחש היכולות המעכבות של האונה הקדמית קורסות, ואנשים פשוט "מאבדים את זה": הם עשויים להירתע מכל צליל חזק, להיתקף בזעם בתגובה לתסכול קל או כשמישהו  נוגע בהם.

התמודדות יעילה עם דחק תלויה בהשגת איזון בין גלאי העשן למגדל השמירה. אם תרצו לשפר את תגובותיכם הרגשיות, המוח נותן לכם שתי אפשרויות: תוכלו ללמוד לווסת אותן מלמעלה־למטה, או מלמטה־למעלה."

*

"הכרת ההבדל בין ויסות מלמעלה־למטה או מלמטה־למעלה הכרחית להבנת דְחק טראומטי ולטיפול בו. ויסות מלמעלה־למטה כרוך בחיזוק יכולתו של מגדל השמירה לשלוט בתחושות הגופניות. מדיטציה קשובה ויוגה עשויים לסייע בזה. ויסות מלמטה־למעלה כרוך בְּכִיוּל־מחדש של מערכת העצבים האוטונומית (שכפי שראינו, יוצאת מגזע המוח). אל מערכת העצבים המרכזית אנו יכולים להגיע באמצעות נשימה, תנועה או מגע. נשימה היא אחד מתפקודי הגוף הבודדים שמצויה גם תחת שליטה מודעת וגם תחת שליטה אוטונומית. בחלק 5 של ספר זה נחקור טכניקות ספציפיות לשיפור הוויסות, הן מלמעלה־למטה והן מלמטה־למעלה."

*

"פסיכיאטרים מכנים תופעה זו אַלֶקְסִיתִימִיָה — ביוונית: רגשות שאין עבורם מילים. ילדים ומבוגרים רבים שחוו טראומה פשוט אינם מסוגלים לתאר מה הם מרגישים, משום שאינם מסוגלים לזהות את משמעות תחושותיהם הגופניות. הם עשויים להיראות זועפים, אך יכחישו שהם כועסים; הם ייראו מפוחדים, אך יאמרו שהם בסדר. חוסר היכולת לפענח מה מתרחש בגופם גורם להם להיות מנותקים מצורכיהם, והם מתקשים לטפל בעצמם, למשל לאכול בכמות הנכונה ובזמן הנכון, או לישון כפי שהם צריכים."

*

"קורבנות טראומה לא יוכלו להחלים עד שיכירו את תחושות גופם ויתיידדו עמן. לפחֵד פירושו לחיות בגוף שתמיד עומד על המשמר. אנשים כועסים גרים בגוף כועס. גופם של קורבנות התעללות בילדות תמיד מתוח ומתגונן, עד שימצאו דרך להירגע ולהרגיש ביטחון. כדי להשתנות, אנשים צריכים להיעשות מודעים לתחושותיהם ולאופנים שבהם גופם נמצא בקשר עם העולם סביבם. מודעות עצמית גופנית היא הצעד הראשון לשחרור מעריצות העבר."

*

"כפי שציינתי בפרק הקודם, חוקרי הִתקשרוּת הראו כי הדמויות המטפלות שלנו בראשית החיים לא רק מאכילות, מלבישות ומנחמות אותנו כשאנו עצובים; הן גם מעצבות את האופן שבו מוחותינו המתפתחים תופסים את המציאות. האינטראקציות שלנו עם המטפלים בנו מלמדות אותנו מה בטוח ומה מסוכן; על מי אפשר לסמוך ומי יאכזב; מה עלינו לעשות כדי שצרכינו יסופקו. מידע זה מגולם בשְתִי ועֶרֶב של חיווט מוחנו, ויוצר את דפוס החשיבה שלנו על עצמנו ועל העולם סביבנו. מפות פנימיות אלה יציבות לאורך זמן, באופן מעורר השתאות.

עם זאת, אין פירוש הדבר שהמפות אינן יכולות להשתנות בעקבות התנסוּיוֹת. יחסי אהבה עמוקים, בעיקר בגיל ההתבגרות, כאשר המוח עובר שוב תקופה של שינוי מואץ, יכולים לשנות אותנו באמת ובתמים. כך גם לידת ילד, מכיוון שלעתים קרובות תינוקותינו יכולים ללמד אותנו איך לאהוב. מבוגרים, שעברו התעללות או הזנחה בילדותם, עדיין מסוגלים ללמוד את היופי שבאינטימיות ובאמון הדדי, או לחווֹת חוויות רוחניות משמעותיות שפותחות בפניהם יקום נרחב. ולהפך — מפות ששורטטו בילדוּת שלא היה בה מתוֹם, עלולות להתעוֵות בעקבות תקיפה או אונס בבגרות, כך שכל הנתיבים יתוֹעֲלוּ מחדש אל מחוזות של אימה או ייאוש."

