דברים ליום העצמאות 2021

יום העצמאות 2021. נראה לי שאפשר לעשות סיכום של הישראליות, אך אינני יודע איך לעשות זאת, הדבר גדול ממני. מה שבכל זאת נראה בבירור הוא שמדינת ישראל הגיעה לקו פרשת המים, ואחרים יגידו – לפתח האבדון.
קודם כל זה מתבטא בארבע מערכות בחירות רצופות, או כמעט רצופות, בלי הכרעה. נראה שהעם מפוצל לשני חלקים, שלובשים את הצורה 'כן ביבי' או 'לא ביבי'. אבל ביבי הוא רק אדם אחד, לא יכול להיות שהכול מתמקד רק בו. נראה שיש כאן חיצוי ושסע עמוקים יותר.
מצד אחד ניצב עם ישראל השמאלי, או כפי שהוא נקרא היום – גוש המרכז. למה מרכז? כי בתפיסתם זו 'ארץ ישראל הישנה והטובה', שבעבר הייתה המיינסטרים, והיום מאבדת את מרכזיותה.
מצד שני נמצא מחנה הימין, שהוא ברובו דתי יותר, או קרוב יותר לדת ולמסורת ישראל, ולדעת אבישי בן חיים, בטענה שיש רבים החולקים עליה, אך שיש בה גם הרבה אמת – הרי שגם הציבור המזרחי בארץ מזדהה יותר עם חלק זה.
הצד הראשון מדגיש ערכים דמוקרטיים, של צדק, שוויון, וגם, לאחרונה – נקיון כפיים והיעדר שחיתות. הצד השני מדגיש יותר ערכיים של יהדות – שמירה על הדת, וגם על שלמות הארץ. המדינה מוגדרת כ'יהודית ודמוקרטית', אך מאז ומתמיד ערכים אלה עמדו בסתירה, והסתירה המובנית הזו היום מתגלעת ומתפוצצת בפרצופנו.
במאמרי בבלוג התנ"ך שלי השוויתי זאת לשמות ישראל ויעקב. יעקב הוא החלק הדתי, וישראל – הלאומי. אך יעקב גם נודע במעשי המרמה שלו. ואכן, חלק ניכר בישראליות נסמך על ערמומיות שכזו. 'אל תהיה פראייר', 'סמוך' וכיוב', כבמסורת הגשש החיוור. גם בבלוג השירים שלי יש שיר על כך. מצד שני, ישראל הוא מלשון יושר.
יפה, זו המפה, ואיני יודע איך לפתור אותה. אך יש עוד כמה דברים שצריך לציין.
ראשית, השנאה, והיא הדדית. מחנה השמאל, בחלקו הגדול ממש שונא ומתעב את ביבי ואת תומכיו, כלומר 'הביביסטים'. ועיתונאים שמזדהים איתו נקראים 'שופרות'. כן, יש להם שמות מקוריים לכל דבר. אך גם מחנה הימין שונא ובז ל'שמאלנים', וקורא להם 'בוגדים', 'חמוצים' וכן הלאה. כן, גם להם יש שמות מקוריים. מי שנשאר בתווך – אין לו סיכוי. זהו שדה-מערכה, ועליך לתפוס צד. כביכול. ושוב, אין בידי התשובה כיצד לשכך שנאה יוקדת זו.
שנית, המיאוס. בתוך כל הדברים האלה, נראה שהתרבות בפשיטת רגל. בערוצים המסחריים בטלוויזיה לא משדרים כמעט שום דבר בעל ערך, רק ריאליטי ירודים. 'ועמי אהבו כן, ומה תעשו לאחריתה'. גם בנטפליקס, המוצא הלא-ישראלי המשווק כאן, משודר בדרך-כלל רק זבל מעובד. רק מדי פעם צצה שם איזו סדרה נסבלת. ועכשיו לכל זה נוספה צרת הקורונה, ועימה צניחה בהוצאות הספרים ועצירה מוחלטת של הקולנוע. שממה תרבותית.
על הספרות אין ביכולתי לדבר, אך לפי הרושם שלי כבר שנים לא התפרסם כאן משהו ראוי באמת. וראיתי שאין זה רק הרושם שלי, אלא גם של אנשי ספרות מביני-עניין מסוימים. ואתה שואל את עצמך – למה?
