טיפים למשורר מתחיל, מאת דוד אבידן

-טרום פרסום-

דוד אבידן, טיפים למשורר מחתיל דרש – כתבי־מופת בפואטיקה ואסתטיקה, דחק, 2021, 65 עמ'.

ספר חדש בסדרה של דחק על פואטיקה, והפעם עצות למשורר מתחיל, מאת דוד אבידן. מדובר בסדרה של שנים־עשר טורים שכתב אבידן בעיתון מעריב בשנת 1990, ועוד טור של תשובות לתגובות.
אני עצמי כתבתי ספר על אבידן – 'הפסימיזם הפואטי – מיפוי ראשוני של יצירת דוד אבידן' (הופר, 2010), ולכן שמחתי על ספר צנום זה.

העצות של אבידן הן 'אבידניות' במובהק. כך, בטור אחד הוא ממליץ על 'קצת מגלומאניה', וכדבריו –

"…אבל נכון באותה מידה, שעצם כתיבת שירים הוא העזה.
לחשוב, ולו באלפית הסיכוי וההסתברות, שחוויותיך האישיות ורפרטואר התחושות שלך עשויים לעניין מישהו אחר מלבדך – או אפילו ראויים לתיעוד, ולו גם תיעוד סגור אלמוני־עד הודעה חדשה – זוהי כבר העזה.
להחליט מראש שתפרסם, ויהי מה, מה גם לחשוב מראש, שתפרוץ אל מבצר השירה כחדשן ומסיג גבולות – זוהי העזה מרחיקת לכת מאוד, למעשה חוצפה ובפועל מגלומאניה.
בלי קצת כושר מגלומאני, לגיוס מפעם לפעם, לא תעשה שום דבר בחיים, פחות מכול תכתוב שירה. חשוב על זה כעל ציוד חירום ולא כעל פגם פסיכולוגי או סוציו-פסיכולוגי, התרגל להתייחס למושגים כ"נימוס",
למשל, בשלילה גמורה…" (עמ' 28).

זו נראית לי עצה טובה, ואף בסיסית, אבל צריך לזכור שמגלומאניה היא תכונה שאבידן עצמו ניחן בה במידה גדולה, ולא כל משורר צריך להיות עד כדי כך מגלומן.
ולמעשה, יש פה נדבך נוסף – והיא התאמת דברים אלה לתורת המוסר  של ניטשה, שסלד מערכי הצניעות ה'יודו-נוצרים', והיה מאשר את המסר הזה של אבידן. ובאמת, נראה לי שעיקר כוחה של תורת ניטשה הוא בשטח היצירה.
על הקשרה של כתיבת אבידן לניטשה ולמסורת הפילוסופית הקשורה אליו עמדו רבים, וגם אני.

כמו כן, אפיין את אבידן החידוש הלשוני הרב, וגם זה מופיע כאן כהמלצה, אם לא כדרישה –

"אם אתה רק מושך מהלשון ומתבצר בשמורה השירית/ספרותית, כלומר כותב כתיבה אפיגונית, נייחת או מיגננית מפני גירויי הטריטוריה הלשונית המרחבית־פריפרית, אתה נכנס מבחינתי, למחלקת הטפילים: אתה טפיל לשוני, שמשך מהלשון ולא החזיר לה, וממילא נשאר זניח גם בתחום הספרות.
העניין מסובך ולא ניתן למיצוי על רגל אחת, אבל כאשר אתה פועל במדיום הספרותי, אתה פועל במדיום הלשוני, ואז מוטלת עליך אחריות ומתחייבת עליך מחויבות כלפי הלשון לא פחות מאשר כלפי הספרות" (עמ' 44).

ובאמת, חידוש לשוני הוא דבר חשוב, אבל לא קל להשיגו. רוב המשוררים עובדים בשטח לשוני מוכר, שכבר נחרש, ובו הם זורעים את זרעיהם החדשים. גם לזה יש מקום, ובעצם כך עובדת כל תרבות.

