היסטוריה קצרה של הפילוסופיה – נייגל וורברטון (שם הספר באנגלית, תורגם גם לעברית)
הסיפור הוא כך – עשיתי מנוי לאודיובל, ספרים מוקלטים באנגלית מבית אמזון, וקיבלתי ספר ראשון מתנה. לא ידעתי מה לקחת אז לקחתי את הספר הזה, שנראה לי מעניין וקליל, בלי לבדוק יותר מדי. אבל אז ראיתי שזה ספר שתורגם לעברית, בשם 'היסטוריה של הפילוסופיה לצעירים מכל הגילים', ואף קראתי אותו וכתבתי עליו סקירה. לא נורא, בכל אופן הקשבתי להקלטה, ואף סיכמתי בקצרה, בקצרה מאוד, כל פרק. בתחילה ממש במשפט, ואחר-כך, כשכבר הבנתי שאני רוצה ליצור כאן משהו, קצת יותר בפירוט. מה שנוצר הוא היסטוריה קצרקצרה של הפילוסופיה בכ-1350 מילים, סדר גודל של ביקורת ארוכה, אך לא ארוכה מאוד. כמובן, זו רק טעימה על קצה המזלג, ובכל אופן לדעתי יש ערך בהערות הקצרות שכתבתי. להנאתכם.
*
סוקרטס, אפלטון – יש לחשוב על הדברים ולנסות להגדירם.
אריסטו – יש לנסות להוכיח בצורה לוגית את הידע שלנו.
פירון והציניקנים – יש להטיל ספק בכל.
הסטואים – אפיקטטוס, סנקה ומרקוס אורליוס – יש לקבל את החוויות בשוויון נפש, לא הן החשובות, אלא הצורה בה אנו מקבלים אותן. המוות הוא בכלל לא חוויה בחיים, לכן אין מה לדאוג ממנו.
אוגיסטינוס – יש בחירה חופשית, והיה חטא קדמון של אדם וחווה.
בואטיוס – אם אלוהים יודע הכול, איך יש בחירה? ידיעת אלוהים אינה פרה-דסטינציה, הוא מנותק מהזמן.
אנסלם – הטיעון האונטולוגי – העובדה שיש לנו מושג של אלוהים מוכיחה את קיומו. במושגנו אלוהים הוא המושלם ביותר, ומושלמות כוללת את תכונת הקיום. גואנילו ענה לו – אפשר לומר זאת גם על אי מושלם, והרי זה מגוחך.
אקווינס – חמש הוכחות לאלוהים. הטיעון הקוסמולוגי – הסיבה הראשונה, חייבת להיות אלוהים, אין שרשרת אינסופית של אירועים. אבל – סיבה ראשונה ללא סיבה אינה הסבר טוב יותר משורה אינסופית של אירועים.
מקיאוולי – הנסיך לא חייב להיות טוב, כל דבר שעוזר לו לשמור על כוחו הוא טוב, גם לשקר ולרצוח. יש הטוענים שזה ספר שטני, אחרים אומרים שהוא מציאותי.
הובס – על המדינה, המדומה ללוויתן ענק. 'אדם לאדם זאב', ולכן יש נחיצות לשלטון חזק, ואף עריץ. כמו כן היה מטריאליסט ולא האמין בקיום הנשמה.
דקארט – אי אפשר לסמוך על החושים, יש רק ודאות אחת – עצם קיומי, 'אני חושב משמע אני קיים'.
פסקל – לא האמין בבחירה חופשית, אלא בגזרה קדומה, ולא האמין שהדרך לאל היא הוכחות שכליות, אלא דרך הלב. הוא ההגה את 'ההימור של פסקל', לפיו אם יש אלוהים ואתה מאמין בו – זכית בעולם הבא, ולא הפסדת הרבה בעולם הזה, גם אם אין אלוהים, אבל הלא מאמין יפסיד במקרה שיש אלוהים את העולם הבא כולו, לכן מבחינה הסתברותית שווה להאמין. אלא שכמובן מגוחך להעמיד אמונה על הסתברות. פסקל ענה – חקה את המאמינים והאמונה תבוא. לכך ענו – זו אמונה ממניעי רווח, והיא לא טובה. מלבד זאת, יש דתות רבות.
שפינוזה – אלוהים הוא הטבע, כל הנמצא. אין הוא עונה לתפילות. לכן חשדוהו שהוא אתיאיסט, אך הוא דיבר על אהבה שכלית לאלוהים זה. כמו כן, היה דטרמניסט, ולא האמין בבחירה חופשית. אך יש תחום מצומצם של חירות – האופן שבו אנו מכוננים את היחס שלנו לדברים ולרגשותנו.
לוק – אדם משתנה עם השנים, ולא נשאר אותה ישות. אתה רק מה שנשאר בזיכרונך. תומס ריד מבקר זאת – זקן זוכר את בגרותו, ובבגרותו זכר את נעוריו, לפי לוק הזקן והנער אינם אותה ישות, אך זה סותר את חוקי הלוגיקה.
