עניתי לשאלה של חבר בפייסבוק, שפרס אופציות שונות לפתרון הסכסוך האזורי כאן. לא התפתח דיון. תיהנו גם אתם. זו תשובתי –
טוב, שאלה יפה. בהתחלה רציתי להגיד שכל זה עכשיו כלל לא עומד על הפרק, אבל הזהרת שיש להגיב עניינית, וגם ניסחת את האופציות בצורה יפה, אז אענה. אני בעד הפתרון הישן והטוב 'שתי מדינות לשני עמים', כולל חילופי שטחים ושמירה על גושי ההתיישבות. זה יתכן. באשר לכך שזה נוסה בשנות התשעים על-ידי רבין ונכשל – ובכן, זה לא מדויק. כי מעולם הדבר לא נוסה בצורה מלאה. וגם אם היו מהמורות בדרך, זה לא פוסל את הדרך הזו מעיקרה. להערכתי, אין כל דרך טובה וריאלית אחרת. ועוד – ראה עתה, שבכל כל המהומות בארץ ומעזה – הרשות הפלסטינית נשארה יחסית שקטה. כלומר, אפשר להגיע להבנות ולרגיעה, וזה כדאי לנו. נקודת המוצא שלי היא, כי כל תושב זכאי לאזרחות מלאה, על כל המשתמע מכך. דבר אלמנטרי למדי. כדי להגיע לכך יש שתי דרכים מרכזיות – האחת היא זו שהזכרתי קודם, חלוקת הארץ. והשנייה היא סיפוח ואיזרוח מלא של כל התושבים. יש אנשים דווקא בשמאל הקיצוני שתומכים בכך. ובימין תומכים בסיפוח, רק בלי מתן זכויות – מה שלא עונה על הקריטריון שהצבתי קודם, וגם לא יתקבל בעולם, וממילא לא יפתור שום בעיה. אבל גם סיפוח עם איזרוח הוא לדעתי לא פתרון טוב. ראשית, כי השנאה בין העמים רבה מדי, ושנית, כי כך המדינה תאבד את זהותה היהודית, וגם אם יש אנשים האדישים לכך, הרי שרוב תושבי הארץ היהודים לא רוצים בכך. לבסוף, באשר להצעה של ד"ר קידר – הגבתי לו בסרטון הוידאו המפרט את דבריו, אוכל לחפש את התגובה. בגדול, קידר מציע מעט מדי, מה שבוודאי יידחה על-ידי הערבים, ולא יפתור את הסכסוך.
(פוסט שכתבתי מיד בתחילת המשבר הנוכחי, אבל השהיתי אותו כדי לא להלהיט את הרוחות. אבל בינתיים רבים אומרים דברים דומים, כך שאיני מחדש דבר, ובכל זאת אעלה אותו עכשיו. תובנה אחת שנוספה – ביחס למהומות אצל ערביי ישראל – ובכן, גם זה היה באוקטובר 2000).
פתאום הכול מתבהר. כן, דווקא עכשיו, כשהתותחים רועמים, וכל כלי התקשורת מיישרים קו עם תופי המלחמה הישראלים. ודאי, ישראל צריכה להגן על עצמה, ביטחון לפני הכול – אין חולק על דבר זה. אבל מאיפה הכול התחיל? פשוט מאוד – ביום שישי, 7.5.2021, נכנסו כוחות משטרה למסגד אל אקצה, במתחם הר הבית, זרקו רימוני הלם בתוך המסגד, גרמו לעשרות פצועים, התקיפו גם מרפאה, והכול בזמן הרמדאן. מי שעשה זאת ידע היטב שהגפרור הזה יצית להבה. אני עצמי ידעתי זאת ואף אמרתי זאת בשבת. זה היה צפוי וברור. ולזה נוספה עוד מתיחות סביב יום ירושלים ומצעד הדגלים, ומניעת הגעת מתפללים להר בליל אל קאדר, חגם המקודש. ואכן, ההסלמה לא איחרה לבוא – טילים מעזה, והתפרעויות של ערביי ישראל. האם העיתוי מקרי? – ממש לפני השבעת 'ממשלת השינוי', בלי הליכוד? אני סבור שלא, וכן סבורים כותבים שונים ברשתות החברתיות. אבל לפחות בסבבים קודמים, מי שהעלה סברות כאלה מיד הושתק בתוקפנות. הרי אלו דברים שאין להעלות על הדעת! בכלל, בזמן מלחמה וסכנה יש לשתוק ולצופף שורות. האם אנחנו לא זוכרים קולות אלה? זוכרים היטב. אך מה לעשות שהמציאות היא כזו, כפי שהוצג לעיל. ומה עוד חוזר? ההפצצות בעזה. מאז אתמול לפחות 11 ילדים מתו בהתקפות חיל האוויר. האם זה מוצדק? להערכתי – לא. אבל לפחות על סמך סבבים קודמים – הרי בישראל אסור לומר דבר כזה. צה"ל פועל ללא רבב, ואין לחלוק על כך. והנה, בית הדין בהאג דווקא כן חשב שיש לחקור את התנהגות צה"ל במבצע הקודם בעזה. אבל הוא הרי מוטה ואנטישמי, ואוי למי שיצדד בו! אפילו חברים במר"צ גמגמו כאשר שאלו אותם על כך, ואני מבין אותם. אבל עכשיו זה די ברור – אין מקום להרג זה, ומראש היה אפשר למנוע את כל ההסלמה.
מר"צ תמיד אמרה שהפתרון יכול לבוא רק בהידברות ובדרכי שלום, אך היא מפלגה קטנה ומנודה, ורק בלעג ובגידופים היא זכתה על דבריה הנכוחים. להט היצרים הפטריוטי, ובמיוחד בעת צרה, תמיד יהיה חזק יותר. ומנהיגי הימין יודעים זאת היטב.
מי עוד ממנהיגי הימין? אריאל שרון. ב-28.9.2000 אריאל שרון עלה להר הבית והצית את האינתיפאדה השנייה. בכך הוא בלם את מהלכי השלום של אהוד ברק. מה שקורה עכשיו זה רק שידור חוזר של אותו תרגיל. שוב כניסה למסגד אל אקצה מבעירה להבות, במה שיכול להתפתח לאינתיפאדה שלישית, אם לא יידעו לכבות את הלהבות מהר.
כל ישראלי יודע שמסגד אל אקצה, או מתחם הר הבית, הוא חבית חומר הנפץ של המזרח התיכון. שוב ושוב אומרים את זה, זה לא נעלם מאיש. לכן מי שמדליק גפרור בקרבת חבית חומר הנפץ הזו יודע טוב מאוד מה הוא עושה.
לכן אני מקווה שתקום בהקדם ממשלת השינוי המיוחלת, בתקווה שלא תהיה פירומנית כקודמתה, שתשקיט את הלהבות הבוערות עכשיו, ושתשכיל לפנות לדרך אחרת, מועילה יותר.
נתחיל בתו הירוק – האם יש בו היגיון? נראה. אמרו שהחיסון יעיל ל-95 אחוז מהמקרים בערך. ומבין 5 האחוז הנותרים קיים רק סיכון להידבק בקורונה, בעוד ידוע ש-98 אחוז מהנדבקים, חולים בצורה קלה, ורק כשני אחוזים מגיעים לכלל סיכון. כלומר, מדובר באחוז מזערי של אנשים שחשופים לסיכון. האם זו עילה מספקת להגביל את תנועתם ופרנסתם של אחרים – כמיליון אנשים שבחרו לא להתחסן? בצורה חד-משמעית – לא! וזה עוד לפני שאני נכנס לעניין האם הפרדה כזו היא לגיטימית כלל-ועיקר, כשגם כאן התשובה כנראה היא לא. ונזכיר – ישראל היא המדינה היחידה בה מתרחש דבר כזה.
