בדיוק להפך – תשובה למאמרו של יהודה ויזן


בדיוק להפך – תשובה למאמרו של יהודה ויזן –
https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium.HIGHLIGHT-1.9884934

בעניין ההגמוניה – מילה שאבישי בן חיים משתמש בה בלי סוף, אכן – א. זכותו של אבישי להשתמש בה, וגם, בניגוד למה שנטען, אין הוא מחויב לאמץ את כל הגות גרמשי בעקבות כך, והוא עצמו כתב זאת, וב. גם אם הוא משתמש בכליו של 'הצד השני', הרי שזכותו לעשות גם זאת, או כפי שאבישי אומר – 'ויקח את החנית מיד הפלישתי, ויהרגהו בחניתו'.
אך מעבר לענייני טקטיקה אלה, הרי שמושג ההגמוניה אכן מתאים פה. נראה שישנה אליטה ישנה, שהולכת ומאבדת מכוחה, וגם אחרים כתבו על כך, למשל ברוך קימרלינג בספרו 'קץ שלטון האחוס"לים'.

בעניין הפוביות – טוב, זו רק מילה. אכן המילה המדויקת יותר היא שנאה, למשל – לא הומופוביה, אלא שנאת הומואים, או רתיעה מהומואים. אבל אם כבר, הרי שהמינוח פה הוא סלחני. אנו מניחים שהשונאים לא עושים זאת מחמת רוע, אלא מחמת פחד קמאי, פחד שבו אפשר לטפל, ואותו ניתן לשכך. אין כאן קריאה לסקול אותם, אלא לחנך אותם.

בעניין הפריווילגיה – כאן אני מאוד לא מסכים. ברור שהחברה לא שוויונית ולא צודקת, וברור שיש אנשים במעמד גבוה ואנשים במעמד נמוך. אינני יכולים לתת לכולם את אותו היחס. וכן, האנשים שיותר בתחתית צריכים לקבל יחס מועדף, אם אנחנו רוצים לצעוד לכיוון של שוויון וצדק חברתי. כמובן, אפשר להתנגד לרעיון זה, אבל זה לא מוריד מעוצמת הטענה של אלו הסבורים כך.
מה שכן, באמת חלה אינפלציה מוגזמת במונח הזה, והשימוש שנעשה בו כבר עבר את גבול הטעם הטוב, כך נראה.

בעניין הפילוג והשיסוי – האם רק בשנתיים האחרונות מדברים על כך? לא נכון. אולי רק ספציפית במילים אלה.
אני זוכר כי בשנת 2015 לערך השתתפתי במספר מפגשים של קבוצה בשם 'לא שחור, לא לבן', ששמה לה למטרה להרגיע את שיח השנאה והשיסוי של הזמן ההוא. בסוף לא יצא מזה דבר, אבל במפגשים דיברו כמה דוברים שנתנו רקע היסטורי על מחלוקות בישראל, ומהם עלה שאכן, לכל אורכה של הציונות (ואף לפני) התגלעו מחלוקות עמוקות, וגם אנשים לא חסכו משבט לשונם.
אבל האם נכון לומר בעקבות כך שהיום המצב זהה? איני בטוח. נראה לי שבצדק אנשים מרגישים היום שנאה וקיטוב שלא היו מוכרים קודם. דומה שעצם המכנה המשותף המאחד והמלכד נפגם. ועוד נראה שהרשתות החברתיות תורמות לכך תרומה נכבדת, ולו רק בגלל שבעבר שמענו בעיקר את נציגי הציבור הנכבדים, והיום אנו שומעים את כל הציבור, ויש לכך צד חיובי, אך גם צד שלילי.

