האם יש אמת מוחלטת (פוסט המשך)

המשך לפוסט הקודם.
בפוסט הקודם עניתי על שאלת הבגרות שנשאלה היום בצרפת – האם כל אמת היא אוביקטיבית. הגעתי למסקנה שלא, אבל זו שאלה פשוטה מדי.
לכן, עכשיו נשאל שאלת המשך – האם יש בכלל אמת מוחלטת? וכן האם תורת משה היא אמת מוחלטת?
השאלה הראשונה נראית פשוטה, אבל היא מסובכת. היא נראית פשוטה, כי האדם הרגיל אומר לעצמו – ודאי, איני מכיר את כל המציאות, אך ודאי שהמציאות קיימת באופן מוחלט. זה שאיני מכיר את כולה זו המגבלה שלי, לא של המציאות.
לזה מוסיף האדם המאמין – אני איני מכיר את כל צדדי המציאות, אבל האל, והוא לבדו, מכיר אותה, לכן קיימת אמת מוחלטת, והדרך להכיר אותה היא ללכת בדרך האל.
עד כאן הצד הפשוט שלה. אלא שבעצם אין לנו כל ודאות שמציאות מוחלטת כזו באמת קיימת. הדוגמה שעולה לי כאן היא מכניקת הקוונטים, בה קורים כל מיני דברים. למשל, ניסויים שונים בה, שבדקו קרני אור, מצאו שאופן הסתכלותנו על התופעה יוצר את מהותה – אם בדקנו האם קרן האור היא גל, מצאנו שהיא גל, ואם בדקנו האם היא חלקיק, מצאנו שהיא חלקיק. לכן, לפי זה, צורת הסתכלותנו לא רק מגלה צד אחד של המציאות, אלא ממש יוצרת אותו. (כמובן שמטאפורה זו נוצלה מיד בידי כל מיני קאוצ'רים, שטענו בעקבותיה שגם בחיינו אנו יוצרים את מציאותנו, אולי הצדק איתם). דבר זה ממוסס לחלוטין את היומרה האנושית להכיר את המציאות 'כפי שהיא', שהרי תמיד הוא ימצא את מה שהוא מחפש. אבל זה עדיין לא פוסל את אפשרות האל כמכיר הכול.
ואגב, המונח 'המציאות כפי שהיא', גם הוא של קאנט, או כמינוחו – 'הדבר כשלעצמו'. לפי קאנט, כאמור, איננו יכולים להכיר אותו, אבל בכל זאת הוא טוען שהוא קיים. אלא שזה מקום בעייתי אצל קאנט, כי הוא לא מביא ראיה, עד כמה שידוע לי, לאמירה זו.
את הטענה הזו הוא העלה בספרו 'ביקורת התבונה הטהורה', ובספר ההמשך – 'ביקורת התבונה המעשית', הוא טוען כי כושרו המוסרי של האדם ויכולת הבחירה שלו מתקשרים ל'דבר כשלעצמו' הזה.
וגם ממשיכיו עסקו בזאת. שופנהאואר טען כי הדבר כשלעצמו הוא הרצון, והיו שטענו שבאמת אין לדבר על גורם זה, כי אין לנו כל מידע עליו.
אך נעזוב את ההוגים הרשמיים, כי אולי איני מציגם נכון, ואיני רוצה שיוכיחו אותי על ראשי.
בכל מקרה, נראה לי שכל אדם דתי יגיד בנקודה זו – ודאי, הדבר כשלעצמו, או האמת המוחלטת – אם נחזור למינוח הראשון שלנו – הוא אלוהים!