*

ולבסוף –
"בספרו שבעה עמודי חוכמה כתב ת.א. לורנס (לורנס איש ערב) על חוויות המלחמה שלו: "למדנו שיש כאבים חדים מדי, יגונות עמוקים מדי, התעלויות־נפש מרומְמות מדי מכדי שנוכל אנו, בני־החלוף, לרשום אצלנו. כשהרגש הגיע לשיא כזה, הנפש נחנקה; והזיכרון הפך לבן, עד שהנסיבות חזרו לשגרה.""

סרט כחול־לבן, מאת חמוטל מעפיל ורסנו

סרט כחול־לבן, מאת חמוטל מעפיל ורסנו.
רסלינג, 2020, 230 עמ'.

בספרה החדש של חמוטל מעפיל ורסנו, כי מסכמת את התפתחות המיניות הישראלית, כפי שהיא מיוצגת בקולנוע הישראלי, מאז תחילתו, בערך, ועד סמוך לימינו אלה. זה פרויקט נאה מאוד, ואף נצרך מאוד.
הרבה אפשר ללמוד על החברה מהקולנוע המיוצר בה, שהרי הוא כעין תמונת-מראה שלה, והדבר נכון גם בנוגע לשיקוף המיניות.
הדבר הבולט ביותר בישראל, הוא מעבר מרתימת המיניות לפרויקט הלאומי הציוני, בתחילת הציונות ובתקופת קום המדינה, ואחר-כך ניסיון השתחררות מלפיתה זו. הדבר נכון גם בשטחי אמנות אחרים, למשל בגל החדש בשירה בשנות החמישים והשישים.
אחד הראשונים שניער את המודל הציוני הקלסי, ובמיוחד בשטח המיני, היה אורי זוהר בסרטיו. וגם מבחינה זו מעניינת חזרתו בתשובה לבסוף, מחופשיות מינית מוחלטת – לשמרנות מינית מוחלטת.
יהודה ג'אד נאמן כתב מאמר מפורסם על לידת התאומים של הקולנוע הישראלי, עם הסרטים 'חור בלבנה' של זוהר, ו'סאלח שבתי' של קישון. הראשון מסמן את תחילת סרטי האיכות, או סרטי 'הרגישות החדשה', והשני – את סרטי ה'בורקס'. להערכתי, המחברת כאן לא דנה מספיק בסוג השני, והרי גם בהם יש רקע מיני – בדרך כלל יחסים בין מזרחי ואשכנזיה, או בחינת היחסים בין העדות, גם בשטח המיני.
עוד בשנות השבעים, היו סרטי המתבגרים בסדרת 'אסקימו לימון', שגם בהם יש התפרקות מינית. אני כתבתי עליהם עבודת סמינריון באוניברסיטה, בתוך המכלול של ייצוג המיניות בקולנוע הישראלי, והעבודה נמצאת ברשת, בבלוג שלי, אך המחברת לא ראתה לנכון להפנות לעבודה זו, או לא ידעה עליה. אצרף קישור אליה בסוף.
בהמשך בא עיסוק באופני מיניות נוספים – הנשי, המזרחי, ההומוסקסואלי ועוד.

לסיכום, ספר טוב וחשוב, אף שבעיניי העיסוק בגוף הסרטים הוא קצת ארכני מדי, והיה עדיף להחליפו בקישור לממדים הגותיים נוספים, הן מתוך ההגות על המיניות, הן מתוך ההיסטוריה והסוציולוגיה של ישראל.

הנה כמה ציטוטים מהספר, שיתנו תמונה מלאה יותר מזו הקצרה שהצגתי –
אני מדלג על ראשית הציונות, ועל הסרטים 'הם היו עשרה' ו'הוא הלך בשדות'. נאמר בקצרה כי בהם המיניות נרתמה לפרויקט הציוני. דבר זה בדיוק משתנה בסרטיו של אורי זוהר.