אבל נראה לי שהדבר השנוי־במחלוקת ביותר שאומר אבידן הוא בנוגע ל'שירת־נשים'. לטענתו, לכותבות נשים עדיף להתמקד בכתיבה נשית, עם נושאים וסגנון נשיים, ולא לנסות לחקות את הכתיבה הגברית.
ומתוך תפיסה זו הוא כותב –

"בדיקה טקסטואלית מדוקדקת של שירת גברים על-ידי נשים מעלה הישגים של ליגה ב' ומטה. בדיקה כזאת חלה גם על שיריה של יונה וולך, למשל, שספגה השפעות שונות ולא ידעה איך ליישם אותן לכלל פואטיקה מודעת, תוכנית וצורנית. אלזה לסקר שילר, לעומתה, מיצתה את הפוטנציאל הנשי ואת הרפרטואר הנשי לכלל שירה עילית, שהתחרתה ומתחרה עם כל משוררגבר בתקופתה ובמתחם התרבותי־לשוני בו פעלה, דליה רביקוביץ, בלי להיכנס להשוואות עם שתי המשוררות הנ"ל, הכריעה גם היא בכיוון להישארות בתחום שירת הנשים כגורל, רפרטואר ואפילו לשון, למרות ניסיונותיה לחרוג מה"רכות" של הלשון השירית הנשית על-ידי תפעול מרכיבים "קשים" מן הלשון המקראית" (עמ' 40).

כמובן, זהו דבר שנוי במחלוקת. היום יאמרו שכגבר אין לאבידן אפילו זכות להתבטא בנושא, ושכל אישה תכתוב איך שהיא רוצה. אבל מה באשר לתוכן דבריו? הרי גם בפמיניזם עצמו יש זרמים שמושכים לכאן ויש זרמים שמושכים לכאן.
ובאמת, בחלק התשובות לתגובות הוא אומר, כי זה הנושא שהוא קיבל עליו הכי הרבה תגובות. יפה לראות שכבר ב-1990 הייתה מודעות ערה לנושא הפמיניסטי.

ובעצם הדבר לא חדש לי. כי גם בספרי על אבידן – שציינתי רק לצורך זה – סקרתי גם את עבודתו העיתונאית של אבידן, והתרכזתי בסדרת מאמרים אחרת – 'השירה כפוליטיקה והפוליטיקה כשירה' – שפורסמה בשנים 1985-1986, וגם שם אבידן 'הסתבך' בנושא הפמיניסטי. הוא כתב על 'הערך הנקוב' של שירת יונה וולך (שוב וולך), והואשם בשימוש במינוח פוגעני מבחינה מינית. הוא לעומת זאת טען שעשה בו שימוש תמים.

אבל גם כאן הרי ניכר האופי האישי של אבידן, שדימה עצמו לנמר, והואשם לא אחת בשוביניזם.

אם כך, עצות טובות יש כאן בשפע, אך יש לזכור שהן בצלמו של המייעץ.

אוגוסטינוס, בסדרת עולם הפילוסופיה

אוגוסטינוס, מאת ג'. ר. אוקונל, בסדרת עולם הפילוסופיה.

שוב, אציין רק כמה נקודות, מתוך שמיעה של שעתיים.

אוגוסטינוס, הוגה נוצרי בן המאה החמישית, החל את דרכו עם האמונה המניאכית, שלא אתאר אותה כאן בינתיים, ולאחר מכן גילה את הנצרות, וכתב הגות נוצרית בהשפעה ניאו-אפלטונית.

הוא מתייחס לפסוק מהברית החדשה – 'חפשו ותמצאו וכו", ומפרש זאת, שזה המעבר מאמונה לידע, לאורך החיים (אם הבנתי נכון). והוא מתייחס לפסוק נוסף של ישוע – 'אני הדרך, האמת והחיים'. כך הדרך מתחילה באמונה, ומגיעים אל האושר בהתקרבות לאמת, כלומר לאלוהים.