בעניין הנדסת תודעה – זו בוודאי קיימת. כמי שלמד קולנוע וטלוויזיה אני יכול להעיד, שבאופן מובנה, בטלוויזיה אין דבר מקרי. אפילו לצבע העיצוב של האולפן יש משמעות, שבאה להעביר מסר. כלומר המסר הוא מובנה ומהונדס. השאלה היא רק עד לאיזו רמה.
וכאן יש הבדל בין התקשורת הישנה ובין זו החדשה. בתקשורת הישנה נשמר בכל זאת איזה קו שמנסה לשמור על אובייקטיביות ועל איזון, ועל נאמנות לעובדות, בעוד בתקשורת החדשה מתקבל הרושם שכל ידיעה צבועה בדעתו של הכתב המוסר אותה, ונראה שכלל אין ניסיון להציג תמונה אובייקטיבית. אמנם קיימות עובדות, אך הן תמיד מועברות על-ידי פרשנות, ואולי באמת אין אפשרות אחרת.
לצורך הדוגמה נרחיק מפוליטיקה אל עבר הבידור. עכשיו משודרת בערוץ 12 התוכנית 'הכוכב הבא'. כשרונות צעירים שרים – זה יפה. אך בתוכנית לא מראים לנו את השיר 'נקי', אלא הוא נקטע כל הזמן להבעות פניהם הנלהבות או החמוצות של השופטים והקהל, וזה עוד לפני קטע השיפוט בסוף, שעליו איני מדבר. זו בדיוק הנדסת תודעה! שמעתי שיר, שלא נשמע לי טוב כל-כך, אבל קרן פלס כל-כך מתלהבת, אז הוא חייב להיות טוב! כן, בעצם השיר הזה נחמד, או בעצם – מצוין!
ואותו הדבר בדיוק קורה בחדשות.
ובעניין ההערה שהשמאל הצליח בהעברת מסריו והימין לא – בדיוק להפך, ידידי, בדיוק להפך!

האם קיימת אמת? (פוסט המשך)

עוד בהמשך לפוסט הקודם, על שאלת הבגרות בפילוסופיה בצרפת – האם כל אמת היא מוחלטת? – נשאלתי את השאלה הזו –

מה בדבר משפטי עובדה כגון "השמש זורחת" ? האם אפשר להטיל ספק באמיתות עובדת החושים הפשוטה ביותר?

ובכן, זו שאלה חדשה, שניתן לנסח אותה כך – האם קיימת בכלל אמת? האם אנו יכולים לומר על דבר כלשהו שהוא אמיתי ונכון?

ובכן, זו כמובן שאלה ותיקה, עוד מימי פירון והסקפטיסטים, והדגיש אותה דקארט, שאמר – אני חושב משמע אני קיים – וזו הוודאות היחידה. שהרי בממצאי החושים אני יכול להטיל ספק.
אבל מאז דקארט עברו הרבה מים בנהר. היו שהעמידו את הקביעה שלו בסימני שאלה שונים, והיו שהוסיפו עליה. לא אתעכב על הכול. אבל אומר רק את מה שחשוב ביותר היום – הרי זה חלק מרכזי מההגות הפוסט-מודרנית, שהיום יש כה רבים שמתנגדים לה. ואף שטענתה – אם לדבר בהכללה – לא הייתה שאין אמת, אלא שאין אמת אחת, יש נרטיבים שונים וצורות הסתכלות שונות. לכן גם מצויה בה התנגדות למהותנות, לומר על דבר מסוים שזו מהותו וזה טבעו העצמי. לא, אלא הכול הוא הבניה תרבותית.
זה גם ההבדל בין מרקס ובין הניאו-מרקסיסטים. מרקס דיבר על מנגנוני הכוח הכלכליים הממשיים, בעוד הניאו-מרקסיסטים מדגישים את מבנה-העל התרבותי. לכן הם מתרכזים יותר בביטויי לשון ובמישטור השפה, ופחות מוצאים שהם מדברים על עוולות ממשיות.
(ויכול להיות שראינו את זה גם בסבב האחרון בעזה. פעם היו אומרים בפשטות – עיצרו את ההרג! היום מתפלמסים בלי סוף מי צודק ולמי טיעונים משכנעים יותר).

ועוד הוגה שחשוב להזכיר כאן הוא ויטגנשטיין, ובכלל – פילוסופיית הלשון. זו זונחת כליל את צד המציאות ומתרכזת רק בצד הלשוני, בשפה המתווכת. שפה זו יכולה להפיק משפטים תקפים או לא תקפים, או משפטים בעלי משמעות או חסרי משמעות, אבל נראה שהיא חומקת לגמרי מהשאלה מה קיים במציאות, כלומר מה אמיתי.

זה כנראה חלק מהמשבר שהתרבות שלנו מצויה בו, שעליו מזדעקים רבים, בצדק מסוים. כי אם אינך יכול לסמוך על דבר, אינך יכול לבנות דבר, ואם אי אפשר להאמין במילים, במילא תרבה הרמאות והשחיתות, וכך גם יתחזקו החזקים ויסבלו החלשים.

ולא פלא שהראשונים שמזדעקים על מצב זה אלו אנשים דתיים. הרי הדת טוענת להיותה אמת, ואף שטענתה מופרזת, כפי שראינו בפוסט קודם – ולכן הישמעות לה יכולה להוביל לרגרסיה לעריצות – הרי שרדיפת האמת נראית לי דווקא כדבר חיובי.

