אדם בצלם אלוהים, מאת תומר פרסיקו

אדם בצלם אלוהים, מאת תומר פרסיקו.
ידיעות, 2021, 344 עמ'.

הבריאה בצלם אלוהים היא רעיון מכריע בתרבות, אך בתנ"ך היא מופיעה בשלושה מקומות בלבד, כולם בפתיחת ספר בראשית.
הפסוק הראשון, המפורסם והבסיסי, מופיע כבר בפרק הראשון –

וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם.
בראשית א, כז.

ולמעשה יש לצרף לו גם את הפסוק הקודם (וכן את הנאמר בהמשך) –

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ.
בראשית א, כו.

פרסיקו לא מציין זאת, אך לפי המחקר פרק זה שייך למקור הכוהני, וכן גם המובאות הבאות. אני תמיד ראיתי בכך דבר מתמיה, שהרי מקובל לומר שהמקור הכוהני מתרחק ביותר מהגשמת האל, הרבה יותר ממקורות E ו-J, ואולי גם יותר מהמקור הדברימי. אם כך, כיצד מופיעה בו הגשמה כזו – לפחות במבט ראשון – כבר בהתחלה? אשאיר שאלה זו פתוחה.

המקור השני הוא –

זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ.
בראשית ה, א.

כאן, אומר פרסיקו, אמנם לא מופיעה המילה צלם, אבל הרעיון דומה, ואולי אפילו המילה 'דמות' מדגישה את ההגשמה.
זה נכון, אך רצוי לקרוא גם את הפסוקים הבאים –

(ב) זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם.
(ג) וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת.
בראשית ה.

כלומר, גם כאן מודגש שהבריאה היא 'זכר ונקבה'. ובפסוק השלישי אף חוזרת המילה 'צלם', אלא שהפעם זה צלמו ודמותו של אדם, שמועבר לבנו שת, כך שאולי יש לכנות זאת 'צלם אנוש', ולא 'צלם אלוהים'.
בין לבין נזכיר, כי לפי סיפור הבריאה השני, בבראשית ב-ג, אין שוויון בין המינים, אלא חווה היא 'עזר כנגדו', ונלקחה מצלעו של אדם. לא ראיתי שפרסיקו מתייחס לזה. והרי דווקא נרטיב זה הוא שקבע את רוב מהלך ההיסטוריה האנושית.

והמקור השלישי הוא בפרשת נח, כשלאחר צאתו מן התיבה נאמר לו –

שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם.
בראשית ט, ו

כלומר, כאן רעיון 'צלם אלוהים' מקושר לאיסור רציחת אדם.

ואולי לשלושת המקורות האלה צריך להוסיף מקור נוסף –

אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ אַךְ הֶבֶל יֶהֱמָיוּן יִצְבֹּר וְלֹא יֵדַע מִי אֹסְפָם.
תהילים לט, ז.

אמנם, כאן 'בצלם' מפורש בדרך-כלל 'בצלמות', כלומר בחושך, אך היו מפרשים שפירשוהו אחרת גם כאן.

בשאר המקומות שבהם מוזכרת המילה 'צלם' בתנ"ך, הכוונה היא לצלם-אלילי, כלומר לפסל-אל.
והרי דבר הוא, שאותה מילה – 'צלם' – מתייחסת גם לדבר המקודש ביותר, וגם לדבר הנדחה ביותר!

פרסיקו מוסיף ואומר, כי בריאה בצלם מופיעה אף במקורות אחרים מהמזרח הקדום, אלא ששם היא מוגבלת למלך או לנבחרים, וכאן היא משותפת לכל אדם. זה אכן חידוש רדיקלי הנמצא בתנ"ך.

מעבר לכך, מיתוסים שונים מספרים על בריאה מחלקים שונים. כך, למשל, אפלטון מספר על אנשים שנולדו מזהב, מכסף, מברזל ומנחושת, ובהתאם לכך הם מקבלים תפקידים במדינה האוטופית שלו. גם במיתוס ההודי יש סיפור דומה, ובהתאם לכך מבוצעת החלוקה לקאסטות השונות. המיתוס התנ"כי, כך נראה, הוא שונה, אף כי צריך להודות, כי גם בישראל קיימים מעמדות – כהונה, לוויה וישראל, והעם כולו מועמד מעל כל העמים האחרים, כידוע.

ולשאלה שהשארתי פתוחה – כידוע, בתחילת ספר בראשית (פרקים א-י) ניתן למצוא הרבה עקבות של מיתוסים קדומים והתפלמסות איתם. ובכן, יתכן שגם הנאמר על 'צלם אלוהים' הוא אינו אלא התפלמסות עם נושא זה המופיע בתרבויות אחרות.