הוא הקדים את דקארט, שכן גם הוא מפעיל את ספקנותו ואומר – 'אולי אני חולם?' וכו', וממשיך – אבל מי שטוען שהוא חי, אינו משקר.
אלא שבהמשך הוא אומר עוד, כי למעשה – אני יכול להכחיש גם את קיומי, אך לא את קיום האמת.
(וזו הייתה הדעה המקובלת בימי הביניים – הדבר היציב הוא האמת, והאל, ולא הקיום האנושי).
עוד הוא אומר על השילוש היווני – האמת, הטוב והיופי – שכולם באלוהים.

כאמור, הוא משתמש בהגות הניאו-פלטוניסטית, המבדילה בין העולם הנראה, של המציאות הפיזית, ובין העולם הלא נראה, של האידיאות, שהן של התבונה. ולפי אוגוסטינוס – זה הממד האלוהי.
תפיסה זו אינה מנוגדת לנצרות.

והוא מפרש את השם 'אהיה אשר אהיה' (גם אקווינס, עליו כתבתי קודם) – זה הקיום האלוהי, שנשאר ללא שינוי, לעומת כל המציאויות האחרות, שהן נחותות לעומת הקיום האלוהי.
גם קיום דרגות של אמת ויופי הוא רעיון ניאו-פלטוניסטי.

הוא כותב על הזמן, ומתייחס לאמירה של הרקליטוס כי 'אי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים'. לעומת זאת, האל  נקרא בתנ"ך – צור, סלע. ואוגוסטינוס מפרש – הוא לא משתנה, נצחי.
(במקום אחר קראתי שתיאר את הזמן כתכונה של החוויה הנפשית).

כך גם אדם נשאר עצמו על ידי הישארות באל.
הוא כותב כי לפני ששמע את קול האל 'אני עוד לא התקיימתי'.

דבר האל אמר לו – 'אני מזון המבוגרים'. והמזון – זו החוכמה האלוהית.
ובאופן זה הוא מפרש גם את המיסתורין של טקס 'סעודת האדון' הנוצרי, שבו אוכלים כביכול את בשרו של ישו, ובכך הופכים כביכול לישו.
בהקשר הזה הוא מתייחס לפסוק –
"אֲהוּבַי, עַכְשָׁו יַלְדֵי אֱלֹהִים אֲנַחְנוּ, וְעוֹד לֹא ‮נִגְלָה מָה נִהְיֶה. יוֹדְעִים אָנוּ ‮שֶׁכַּאֲשֶׁר יִגָּלֶה‮ ‮נִהְיֶה ‮כָּמוֹהוּ, כִּי ‮נִרְאֶה אוֹתוֹ כְּמוֹ שֶׁהוּא.
יוחנן א, ג, ב.
נהיה כמוהו – נהפך לחלק ממנו, כפי שהוסבר.

והוא מתייחס לבעיית הרוע. אנשים מקבלים עונש על רע שהם יוצרים, ולכן הם סובלים, אבל האם הרע הזה פרופורציונלי?
למעשה, זו השאלה שבגללה פנה למניאכיזם מראש. אבל הם שאלו מאיפה בא הרע, ולא מהו הרע – הוא אומר עכשיו. והוא עונה – הרע הוא לא מציאות, אלא היעדר. כל הקיים הוא טוב, מעצם זה שהוא קיים, אלא שהוא נמצא תחת השחתה. כמו כן הוא אומר, כי כל פרט הוא טוב, אבל הכול ביחד – זה טוב מאוד – כפי שמופיע בתיאור הבריאה בבראשית.

לבסוף, כתב את ספרו 'עיר האלוהים', שכוון כנגד הפגאנים שהיו בדורו, ובו טען היא המנוחה היא באלוהים. (נו מה).
למעשה הוא מתאר שם מלחמה של בני האור בבני החושך, המתגלגלת לאורך ההיסטוריה.

עוד הוא דיבר על החטא הקדמון ועל הבחירה החופשית, אך כנראה לא הייתי בקשב מלא בחלק זה, וממילא אלה הם הדברים היותר ידועים שלו, וכתבתי עליהם בעבר.

תומס אקווינס, בסדרת עולם הפילוסופיה

תומס אקווינס, מאת קנת' ל. שמיץ, בסדרת עולם הפילוסופיה.