ובכן, אלוהים הוא שאלה נכבדת, וגם אמיתות התורה – השאלה השנייה שהצבנו – היא שאלה נכבדת, אך לא איכנס לשאלות אלה כאן, ואשאיר אותן לאחרים, או לפעם אחרת. אבל אתעכב על דבר אחד –
אנשים דתיים רבים מאמינים באלוהים אמונה מוחלטת, וכן בתורת משה, או במילים אחרות – הם מאמינים בזה בכל ליבם.
כאן נכנסת ההגדרה השנייה של האמת, שרמזתי לה בפוסט הקודם – אמת משורש אמ"ן. אמת היא מה שאתה נותן בו אמון.
כי, כפי שאמרנו, האדם לא יכול לדעת את האמת המוחלטת, אבל הוא בהחלט יכול לתת אמון בדברים מסוימים. וזו היא האמת שלו.
יפה. אך ראשית, אדם זה צריך לדעת שהאמת שהוא הגיע אליה היא, כמו שאמרנו, לא יותר מהאמת שלו, ולאחרים יכולה להיות תפיסה אחרת גם לגבי האל והתורה. לכן כל צורה של כפייה דתית היא פסולה.
ושנית, אני תוהה האם לסוג כזה של מתן אמון, של אמונה, ניתן לקרוא אמת. כלומר, אם לא הוכחת את הדבר בראיות לוגיות מופתיות, האם לדבריך יכול להיות ערך אמת, למרות שאתה מאמין בהם, ואף מאמין בכל לבך.
כלומר, שוב עולה פה ההגדרה הראשונה של אמת כהתאמה לעובדות. ומכאן מתברר והולך, כי ניתן לומר שהאמת הפילוסופית והמדעית מבינה אמת כהתאמה, בעוד האמת הדתית, בדרך כלל, מבינה אמת כאמונה ואמון.

וכאן צריך לעשות הבחנה נוספת – בין מושג האלוהים ובין הדתות הממוסדות. מושג האלוהים יכול להיות מוכח מבחינה לוגית, ויכול שלא להיות מוכח, אך בכל אופן אין לאמונה בו או לאי האמונה בו שום השלכות מעשיות מרחיקות לכת. זהו שעשוע אינטלקטואלי בלבד. אבל לדתות הממוסדות יש השלכות מעשיות רבות, ולמעשה הן שולטות על חיי המאמין. אם כך, כאן יש חשיבות רבה לשאלה האם הן אמת או לא.

אני חושב, שגם אם נקבל את מושג האלוהים כאמת מוחלטת, הרי ששום דת לא הצליחה להוכיח בצורה שהיא מעל לכל ספק שהיא דת האמת. ולכן, כאמור, מאמיני כל הדתות נוקטים בדרך האמונה, ולא בדיקת ההתאמה.
הדבר שצריך ללמוד מכאן, לדעתי, הוא שאין כל מקום והצדקה לפנטיות דתית, ולא לשליטה דתית, אלא שכמאמר הפתגם – איש באמונתו יחיה.

ועכשיו, כשסיימתי, אני נזכר שדברים אלה ממש קראתי הבוקר מפיו של שפינוזה, ואביא את הדברים.
מתוך הדף של רחל אליאור –

ברוך שפינוזה/איגרות.
מוסד ביאליק, 1963

מתוך המבוא שכתב המתרגם מלטינית של הספר –  פרופ' אפרים שמואלי
מתוך הדת והמדינה עמ' 22

"ביותר מזיקה הדת, בהיתפסה לאמונה טפילה, כשהיא פוסקת הלכות מדינה ומבקשת להשתלט על המדינה. בנקל נופל ההמון קורבן לתאוות הכבוד והשררה של כוהנים ושליטים, והעריצות בלבוש דתי מכריזה על רעיונות כוזבים כעל דברי אורים ותומים. אין ההמון רוצה לשמש את שליטיו מתוך היראה בלבד. על כן נהג השליט הנבון בתכסיסי ערמה ונוטע בו אמונות, שיש בהן כדי לבצר את שלטונו בלבם, כגון זו שטיבם של המושלים אינו דומה לשל הנתינים, אם משום שמוצאם מן האלים ואם משום שאלוהים הורה להם את דרכיו. על כן אתה מוצא , שהמוני העמים אוהבים ושונאים על פי רצון השליט, סבורים שהם מפיקים תועלת לעצמם בשמשם את צרכיו, לוחמים למען עבדותם, כאילו היתה זו ישועה גדולה, ורואים זכות גדולה לעצמם כשהם מקריבים חייהם על פי מצוותו.
….הדת החורגת ממסגרת חובותיה, מוסיפה אפוא חטא על פשע: לא זו בלבד, שבהיתפסה – בנקל- לאמונות טפילות היא מקנה דעות כוזבות על אלוהים, על העולם ועל האדם, אלא שהיא משעבדת את ציבורי העמים למושלים רעים, מלכים וכוהנים, המרבים אמונות טפילות, קנאות, מריבות ומלחמות. אבל יפה היא בתחומיה, תחומי תיקון המידות והתעוררות אהבת הבריות ואהבת אלוהים."
…"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s