גם בתנ"ך הדרישה היא לדבר אמת – 'דברו אמת איש לרעהו', למשל. ונראה לי שזו יכולה להיות דרישה מספקת, בתור התחלה. גם אם איננו יודעים אם מה שאנחנו רואים הוא המציאות, ובוודאי שאיננו יודעים את האמת המוחלטת, הרי שלכל הפחות אנו יכולים למסור את העובדות כפי שאנו רואים אותן. זה בתור התחלה.

אך כאן לא מסתיימים הדברים. כי דברים אלה מכוונים לאדם הפשוט. אלא שמאיש הרוח אנו מצפים ליותר. אנו מצפים ממנו גם לאינטגרציה של נתונים, באופן המציג תמונה רחבה יותר. אך לא רק רוחב תמונה נדרש ממנו, אלא גם פרשנות נכונה שלה. והנה מונח חדש, שבו אולי אעסוק בפוסט אחר – פרשנות.

אומר רק בכמה מילים, שפרשנות נכונה מצריכה קודם כל ידע בלוגיקה. ראשית חוכמה הוא לומר דבר שלא סותר את עצמו. ואם הוא סותר את עצמו – להודות בכך, ולנסות לתקן. אלא שמניסיון אנו יודעים, כי כמעט כל פילוסוף שכתב, ניתן למצוא בדבריו סתירות ועי-עקביות.

ודבר שני שלדעתי קשור לכאן הוא צדק. כי 'צודק' הוא שם אחר ל'אמיתי'. אך הנה מילה זו נאמרת גם על מעשי צדיקות וצדקה. מכאן אני לומד – בדרך מסורתית-יהודית ולא פילוסופית – כי אמת קרה, שאין רדיפת צדק בצידה, היא חסרה, ושאלה בכלל אם יכולה להיקרא היא אמת.

אלה חלק מהגיגי-הבוקר שלי לעת עתה. (ורמת הדברים יורדת ממאמר למאמר, או נהיית מורכבת יותר…).

האם יש אמת מוחלטת (פוסט המשך)

המשך לפוסט הקודם.
בפוסט הקודם עניתי על שאלת הבגרות שנשאלה היום בצרפת – האם כל אמת היא אוביקטיבית. הגעתי למסקנה שלא, אבל זו שאלה פשוטה מדי.
לכן, עכשיו נשאל שאלת המשך – האם יש בכלל אמת מוחלטת? וכן האם תורת משה היא אמת מוחלטת?
השאלה הראשונה נראית פשוטה, אבל היא מסובכת. היא נראית פשוטה, כי האדם הרגיל אומר לעצמו – ודאי, איני מכיר את כל המציאות, אך ודאי שהמציאות קיימת באופן מוחלט. זה שאיני מכיר את כולה זו המגבלה שלי, לא של המציאות.
לזה מוסיף האדם המאמין – אני איני מכיר את כל צדדי המציאות, אבל האל, והוא לבדו, מכיר אותה, לכן קיימת אמת מוחלטת, והדרך להכיר אותה היא ללכת בדרך האל.
עד כאן הצד הפשוט שלה. אלא שבעצם אין לנו כל ודאות שמציאות מוחלטת כזו באמת קיימת. הדוגמה שעולה לי כאן היא מכניקת הקוונטים, בה קורים כל מיני דברים. למשל, ניסויים שונים בה, שבדקו קרני אור, מצאו שאופן הסתכלותנו על התופעה יוצר את מהותה – אם בדקנו האם קרן האור היא גל, מצאנו שהיא גל, ואם בדקנו האם היא חלקיק, מצאנו שהיא חלקיק. לכן, לפי זה, צורת הסתכלותנו לא רק מגלה צד אחד של המציאות, אלא ממש יוצרת אותו. (כמובן שמטאפורה זו נוצלה מיד בידי כל מיני קאוצ'רים, שטענו בעקבותיה שגם בחיינו אנו יוצרים את מציאותנו, אולי הצדק איתם). דבר זה ממוסס לחלוטין את היומרה האנושית להכיר את המציאות 'כפי שהיא', שהרי תמיד הוא ימצא את מה שהוא מחפש. אבל זה עדיין לא פוסל את אפשרות האל כמכיר הכול.
ואגב, המונח 'המציאות כפי שהיא', גם הוא של קאנט, או כמינוחו – 'הדבר כשלעצמו'. לפי קאנט, כאמור, איננו יכולים להכיר אותו, אבל בכל זאת הוא טוען שהוא קיים. אלא שזה מקום בעייתי אצל קאנט, כי הוא לא מביא ראיה, עד כמה שידוע לי, לאמירה זו.
את הטענה הזו הוא העלה בספרו 'ביקורת התבונה הטהורה', ובספר ההמשך – 'ביקורת התבונה המעשית', הוא טוען כי כושרו המוסרי של האדם ויכולת הבחירה שלו מתקשרים ל'דבר כשלעצמו' הזה.
וגם ממשיכיו עסקו בזאת. שופנהאואר טען כי הדבר כשלעצמו הוא הרצון, והיו שטענו שבאמת אין לדבר על גורם זה, כי אין לנו כל מידע עליו.
אך נעזוב את ההוגים הרשמיים, כי אולי איני מציגם נכון, ואיני רוצה שיוכיחו אותי על ראשי.
בכל מקרה, נראה לי שכל אדם דתי יגיד בנקודה זו – ודאי, הדבר כשלעצמו, או האמת המוחלטת – אם נחזור למינוח הראשון שלנו – הוא אלוהים!

