התקווה, מאת אורי אשי

אורי אשי היה איש ימין, והצביע בבחירות 1996 לבנימין נתניהו. אבל בשנת 2015 שמע הרצאה של ד"ר שאול אריאלי, ומאז התהפכו דעותיו. כך, במשך חמש שנים חקר את הנושא לעומק על היבטיו השונים, ואת מסקנותיו הוא פורש בספר זה.
כמו כן, אשי נוהג לצאת לאחד הגשרים עם שלט שאומר – 'אפשר להגיע לשלום עם הפלסטינים', ומקבל תגובות שונות, שגם אליהן הוא מתייחס בספר זה.
האם ניתן לחדש משהו בקשר לסכסוך האזורי המוכר-לעייפה כאן? מסתבר שכן, והספר הצליח לחדש לי דברים רבים. ומלבד זאת, הוא כתוב בחינניות ובהומור, וגם מלווה באיורים יפים. ממש תענוג.
אז מה הפתרון של אשי? לא יותר מפתרון שתי המדינות, אותו הוא מציג כבר בהתחלה. אבל אז, כל המשך הספר מוקדש למכשולים שונים הניצבים בפני הפתרון הזה.
הפרק הראשון, למשל, עוסק בהפרכת הסיסמה 'אין עם פלסטיני', ובו אשי מראה שאכן העם הפלסטיני הוא עם צעיר, אך עדיין עונה על כל המאפיינים של עם. גם בספרו החדש של ד"ר שאול אריאל, שהתחלתי לקרוא במקביל, הוא מפריך את המיתוס הזה, ומראה שהולדת העם הפלסטיני קרתה בתחילת המאה העשרים, כשעד אז גם לא היו עם ירדני, או עם עירקי. כל אלה התהוו רק בעקבות התפוררות האימפריות השולטות.
בפרק השני, שהוא המעניין ביותר בעיניי, אשי עוקב אחר ההיסטוריה של סכסוך הדמים. אלא שאם בדרך כלל אנו מתייחסים רק לרצחנות הערבית, הפעם אשי מציג במקביל גם את מעשי האלימות מהכיוון היהודי, זה מודגש באדום וזה מודגש בכחול. יהיו כאלה שיתרעמו על עצם אופן ההצגה הזה, אבל מה לעשות שיש נתונים משני הצדדים.
קיצורו של דבר, מה שהצטייר לי בצורה בולטת, הוא שכל שנות הסכסוך מלוות במעשי אלימות, שמלווים במעשי אלימות מהצד השני 'כתגובה'. כתגובה – זו אכן המילה הבולטת בתיאורו של אשי. השאלה מי התחיל היא פחות חשובה פה. מה שברור שיש פה 'מעגל דמים', והשאלה היא איך למנוע אותו.
מכשולים נוספים שאשי מתייחס אליהם הם 'שנאה' – כלפי הערבים, ו'שנאת חינם' – כלפי השמאלנים. ובכל התייחסות שלו אשי מצרף סקירה היסטורית פוקחת עיניים. למשל, ביחס לשנאת חינם – הוא מזכיר כיצד חרב בית המקדש הראשון, וכמובן גם השני.
כך פורם אשי מכשול אחר מכשול, ולא אתעכב על הכול. הוא מתייחס גם להיבט התורני וההלכתי – ומראה שרבנים התירו לוותר על שטחים תמורת שלום, וגם להיבט הביטחוני – ומראה שרוב ראשי מערכת הביטחון תומכים בפתרון שתי המדינות. הוא מתייחס להיבט הדמוגרפי, ולסכנה של קיום מדינה יהודית במקרה של סיפוח, ולהיבט הכלכלי – שבו שלום יביא אותנו לשגשוג, אך הימנעות מפתרון עלולה לדרדר אותנו גם בהיבט זה.
ולבסוף, הוא מתייחס גם למשיחיות. גם כאן הסקירה ההיסטורית מראה את הסכנה שבה, למן בר כוכבא, שאחריו באה גלות גדולה, ועד שבתאי צבי, שהיה טראומה בחיים היהודים. והמשיחיות של ימינו היא מבית מדרשו של הרב צבי יהודה קוק, הבן, ושל תנועת גוש אמונים.
כאן, כמדומני, מדובר במכשול גדול. לא רק בגלל שתנועת ההתיישבות, וגישת הימין בכלל, צברו להם תומכים רבים, אלא גם בגלל שמדינתנו היא לא מדינה ככל המדינות, אלא מלוות אליה אספירציות דתיות.
כך גם מהצד היהודי, שבו קיימת שאיפה לבניית המקדש על הר הבית, וגם מהצד המוסלמי, הרואה את מסגד אלאקצה כמקודש. בסקירתו ההיסטורית הופתעתי לראות כמה פעמים מתחם שנוי במחלוקת זה עמד בבסיס המהומות ושפיכות הדמים.
אז נכון, אפשר לפרק מוקש זה, למשל על-ידי הפיכת המתחם לנתון לשליטה בינלאומית, כפי שהוצע בעבר. אבל השאלה היא האם רצון החיים הפשוט והפרגמטי יגבר על האספירציות הדתיות והמשיחיות האמורות.
פן אחר להסתכל על כך הוא מהכיוון המוסרי. כפי שראינו, אנו נמצאים במעגל דמים, רווי בשנאה ובשנאת חינם. אבל אלו הם רגשות אנושיים בסיסיים. לא פשוט להתגבר עליהם. אשי אמנם מציע דרך חיובית ומתקבלת על הדעת, אך לא תמיד אפשר להשיג מה שהגיוני ונכון.
אם כך ואם כך, המציאות באזורנו ממשיכה להתנהל, ולנו, האזרחים הפשוטים, יש מעט מאוד השפעה עליה. אבל בכל אופן מומלץ מאוד לקרוא את ספרו היפה והחכם של אשי, וללמוד משהו.

מחשבה אחת על “התקווה, מאת אורי אשי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s