אז מה קורה פה? פשוט – מדיניות לא הגיונית. אבל זה לא צריך להפתיע אותנו, שהרי מתחילת משבר הקורונה המדיניות הייתה לא הגיונית. כל יום אנשים שאלו – מה ההיגיון בצעד זה, או צעד אחר? מה ההיגיון? אין היגיון! זה בדיוק יסוד כל השיטה, שבנויה על הפחדה ועל מידע חלקי ושגוי.
ובאותו האופן קורה עם נפגעי החיסון. יום-יום אני קורא טקסטים מחרידים של נפגעי-חיסון, שאין להם שום אינטרס חיצוני. אבל בתקשורת הממוסדת עד לאחרונה – שום מילה על כך. ולאחרונה – קצת מטפטפים נתונים על בעיות, אך בצורה חלקית ביותר.
מה קורה פה? יש פה הכחשת-מציאות, הפקרת פצועים, ויישור קו עם השלטון.
האם זה צריך להפתיע אותנו? להערכתי – ממש לא. הרי זו המדיניות הישראלית הננקטת בפועל בישראל של השנים האחרונות גם בנושאים אחרים, ובראשם הנושא הישן והמעיק – הסכסוך עם הפלסטינים.
גם כאן, בנושא הפלסטינים, לתנועת הליכוד, שעתה בשלטון, אין שום דבר הגיוני לומר. ולכן באמת הם אינם אומרים דבר, ואפילו מצע אין להם. מה אתם רוצים לעשות עם שניים וחצי מיליון פלסטינים בשטחים? לספח אותם בלי זכויות? – זה לא מוסרי והעולם לא יאפשר זאת. לספח אותם עם זכויות? – בכך ישראל תחדל להתקיים כמדינה יהודית. ואכן, אין טוענים את שני דברים אלה. מה כן? שתיקה. שתיקה ומשיכת זמן, והאשמת הצד השני שלא בצדק. 'אין פרטנר', אומרים, אך אפילו הידברות אין, וכפי שמראה חיים רמון בספרו האחרון, לפי ביקורת שקראתי עליו – אמנם 'אין פרטנר', אבל דווקא מהצד הישראלי. אבל בינתיים אנשים מרוויחים יפה, יושבים בבתי קפה וטסים לחו"ל, אז למה לפתוח את זה עכשיו? למי אכפת עכשיו מהפלסטינאים הסובלים ונעדרי הזכויות? מה גם שהמצב הביטחוני די טוב, ואין ממש פיגועים. וגם זה מעגל – כשהמצב הביטחוני גרוע – אין על מה לדבר, וכשהמצב הביטחוני טוב – אין בשביל מה לדבר. ועמי אהבו כן, ולכן חל סחף גדול לכיוון הימני של המפה, והגוש השמאלי הלך והצטמק, וכמעט נעלם. אך האם יש כאן אמת? האם יש כאן צדק? האם יש כאן היגיון? האם יש כאן פתרון? כאמור – לא ולא ולא ולא.
אז עתה, כשחוסר ההיגיון מתפרץ עלינו גם בכיוונים נוספים – באופן הטיפול הקורונה, ובחוסר הטיפול בנפגעי החיסון – אל נתפלא. אנו קוצרים את אשר זרענו.
אדם בצלם אלוהים, מאת תומר פרסיקו. ידיעות, 2021, 344 עמ'.
הבריאה בצלם אלוהים היא רעיון מכריע בתרבות, אך בתנ"ך היא מופיעה בשלושה מקומות בלבד, כולם בפתיחת ספר בראשית. הפסוק הראשון, המפורסם והבסיסי, מופיע כבר בפרק הראשון –
פרסיקו לא מציין זאת, אך לפי המחקר פרק זה שייך למקור הכוהני, וכן גם המובאות הבאות. אני תמיד ראיתי בכך דבר מתמיה, שהרי מקובל לומר שהמקור הכוהני מתרחק ביותר מהגשמת האל, הרבה יותר ממקורות E ו-J, ואולי גם יותר מהמקור הדברימי. אם כך, כיצד מופיעה בו הגשמה כזו – לפחות במבט ראשון – כבר בהתחלה? אשאיר שאלה זו פתוחה.
כלומר, גם כאן מודגש שהבריאה היא 'זכר ונקבה'. ובפסוק השלישי אף חוזרת המילה 'צלם', אלא שהפעם זה צלמו ודמותו של אדם, שמועבר לבנו שת, כך שאולי יש לכנות זאת 'צלם אנוש', ולא 'צלם אלוהים'. בין לבין נזכיר, כי לפי סיפור הבריאה השני, בבראשית ב-ג, אין שוויון בין המינים, אלא חווה היא 'עזר כנגדו', ונלקחה מצלעו של אדם. לא ראיתי שפרסיקו מתייחס לזה. והרי דווקא נרטיב זה הוא שקבע את רוב מהלך ההיסטוריה האנושית.
והמקור השלישי הוא בפרשת נח, כשלאחר צאתו מן התיבה נאמר לו –
שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם. בראשית ט, ו
כלומר, כאן רעיון 'צלם אלוהים' מקושר לאיסור רציחת אדם.
אמנם, כאן 'בצלם' מפורש בדרך-כלל 'בצלמות', כלומר בחושך, אך היו מפרשים שפירשוהו אחרת גם כאן.
בשאר המקומות שבהם מוזכרת המילה 'צלם' בתנ"ך, הכוונה היא לצלם-אלילי, כלומר לפסל-אל. והרי דבר הוא, שאותה מילה – 'צלם' – מתייחסת גם לדבר המקודש ביותר, וגם לדבר הנדחה ביותר!
פרסיקו מוסיף ואומר, כי בריאה בצלם מופיעה אף במקורות אחרים מהמזרח הקדום, אלא ששם היא מוגבלת למלך או לנבחרים, וכאן היא משותפת לכל אדם. זה אכן חידוש רדיקלי הנמצא בתנ"ך.
מעבר לכך, מיתוסים שונים מספרים על בריאה מחלקים שונים. כך, למשל, אפלטון מספר על אנשים שנולדו מזהב, מכסף, מברזל ומנחושת, ובהתאם לכך הם מקבלים תפקידים במדינה האוטופית שלו. גם במיתוס ההודי יש סיפור דומה, ובהתאם לכך מבוצעת החלוקה לקאסטות השונות. המיתוס התנ"כי, כך נראה, הוא שונה, אף כי צריך להודות, כי גם בישראל קיימים מעמדות – כהונה, לוויה וישראל, והעם כולו מועמד מעל כל העמים האחרים, כידוע.
ולשאלה שהשארתי פתוחה – כידוע, בתחילת ספר בראשית (פרקים א-י) ניתן למצוא הרבה עקבות של מיתוסים קדומים והתפלמסות איתם. ובכן, יתכן שגם הנאמר על 'צלם אלוהים' הוא אינו אלא התפלמסות עם נושא זה המופיע בתרבויות אחרות.
*
ובכן, זו ההופעה של 'צלם אלוהים' בתנ"ך, אולם מה משמעותו? משמעות מתקבלת על-ידי פרשנות, וכאן ישנם שני נתיבים מרכזיים – של חז"ל ושל הנוצרים.
את גישת חז"ל לנושא כבר חקר יאיר לורברבוים, והוא הראה שהם הבינו אותו כגוף הפיזי של האדם. כך ציוו 'ברור לו מיתה יפה' – שלא יתבזה הגוף, וכך, למשל, מסופר על הלל שכשהלך להתקלח אמר שהוא הולך לעשות מצווה, שהרי הוא 'איקונין של מלך', כלומר נברא בצלם.