ובכן, אלוהים הוא שאלה נכבדת, וגם אמיתות התורה – השאלה השנייה שהצבנו – היא שאלה נכבדת, אך לא איכנס לשאלות אלה כאן, ואשאיר אותן לאחרים, או לפעם אחרת. אבל אתעכב על דבר אחד –
אנשים דתיים רבים מאמינים באלוהים אמונה מוחלטת, וכן בתורת משה, או במילים אחרות – הם מאמינים בזה בכל ליבם.
כאן נכנסת ההגדרה השנייה של האמת, שרמזתי לה בפוסט הקודם – אמת משורש אמ"ן. אמת היא מה שאתה נותן בו אמון.
כי, כפי שאמרנו, האדם לא יכול לדעת את האמת המוחלטת, אבל הוא בהחלט יכול לתת אמון בדברים מסוימים. וזו היא האמת שלו.
יפה. אך ראשית, אדם זה צריך לדעת שהאמת שהוא הגיע אליה היא, כמו שאמרנו, לא יותר מהאמת שלו, ולאחרים יכולה להיות תפיסה אחרת גם לגבי האל והתורה. לכן כל צורה של כפייה דתית היא פסולה.
ושנית, אני תוהה האם לסוג כזה של מתן אמון, של אמונה, ניתן לקרוא אמת. כלומר, אם לא הוכחת את הדבר בראיות לוגיות מופתיות, האם לדבריך יכול להיות ערך אמת, למרות שאתה מאמין בהם, ואף מאמין בכל לבך.
כלומר, שוב עולה פה ההגדרה הראשונה של אמת כהתאמה לעובדות. ומכאן מתברר והולך, כי ניתן לומר שהאמת הפילוסופית והמדעית מבינה אמת כהתאמה, בעוד האמת הדתית, בדרך כלל, מבינה אמת כאמונה ואמון.

וכאן צריך לעשות הבחנה נוספת – בין מושג האלוהים ובין הדתות הממוסדות. מושג האלוהים יכול להיות מוכח מבחינה לוגית, ויכול שלא להיות מוכח, אך בכל אופן אין לאמונה בו או לאי האמונה בו שום השלכות מעשיות מרחיקות לכת. זהו שעשוע אינטלקטואלי בלבד. אבל לדתות הממוסדות יש השלכות מעשיות רבות, ולמעשה הן שולטות על חיי המאמין. אם כך, כאן יש חשיבות רבה לשאלה האם הן אמת או לא.

אני חושב, שגם אם נקבל את מושג האלוהים כאמת מוחלטת, הרי ששום דת לא הצליחה להוכיח בצורה שהיא מעל לכל ספק שהיא דת האמת. ולכן, כאמור, מאמיני כל הדתות נוקטים בדרך האמונה, ולא בדיקת ההתאמה.
הדבר שצריך ללמוד מכאן, לדעתי, הוא שאין כל מקום והצדקה לפנטיות דתית, ולא לשליטה דתית, אלא שכמאמר הפתגם – איש באמונתו יחיה.

