סקירה קצרה על הספר 'נרשם בגוף'


נרשם בגוף, מאת בסל ואן דר קולק.
פרדס, 2021, 546 עמ'.

בקיצור, עברתי על הספר, לא קראתי כל מילה. הוא מגדיר את הבעיה, פוסט-טראומה, כפי שצוין בציטוטים, שיובאו בהמשך, וסוקר את מגוון גישות הטיפול לה שהצטברו עם השנים. על חלקן הוא אומר שאין יעילות, כך הפסיכואנליזה, ריפוי בדיבור, אך על הטראומה אי-אפשר לדבר, וכן טיפול תרופתי, הוא משכך מתח, אך לא פותר שום בעיה. גם על טיפול cbt הוא אומר שהוכח כלא יעיל, ומרפא רק כשליש מהפונים, בניגוד להצלחתו בשטחים אחרים. הוא מציע גישות אחרות, הוליסטיות יותר, כמו יוגה, מדיטציה וכד', וכן יצירת מרקם חברתי חם ותומך. אבל הוא ממשיך ודן בעוד כמה פרקטיות טיפוליות, למשל emdr – טיפול דרך תנועות עיניים, טיפול בסמים, mdma, ועוד. טוב, אני לא מטפל, ולא התעמקתי בפרקים האלה. לכן גם לא אכתוב ביקורת על ספר זה.
אוכל רק לומר שהוא 'אמריקאי' מאוד, כלומר מלא סיפורים, הן על מטופלים, והן מחייו האישיים והמקצועיים של המחבר, וכל זה בעיניי מכביד מאוד. אין לי צורך בזה, אלא אפשר להסתפק בתיאור הממצאים הרלוונטיים. גם יש תיאור נרחב מדי של דברים מוכרים. עם כל הכבוד, אני לא צריך שיספרו לי מהי פסיכואנליזה, למשל.
ועדיין, זה ספר מקיף מאוד, ובתחום חשוב, שמרכזי גם אצלנו בישראל, לכן לפחות לאנשי מקצוע כדאי מאוד לקרוא אותו.
אז הנה, בכל זאת כתבתי משהו.

ועתה, מספר ציטוטים –

בעיתוי עצוב מאוד, בו נפגע טראומה הצית עצמו אתמול, אני קורא ספר על טיפול בנפגעי טראומה. הנה מספר ציטוטים מתוכו –

"כל הטראומות הן טרום־מילוליות. שייקספיר ניסח היטב מצב זה של אימה נטולת מילים במחזה מקבת, בדברים שנאמרים לאחר גילוי גופת המלך הנרצח: "זוועה, זוועה, זוועה! לשון ולב לא יכולים לתפוס אותךְ, או לכנות בשם… עכשיו יָצר התוהו יצירת מופת." תחת תנאים קיצוניים אנשים עלולים לצרוח ולגדף, לקרוא לאמא, ליילל באֵימה, או פשוט להשתתק. קורבנות תקיפות ותאונות יושבים קפואים בחדרי המיון; ילדים שעברו טראומה "מאבדים את הלשון" ומסרבים לדבר. בצילומי חיילים אחרי קרב דמים ניתן לראות גברים חלולֵי עיניים, בוהים אילמים אל החלל.

גם שנים רבות לאחר הטראומה, אנשים שחוו אותה לעתים מתקשים עד מאוד לספר לאחרים את שאירע להם. גופם חוֹוה אימה, זעם וחוסר ישע, וכן דחף להילחם או לברוח, אך הם כמעט אינם מסוגלים לבטא רגשות אלה. הטראומה, מטבעה, דוחפת אותנו אל קצה גבול ההבנה וקוטעת מאיתנו את השפה, שמבוססת על חוויות משותפות, או על עבר שניתן לדמיין.

אין פירוש הדבר שאנשים אינם יכולים לדבר על טרגדיה שאירעה להם. במוקדם או במאוחר, רוב השורדים, כמו וָתיקי הקרבות שעליהם סיפרתי בפרק הראשון, יוצרים "סיפור כיסוי", כפי שרבים מהם מכנים אותו, שנועד להצגה בפני אחרים, ושמציע הסבר כלשהו לסימפטומים שלהם ולהתנהגותם. אך בדרך כלל סיפורים אלה אינם מצליחים ללכוד את האמת של החוויה. קשה עד מאוד לארגן חוויות טראומטיות של אדם לכלל דיווח בהיר ולכיד — סיפור עם התחלה, אמצע וסוף. אפילו עיתונאי מנוסה, כגון כתב CBS המפורסם אד מוֹרוֹ, נאבק בניסיון להעביר את הזוועות שראה בעת שחרור מחנה הריכוז הנאצי בוכנוואלד ב-1945: "אני מתפלל שתאמינו לדבריי. דיווחתי רק חלק ממה שראיתי ושמעתי. עבור רוב הדברים אין לי מילים."