רק מאוחר יותר, בסוף ימי הביניים, במאה ה-12, כתב הרמב"ם את ספרו הגדול 'מורה הנבוכים', ובו הורה כי צלם אלוהים הוא תבונת האדם, ובדרך זו או דומה לה הלכו גם אחריו. יש מהפרשנים היהודים שפירשהו כיכולת הבחירה, ויש ככוח היצירה, וכן הלאה – כולן איכויות רוחניות. אלא שפרסיקו לא מתעכב על כך.
הנוצרים, לעומת זאת – ובעיקר פאולוס – הבינו זאת כאדם הפנימי. מכאן גם ההדגשה של האמונה ולא המעשה, בניגוד ליהדות, המבוססת על קיום המצוות. למעשה, הדברים קצת יותר מורכבים, כי אני זוכר שנאמר שם שישוע עצמו הוא צלם אלוהים, והוא בלבד, כך שהמירב שאפשר לעשות הוא להידמות לו, ובכך להתבשם מאיכות זו – ואכן 'חיקוי האל' היא דרך נוצרית מרכזית – או פשוט שיש לחיות בקהילה נוצרית, שבה שורה רוחו. אך איני די בקי בנושא זה, לכן אניח לו כרגע.
*
עד כאן סקרתי דברים המופיעים רק בחלק הראשון בספרו של פרסיקו, שנקרא 'עצמיות'. אלא שלאחריו באים עוד ארבעה פרקים, שכותרותיהם הם – חירות, מצפון, שוויון, משמעות. כאן פרסיקו פורש מניפה היסטורית רחבה מאוד – המזכירה בהיקפה את ספריו של פרופ' יובל נח הררי – שלא אוכל להציג את כולה, אך אנסה לתת דוגמה קצרה לכל חלק.
עבדות – אם כל בני האדם נולדו שווים, הרי שאין מקום לעבדות. אך זו התקיימה תקופה ארוכה. היא נמצאת הן ביהדות, אם כי בתנאים נוחים יחסית לעבד עברי, והן בנצרות, למרות שלפי פאולוס, באמונה 'אין עבד ואין בן חורין'. רוחנית אולי אין, אבל מעשית יש. וכך כמובן הייתה העבדות בארה"ב מאות בשנים, על-ידי אנשים נוצרים. אולי יש כאן עוד דבר חשוב לומר, אך איני זוכר כרגע. ובכל אופן, האידיאל של החירות כבר גלום ברעיון הבריאה בצלם.
מצפון – אם האדם הפנימי הוא צלם אלוהים, בגישה הנוצרית, הרי שגם יש לו חוש מוסרי עצמאי, והוא יכול להכריע בעצמו בין טוב ורע. לוק קישר זאת ל'חוק הטבעי' – חוקי מוסר טבעיים, שאינם משויכים לדת זו או אחרת. וזהו המצפון. כך, למשל, לותר תקף את שטרי-המחילה שנתנה הכנסייה הקתולית – ונשפט. נאמר לו שזו סמכות הכנסייה הנכבדת והוותיקה, ומי הוא שיימחה כנגדה? מנגד, אמר הוא, שהוא יישאר נאמן לאמת שלו, כלומר לצו מצפונו. זו מהפכה. זו הדרך שבה גם צמח ה'אינדיבידואל' המודרני, בעוד האדם העתיק היה חלק אורגני ממשפחתו ומסביבתו. ואולם, מעניין לדעת שבעברית הקדומה כלל אין מילה כזו 'מצפון'. זה חידוש של המתרגם בן המאה ה-12 אבן תיבון, ונכנסה לשימוש תדיר רק לאחר חידושה על-ידי אליעזר בן יהודה – כפי שמציין פרסיקו. ובאמת, נראה שאין לה הרבה מקום ביהדות המסורתית, הנסמכת על ציות לחוק, גם אם לא נרחיק לכת עד ישעיהו ליבוביץ' שקרא למצפון 'עבודה זרה'. ואולם, בדורות האחרונים היא מתחדשת. פרסיקו מביא ציטוט מהרב קוק, ולי זכור דיון נרחב בפער בין המצפון וההלכה בספרו הראשון של מיכה גודמן 'סודותיו של מורה הנבוכים'. אם נחזור רגע לתנ"ך, הרי שהדוגמה הטובה ביותר לסוגיה זו היא התנהגותו של אברהם, שמצד אחד בסיפור העקדה היה נכון להקריב את בנו בלי פקפוק – וקירקגור עשה מכך מטעמים, ומצד שני בסיפור הפיכת סדום דווקא כן התווכח עם אלוהים, לפי מה שנראה כמו צו-מצפונו. גם גודמן מביא דוגמה זו בספרו, ולא אוכל לפתור אותה כאן. פרסיקו מביא דוגמה זו בסיום דבריו בשם הרב פרופ' הרטמן.
שוויון – קו ישר וברור מוביל מרעיון הבריאה בצלם, של כל בני האדם, ועד רעיון השוויון, שהוא בסיס הדמוקרטיה, כפי שמובא במילים הידועות מתוך הכרזת העצמאות של ארה"ב – "מקובלות עלינו אמיתות אלה כמוכחות מאליהן, שכל בני-האדם נבראו שווים, שהבורא העניק להם זכויות מסוימות שאי-אפשר לשלול מהם, וביניהן הזכות לחיים, לחירות ולרדיפת האושר". וקו ישר מוביל מהכרזה זו להכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, שחוקק האו"ם בשנת 1948. ויש קשר בין רעיונות המצפון והשוויון ובין תהליך החילון, ועל כך להלן.
משמעות – פרסיקו מדגים את דבריו על-ידי שלושה הוגים – דקארט – עבורו התבונה הייתה ראייה לקיום אלוהים, ודרך המובילה להכרתו. טינדל – היה דאיסט, כלומר האמין באל רציונלי, ולא באל ההתגלות הלא-רציונלי. עבורו התבונה ייתרה את אלוהים כפועל בעולם, וסיננה את הדברים הלא-רציונליים שבמסורות הדתיות. ד'הולבך – היה אתאיסט, שאת ספרו החשוב 'מערכת הטבע' פרסם ב-1770. עבורו התבונה מייתרת את אלוהים מעיקרו. והאדם הוא מכונה משוכללת בלבד. (הוגה ישראלי שנראה שמחזיק בדעות דומות הוא מישקה בן דוד, ראו ספרו – 'החיים, האהבה, המוות'). עוד נקודה חשובה כאן היא קאנט, שדיבר על סובייקט אוטונומי רציונלי, שהוא זה שקובע את אופן התנהגותו, ואין הוא כפוף לחוקות-דת כאלו או אחרות. כמובן, הוא יכול לקבל אותן, אבל ההכרעה בידו. סיסמתו – 'העז לדעת'. זוהי בעצם מהפכת ההשכלה.
פרסיקו מציג הוגים אלה כדי להראות את התפתחותו של תהליך החילון שעבר העולם המערבי, שהוא קודם כל תהליך חילון של המדינה ומוסדותיה, ורק אחר-כך של האדם. כי הנה, גם היום רוב העולם המערבי עדיין מאמין באלוהים ואף שייך לזרם דתי כזה או אחר, שלא לדבר על העולם הלא-מערבי, שרובו-ככולו נשאר בדתיותו. אבל המדינה ומוסדותיה מחולנים לגמרי, ומקום הדת בחיים הצטמצם מאוד. פרסיקו קושר את החילוניות לעליית האינדיבידואל הריבוני ועליית התבונה, הרציונליות, כפי שתואר קודם.