ברקלי – האם עץ שנופל ביער בלי צופה אכן קיים? לדעת ברקלי לא, רק מה שאנו תופסים קיים. היה אידיאליסט, רק האידיאות קיימות ואי-מטריאליסט, החומר לא קיים.
אך לוק היה ריאליסט וחשב שהעולם קיים. היה אמפריציסט, שטוען שאפשר לקבל מידע דרך החושים, בדרך הניסוי.
לייבניץ – 'עולמנו הוא הטוב מכל העולמות האפשריים', טען. וולטר צחק עליו בקנדיד, המתאר מסע יסורים ארוך של גיבורו, שמאמין בדעה זו.
יום – נגד הניסים. ונגד האינדוקציה, כך שבסיבתיות אין ודאות.
רוסו – 'האדם נולד חופשי, אך בכל מקום הוא כבול באזיקים'. האדם הוא טוב מטבעו, והחברה הורסת אותו.
קאנט – אנו קולטים רק את המציאות הפנומנולוגית, התלויה בתפיסתנו, ולא את המציאות כשלעצמה.
וכן, מעשה מוסרי נעשה מתוך חובה, לא מתוך רגש. עשה מעשיך כך שיוכלו לשמש כחוק כללי.
בנת'ם – מוסרי הוא מה שגורם אושר למירב האנשים. תועלתנות. לכן בניגוד לקאנט, הוא חשב שמותר לשקר אם זה מועיל.
הגל – ההיסטוריה מתקדמת לקראת תכלית, בדרך של תזה, שאותה שוברת אנטי-תזה, ואז מגיעה הסינתזה, וכן הלאה.
כמו כן, דיבר על האדון והעבד. האדון זקוק לעבד כדי לכונן את הסוביקטיביות שלו, אבל בסופו של דבר הם צריכים להגיע לחירות מתוך כבוד הדדי.
שופנהאואר – פסימיזם. העולם לא טוב, כי אנו רודפים אחר תאוותינו, אך גם כשאנו משיגים אותן איננו מרוצים, כך שנראה שאין תכלית.
כמו כן, דיבר על העולם כרצון וכדימוי. כדימוי – אלה המחזות החולפים מול עינינו, והם כעולם הסובייקטיבי עליו דיבר קאנט. וכרצון – זה מקביל לדבר כשלעצמו אצל קאנט, הרצון שלנו החשוב במציאות. המוזיקה היא השתקפות של הרצון, ולכן היא המציאות עצמה.
מיל – המשך התועלתנות, הבדל בין תענוגות נמוכים וגבוהים, 'עדיף להיות סוקרטס אומלל מטיפש שמח'. כמו כן, ב'על החירות' ניסח את הכלל הליברלי הגדול – יש חופש לאדם לעשות כל מה שהוא רוצה, כל עוד אינו פוגע באחר. זה משתלב בתועלתנות שלו, כי לדעתו זו הדרך להשיג אושר מירבי. כמו כן, כתב על זכויות האישה.
דרווין (לא פילוסוף, ביולוג) – אבולוציה. הישרדות הכשירים דרך הברירה הטבעית.
קירקגור – חילק את העולם לממד אסתטי-חושני, ממד אתי-מוסרי, וממד דתי. אברהם בעקדה קפץ מהממד האתי, האוסר רצח בן, לממד הדתי, שחייב זאת, ובכך עשה 'קפיצת אמונה'.
מרקס (לא פילוסוף בדיוק, כלכלן) – קומוניזם. 'פועלי כל העולם התאחדו', 'כל איש עושה כיכולתו, ומקבל לפי צרכיו'.
ויליאם ג'יימס – פרגמטיזם. אמת היא מה שעובד, ומוכח בניסוי. אין מקום למחשבות מופשטות. גם השאלה האם אלוהים קיים, חשיבותה רק בשאלה כיצד האמונה בו משפיעה על החיים, על כך כתב בספרו 'החוויה הדתית לסוגיה'. מצד שני, לעגו עליו, שאם כך גם סנטה קלאוס אמיתי, כי הוא מועיל למאמינים בו. ג'יימס יענה – הוא אמיתי לילדים.
ניטשה – 'אלוהים מת', האמונה בו לא הגיונית. וגם המוסר היהודי-נוצרי לא תקף. הוא מוסר עבדים, ואנו יכולים ליצור את המוסר שלנו בעצמנו. מוסר של עוצמה, ולא של חולשה, של יצירתיות, ולא של קיבעון מחשבתי.
פרויד (לא פילוסוף, פסיכולוג) – קיים 'לא מודע', שמשפיע על התנהגותנו. האמונה באלוהים – רצון להגנה מדמות אב, שנשארה מהילדות. לפי פופר זה לא מדע, כי זה בלתי ניתן להפרכה.