במקום שבו המילים נכשלות, תמונות רודפניות לוכדות את החוויה וחוזרות כסיוטי לילה וכפלשבקים. "

*

"במשך מאה שנים ויותר טענו כל ספרי הלימוד בפסיכולוגיה ובפסיכותרפיה כי שיטת דיבור כלשהי על רגשות מכבידים יכולה לפתור את המצוקה. אולם, כפי שראינו, חוויית הטראומה עצמה חוסמת את האפשרות לעשות זאת. גם אם נְפתֵחַ תובנות והבנות עמוקות, עדיין, המוח הרציונלי נותר משותק ואינו מסוגל "לשכנע" את המוח הרגשי להשתחרר מן המציאות הפנימית שלו. שוב ושוב אני מתרשם עד כמה קשה לאנשים, שחוו זוועות שאין לתארן, להעביר לזולת את מהות חווייתם. קל להם הרבה יותר לדבר על מה שנעשה להם — לספר סיפור של קורבנוּת, של נקמה — מאשר להבחין במציאות של חווייתם הפנימית, להרגיש אותה ולנסחה במילים.

סריקותינו הראו כיצד האימה שחוו מתמשכת, וכיצד היא עלולה להיות מופעלת על ידי היבטים רבים מספור של המציאות היום־יומית. הם לא הצליחו לעשות אינטגרציה, לשלב את החוויה לתוך זרם חייהם. הם המשיכו להיות "שָם", ולא ידעו כיצד להיות "כאן" — לחיות בהווה באופן מלא."

*

"המוח הזוחלי והמערכת הלימבית הם יחד מה שאכנה לאורך ספר זה "המוח הרגשי". המוח הרגשי מצוי בליבת מערכת העצבים המרכזית, ומשימתו העיקרית היא לשמור על רווחתנו. אם הוא מזהה סכנה, או הזדמנות מיוחדת — למשל, בן זוג מבטיח — הוא מתריע באמצעות הפרשת הורמונים. התחושות הגופניות הנובעות (מבחילה קלה ועד לפאניקה לופתת בחזה) יפריעו לְמה שהנפש עוסקת בו באותו רגע, ויניעו אותנו — באופן גופני או נפשי — לכיוון אחר. לתחושות אלה, גם בצורתן הקלה ביותר, יש השפעה עצומה על ההחלטות הקטנות והגדולות שנעשה בחיינו: מה נבחר לאכול, איפה אנו אוהבים לישון ועם מי, איזו מוזיקה נעדיף, אם אנו אוהבים לעסוק בגינון או לשיר במקהלה, עם מי נתיידד ואת מי נְתעב.nnארגון התאים והביוכימיה של המוח הרגשי פשוטים יותר מאלה של הנֵאוֹ־קוֹרְטֶקֶס, או המוח הרציונלי, והוא שוקל את המידע הנכנס באופן גלובלי יותר. בעקבות זאת, הוא קופץ למסקנות בהתבסס על השוואות כלליות מאוד, בניגוד למוח הרציונלי, שממיין את המידע באמצעות מערכת אפשרויות מורכבת (הדוגמה הקלאסית היא של אדם שנרתע באימה כשהוא רואה נחש — ואז מגלה שזה בסך הכול חבל מגולגל). המוח הרגשי מפעיל תוכניות הימלטות מתוכנתות מראש, כגון תגובות ה"הילחם־או־ברח". אלה תגובות שריריות ופיזיולוגיות אוטומטיות, שמופעלות ללא כל מחשבה או תכנון מצדנו"

*

"איתותי הסכנה של האמיגדלה מעוררים שחרור הורמוני דְחק רבי־עוצמה, ובכלל זה קורטיזול ואדרנלין, אשר מגבירים את קצב הלב, את לחץ הדם ואת קצב הנשימה, ומכינים אותנו להילחם או לנוס על נפשנו. כאשר הסכנה חולפת, הגוף חוזר למצבו הנורמלי מהר למדי. אך כאשר ההתאוששות חסומה, הגוף דרוך כולו להגנה עצמית, מה שגורם לאנשים להרגיש חסרי שקט ובעוררות גבוהה."

*

"ב-PTSD, האיזון ההכרחי הזה בין האמיגדלה (גלאי העשן) וקליפת המוח הקדם־מצחית המרכזית (MPFC, מגדל השמירה) מתערער באופן קיצוני, מה שמקשה מאוד לשלוט ברגשות ובדחפים. הדְמָיוֹת מוחיות של אנשים המצויים במצבים רגשיים סוערים מראות כי פחד, עצב וכעס עזים מגבירים כולם פעילות באזורים מוחיים שמתחת לקליפת המוח, הקשורים לרגשות, ומפחיתים במידה רבה את הפעילות באזורים שונים של האונה הקדמית, בייחוד ב-MPFC. כאשר זה מתרחש היכולות המעכבות של האונה הקדמית קורסות, ואנשים פשוט "מאבדים את זה": הם עשויים להירתע מכל צליל חזק, להיתקף בזעם בתגובה לתסכול קל או כשמישהו  נוגע בהם.