*

ובכן, זו ההופעה של 'צלם אלוהים' בתנ"ך, אולם מה משמעותו?
משמעות מתקבלת על-ידי פרשנות, וכאן ישנם שני נתיבים מרכזיים – של חז"ל ושל הנוצרים.

את גישת חז"ל לנושא כבר חקר יאיר לורברבוים, והוא הראה שהם הבינו אותו כגוף הפיזי של האדם. כך ציוו 'ברור לו מיתה יפה' – שלא יתבזה הגוף, וכך, למשל, מסופר על הלל שכשהלך להתקלח אמר שהוא הולך לעשות מצווה, שהרי הוא 'איקונין של מלך', כלומר נברא בצלם.

רק מאוחר יותר, בסוף ימי הביניים, במאה ה-12, כתב הרמב"ם את ספרו הגדול 'מורה הנבוכים', ובו הורה כי צלם אלוהים הוא תבונת האדם, ובדרך זו או דומה לה הלכו גם אחריו. יש מהפרשנים היהודים שפירשהו כיכולת הבחירה, ויש ככוח היצירה, וכן הלאה – כולן איכויות רוחניות. אלא שפרסיקו לא מתעכב על כך.

הנוצרים, לעומת זאת – ובעיקר פאולוס – הבינו זאת כאדם הפנימי. מכאן גם ההדגשה של האמונה ולא המעשה, בניגוד ליהדות, המבוססת על קיום המצוות.
למעשה, הדברים קצת יותר מורכבים, כי אני זוכר שנאמר שם שישוע עצמו הוא צלם אלוהים, והוא בלבד, כך שהמירב שאפשר לעשות הוא להידמות לו, ובכך להתבשם מאיכות זו – ואכן 'חיקוי האל' היא דרך נוצרית מרכזית – או פשוט שיש לחיות בקהילה נוצרית, שבה שורה רוחו. אך איני די בקי בנושא זה, לכן אניח לו כרגע.

*

עד כאן סקרתי דברים המופיעים רק בחלק הראשון בספרו של פרסיקו, שנקרא 'עצמיות'. אלא שלאחריו באים עוד ארבעה פרקים, שכותרותיהם הם – חירות, מצפון, שוויון, משמעות.
כאן פרסיקו פורש מניפה היסטורית רחבה מאוד – המזכירה בהיקפה את ספריו של פרופ' יובל נח הררי – שלא אוכל להציג את כולה, אך אנסה לתת דוגמה קצרה לכל חלק.

עבדות – אם כל בני האדם נולדו שווים, הרי שאין מקום לעבדות. אך זו התקיימה תקופה ארוכה. היא נמצאת הן ביהדות, אם כי בתנאים נוחים יחסית לעבד עברי, והן בנצרות, למרות שלפי פאולוס, באמונה 'אין עבד ואין בן חורין'. רוחנית אולי אין, אבל מעשית יש. וכך כמובן הייתה העבדות בארה"ב מאות בשנים, על-ידי אנשים נוצרים.
אולי יש כאן עוד דבר חשוב לומר, אך איני זוכר כרגע. ובכל אופן, האידיאל של החירות כבר גלום ברעיון הבריאה בצלם.

מצפון – אם האדם הפנימי הוא צלם אלוהים, בגישה הנוצרית, הרי שגם יש לו חוש מוסרי עצמאי, והוא יכול להכריע בעצמו בין טוב ורע. לוק קישר זאת ל'חוק הטבעי' – חוקי מוסר טבעיים, שאינם משויכים לדת זו או אחרת. וזהו המצפון.
כך, למשל, לותר תקף את שטרי-המחילה שנתנה הכנסייה הקתולית – ונשפט. נאמר לו שזו סמכות הכנסייה הנכבדת והוותיקה, ומי הוא שיימחה כנגדה? מנגד, אמר הוא, שהוא יישאר נאמן לאמת שלו, כלומר לצו מצפונו. זו מהפכה.
זו הדרך שבה גם צמח ה'אינדיבידואל' המודרני, בעוד האדם העתיק היה חלק אורגני ממשפחתו ומסביבתו.
ואולם, מעניין לדעת שבעברית הקדומה כלל אין מילה כזו 'מצפון'. זה חידוש של המתרגם בן המאה ה-12 אבן תיבון, ונכנסה לשימוש תדיר רק לאחר חידושה על-ידי אליעזר בן יהודה – כפי שמציין פרסיקו.
ובאמת, נראה שאין לה הרבה מקום ביהדות המסורתית, הנסמכת על ציות לחוק, גם אם לא נרחיק לכת עד ישעיהו ליבוביץ' שקרא למצפון 'עבודה זרה'.
ואולם, בדורות האחרונים היא מתחדשת. פרסיקו מביא ציטוט מהרב קוק, ולי זכור דיון נרחב בפער בין המצפון וההלכה בספרו הראשון של מיכה גודמן 'סודותיו של מורה הנבוכים'.
אם נחזור רגע לתנ"ך, הרי שהדוגמה הטובה ביותר לסוגיה זו היא התנהגותו של אברהם, שמצד אחד בסיפור העקדה היה נכון להקריב את בנו בלי פקפוק – וקירקגור עשה מכך מטעמים, ומצד שני בסיפור הפיכת סדום דווקא כן התווכח עם אלוהים, לפי מה שנראה כמו צו-מצפונו. גם גודמן מביא דוגמה זו בספרו, ולא אוכל לפתור אותה כאן. פרסיקו מביא דוגמה זו בסיום דבריו בשם הרב פרופ' הרטמן.