ועכשיו, כשסיימתי, אני נזכר שדברים אלה ממש קראתי הבוקר מפיו של שפינוזה, ואביא את הדברים.
מתוך הדף של רחל אליאור –

ברוך שפינוזה/איגרות.
מוסד ביאליק, 1963

מתוך המבוא שכתב המתרגם מלטינית של הספר –  פרופ' אפרים שמואלי
מתוך הדת והמדינה עמ' 22

"ביותר מזיקה הדת, בהיתפסה לאמונה טפילה, כשהיא פוסקת הלכות מדינה ומבקשת להשתלט על המדינה. בנקל נופל ההמון קורבן לתאוות הכבוד והשררה של כוהנים ושליטים, והעריצות בלבוש דתי מכריזה על רעיונות כוזבים כעל דברי אורים ותומים. אין ההמון רוצה לשמש את שליטיו מתוך היראה בלבד. על כן נהג השליט הנבון בתכסיסי ערמה ונוטע בו אמונות, שיש בהן כדי לבצר את שלטונו בלבם, כגון זו שטיבם של המושלים אינו דומה לשל הנתינים, אם משום שמוצאם מן האלים ואם משום שאלוהים הורה להם את דרכיו. על כן אתה מוצא , שהמוני העמים אוהבים ושונאים על פי רצון השליט, סבורים שהם מפיקים תועלת לעצמם בשמשם את צרכיו, לוחמים למען עבדותם, כאילו היתה זו ישועה גדולה, ורואים זכות גדולה לעצמם כשהם מקריבים חייהם על פי מצוותו.
….הדת החורגת ממסגרת חובותיה, מוסיפה אפוא חטא על פשע: לא זו בלבד, שבהיתפסה – בנקל- לאמונות טפילות היא מקנה דעות כוזבות על אלוהים, על העולם ועל האדם, אלא שהיא משעבדת את ציבורי העמים למושלים רעים, מלכים וכוהנים, המרבים אמונות טפילות, קנאות, מריבות ומלחמות. אבל יפה היא בתחומיה, תחומי תיקון המידות והתעוררות אהבת הבריות ואהבת אלוהים."
…"

האם כל אמת מוחלטת?

אנסה לענות לשאלת הבגרות בצרפת, שבתמונה המצורפת.
תשובה לשאלת הבגרות – האם כל אמת מוחלטת?
כדי לענות על השאלה הזו אנו צריכים תחילה להגדיר מהי אמת. אחת ההגדרות של אמת היא התאמה בין אמירה ובין המציאות. (בעברית יש לכך טעם מיוחד, משום שהמילים אמת ותאם מורכבות מאותן אותיות, ואולי באמת המילה תאם נגזרה מהמילה אמת, זו שאלה לבלשנים).
ובכן, כשאדם מתאר את המציאות שלפניו הוא יכול להיות נאמן לעובדות (גם המילה נאמנות קשורה למילה אמת, שכן המילה העברית–התנ"כית אמת שורשה אמ"ן, לפי כל המילונים. מכאן אפשר לגזור הגדרה חלופית לאמת, אך נתמיד בהגדרה שלנו), והוא יכול לשקר בנוגע אליהן. אם כך, תיאור נאמן לעובדות יכול להיות מוגדר כאמת.
אך האם זו אמת מוחלטת? כנראה שלא. כפי שאנחנו יודעים מאז קאנט, התפיסה שלנו את המציאות לא קולטת את המציאות כהווייתה, אלא היא מושפעת על ידי צורת הסתכלותנו, ואף נקבעת על-פיה. לכן גם אם נמסור בנאמנות את אשר לפנינו, עדיין לא מסרנו תמונה מלאה ומוחלטת.
אבל לא צריך ללכת עד לקאנט בשביל זה. משל הודי ותיק מספר על פיל, שכמה עיוורים מיששו אותו וניסו לתאר אותו. אחד מישש את הרגל, ולכן נתן תיאור של רגל. אחד מישש את הבטן, ולכן נתן תיאור של בטן. ואחד מישש את החדק, ונתן תיאור של חדק. אם כך, יש לנו שלושה תיאורים, שכולם אמת, אבל עדיין הם עונים בצורה אחרת על השאלה – מהו פיל? לעומת זאת, הפיל עצמו במשל זה הוא 'האמת המוחלטת'.
כלומר, אמת מוחלטת היא מציאות הנבחנת מכל צדדיה. האם אנו עשויים להגיע אליה? כנראה שלא. האם היא קיימת? זו שאלה מורכבת, שחורגת מתחום השאלה שהצבנו לפנינו.
בכל מקרה, מדברים אלה ברור, שלא כל אמת היא אמת מוחלטת, שהאמת האנושית היא תמיד חלקית, ושהאמת המוחלטת קיימת בתודעתנו לפחות כמושג.

כמה קיבלתי?