*
עד כאן עיקרי הספר, בהפשטה גדולה, ללא התייחסות לסוף הדבר. עתה אציין, כי אותי עצמי נושא זה עניין מאוד, עד כדי כך שכתבתי עליו שני ספרים – את 'יסודות הבניין – על צלם אלוהים שבאדם ועוד', ואת המשכו – 'יהדות הומניסטית'. רבים מהרעיונות שמופיעים אצל פרסיקו מופיעים גם אצלי, אלא שאני הוצאתי את ספריי בהוצאה עצמית מצומצמת, אשר במילא אין לה חשיפה גדולה, וגם יש להודות שהספר של פרסיקו 'מקצועי' יותר, אחרי הכול. בכל אופן אציין רעיון אחד מהספר הראשון שהזכרתי –
אני זוכר שהשוויתי את רעיון הבריאה בצלם לעשרת הדיברות. חלק מההשוואות ברורות יותר, וחלק מעורפלות יותר. זה החלק הברור – ראשית, רעיון 'צלם אלוהים' מנוגד לרעיון השלילי של 'צלם אלילי' – ובאותו האופן שני הדיברות הראשונים מנגידים בין אמונה בה' מחד ובין שלילת האלילות מאידך. זה בסיס האמונה היהודית. שנית, בפסוק נאמר 'זכר ונקבה ברא אותם', כלומר הבריאה בצלם מקושרת לענייני עריות – והמצוות המקבילות לכך בעשרת הדיברות הן 'כבד את אביך ואת אמך', 'לא תנאף', ו'לא תחמוד אשת רעך'. שלישית, הפסוק בנח אומר 'שופך דם האדם – באדם דמו ישפך' – ובעשרת הדיברות המקבילה הברורה לכך היא – 'לא תרצח'. הדיברות הנותרים – לא תשא, לא תגנוב, לא תענה ברעך עד שקר והשבת – עניינם מורכב יותר.
אך עתה אני חושב שאולי הקבלה מוצלחת יותר היא לשלוש המצוות של 'יהרג ובל יעבור', לפי חז"ל – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. כאן ההקבלה ברורה מאוד, לפי מה שכתבתי למעלה. לפי הסתכלות זו, עבירות אלה נחשבות חמורות כל-כך, כי הן פוגעות בעצם יישותו של האדם, כלומר – בצלם האדם שלו.
בכל אופן, אסתפק בהוספת רעיון זה ורק אפנה בסיום לעוד 'מניפסט' שפרסמתי בעקבות ספרי הראשון.
*
לסיכום – חיכיתי מאוד לספר זה, ולא התאכזבתי. מדובר בנושא חשוב מאוד, הן בישראל כיום והן בכלל. ספרו הקודם של פרסיקו – 'מדיטציה יהודית', שכתבתי גם עליו, אמנם היה יסודי ומעניין, אך הרגשתי שהוא לא מביא לידי ביטוי את מלוא כישרונו של פרסיקו, שלפחות ברשתות החברתיות הוא דמות ציבורית בולטת מאוד. עתה אני מרגיש אחרת – ספר זה מביא לידי ביטוי עמוק ומרשים הן את גישתו הדתית של פרסיקו, והן את גישתו הפוליטית, השמאלית-הומניסטית.
לאחר תקופת יובש ארוכה בפרסום ספרים, שמחתי לקרוא ספר זה. זהו ספר רב-עניין ורב-חשיבות, כאמור. עם זאת, בכל זאת צריך להודות שלעיתים הוא ארכני מדי, ויד עורך הייתה עוזרת. כמו כן, כמה נושאים להערכתי לא נידונים כאן מספיק. ראשית – ההומניזם. פרסיקו מדבר על רציונליות, אינדיבידואליות, חילוניות ועוד, אך לא מספיק מקדיש מקום לרעיון ה'הומניזם' עצמו, כלומר – שימת האדם במרכז. כך לפחות לתחושתי. אולי מנגד ייטען כנגדי שכל אלה הם-הם ההומניזם, אבל להערכתי הדבר לא הודגש מספיק. ולראיה – המילה 'הומניזם' מוזכרת תשע פעמים בלבד, בכל הספר.
ושנית – הפמיניזם. גם לרעיון זה יש קשר הדוק לרעיון הבריאה בצלם, שהרי נאמר בו 'זכר ונקבה ברא אותם' – כלומר יש כאן דגם של שוויון מוחלט בין המינים, בניגוד למסופר בבראשית ב-ג. ואכן, המהפכה הפמיניסטית היא אחת המהפכות החשובות ביותר של זמננו המודרני. כמובן שהיא קשורה לרעיונות-הגג שהציג פרסיקו, אך להערכתי היה כדאי להקדיש לה עוד מקום.
אבל כל זה לא פוגם מחשיבותו ומעומקו של ספר זה, שמומלץ מאוד לקריאה לכל אחד, והלוואי ורעיונותיו יחלחלו ללבבות.
כמו כן, הייתי שמח לראות ויכוח מקומי בין פרסיקו ההומניסט ובין יובל נח הררי האנטי-הומניסט (בעיניי), למשל, או בין פרסיקו למישקה בן דוד האתאיסט-מטריאליסט, שהזכרתי קודם. הלוואי ויהיה.
*
והנה דברים שהוספתי אחרי האזנה להרצאה –
תיקון ליל שבועות שלי. כפי ששיתפתי בפוסט הקודם – הערב הקשבתי לשיחה של תומר פרסיקו, בעקבות ספרו, שקראתי וסקרתי, המדבר על רעיון צלם אלוהים המקראי. בשיחתו הוא מראה כיצד רעיון זה הוביל לרעיון זכויות האדם האוניברסליות, שלא היה פה תמיד, אלא ראשיתו במאה ה-12, אצל הוגים נוצרים, כתומס אקווינס ועוד, שזיהו את צלם אלוהים עם תבונת האדם. ומכיוון שלכל בני האדם צלם אלוהים תבוני זה, הם אמרו, מגיעות להם זכויות שוות. התוצא הראשון של הליך מחשבה זה היא המגנה כרטה, שנכתבה עוד במאה ה-12, ולאחריה באו, הרבה אחרי, הכרזות העצמאות של ארה"ב וצרפת, ולבסוף – ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, שנחתמה באו"ם ב-1948. עד כאן יפה, ועתה השאלות. השאלה שאני שאלתי ולא התייחסו אליה, כי כנראה שלא ראו אותה, היא – הרי ההוגים שקישרו בין צלם אלוהים לתבונה היו הוגים נוצרים, כאמור, אלא שבנצרות הקלסית, ובברית החדשה, צלם אלוהים הוא בעל מובן אחר (שצריך לדון מהו בדיוק), וכן הגישה הכללית כלפי התבונה היא גישה שוללת. לכן נראה יותר לומר שההוגים הנוצרים האלה שאבו את הרעיון הזה דווקא מהפילוסופיה, שהגיעה למערב באותו הזמן, ורק תלו את ההגות החדשה בפסוקים מקראיים קיימים (שגם אינם מרכזיים מאוד, יש להודות). ואם כך נשאר לנו עוד לחשוף מה המניע האמיתי להליך מחשבה זה, שהוביל לרעיון זכויות האדם, וכאמור רמזתי על כיוון אחד – הגעת הפילוסופיה למערב. אעיר רק עוד שזיהוי צלם האדם עם התבונה מופיע כבר אצל הרמב"ם, עשרות שנים לפני אקווינס, והוא בוודאי מושפע מהפילוסופיה היוונית, ובעיקר מאריסטו. והשאלה השנייה ששמעתי היא – אם אמנם צלם אלוהים הוא התבונה, אז מדוע שלא נאמר שמי שיש לו יותר תבונה, גם מגיעות לו יותר זכויות. מה דעתכם על שאלה זו? אני רק אוכל להעיר, שאכן ההגות הפוסטמודרנית, החל משנות ה-60, ערערה על המרכזיות של התבונה כמגדירה את האדם. אבל אם כך, מה הבסיס לשוויון הזכויות?
תנועת המוסר הליטאית – אישים ורעיונות, מאת בנימין בראון. אוניברסיטה משודרת, 2014, 178 עמ'.
ספר מעניין מאוד ומלמד מאוד, והפעם אסתפק בכמה ציטוטים. (הם רבים, ואני מקווה שאני לא מפר זכויות יוצרים. אם אתבקש, אסיר פוסט זה). (במחשבה שנייה, אשאיר אותו ליום אחד ואז אשמור לשימוש אישי בלבד).