סרטיו של אורי זהר
""אליק נולד מן הים". במילים אלה עיצב משה שמיר בספרו במו ידיו (פרקי אליק) (1973) את אור"י בדמות ונוס זכרית העולה מהגלים. אליל מושלם, הנולד לידה פנטסטית שאינה כרוכה בדם, בלכלוך או בכאב, יליד הטבע, נטול אם או אב, הוא אחד המיתוסים המכוננים של ה"יהודי החדש" על פי הציונות. מציצים פותח באורי אחר לחלוטין העולה מהגלים אל חוף תל אביב. בחשכת הלילה נחשפת דמותו בהדרגה: כמעט עירום, כרסו משתפלת מעל מכנסיו הקצרים והמהוהים, חושפי החריץ, שערו המגודל מדובלל ולח, פניו לא מגולחים, על חזהו נוצצת שרשרת זהב"

"בסרטיו של זהר דמויות הגברים מתאפיינות באינפנטיליות. בניגוד לגיבורי הקולנוע הלאומי, שמתבגרים לבסוף ואף מקריבים עצמם למען ערכים נעלים של אהבת המולדת, הגברים של זהר מתוארים כמתבגרים נצחיים שאינם נקראים לדגל. הגברים של זהר שרויים בגיל התבגרות נצחי, ואינם מסוגלים לעמוד בדרישות החברה הבורגנית ולשמש אבות ומפרנסים, שכן אין בהן די להצדקת קיומם ולהענקת משמעות לחייהם. הם אינם מסוגלים לקבל את החלום הבורגני כתחליף לאידאולוגיה שנעלמה. הערך היחיד שנותר כסיבה קיומית הוא האחווה הגברית, ובעיקר החברות בין שני גברים.

האחווה, כערך בסיסי בדגם הגבריות הישראלי, אינה חידוש של זהר, כפי שמעידה, למשל, הקנוניזציה של שיר ״הרְעות״ של חיים גורי, וגם התרפקותו של הקולנוע הלאומי על אחוות הלוחמים. אבל זוהר מחדש, כשהוא ממקם את חבורת הגברים בליבה של העיר, הרחק מהשדה החקלאי ומשדה הקרב, מרחבים שבראשית הקולנוע הישראלי הקנו לגבריות נופך מיתי רווי פאתוס. הגברים בסרטיו של זהר משוטטים, על פי רוב ברחובותיה של תל אביב או על חוף ימה, נודדים בין מסעדה עממית לחצרות הבתים, בין מקומות ציבוריים כגון מועדון או אולם כדורסל לבין חדריה של הדירה הבורגנית ומרפסותיה"

סרטי מתבגרים של שנות השבעים –
"הילדים המזדקנים, גיבורי סרטיו של זהר, המסרבים להתבגר ולמלא את תפקידיהם החברתיים, מתגלגלים בסרטים אלה בדמויותיהם של מתבגרים של ממש. תובנותיו החתרניות של זהר מהדהדות בבחירותיהם של גיבורי סרטים אלה, כגון בנצי מאסקימו לימון ונתי מדיזנגוף 99, לנטוש את החברה (ואת החבר'ה) ולהמשיך לבדם. האינדיבידואליזם, שהחל להופיע בקולנוע הישראלי האישי, מקבל בסרטי המתבגרים מעמד של ערך דומיננטי שיש לו צביון רומנטי."

סרטי שנות השמונים –
"סרטי שנות ה-80 בוחנים את מעמדו של ה"אני" המיוצג באמצעות בני דמותו של אור"י – הצבר יפה הבלורית והתואר – אל מול ה"אחר" המאופיין ככל מה שאינו אור"י: נשי, מזרחי, ערבי, הומוסקסואלי, מהגר. אותו ה"אחר" בקולנוע הפוליטי מובנה באמצעות הדואליות שבמיניותו, המעוצבת הן כמקור למשיכה ולתשוקה והן כמקור לחרדה ולדחייה עמוקה. כך מוצבים זה מול זה ה"אני" וה"אחר" הקשורים זה לזה בעבותות של פחד, זהות ותשוקה הרסנית."

סרטי שנות התשעים –
"כתחליף לאידאולוגיה הלאומית, המתבטאת בהאדרת המלחמה, האחווה הגברית והקולקטיביזם, סרטי הקולנוע ישראליים הבולטים של שנות ה-90, כמו שירת הסירנה (פוקס, 1994) וקלרה הקדושה (סיוון ופולמן, 1996), מציבים במרכזם את האהבה הרומנטית. הכמיהה הרומנטית והשאיפה לאושר, המגולמות בזוגיות, במשפחתיות ובהצלחה כלכלית, משקפות את עולם הערכים הבורגני הקפיטליסטי ומאמצות לתוכן נרטיבים האופייניים לתרבות ולקולנוע המערביים.