טוב, שמעתי על תומס אקווינס גם בסדרה 'שעה על פילוסופיה', ולא כתבתי עליו, מחוסר עניין ומחוסר ידע, ועכשיו שמעתי את הפרק עליו בסדרה זו, הפעם שעתיים, ואנסה לכתוב כמה דברים. אך הם יהיו כלליים וחלקיים מאוד, וגם אולי לא מדויקים. על אקווינס לא נכתב כמעט כלום בעברית, והידע מוגבל.

אחרי הקדמות כלליות, הספר מגיע לעיקר – ספרו הענק של אקווינס 'סומה תיאולוגיה'. למעשה, כפי שעשו ההוגים הערבים, ואחר כך היהודים, כאן הגיע תורם של הנוצרים להתאים את האמונה להגות אריסטו שהגיעה לידיהם, ואין כאן חידושים מרעישים בנושא זה.

אקווינס מציג חמש ראיות לקיום אלוהים, שארבעת הראשונות דומות מאוד, והן בעצם הראיה הקוסמולוגית.
למשל הטענה הראשונה, בדבר התנועה. תנועה היא מעבר ממצב פוטנציאלי למצב אקטואלי, לפי המונחים של אריסטו, והיא נגרמת על ידי מניע חיצוני. היא לא יכולה להיגרם על-ידי עצמה, כי לא יתכן קיום פוטנציאלי וקיום אקטואלי בעת ובעונה אחת. כלומר, לא יכול להיות מניע ומונַע יחדיו. לכן חייב שיהיה לדבר מניע, וגם למניע הזה מניע, כך עד המניע הראשון, שהוא מניע, אך לא מונע מבחוץ, אלא מניע את עצמו, והוא האלוהים.

אבל ההפרכה של הטיעון הזה ברורה מתוכו עצמו – הרי אמרת שלא יתכן מניע שאינו מונַע מבחוץ, אם כך כיצד פתאום הוא מתקיים?

בכל אופן, המניע הראשון הזה הוא פשוט, כי מורכבות מלמדת על פעולת גומלין, והוא אקטואליות גמורה. הוא קיום טהור, 'פעולה של היות'. וכאן אקווינס מפנה לתיאור האל בתורה – 'אהיה אשר אהיה', כלומר – עצם הקיום. ואולי זו משמעות השם הנפוץ יותר – יהוה.

(וגם כאן יש להעיר – כי אם המניע הראשון הוא פשוט, כיצד אקווינס מחזיק בעמדת השילוש, שהרי היא כוללת מורכבות? על שאלות כאלו נשברו קולמוסים רבים, והן אינן מחוורות לי).

כך גם, האל יודע את הדברים בעולם, וגם אוהב אותם, כי כל מה שקיים הוא טוב, מעצם זה שהוא קיים. גם זה לקוח מאריסטו.

דבר נוסף מעניין אצל אקווינס, וכאן גם החידוש שלו, הוא התייחסותו ל'צלם אלוהים', ובאנגלית – image. הוא מפרש זאת כחיקוי האל, כלומר שיש בו דמיון לאלוהים, אך לא זהות. דמיון שאינו מושלם.
בכך הוא חולק על הרמב"ם, למשל, שטען שהאלוהי והאנושי הם שתי ספֵירות שונות לגמרי, שאי אפשר להשוות ביניהן. ואילו לפי אקווינס – אפשר, בדרך ההידמות.
ובשלוש דרכים אנו דומים לאלוהים – א. אנו קיימים. ב. אנו חיים. ג. אנו יודעים, או מבינים.
אדם – person – הוא אדם רציונלי.
כמו כן, לאדם יש רצון חופשי, שזה מה שמייחד אותו כאדם, בניגוד לחיות, שפועלות על-ידי אינסטינקטים.

בעניין הנשמה – אצל אפלטון הנשמה נפרדת מהגוף, ואילו אצל אריסטו היא מחוברת לגוף, ואינה קיימת בלעדיו. לנוצרים דבר זה קשה, והם ניסו ליישבו בצורות שונות. בכל מקרה, אקווינס טוען, כי יש נשמה אחת לאדם, שפועלת גם בנפרד מהגוף.