בין תנועת המוסר לחסידות –
"מכאן ואילך – כשעוברים מ'מה לא' ל'מה כן' – נפרדות דרכיהן של שתי התנועות לגמרי. החסידות הדגישה בעיקר את 'אהבת ה", בעוד שתנועת המוסר הדגישה בעיקר את 'יראת ה": הפחד, החשש מפני כישלון בעבירה או במידה רעה. בעוד שהחסידות הציבה אידאל של שמחה ואופטימיות, תנועת המוסר נתפסה – לפחות בראשיתה ולפחות באגפים מסוימים שלה – כתנועה שהחדירה אווירה פסימית, כמעט דיכאונית, לנוכח טבעו המקולקל של האדם. ועוד נקודה שמבדילה בין שתי התנועות: בעוד שהחסידות בנתה את עצמה בדרך כלל סביב קהילות עם דבק קבוצתי חזק מאוד, לפעמים קצת חונק, תנועת המוסר שמה דגש על התמודדותו של כל יחיד עם הפגמים שבו ועם הכוחות שבאישיותו, ולכן בעצם החדירה קו אינדיווידואליסטי לתוך לב ליבה של תפיסת העולם החרדית. אין ספק, תנועת המוסר לא משדרת רוח של עממיות וחמימות כמו זו של החסידות (או, בעיקר, כמו תיאוריה הספרותיים של החסידות) – ואולי גם בגלל זה לא שבתה את דמיונם של סופרים והוגים – אבל דווקא אופיה השונה הופך אותה למעניינת ולמאתגרת."
בין לימוד ליראה –
"כבר במשנה בפרקי אבות אנחנו קוראים: ״אִם אֵין חָכְמָה – אֵין יִרְאָה; אִם אֵין יִרְאָה – אֵין חָכְמָה״ (אבות ג, יז). ובכלל, המתח בין תורה ויראה כבר ניסר בחלל עולמם של חז״ל ושל רבנים והוגים במשך דורות רבים. אלא שבמרחב הליטאי־המתנגדי הלכה והתבססה התפיסה הקובעת שלימוד תורה אינטנסיבי מעצב את האישיות במידה מקיפה ועמוקה כל כך – שבעצם הוא מביא גם לתיקון המידות. מי שאחראי לתפיסה הזאת במידה רבה הוא אחד מגדולי התורה החשובים ביותר במזרח אירופה, ר' חיים מוולוז'ין, שעליו נדבר בפרק הבא. לפי ההיגיון של תפיסה זו, גם אם ר' חיים מוולוז'ין עצמו לא התבטא כך במפורש, אין מקום ואין טעם להקדיש זמן ומשאבים לתיקון המידות ולענייני הנפש: למד תורה, והיא כבר תפעל את פעולתה. אבל ר' ישראל סבר שהדרך הזאת אינה פועלת תמיד בהצלחה. לדעתו, לימוד התורה הוא כמו תרופה על־טבעית, 'רוחנית' בלשונו, כי הרי לכאורה אין קשר בין פעילות אינטלקטואלית בסוגיות לא מעשיות לבין תיקון המידות; אבל תרופה 'רוחנית' פועלת במישור הרוחני, העל־טבעי, וכדי לפעול גם במישור הטבעי, ה'גופני', דרושה תרופה אחרת, שתפעל באמצעות המנגנון הפסיכולוגי הרגיל ותחדור אל הרבדים העמוקים של הנפש האנושית. תרופה זו היא לימוד ספרי המוסר. הלימוד הזה אינו דומה ללימוד תורה, כי הוא לא מתמקד בפעילות האינטלקטואלית אלא ברגש. צריך ללמוד אותו באופן חווייתי, רגשני, בניגון בכייני, לפעמים בצעקות, לפעמים בשינון אינטנסיבי של אותו משפט שוב ושוב, לפעמים בסיוע כוח הדמיון. ר' ישראל סלנטר קרא לזה 'רגשת הנפש וסערת הרוח', או 'התפעלות' ו'שפתיים דולקות'."
סוגי היראה –
"גם במדרגת היראה, שבעקבות המסורת התלמודית נתפסה בדרך כלל כמדרגה נמוכה יותר מזו של אהבת ה', יש בספרות המוסר שתי מדרגות עיקריות: 'יראת הרוממות', המבוססת על יראת כבוד כלפי הקב״ה, ו'יראת העונש', שעניינה פחד כפשוטו מפני סבל בעולם הזה או בעולם הבא. ר' ישראל התמקד בעיקר ב'יראת העונש' ולא היסס לדבר על עינויי האדם בעולם הבא באופן ציורי למדי כדי לעורר את שומעיו לתשובה. "
הפרקטיקה –
"ר' ישראל מתאר את עבודת המוסר כבנויה משלושה שלבים: לשלב הראשוני, שלב הבחינה העצמית, הוא קורא בשם 'הֶרְגֵשׁ', ואצל תלמידיו וממשיכיו הוא נקרא 'בירור'. השלב השני, שבו האדם מרגיש שהנטייה הרעה מקננת בתוכו אבל הוא מצליח לבלום אותה – נקרא 'כבישת המידות'. השלב השלישי, שבו האדם כבר איננו מרגיש כלל את הנטייה הרעה – הוא השלב שנקרא 'תיקון המידות'."
משל המחסן והתבואה של רבי חיים מוולוז'ין –
"הקו המחודד של ר' חיים עולה יפה מן המשלים שהוא מביא מדברי חז״ל. חז״ל המשילו את היראה לאוצר, כלומר למחסן, ואת התורה לתבואה. בעוד שבדברי חז״ל הדגש הוא על כך שהתבואה לא נשמרת בלא הגנת המחסן, ר' חיים מסיט את הדגש: המחסן הוא האמצעי, הוא הטפל; התבואה היא העיקר, היא המטרה, היא הדבר שבשבילו ובעבורו קיים המחסן."
רבי ישראל מסלנט – בין שכל ויצר –
"תפיסת האדם של ר' ישראל היתה בנויה בעיקרה על התפיסה המסורתית של ספרות המוסר הקלאסית. האדם הוא זירת התגוששות בין השכל לבין הרצון או היצר. השכל מורה לו את האמת, ולכן מורה לו שכדאי לו לציית לדרישות התורה, ואילו הרצון מושך אותו אל ההנאה הרגעית. הרצון פועל בעזרת הדמיון, המראה לו מציאות כוזבת, אשלייתית, המסיחה את דעתו מהמסרים של השכל. את הדינמיקה שבין הכוחות האלה מתאר ר' ישראל בפתח האיגרת המפורסמת ביותר שלו, 'איגרת המוסר', אותה פירסם בשנת 1858."
שתי שיטות ליצר ולשכל –
"במילים אחרות, מדובר כאן על שני כוחות מטאפיזיים, על־טבעיים – קדושה וטומאה – שקונים לעצמם אחיזה באדם. מנגד, ישנה שיטה אחרת, הרואה את שני היצרים ככוחות טבעיים לחלוטין: ״השיטה השניה היא, שיצר־הרע הוא כוח תאוות האדם, […] ויצר־הטוב הוא השכל הישר הצופה ומביט להנולד […] ובוחר בדבר המועיל, לכבוש התאווה״. הווי אומר: יצר הרע הוא התאווה, הדחף האינסטינקטיבי לסיפוק מיידי, שאין בו חשיבה לטווח ארוך. לפי תפיסה זו, יתרונו של יצר הטוב הוא בכך שהוא יודע היטב מהו ״דבר המועיל״, כלומר לחשוב לטווח רחוק ולהבין שמועיל (!) יותר לעשות את הטוב. … "השיטה הראשונה היא שיטתה של הקַבָּלָה, ואילו השיטה השנייה, הנטורליסטית, היא שיטתם של הפילוסופים היהודים. הגירסה הספציפית שמציג כאן ר' ישראל מגיעה הרחק אל הפילוסופיה היוונית, והיא קשורה במיוחד בשמו של סוקרטס. ר' ישראל אינו מכריע בין השיטות אלא מפשר ביניהן. יש יצר הרע טבעי, כשיטת הפילוסופים, ויש יצר הרע על־טבעי, כשיטת המקובלים. כאשר אדם עושה דבר שמקורו בתאווה, כלומר בדחף ביולוגי ביסודו, הרי שמניע אותו היצר הרע הטבעי; אבל יש דברים שבהם האדם פועל ללא כל צורך וללא כל אינטרס – במקרה הזה פועל בו יצר הרע העל־טבעי."