ברטראנד ראסל – ניסה להעמיד את המתמטיקה על בסיס לוגי, אך נתקע עם אמירות פרדוקסליות, כגון 'קבוצת כל הקבוצות שלא מכילות את עצמן כאיבר'. ניסה גם לברר מהן אמירות אמת בשפה, 'המלך הנוכחי של צרפת הוא קירח' הוא משפט בעייתי, מכיוון שלא רק שאינו קירח, אלא שכלל אין מלך לצרפת, על כן זה משפט שקרי, ולא רק מוסר שקר.
אייר – פיזיטיביזם לוגי. כל הפילוסופיה היא שטויות, רק המדע נחשב. המטאפיזיקה חסרת משמעות. רק הצהרות שנכונות לפי ההגדרה – אנליטיות, או לפי תצפית – סינתטיות, הן בעלות משמעות. גם כל המוסר הוא פשוט רגשות של הידד! או בוז!
אך התיאוריה שלו היא חסרת משמעות לפי הגדרתה שלה – היא אינה נכונה לפי הגדרה, ולא לפי תצפית.
סארטר – אקזיסטנציאליזם. עלינו לקחת אחריות על חיינו, 'נידונו להיות חופשיים'. הקיום קודם למהות, ואנו אלה שנותנים להם מהות. ובת זוגו, סימון דה בובואר, מחלוצות הפמיניזם, אמרה – 'אישה לא נולדת אישה, היא נעשית אישה'. וקאמי כתב על 'המיתוס של סיזיפוס', המעלה את הסלע במעלה ההר רק כדי שייפול אחר-כך, משל לאבסורד שבחיינו, שעלינו לחיות בתוכו בכל זאת.
ויטגנשטיין – פילוסופיה של השפה. 'מה שאין לדבר עליו, אודותיו יש לשתוק'. השפה עובדת על-ידי 'משחקי שפה'. וכן על ידי 'דמיון משפחתי' – דבר דומה לדבר ולכן מתאר אותו, אבל התיאור חלקי. כמו כן, אין 'שפה פרטית', אלא כל שפה היא משותפת, ולכן גם חוויותינו הפרטיות אינן באמת פרטיות.
חנה ארנדט – סקרה את משפט אייכמן, שטען שרק מילא פקודות, ואמרה שזו 'הבאנליות של הרוע'.
פופר – פילוסופיה של המדע. מדע הוא רק מה שאפשר לבדוק וניתן להפריך.
קון – ההיסטוריה של המדע מראה שמדע עובד בתוך 'פרדיגמה', ודברים משתנים כאשר יש 'שינוי פרדיגמה', כמו זה שעשו ניוטון ואיינשטיין. לאחר מכן השינוי הופך לפרדיגמה החדשה.
פיליפה פוט – ניסוי מחשבתי – רכבת דוהרת לעבר חמישה אנשים ותהרוג אותם בוודאות, אתה יכול להסיט אותה ממסלולה כך שתפגע רק באדם אחד, האם תעשה זאת? לפי התועלתנות זה פחות נזק ולכן מעשה טוב, אבל מצד שני לפי הדאונטליזם זה רצח.
ניסוי אחר, שהציעה פילוסופית אחרת – שוב הרכבת, והפעם אתה עומד על גשר ויכול להפיל על הרכבת אדם שמן שעומד שם ויעצור את דהירתה, אך ימות. לכאורה אותו מקרה, אבל כאן מעשה הרצח בולט יותר.
ג'ון רולס – 'תיאוריה של צדק'. כדי להגיע למצב של צדק חברתי עלינו לדמיין 'מצב ראשוני', בו לא נדע באיזו עמדה חברתית נימצא, נהיה בכיסוי 'מסך הבערות', ומתוכו נצטרך לקבוע את המדיניות שתהיה טובה לכולם, בלי הטיות אישיות.
רוברט נוזיק ביקר אותו, ואמר כי יש לתגמל כישרון.
אלן טיורינג (מחשבים) – טיורינג הגה את 'מבחן טיורינג', או 'מבחן החיקוי' – אם לפי התשובות של המחשב לא נדע להבחין אם זה מחשב או בן אדם, אז נוכל לומר שיש לו אינטיליגנציה.
ג'ון סרל, במשל 'החדר הסיני' – מראה שהמחשב אינו חושב, אלא רק מבצע התאמות.
פיטר סינגר – ערך החיים, המתות חסד – שהוא בעדן, זכויות בעלי חיים. 'שחרור בעלי החיים' – גם החיות סובלות, לכן אסור לגרום להן כאב. הרי לפי התועלתנות מוסר הוא הפחתת הכאב והגברת האושר. 'סוגנות' – העדפת בני אדם על פני בעלי חיים. עלינו להיות צמחונים, ואנו בנויים לכך.
בולט בחסרונו – היידגר, הפילוסוף הנאצי הסבוך, ואולי כך מוטב.
ביקורות ספרים ומאמרים 