וכמו אצל אריסטו – המטרה העליונה היא אושר, אך אליו מגיעים דרך הכרת אלוהים.
ועוד הוא אומר – האהבה מתחילה היכן שהידע נגמר.

בהמשך הספר אקווינס דן בעניינים תיאולוגיים שונים.

אריסטו, בסדרת עולם הפילוסופיה

אריסטו, מאת תומס ס. בריקהאוס, בסדרת עולם הפילוסופיה.

שוב, אציג רק כמה נקודות מהספר, הרי אתם מכירים את אריסטו היטב.

תחילה הספר דן בלוגיקה, ועל כך אדלג, למרות חשיבותה.
ועובר למטאפיזיקה, וגם כאן לא אפרט, רק אציין את העיקר הגדול שאריסטו מלמד – לעולם יש 'מניע ראשון', שאינו מונַע, והוא אלוהים. למחשבה זו הייתה השפעה מכרעת על הגות ימי הביניים, המוסלמית, היהודית והנוצרית, והיא נוכחת עד היום, ומכונה 'הראיה הקוסמולוגית'.

כמו כן, אריסטו מבחין בין חומר לצורה, הקיימים ביחד, והצורה היא שם אחר למהות החומר. (וכן הוא מבחין בין כוח פוטנציאלי וכוח אקטואלי, הקיים בזמן הווה)
כך גם, הנפש היא מהות הגוף, והיא אינה יכולה להתקיים בלעדיו.

מבחינת חלוקת עולם החי –
ישנם הצמחים, שגם הם חיים, כי הם צומחים, ניזונים וכו', וזו צורת חיים ראשונה.
אחר-כך יש בעלי חיים, שלהם גם יש תחושה, שהיא גם תשוקה, וזו צורת חיים שנייה.
ולבסוף ישנו האדם, שמה שמייחד אותו היא חשיבה רציונלית, וזו צורת חיים שלישית, הגבוהה ביותר.

החלק הבא עוסק באתיקה, ובפרט באתיקה הניקומאכית.
אריסטו אומר כי לבני אדם יש מטרות רבות, אבל הרבה דברים אנו רוצים למען דבר אחר, גבוה יותר. הדבר היחיד שאנו רוצים לעצמו, ולא לשם מטרה אחרת נעלה יותר, הוא האושר.
וכיצד נשיג את האושר הזה? לא על ידי הנאה, שקיימת גם אצל בעלי חיים, ולא על-ידי כבוד, שניתן לנו על-ידי אחרים ויכול להילקח ממנו, אלא על-ידי חיי מחשבה והתבוננות, contemplation.
כשם שלכל דבר בעולם יש פונקציה שהוא ממלא, כך גם האדם. ומה שייחודי לאדם הוא לא רק לגדול, כמו הצמח, ולא רק לחוש, כמו בעלי החיים, אלא חלק ההיגיון והמחשבה.
אבל לכך צריך להקדיש חיים שלמים, ולא יום אחד, כי 'סנונית אחת לא מבשרת את האביב' (מכאן הפתגם הידוע).
אבל לכך צריך גם הרבה זמן פנוי, ולכן צריך גם מזל. ואכן, לכל אורך ההיסטוריה, מי שעסקו בענייני הגות היו בעיקר בני האצולה, הפנויים מעבודה.

ומבחינת המעשים הטובים, ה-virtu, אריסטו מורה את 'דרך האמצע' הידועה. כך, למשל, בין פחדן לנמהר נמצא האמיץ, שהוא מבין בפני מה הוא ניצב.
והמידה הטובה נקנית על-ידי הרגל. למשל, על ידי התנהגות אמיצה אנו הופכים לאמיצים, וזה הופך ל'טבע שני' שלנו. הדבר מצריך אימון ותרגול.