התמודדות יעילה עם דחק תלויה בהשגת איזון בין גלאי העשן למגדל השמירה. אם תרצו לשפר את תגובותיכם הרגשיות, המוח נותן לכם שתי אפשרויות: תוכלו ללמוד לווסת אותן מלמעלה־למטה, או מלמטה־למעלה."

*

"הכרת ההבדל בין ויסות מלמעלה־למטה או מלמטה־למעלה הכרחית להבנת דְחק טראומטי ולטיפול בו. ויסות מלמעלה־למטה כרוך בחיזוק יכולתו של מגדל השמירה לשלוט בתחושות הגופניות. מדיטציה קשובה ויוגה עשויים לסייע בזה. ויסות מלמטה־למעלה כרוך בְּכִיוּל־מחדש של מערכת העצבים האוטונומית (שכפי שראינו, יוצאת מגזע המוח). אל מערכת העצבים המרכזית אנו יכולים להגיע באמצעות נשימה, תנועה או מגע. נשימה היא אחד מתפקודי הגוף הבודדים שמצויה גם תחת שליטה מודעת וגם תחת שליטה אוטונומית. בחלק 5 של ספר זה נחקור טכניקות ספציפיות לשיפור הוויסות, הן מלמעלה־למטה והן מלמטה־למעלה."

*

"פסיכיאטרים מכנים תופעה זו אַלֶקְסִיתִימִיָה — ביוונית: רגשות שאין עבורם מילים. ילדים ומבוגרים רבים שחוו טראומה פשוט אינם מסוגלים לתאר מה הם מרגישים, משום שאינם מסוגלים לזהות את משמעות תחושותיהם הגופניות. הם עשויים להיראות זועפים, אך יכחישו שהם כועסים; הם ייראו מפוחדים, אך יאמרו שהם בסדר. חוסר היכולת לפענח מה מתרחש בגופם גורם להם להיות מנותקים מצורכיהם, והם מתקשים לטפל בעצמם, למשל לאכול בכמות הנכונה ובזמן הנכון, או לישון כפי שהם צריכים."

*

"קורבנות טראומה לא יוכלו להחלים עד שיכירו את תחושות גופם ויתיידדו עמן. לפחֵד פירושו לחיות בגוף שתמיד עומד על המשמר. אנשים כועסים גרים בגוף כועס. גופם של קורבנות התעללות בילדות תמיד מתוח ומתגונן, עד שימצאו דרך להירגע ולהרגיש ביטחון. כדי להשתנות, אנשים צריכים להיעשות מודעים לתחושותיהם ולאופנים שבהם גופם נמצא בקשר עם העולם סביבם. מודעות עצמית גופנית היא הצעד הראשון לשחרור מעריצות העבר."

*

"כפי שציינתי בפרק הקודם, חוקרי הִתקשרוּת הראו כי הדמויות המטפלות שלנו בראשית החיים לא רק מאכילות, מלבישות ומנחמות אותנו כשאנו עצובים; הן גם מעצבות את האופן שבו מוחותינו המתפתחים תופסים את המציאות. האינטראקציות שלנו עם המטפלים בנו מלמדות אותנו מה בטוח ומה מסוכן; על מי אפשר לסמוך ומי יאכזב; מה עלינו לעשות כדי שצרכינו יסופקו. מידע זה מגולם בשְתִי ועֶרֶב של חיווט מוחנו, ויוצר את דפוס החשיבה שלנו על עצמנו ועל העולם סביבנו. מפות פנימיות אלה יציבות לאורך זמן, באופן מעורר השתאות.

עם זאת, אין פירוש הדבר שהמפות אינן יכולות להשתנות בעקבות התנסוּיוֹת. יחסי אהבה עמוקים, בעיקר בגיל ההתבגרות, כאשר המוח עובר שוב תקופה של שינוי מואץ, יכולים לשנות אותנו באמת ובתמים. כך גם לידת ילד, מכיוון שלעתים קרובות תינוקותינו יכולים ללמד אותנו איך לאהוב. מבוגרים, שעברו התעללות או הזנחה בילדותם, עדיין מסוגלים ללמוד את היופי שבאינטימיות ובאמון הדדי, או לחווֹת חוויות רוחניות משמעותיות שפותחות בפניהם יקום נרחב. ולהפך — מפות ששורטטו בילדוּת שלא היה בה מתוֹם, עלולות להתעוֵות בעקבות תקיפה או אונס בבגרות, כך שכל הנתיבים יתוֹעֲלוּ מחדש אל מחוזות של אימה או ייאוש."

*

ולבסוף –
"בספרו שבעה עמודי חוכמה כתב ת.א. לורנס (לורנס איש ערב) על חוויות המלחמה שלו: "למדנו שיש כאבים חדים מדי, יגונות עמוקים מדי, התעלויות־נפש מרומְמות מדי מכדי שנוכל אנו, בני־החלוף, לרשום אצלנו. כשהרגש הגיע לשיא כזה, הנפש נחנקה; והזיכרון הפך לבן, עד שהנסיבות חזרו לשגרה.""

מחשבה אחת על “סקירה קצרה על הספר 'נרשם בגוף'

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s