שוויון – קו ישר וברור מוביל מרעיון הבריאה בצלם, של כל בני האדם, ועד רעיון השוויון, שהוא בסיס הדמוקרטיה, כפי שמובא במילים הידועות מתוך הכרזת העצמאות של ארה"ב –
"מקובלות עלינו אמיתות אלה כמוכחות מאליהן, שכל בני-האדם נבראו שווים, שהבורא העניק להם זכויות מסוימות שאי-אפשר לשלול מהם, וביניהן הזכות לחיים, לחירות ולרדיפת האושר". 
וקו ישר מוביל מהכרזה זו להכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, שחוקק האו"ם בשנת 1948.
ויש קשר בין רעיונות המצפון והשוויון ובין תהליך החילון, ועל כך להלן.

משמעות – פרסיקו מדגים את דבריו על-ידי שלושה הוגים –
דקארט – עבורו התבונה הייתה ראייה לקיום אלוהים, ודרך המובילה להכרתו.
טינדל – היה דאיסט, כלומר האמין באל רציונלי, ולא באל ההתגלות הלא-רציונלי. עבורו התבונה ייתרה את אלוהים כפועל בעולם, וסיננה את הדברים הלא-רציונליים שבמסורות הדתיות.
ד'הולבך – היה אתאיסט, שאת ספרו החשוב 'מערכת הטבע' פרסם ב-1770. עבורו התבונה מייתרת את אלוהים מעיקרו. והאדם הוא מכונה משוכללת בלבד. (הוגה ישראלי שנראה שמחזיק בדעות דומות הוא מישקה בן דוד, ראו ספרו – 'החיים, האהבה, המוות').
עוד נקודה חשובה כאן היא קאנט, שדיבר על סובייקט אוטונומי רציונלי, שהוא זה שקובע את אופן התנהגותו, ואין הוא כפוף לחוקות-דת כאלו או אחרות. כמובן, הוא יכול לקבל אותן, אבל ההכרעה בידו. סיסמתו – 'העז לדעת'. זוהי בעצם מהפכת ההשכלה.

פרסיקו מציג הוגים אלה כדי להראות את התפתחותו של תהליך החילון שעבר העולם המערבי, שהוא קודם כל תהליך חילון של המדינה ומוסדותיה, ורק אחר-כך של האדם.
כי הנה, גם היום רוב העולם המערבי עדיין מאמין באלוהים ואף שייך לזרם דתי כזה או אחר, שלא לדבר על העולם הלא-מערבי, שרובו-ככולו נשאר בדתיותו. אבל המדינה ומוסדותיה מחולנים לגמרי, ומקום הדת בחיים הצטמצם מאוד.
פרסיקו קושר את החילוניות לעליית האינדיבידואל הריבוני ועליית התבונה, הרציונליות, כפי שתואר קודם.

*

עד כאן עיקרי הספר, בהפשטה גדולה, ללא התייחסות לסוף הדבר.
עתה אציין, כי אותי עצמי נושא זה עניין מאוד, עד כדי כך שכתבתי עליו שני ספרים – את 'יסודות הבניין – על צלם אלוהים שבאדם ועוד', ואת המשכו – 'יהדות הומניסטית'. רבים מהרעיונות שמופיעים אצל פרסיקו מופיעים גם אצלי, אלא שאני הוצאתי את ספריי בהוצאה עצמית מצומצמת, אשר במילא אין לה חשיפה גדולה, וגם יש להודות שהספר של פרסיקו 'מקצועי' יותר, אחרי הכול.
בכל אופן אציין רעיון אחד מהספר הראשון שהזכרתי –