אבל בסופו של דבר, התבוננות עדיפה  על מעשים מוסריים. ובכל זאת הם הכרחיים, כשם שתזונה טובה היא הכרחית. שהרי באדם יש דבר המשותף גם לצמח ולחיה – ודבר זה אריסטו אומר בפסקה אחת. רק אלוהים הוא מחשבה טהורה.

החלק הבא עוסק במדינה, הפוליטיקה.
אריסטו אומר כי האדם הוא יצור חברתי, פוליטי. כך, אדם שלא חי בעיר הוא או חיה או אל.
ועוד הוא אומר כמה דברים בעייתיים – שיש עבדים שהם כך מטבעם, משום שאינם יכולים להיות רציונליים בעצמם. ובמשפחה – הגברים הם השולטים, והנשים צריכות לציית להם, וגם הילדים. משום שאלה אינם מסוגלים לחשיבה רציונלית. היום הגישה לנשים, כידוע, שונה, אך התפיסה הזו הייתה דומיננטית לאורך רוב ההיסטוריה.

כן הוא מונה שיטות ממשל שונות, ואומר שמונרכיה ואריסטוקרטיה הן הטובות ביותר, כי בהן השליטה היא לפי השכל. אך התפיסה כאן מורכבת יותר, ולא איכנס לפרטיה.

ועוד הוא אומר, כי העשיר ביותר והעני ביותר מתקשים ללכת לפי השכל, וכי אסור להם להפוך לחזקים מדי. אלא יש לפעול לפי טובת הכלל.

סיכומו של דבר, אריסטו תומך בחיים לפי הטבע, ולפי זה אמר בתחילת ה'מטאפיזיקה' – 'כל בני האדם לפי הטבע רוצים לדעת'.

הרמב"ם, כידוע, הושפע עמוקות מאריסטו, והעריך אותו מאוד.
הגותו כה יפה ומסודרת (למעט החריגות שהזכרתי), והוא כנראה הפילוסוף המשפיע ביותר בהיסטוריה.

סטואים ואפיקוראים, בסדרת עולם הפילוסופיה.

סטואים ואפיקוראים, מאת דארלי הייל, בסדרת עולם הפילוסופיה.

כאן אציין נקודות ספורות בלבד מתוך הספר הזה, שזמן ההאזנה לו הוא שלוש שעות.

אפיקורוס ידוע כמי שהתכחש לאלים והדגיש את ההנאה, אבל תפיסתו מורכבת יותר.
הוא טען, כי אין חיים לאחר המוות, ואין מה לדאוג מהמוות. ולוקרציוס, שבא הרבה אחריו, המשיך אותו ואמר, כי כשם שאנחנו לא זוכרים שום דבר מלפני לידתנו, כך אין שום דבר לאחר מותנו.

מול דברים אלה אפשר אולי להציג אנשים מסוימים, שטוענים כי הם זוכרים חיים מגלגולים קודמים. זה נשמע אולי מופרך, אבל אפשר לבדוק את זה.

אפיקורס אמנם אמר כי יש לחפש את ההנאה ולברוח מכאב – ובכך הוא דומה לתועלתנות של בנת'ם, אך בעצם דיבר על יתרונות ההנאה האינטלקטואלית – ובכך הוא דומה לתועלתנות של מיל. כמו כן, דיבר על חיים בשליטה עצמית, תחת הנחיית התבונה.

הדבר הכי חשוב לאושר לפיו – חיי חברה. ואכן חי חיים קומונליים מחוץ לעיר.
הוא הדגיש את חשיבות הנוחות ותחושת שייכות.

גם מיכה גודמן, בספרו 'מהפכת הקשב', שיצא בדיוק עכשיו, מדבר על חשיבות הידידות וחיי החברה לאושר האנושי, דבר שלא מתמלא באמת על-ידי הרשתות החברתיות. הנה, אולי נוכל ללמוד שיעור מאפיקורס לדבר הזה.

*

והסטואים – הם דיברו על שלושה נושאים –
לוגיקה – ובה המושג המרכזי 'לוגוס', ובה שני תחומים – רטוריקה ודיאלקטיקה.
פיזיקה – עולם הטבע, במשמעות היותר רחבה.
ואתיקה – שבזה יצא פרסומם הרב.