האם הקדים את פרויד? –
"אם כן, האם צריך לראות את ר' ישראל סלנטר כמי שהקדים את פרויד בגילוי התת־מודע? היו מי שהציעו כך, אבל האמת היא שמושגים קרובים לתת־מודע כבר היו קיימים הרבה לפני פרויד ור' ישראל גם יחד. גם ר' ישראל עצמו אומר שהוא לא המציא את המונחים 'כוחות בהירים' ו'כוחות כהים', אלא לקח אותם מ״חוקרי כוחות נפשות האדם״. חוקר בשם יצחק אהרן הצליח אפילו לגלות ממי בדיוק הוא שאב אותם. המונחים האלה, במשמעות הזאת בדיוק, מופיעים בחיבור נידח של אחד מגדולי הפילוסופים במאה השמונה־עשרה: עמנואל קאנט. החיבור נקרא ״אנתרופולוגיה מנקודת מבט מעשית … ר' ישראל משתמש גם במונחים אחרים שקשורים אל הפילוסופיה של קאנט, כגון 'מן המוקדם אל המאוחר' ו'מן המאוחר אל המוקדם'. נראה שהוא לקח אותם מספר ״גבעת המורה״ של הפילוסוף שלמה מימון (1753-1800), שם הם נקוטים כתרגומים למונחים 'אפריורי' (a priori) ו'אפוסטריורי' (a posteriori) שבכתבי קאנט".
הביקורת של הרב סולובייצ'יק –
"הרב סולובייצ'יק ממקד את הביקורת שלו בתנועת המוסר המוקדמת. האידאל הדתי של הרב סולובייצ'יק הוא איש ההלכה, כלומר הלמדן האנליטי. איש ההלכה לא רק לומד את התורה, אלא בונה באמצעותה מערכת מושגים שדרכה הוא מסתכל על העולם. המערכת הזאת לוקחת כחומר הגלם שלה את החוויה הדתית – כי התורה ניתנה בהתגלות, בנבואה – אבל היא מלבישה עליה מארג של מושגים מופשטים שדומה למערכת המדעית. וכך היא עוזרת לאיש ההלכה להעמיד כל תופעה בעולם במשבצת המתאימה לה. הודות לזה איש ההלכה לא פוחד מהעולם, כי הכול אצלו כביכול תחת שליטה, תחת הבנה. לכן הוא גם לא פוחד מהחטא ומהמוות, כי כל אחד מאלה נתפס אצלו כמושג הלכתי, שדינים מסוימים חלים עליו. בניגוד לאלה, אומר הרב סולובייצ'יק, תנועת המוסר מחזירה אותנו אל החוויה, אל הפחד מפני החטא ומפני המוות, אל החיטוט ברגשות הפנימיים. לדבריו, ״רגש הפחד, השפלות, המלנכוליה הטיפוסית שבחוויית איש הדת, שלילה עצמית, חשבון הנפש התמידי, תודעת החטא, חיטוט בפצעי רוח וכו', היו הקווים האופיינים והסימנים המובהקים של קלסתר פניה של תנועת המוסר בימי ילדותה״.
יחס החזון איש –
"החזון איש מתאר זאת כאילו נפש האדם עשויה תאים־תאים: אם ממלאים אותם בעיונים שכליים – הם משתלטים על הנפש; ואם ממלאים אותה בהתעסקות בלתי פוסקת בענייני יצרים ותאוות – ולו רק כדי לדכא אותם – המחשבות האלה הן אלה שמשתלטות על הנפש." … "לדעתו של החזון איש, בעלי המוסר נטו יותר מדי לפרק את האישיות למידות שונות, כשבעצם ישנה מידה אחת כוללת למידות הרעות ומידה אחת כוללת למידות הטובות: המידה הרעה הכללית היא מה שהחזון איש קורא ״ההזנחה את החיים הטבעים על מהלכם הטבעי״, כלומר להשאיר את האישיות כמו שהיא, ״לזרום איתה״, בלשון ימינו; ואילו המידה הטובה הכללית היא ההחלטה להשליט על עצמנו את מצוות התורה. את ההחלטה הזאת מבטא האדם בשמירת ההלכה. אין צורך בתרגילי מוסר, כי כל אורח החיים ההלכתי הוא אוסף אחד ארוך של תרגילים כאלה."
הסבא מקלם –
"במישור העיוני, ל'סבא מקלם' יש גישה פסימית לגבי טבע האדם. לדעתו, האדם הוא מלאך – שבנפילתו נעשה בהמה. הבעיה היא שהוא נופל שוב ושוב, ולכן צריך לתפוס אותו כשהוא עדיין לא מושרש בהרגליו – במיוחד בגיל הנעורים – ולהקנות לו הרגלים טובים, שיסייעו לו להתגבר על הבהמיות שבו. אם אדם חוטא – הרי שמעבר לרע שבחטא עצמו יש בכך נזק לאישיותו: כל חטא גורם לטמטום הלב, לשכבה של אטימות, שאחר כך מקשה עוד יותר את תהליך ההשתחררות ממנה. אבל מעבר להרגל המעשי, האדם צריך גם לעבוד על המחשבה שלו. הוא צריך להתרגל להכיר את גדלות הקב״ה דרך התבוננות בכל מה שסביבו – וגם בעצמו. השאיפה היא שההבנה הזאת לא תהיה רק בגדר ידיעה מופשטת אלא תהפוך למה שר' שמחה זיסל מכנה 'ידיעה חושית', דהיינו ידיעה חזקה וחיונית כמו נתוני החושים. בלשון ימי הביניים משתמשים במונח 'ידיעה חושית' בעיקר בהקשר של מה שנקרא 'החוש המשותף' – האינטואיציה – אבל אצל הסבא מדובר בידיעה הדומה לזו של חמשת החושים הרגילים. רק ידיעה כזו יכולה להשפיע גם על ההתנהגות האנושית."