אני זוכר שהשוויתי את רעיון הבריאה בצלם לעשרת הדיברות. חלק מההשוואות ברורות יותר, וחלק מעורפלות יותר. זה החלק הברור –
ראשית, רעיון 'צלם אלוהים' מנוגד לרעיון השלילי של 'צלם אלילי' – ובאותו האופן שני הדיברות הראשונים מנגידים בין אמונה בה' מחד ובין שלילת האלילות מאידך. זה בסיס האמונה היהודית.
שנית, בפסוק נאמר 'זכר ונקבה ברא אותם', כלומר הבריאה בצלם מקושרת לענייני עריות – והמצוות המקבילות לכך בעשרת הדיברות הן 'כבד את אביך ואת אמך', 'לא תנאף', ו'לא תחמוד אשת רעך'.
שלישית, הפסוק בנח אומר 'שופך דם האדם – באדם דמו ישפך' – ובעשרת הדיברות המקבילה הברורה לכך היא – 'לא תרצח'.
הדיברות הנותרים – לא תשא, לא תגנוב, לא תענה ברעך עד שקר והשבת – עניינם מורכב יותר.

אך עתה אני חושב שאולי הקבלה מוצלחת יותר היא לשלוש המצוות  של 'יהרג ובל יעבור', לפי חז"ל – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. כאן ההקבלה ברורה מאוד, לפי מה שכתבתי למעלה.
לפי הסתכלות זו, עבירות אלה נחשבות חמורות כל-כך, כי הן פוגעות בעצם יישותו של האדם, כלומר – בצלם האדם שלו.

בכל אופן, אסתפק בהוספת רעיון זה ורק אפנה בסיום לעוד 'מניפסט' שפרסמתי בעקבות ספרי הראשון.

*

לסיכום – חיכיתי מאוד לספר זה, ולא התאכזבתי. מדובר בנושא חשוב מאוד, הן בישראל כיום והן בכלל. ספרו הקודם של פרסיקו – 'מדיטציה יהודית', שכתבתי גם עליו, אמנם היה יסודי ומעניין, אך הרגשתי שהוא לא מביא לידי ביטוי את מלוא כישרונו של פרסיקו, שלפחות ברשתות החברתיות הוא דמות ציבורית בולטת מאוד. עתה אני מרגיש אחרת – ספר זה מביא לידי ביטוי עמוק ומרשים הן את גישתו הדתית של פרסיקו, והן את גישתו הפוליטית, השמאלית-הומניסטית.

לאחר תקופת יובש ארוכה בפרסום ספרים, שמחתי לקרוא ספר זה. זהו ספר רב-עניין ורב-חשיבות, כאמור. עם זאת, בכל זאת צריך להודות שלעיתים הוא ארכני מדי, ויד עורך הייתה עוזרת.
כמו כן, כמה נושאים להערכתי לא נידונים כאן מספיק. ראשית – ההומניזם. פרסיקו מדבר על רציונליות, אינדיבידואליות, חילוניות ועוד, אך לא מספיק מקדיש מקום לרעיון ה'הומניזם' עצמו, כלומר – שימת האדם במרכז. כך לפחות לתחושתי. אולי מנגד ייטען כנגדי שכל אלה הם-הם ההומניזם, אבל להערכתי הדבר לא הודגש מספיק. ולראיה – המילה 'הומניזם' מוזכרת תשע פעמים בלבד, בכל הספר.

ושנית – הפמיניזם. גם לרעיון זה יש קשר הדוק לרעיון הבריאה בצלם, שהרי נאמר בו 'זכר ונקבה ברא אותם' – כלומר יש כאן דגם של שוויון מוחלט בין המינים, בניגוד למסופר בבראשית ב-ג. ואכן, המהפכה הפמיניסטית היא אחת המהפכות החשובות ביותר של זמננו המודרני. כמובן שהיא קשורה לרעיונות-הגג שהציג פרסיקו, אך להערכתי היה כדאי להקדיש לה עוד מקום.

אבל כל זה לא פוגם מחשיבותו ומעומקו של ספר זה, שמומלץ מאוד לקריאה לכל אחד, והלוואי ורעיונותיו יחלחלו ללבבות.

כמו כן, הייתי שמח לראות ויכוח מקומי בין פרסיקו ההומניסט ובין יובל נח הררי האנטי-הומניסט (בעיניי), למשל, או בין פרסיקו למישקה בן דוד האתאיסט-מטריאליסט, שהזכרתי קודם. הלוואי ויהיה.

*

מאמרי 'הבריאה בצלם כפרוגרמה מוסרית' –
https://hagaibooks.wordpress.com/2016/12/13/%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%90%d7%94-%d7%91%d7%a6%d7%9c%d7%9d-%d7%9b%d7%a4%d7%a8%d7%95%d7%92%d7%a8%d7%9e%d7%94-%d7%9e%d7%95%d7%a1%d7%a8%d7%99%d7%aa/

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s