עיקרי השיטה – שליטה עצמית תחת הדרכת התבונה.
ההוגים הידועים הם שלושה, השייכים לתקופה המאוחרת – סנקה, אפיקטיטוס ומרקוס אורליוס – והם שלושתם התרכזו באתיקה.

השיטה הסטואית ידועה באופן כללי. הם מדברים על המידה הטובה – ה-virtu, ועל חיים לפי הטבע, על לחיות עם פחות, ולהתרכז במה שנמצא בכוחנו – אמונתנו, הידע והמידה הטובה.

והמוכר ביותר בשיטתם – אי-היקשרות, אדישות, indifference, שהיא מה שמכונה היום 'סטואיות'. זאת ביחס לדברים שאיננו יכולים לשנות, ושאנו יכולים לחיות בלעדיהם.
גם משיטה זו אני חושב שאפשר ללמוד הרבה עד ימינו, למעשה אני חושב שהיא הוטמעה גם ברבות מאמרות חז"ל.

מהפכת הקשב, מאת מיכה גודמן

מהפכת הקשב, מאת מיכה גודמן.
כנרת זמורה ביתן דביר, 2021, 207 עמ'.

ספר חדש למיכה גודמן זו בשורה טובה. קראתי את כל ספריו הקודמים, חמישה במספר, והם כולם היו מעניינים מאוד. גם כתבתי עליהם בהרחבה. בספריו הקודמים עסק גודמן במרחב נושאים – במורה נבוכים, בכוזרי, בספר דברים, בסכסוך הישראלי-פלסטיני ובפער בין דתיים וחילוניים, והפעם הוא פונה לאתגר חדש – האתגר הטכנולוגי, שיש לו השפעה מכרעת על האדם ועל התרבות.

להלן אסקור בקצרה את דבריו של גודמן בספר זה. אמנם, קצת לא נעים לי להביא בקצרה את עיקרי דבריו, עליהם טרח רבות, אך הדברים חשובים וטוב להיות ערים להם. הסקירה היא גם לא תחליף לקריאת הספר, ולבסוף – מי שרוצה להימנע מ'ספוילר' עיוני, מוטב שלא יקרא את הדברים הבאים.

*

גודמן שם לב שיש קיטוב הולך וגדל ושואל למה. והתשובה – ברשתות החברתיות אנו נחשפים רק לצד שלנו, וכך גדל התיעוב של האחר. הוא מסתמך על דברי מרשל מקלוהן, כי 'המדיום הוא המסר'.

האמצעים הטכנולוגיים משתלטים על תשומת הלב שלנו, כפי שהראו יפה גם בסרט המדובר של נטפליקס 'מסכי עשן'.
אחת הדרכים למשוך תשומת לב היא השתמשות ב'הטיית האישור' – אנו נוטים יותר להקשיב ולהשתכנע מדעות הדומות לשלנו. וכשאנו קוראים אותן – אנו מבלים יותר זמן בפייסבוק.
גם כהנמן דיבר על האשלייה שמה שמוכר הוא גם נכון, וזו הפסיכולוגיה של שטיפת המוח.

עוד נמצא כי כעס הוא הרגש שהכי מושך תשומת לב, ולכן הוא הכי ויראלי. גם שקר מושך יותר תשומת לב, ולכן האלגוריתם מפנה אליו יותר.

וגודמן מונה שלושה פרדוקסים –
פרדוקס החיבור – רשתות חברתיות כביכול נועדו להרבות חיבור בין אנשים, אך הן מרבות דווקא קיטוב.
פרדוקס הפתיחות – במקום להיפתח יותר, כמצופה, דווקא יותר מתחפרים בעמדות.
פרדוקס האינפורמציה – יש יותר מידע, אך גם יותר שקרים.

עוד בעיות –
הרשתות החברתיות הן 'כיכר העיר' החדשה, אך הן בבעלות פרטית.
ידע מהיר, כמו מזון מהיר – לא מזין, ויוצר בעיות.
נרשם זינוק דרמטי בשכיחות של דיכאון, חרדה, בדידות ואובדנות.