סלובודקה – גדלות האדם –
"כמו שכבר ראינו, ישיבת כנסת ישראל בסלובודקה נוסדה כנראה בתחילת שנת תרמ״ב (1881) על ידי ר' נתן צבי פינקל, המכונה 'הסבא מסלובודקה'. הישיבה הוגדרה כישיבת מוסר, אבל היו מי שעירערו על צביונה ושתי מרידות התקיימו בה נגד שיטת המוסר. המרידה הראשונה, בשנת 1897, הביאה לפילוג הישיבה ולהקמת ישיבת כנסת בית יצחק המתחרה, שבה לא נהג לימוד המוסר. המרידה השנייה, בשנים 1904-1905, דוכאה ככל הנראה בסיוע כוחות המשטרה הרוסית". … "ואולם, לדעת הסבא, כל ההתמעטות הזאת איננה אלא ברובד החיצוני, השטחי: ביסודו, נותר האדם גדול, חכם, טוב ונעלה כמו אדם הראשון. צריך רק להיות מודעים לגדלות הזאת ולהוציא אותה מן הכוח אל הפועל. המודעות הזאת לגדלות האדם היא המפתח, לדעת 'הסבא מסלובודקה', לתיקון מידותיו." … "ברוח הדברים האלה מסביר הסבא גם את הדין האלוקי בעולם. הוא מדגיש מאוד את ״עומק הדין ודקדוק המעשים״. כל מעשה של האדם הוא בעל עוצמה גדולה הרבה יותר מכפי שנראה לעינינו: כל חטא הנראה בעינינו קטן הוא בעצם נזק עצום למערכת הקוסמית, אך גם כל מעשה טוב הנראה קטן בעינינו הוא בעל תרומה עצומה להשכנת הטוב בעולם. לכן הקב״ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, אבל לעיתים מוחל לרשעים על סמך מעשה טוב קטן אחד." … "אפיון זה הוא חלק ממעלתו של האדם, שהרי גם בעניין זה הוא דומה לבוראו. הסבא אף אומר: ״בזה רוממותו של האדם, שהוא גדול מן המלאכים, כי המלאכים אינם נקראים בוחרים ואין להם אפשרות לחטוא, ואילו האדם בכחו לבחור בטוב וברע״. הוא הורה כי בזכות כוח הבחירה ״נבראו בשביל אדם הראשון כל העולמות כולם״, והדגיש: ״ולא משום שבחר בטוב, שהרי עדיין לא נצטווה ולא בחר בכלום, אלא משום שהוטבעה בו רוממות כזו שיש בו הכח לבחור״." … "יסוד נוסף הנובע מעקרון גדלות האדם הוא היחס החיובי לעונג הגופני. על זה אומר 'הסבא מסלובודקה': ״האדם לא נברא אלא להתענג על ה', כי הוא צלם אלקים״."
נובהרדוק – שפלות האדם –
"'הסבא מנובהרדוק' אהב להביא לעניין זה את משל הקנה הכפוף, שמקורו בכתבי הרמב״ם: אם יש לך קנה כפוף, הנוטה למשל שמאלה – אתה צריך לכופף אותו חזק ימינה כדי שיתיישר על האמצע. כך בטבע האדם: אם אדם נוטה למשל לקמצנות, הוא צריך לכפות על עצמו לנהוג בפזרנות, כדי שיתיישר על הדרך האמצעית. והוא הדין בכל שאר המידות. בנובהרדוק נהגו לעשות את זה באמצעות 'קבלות' שאדם מקבל על עצמו, בדרך כלל בחודש אלול. אם נגיד, תלמיד הרגיש שהוא נהנה יותר מדי מן האוכל – והאוכל של הישיבה ממש לא היה של מסעדת גורמה – הוא קיבל על עצמו שלא לגמור את המנה, ולפעמים אפילו לא לבלוע את האוכל שלקח לפיו. בישיבות נובהרדוק נהגו גם לחלק את השנה ל'תקופות', כשבכל תקופה עובדים על מידה אחרת. הכי ידועות הן 'תקופת הביטחון' ו'תקופת האמיצות' (או ה'השתוות').
ב'תקופת הביטחון' – והכוונה כמובן לביטחון בה' – יצאו תלמידי נובהרדוק למקומות נידחים ומרוחקים בלי אוכל או שתייה, למעשה בלי שום צידה לדרך, והיו שוהים שם כמה ימים. ממה חיו? מן הביטחון. לפי הסבא, מי שבוטח בה', לא זקוק ל'השתדלות', לפעילות אנושית ארצית, כדי להשיג את מזונתיו. … ב'תקופת האמיצות' נהגו התלמידים לצאת לרחוב ולעשות דברים לא מקובלים, כדי שבני־האדם יסתכלו עליהם כעל מוזרים, וכך הם יתחשלו מפני השפעת הציבור. תמיד מספרים על תלמידי נובהרדוק שנכנסו לבית־המרקחת וביקשו לקנות מסמרים או שניגשו אל אנשים ברחוב ושאלו אותם מהי פרשת השבוע. למעשים האלה היה גם שם בנובהרדוק: 'פרטים', דהיינו, מעשים פרטיים שאמורים לחזק את העבודה הכללית של 'שבירת המידות'."
נגיעות –
"במוסר, ה'נגיעות' הן תופעה קרובה למה שקוראים בפסיכולוגיה בשם 'רציונליזציה'. הרצון, הכוח החזק הזה, לא רק גובר על השכל, אלא גם משעבד אותו ומנצל אותו. כאשר אדם רוצה משהו, הרצון שלו – בעזרת הדמיון – יכופף את השכל ויגייס אותו למציאת הצידוקים המתאימים כדי לשכנע אותו שהדבר מותר, ואולי אפילו ראוי. בעצם, זוהי דרך של האדם לרמות את עצמו."
ישיבת טלז –
"את מושג ה'דעת' פיתח הרב בלוך בשיחה ״חכמה, בינה ודעה״ (כלומר, דעת). לדבריו, יש הבדל בין שלושת המונחים האלה. חוכמה – היא רכישת הנתונים; בינה – היא הרחבה ופיתוח שלהם; דעה – היא הפנמתם באופן כה עמוק ובוודאות כה חזקה שהם משפיעים על כל דרכו של האדם, ובמיוחד על התנהגותו המעשית. מי שיש לו השכלה פילוסופית אולי נזכר כעת בתזה של כמה מן הפרגמטיסטים האמריקנים, שגורסים שאנחנו מקבלים טענה כלשהי כאמת רק אם אנחנו מוכנים לפעול על פיה. מי שיש לו השכלה חסידית יותר בוודאי נזכר בפרק ג' של ״ספר התניא״, ספר היסוד של חסידות חב״ד, שנותן בדיוק את ההגדרות של הרב בלוך. סביר להניח שמקור זה אכן השפיע עליו.
מכאן עולה עמדתו המוסרית של הרב בלוך. הנתונים העיוניים שאדם רוכש ומפתח אינם נשארים רק ברובד השכלי. אם הוא מעבד אותם נכונה, הם מחלחלים אל כל שכבות התודעה ומשפיעים גם על התנהגותו המוסרית. מכיוון שכך, לימוד הנושאים העיוניים – על סדרי העולם כמו גם על טבע האדם – אינו נשאר רק ברובד של השכל הערטילאי, אלא מחלחל גם אל המידות."
ישיבת מיר –
"לשיטתו של ר' ירוחם היראה לא צריכה להיות ממוקדת במילוי פרט זה או אחר, אלא מושרשת בעומק הנפש.
במסגרת התפיסה הזאת שלל ר' ירוחם בתוקף את מה שהוא מכנה ה'מלומדה'. 'מלומדה' היא קיצור של המונח 'מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה', שהתפרש בדרך כלל כעשיית המצוות מתוך הרגל, בלי נשמה. "
"ומה בעצם כל כך רע ב'מלומדה'? בשיחה מעניינת מסביר ר' ירוחם שהמילה יראה בעצם לקוחה מהשורש רא״ה: ״כל ענין היראה בא מצד הראיה, שכשרואים את הבורא ית'[ברך] ממילא הוא שמתייראים מלפניו״ (אפשר לחלוק על הניתוח הבלשני של ר' ירוחם, אבל העיקר כאן הוא הרעיון). כמובן, הכוונה איננה לראיית העין אלא לראיית השכל, אך גם זו צורה של ראייה. "
"בעזרת עקרון ה'עצמו' מסביר ר' ירוחם גם את מידת הקנאה. למה אדם מקנא בזולתו? כי הוא רוצה להיות כמו חברו, ובעצם להיות חברו; אבל כאשר האדם מבין שהוא לא צריך להיות מישהו אחר אלא צריך להיות הוא־עצמו – בטלה הקנאה מאליה. "
רבי ירוחם ממיר – "היוצא מזה, שכל יסוד הבריאה הוא 'ציור', כל עבודת האדם היא 'לצייר', ובציורים אלה הוא סוד השראת השכינה". (מב, עמ' קלא).