ועוד בספרות – לספרות הארצישראלית המקורית היו שלושה נסיכים – א.ב. יהושע, דויד גרוסמן ועמוס עוז. את יהושע כמעט לא קראתי, וממה שקראתי לא מאוד התרשמתי. את ספרו האחרון 'המנהרה' לא הצלחתי לסיים. את גרוסמן גם איני אוהב, ומעולם לא הצלחתי לסיים ספר שלו, למרות שניסיתי מספר ספרים. את עוז דווקא אהבתי, ונהניתי בעיקר מ'מיכאל שלי', 'סיפור על אהבה וחושך' ו'הבשורה לפי יהודה' שלו, וכן מספרי העיון, אך לאחרונה הוא 'נשחט' בידי בתו, למרבה עוגמת הנפש. עוגמת הנפש (לגביו) היא כפולה, כי מלבד היותו סופר מוביל, הוא גם היה איש-רוח מוביל, ומוביל מחנה השלום. אם נרחיק לכת נוכל לטעון שעצם הקריאה לשלום מפיו ומפי בני דורו – הייתה צבועה ונגועה, ואולי לכן לא הצליחה. אנו מנסים להימנע ממסקנה זו בכל מחיר, ובין היתר מכתימים את שמה של בתו גליה בשל כך, וסביר שינהגו כך גם כלפיי דבריי, אך אלה דברים שקשה להימנע מלחשוב אותם. ספרה של גליה הזכיר לי את המערכון של 'היהודים באים' על הקיבוץ, שבאסיפת החברים מדברים על ערכים גבוהים של שותפות, שוויון וסוציאליזם, אך כשמגיעים הילדים לחדר הם לא יודעים כיצד להתייחס אליהם, ומגרשים אותם לחדרם. 'רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם'.
אם כך נראה לי שכל הישראליות הזו, של הצבר – כפי שכתב עליו הסוציולוג עוז אלמוג, של יפי הבלורית והתואר, של נזכור את כולם, של שיר הרעות, של כל הדברים שהכרנו וגדלנו עליהם, ולא אוכל למנות את כולם – נראה שהישראליות הזו אבדה לבלי שוב. אין עוד עם ישראל אחד, אלא עם ישראל למחנותיו. גם אין עוד אהבת האדמה, על תלמיה וטרשיה, אלא יש דור מודרני, עם אייפד ועם פלייסטיישן. הנסיונות הנואשים של הימים האחרונים – יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות – חידדו לי תמונה זו מאוד. למשל טקס המשואות – רבים לא צפו בו, או שסלדו ממנו. ובאמת היה זה מופע מביש ומחפיר. ועל השירים בכלל אינני רוצה לדבר.
אז האם יש תקנה למצב זה? כאמור – איני יודע. הלוואי שההחרפה היא רק תופעת-לוואי של משבר הקורונה, וזה יחלוף. הלוואי. או שההחרפה היא אכן בגלל ביבי שפילג ושיסה את העם, וכשהוא יעזוב את תפקידו הרוחות ירגעו. הלוואי. אך למעשה, כאמור, נראה לי שהמשבר חמור יותר.
כבר עכשיו לפי ספירת המנדטים לגוש הימין כ-75 מנדטים, בעוד מפלגות השמאל המובהק מחזיקות 14 מנדטים בלבד. העם זז ימינה, וזה לא צריך להפתיע אותנו. זו גם תוצאה של המדיניות הישראלית, שקברה את תהליך השלום במו ידיה – כפי שהראה דימיטרי שומסקי בביקורתו על הספר של חיים רמון במוסף הארץ של יום העצמאות, וגם, מה לעשות, גוש הימין מתרבה יותר, עם דגש על החרדים והדתיים-לאומיים. השינוי הוא גם שינוי דמוגרפי בלתי-נמנע.
ואגב, גם סוגיית החרדים צריכה להיות נדונה תוך התחשבות במצב הדמוגרפי הזה. אם המצב היום, של בני ישיבות הפטורים מגיוס ושאינם עובדים, הוא אינו תקין, הרי שלפחות הוא נסבל. אך עוד מספר שנים לא רב, המצב הזה גם לא יהיה נסבל כלכלית. לא תהיה אפשרות לפרנס אותם. מה גם שרבים מבעלי היכולת, שרובם נמצאים במחנה השמאל-מרכז, פשוט יעזבו את הארץ למקום נוח יותר, כפי שמפצירים בהם אנשי הגוש השני השכם-והערב.
ובכן, זה המצב, כפי שאני רואה אותו, וצריך לתת עליו את הדעת. אך כרגע אני לא רואה אף אחד בזירה הפוליטית שעושה זאת, ואיני רואה צעדים שננקטים לתיקון המצב, אלא אדרבא – עוד שנאה, עוד פילוג, עוד שחיתות, עוד חוסר צדק. לכן, לסיכום, ביום העצמאות הזה תחושתי היא שאנו נמצאים בפני שוקת שבורה, וגם לפני חילוף משמרות.

צר לי מאוד שאלו פני הדברים ואין בפי בשורה משמחת יותר. ואולי עוד הכול יתהפך לטובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s