שבירתו של נרטיב־העל הציוני מתבטאת בסרטים השונים בניתוץ סמלי הציונות: בהחיים על פי אגפא (דיין, 1992), שבו אדון להלן, הציונות מגולמת בשירי ארץ ישראל שמזמרים בני השוטר וחבורת החיילים. אולם המילים מלאות הפאתוס סותרות את פעולותיו האלימות של בני ואת אישיותו האטומה, ואילו החיילים משנים את המילים הלאומיות למילים אלימות וכך הופך "שיר הרְעות" בפיהם ל"שיר הרשעות", כפי שקורא לו דיין"

שנות התשעים –
אלימות מינית בקולנוע הישראלי –
בסרט שורו –
"הפרופסור אוחז בראשה של שמרית, הקרבה אליו לנשיקה המצופה, ומטיח אותו בשולחן: "את מכאיבה לי בשירים שלך. את מכאיבה לי בנוכחות שלך, אני חייב להכאיב לך", הוא מנמק את מעשיו. פעולה זו של אלימות מתפרשת בעולמו של הסרט כחיזור, ושמרית, על אף שהיא מעוצבת כאישה עצמאית ודעתנית, פאם פאטאל ביחסה האכזרי לאשר, נענית לחיזור זה ובוחרת לעזוב אל האופק במכוניתו של פרופסור קונאר, גם לאחר שהוא סוטר על אוזניה בעוצמה.

גם בהחיים על פי אגפא נוכחת אלימות כלפי נשים, לדוגמה ביחסם של החיילים, ובעיקר של נימי המפקד הפצוע, לנשים שבפאב. יחסם לנשים מושתת על עקרון הפעלת הכוח, והז'רגון ששם דיין בפיהם מוחק את הגבול שבין השיח הצבאי לשיח המיני־דכאני."

העשור הראשון של שנות האלפיים –
"חולה אהבה בשיכון ג' מתאר את התשוקה הגברית לאהבת אישה כשיגעון. ויקטור, הפועל ללא מעצורים, איד משולל סופר־אגו, מפר את הנורמליות ואת הסטנדרטיות. בבית המשוגעים שבו לא חל חוק האב של החברה, ויקטור שב לחיים ומגיע ל"גן עדן". אם אדם וחווה התביישו בגופם העירום לאחר אכילת פרי עץ הדעת וגורשו מהגן, ויקטור מאבד את דעתו ואת הבושה וחוזר לגן העדן. כאן הוא יכול להיות הוא עצמו, וכאן חלומותיו מתגשמים."

חתונה מאוחרת –
"בניגוד לקומדיות הרומנטיות שבהן ה"אושר והעושר" הם אקסיומה, הצופים יודעים מה יקרה לזאזא הנשוי, שכן קיימות דוגמאות מקדימות: עבור הגברים הגרוזינים בדמותם של אביו ודודיו החיים הם מלכודת מוות, חיים של בגידות וענישות הכופתים את בני הזוג זה לזה בעבותות של שנאה ופחד. כמו הצופים גם זאזא מודע לכך שכניעתו לחוק העדה היא קבלת גזר דין מוות. מעתה הוא נידון לחיות ללא אהבה, שמחה או תשוקה, כלומר נידון לחיות ללא טעם לחייו. לכאורה, קיימת אהבה שמנצחת, זו של זאזא להוריו, בעיקר לאימו, אולם אהבה זו ממיתה. חתונה מאוחרת הוא טרגדיה המסתיימת במותו הסימבולי של הגיבור המוקרב לעולה לאותה מפלצת שעלתה מן הים – דמותה המיתית של האם.nn nn" – סרט כחול־לבן מאת חמוטל מעפיל ורסנו

"בסרטי העשור הראשון של שנות האלפיים, אשר סובבים סביב ה"חור השחור" שנפער בשל היעלמו של אבי המשפחה עם קריסתו של הדגם הגברי המכונן, ניצבות אלמנות המתמודדות עם חסרונה של ההגנה הגברית ונאבקות לשמר את עצמן כסובייקט פועל, נוכח וקיים, ללא הפתרונות הגלומים בלאומיות או בחסות הגברית החלופית."

"אלמנות שכן מצליחות לעצב עצמן כסובייקט עומדות במרכז הסרטים: כנפיים שבורות (ברגמן, 2002), האסונות של נינה (גביזון, 2003), ומדורת השבט (סידר, 2004)."

המאמר שלי –
https://hagaibooks.wordpress.com/2018/12/31/%d7%90%d7%a1%d7%a7%d7%99%d7%9e%d7%95-%d7%9c%d7%99%d7%9e%d7%95%d7%9f-%d7%95%d7%94%d7%94%d7%91%d7%a0%d7%99%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%9e%d7%99%d7%a0%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%a7%d7%95%d7%9c/