ישיבת לומז'ה – רבי משה – "את אהבת ה' משיג האדם באמצעות הרצון לדעת את האמת בשכלו בלבד, ללא 'תערובת היצר' (״בכל לבבך״), ובכל חושיו הרוחניים (״בכל נפשך״). גם אלמלא ציוותה התורה על אהבת ה' היה עלינו לאהבו, ״מפאת הכרת האמת לבד, אילו הכרנו את האמתיות״, ומי שנמנע ממנה – עושה שקר בנפשו. אהבת ה' מבטיחה גם התגברות על היצר, כי ״אם יהיה לנו אהבתנו לבוראנו יתברך ברורה לנו כשמש בצהריים – אז גם יצרנו הרע ישלים ויעזר לנו לעבוד את ה' "
"מאהבת ה' עובר ר' משה לאהבת הרֵעַ ולאהבת הבריות. הוא קורא לאהוב את כל העולם על כל יצוריו, ״אף אותם שאינם בני ברית [=גויים] וגם הבעלי חיים״."
"רגש האהבה קשור קשר הדוק עם רגש השמחה. מבקרי תנועת המוסר, החל ברב סולובייצ'יק וכלה בחיים גראדה, תיארו את בעלי המוסר כאנשים מסוגפים, מיוסרים ופסימיים. גם אם תמונה זו אינה הולמת את כל בעלי המוסר, היא בוודאי הולמת רבים מהם. והנה, בכמה משיחותיו של הרב רוזנשטיין ב״אהבת מישרים״ הוא מעלה על נס דווקא את ערך השמחה. ״האדם השלם״, כתב, ״טבעו מחייבו לשמח בכל מעשה בראשית, וירוה ענג ונחת רוח מהם, כי ירגיש בקרבו בסתר לבבו כי המה כלו רכושו האמתי״."
"מייסדי האידאולוגיות, טוען ר' משה, מוּנעים מרצון סמוי להתבלט כמחדשים ולזכות בכבוד וביוקרה. אבל למה אחרים ״קונים״ את זה? למה ההמונים רצים אחריהם? בניגוד לבעלי מוסר רבים, הוא לא חשב שהסיבה היא רצון לפריקת עול ולהפקרות, אלא סיבה אחרת: אנשים אינם מוצאים נחת רוח בחייהם. הם לא מעלים על דעתם שהחיסרון הוא בהם, בזה שהם לא חיים בדרך הנכונה, ומחפשים את החיסרון בעולם שמחוצה להם – בחברה, במדינה. לדבריו –
ע״כ [=על כן] כאשר שומעים מאיזה משוגע ותועה רוח איזו דעה חדשה – חוטפים אותה בשתי ידים, בחשבם אולי ימצאו בדעה זו איזה דבר מועיל אשר ייטיב את חייהם וימציא להם איזו נחת רוח בחייהם. אנשים אומללים!
ר' משה מציג את האידאולוגים המודרניים כנביאי שקר, ומפציר בקוראיו שלא ללכת אחריהם, אלא אחרי הדרך המוכחת והבטוחה של המסורת ושל חכמי ישראל. כשם שאדם לא יפקיד את כספו אלא אצל מי שהוא מוכר לו כאמין וכמנוסה, כך עליו לנהוג בעניינים של השקפת עולם: ללכת אחר הבדוק והמנוסה, לא אחרי החדש והנוצץ."
הרב דסלר –
"בתוך האדם יש מאבק בין השכל לבין הרצון, שמתבטא במאבק בין האמת לדמיון, ובין שני אלה יש לאדם בחירה. הבחירה, מדגיש הרב דסלר, תלויה באדם עצמו, בכוח הבחירה שבאדם, שמעל ומעבר לשכל, לרצון או לכל גורם נפשי אחר.
אגב כך מוסיף הרב דסלר ומחדד את הדברים, וקובע שהבחירה בין האמת לדמיון היא בחירה בין שני סוגים של הכרה: הבחירה באמת היא בחירה בבלעדיות האמת, שאין עוד מלבדה, ומכוחה באים גם להכרת הבורא; הבחירה בשקר (כלומר בדמיון) נותנת מקום גם למציאות אחרת, כוזבת, ולכן כמוה כהכרה באלוהות נוספת.
הרב דסלר מאמץ, אפוא – לפחות באופן חלקי – את הנוסחה של סוקרטס: מי שלא עושה את הטוב, סימן שהוא בעצם לא באמת מבין מה טוב. יכול להיות שהוא מבין את האמת ומכיר את הטוב במשך עשרים ושלוש שעות וחמישים ותשע דקות ביממה – אבל בדקה שבה הוא מחליט את ההחלטה הלא־נכונה – האמת מסתתרת ממנו והוא מאמץ תמונת עולם שקרית, כאילו באמת יש מקום ל״רק עוד סיגריה אחת ודי״."
"האם אדם כזה, שתמונת העולם שלו התעוותה, פועל באמת מתוך בחירה חופשית? בהקשר זה מגיע הרב דסלר לאחת התפיסות החשובות והמפורסמות שלו: 'נקודת הבחירה'. לכל אדם יש תחום שבו אין לו בחירה. בצד החיובי של התחום הזה, הכרת האמת שלו כל כך איתנה, שהיצר כבר לא פועל עליו באותה נקודה. הוא עושה את הטוב בלי שיש לו בכלל פיתוי לסטות ממנו, ואין לו אפילו מאבק פנימי."
"אדם נשפט על מה שהוא בוחר. במילים אחרות, הוא נשפט רק – או בעיקר – על ההכרעות שבנקודת הבחירה שלו. בכל מה שמחוץ לטווח הבחירה שלו – הוא כביכול מוכרח לפעול, ועליו הוא לא נשפט. "
"המסקנה המתבקשת היא שכאשר האדם הולך ומעלה את נקודת הבחירה שלו הלאה והלאה – השיא הוא לראות את האמת באופן מלא ומוחלט, וגם לאבד לגמרי את הבחירה. את המצב הזה רואה הרב דסלר כאידאלי. ובלשונו: ״זוהי עיקר עבודת האדם: לצאת מן החפשיות, מן הבחירה, מן המצב אשר אמת ושקר שוים לפניו, אל ההכרח, שיכיר בלבבו השתעבדותו אליו יתברך״. כמובן, מדובר באידאל שבאינסוף, לא אידאל שיכול להיות מושג בפועל. התפיסה הזאת אינה חדשה. היא מיוחסת בדרך כלל לרמב״ן (1270-1194), והיו לה שותפים גם בין גדולי תנועת המוסר."
"דסלר מוסיף עוד פסקה. מעל המדרגה של אובדן הבחירה יש עוד מדרגה, גבוהה ונעלה אף יותר ממנה. זוהי המדרגה שבה האדם עושה את הטוב מתוך הכרח – אבל לא מרגיש אותו כהכרח. הוא רואה את האמת באופן מוחלט כל כך, עד שהוא עושה את הטוב מתוך אהבת ה'. כאשר אדם פועל מתוך אהבה, הוא לא מרגיש כמי שמוכרח, כי תחושת ההכרח קיימת רק כאשר יש התנגדות. אומר הרב דסלר: ״במדרגה זו האדם הנהו החפשי באמת, כי לא יפגוש בשום התנגדות אל האמת אשר יאהב […] האדם הרוחני הזה הוא לבדו בן חורין וחפשי״."
הרב וולבה –
"בדומה לר' ירוחם ממיר, רבו הנערץ, גם הרב וולבה דגל במוסר שמטפח רגישות וחוויה דתית מעודנת, ומתמקד באישי ולא בציבורי. הוא קרא לצעירים חרדים לטפח את האינדיווידואליות שלהם, בין השאר על ידי רגעי בדידות ומחשבה, ולא להיות ככבשים בעדר. "
ביקורות ספרים ומאמרים 