גודמן אומר, כי הטכנולוגיה 'מוסיפה לנו עוצמות ולוקחת מאיתנו יכולות'. לדוגמה – וייז, שפגעה בכושר הניווט העצמי שלנו. אגב, זה גם בדיוק מה שאמר אפלטון על הכתיבה – שהיא תגרום לירידה בזיכרון ובמחשבה העצמית. בהמשך הספר גודמן מתייחס למהפכה נוספת – מהפכת הדפוס.

כמו כן, 'עשרות השנים האחרונות יש נפילה דרמטית ברמת האמפתיה של בני אדם במדינות המערב'. וחוקרת בשם טרקל טוענת, כי זה נובע מכך שלא מתרגלים אותה בשיחות פנים אל פנים. גם הזום אינו נדומה לשיחה פנים אל פנים.

ועוד – שעמום – 'הטכנולוגיה מכבה את השעמום, ומגבירה את הפחד ממנו'. כאן מציין גודמן, שמחקרים הראו ש'המאושרים ביותר הם אלה שהמחשבות שלהם מכוונות למקום שהם נמצאים בו'. אגב, לדעתי זה נובע מהפילוסופיה של היידגר, וקיים גם בתופעת ה'זרימה' הידועה.

כמו כן, מכאן נובע ה'פומו' – 'חרדת החמצה הידועה בכינויה Fomo (fear of missing out). זאת התחושה שבזמן שאנחנו במקום אחד, קורה משהו מעניין ומסעיר יותר במקום אחר'. אבל – 'ההחמצה האמיתית איננה החמצת האירועים שאנחנו לא משתתפים בהם, אלא דווקא החמצת האירועים שאנחנו כן משתתפים בהם'.

כמו כן, חוקר בשם מיטשל, טוען כי הבעיה המרכזית היום היא הבדידות, ואכן חלה עלייה בתחושת הבדידות. וזהו 'פרדוקס הבדידות' – 'ככל שאנשים מחוברים יותר טכנולוגית, הם מרגישים בודדים יותר פסיכולוגית'.

לחלק הבא אצטט מגודמן –
"הנה, תיארנו את ארבע המחיצות הדיגיטליות שמפרידות בין האדם לבין עצמו: א. הסחות דעת שמנטרלות את הקשב של האדם לתחושותיו. ב. הפער המתרחב בין התדמית הציבורית לבין האישיות האותנטית. ג. הפער בין הגרסה האמיתית של האדם לבין הגרסה הערוכה שלו. ד. תרבות התיעוד האינטנסיבית שהופכת אנשים לשחקנים בקולנוע הדיגיטלי של החיים".

ועוד בעיות – 'קנאת פייסבוק' בהצלחה של אחרים, ועודף אפשרויות שמבלבל ומתסכל.
כמו כן, אומר גודמן, אי אפשר באמת לעשות שני דברים יחד, 'מולטיטסקינג', כי תמיד הקשב יורד כשעושים זאת.

לבסוף הוא נותן עצות –
לא רק לבקש תשומת לב ואהבה, אלא להתרכז בלעניק אותן לאחרים. וכן לייחד זמן נקי מסלולריים, וגם מרחב נקי מסלולריים, בבית ובמשרד, ועוד כהנה וכהנה. הוא גם אומר כי יש להשתמש ב"טכנולוגיה נגד טכנולוגיה', ובאמצעים טכנולוגיים להגביל את כוחה ההרסני – ודבר זה כבר מתחיל להיעשות.

גודמן מספר גם שהתחיל לתרגל מדיטציה, כדי לחקור את תופעת הקשב. שהרי מה שנחוץ הוא להיות נוכח בהווה, אך זה נפוץ במזרח ולא במערב. ואולי לחכמת המזרח יש מה ללמד אותנו בנקודה זו.

לסיכום, נהניתי מאוד לקרוא, ואף שהספר בסופו של דבר לא חידש לי הרבה, הרי שהדברים חשובים מאוד ואקטואליים מאוד, לכן טוב לקרוא עליהם. אני מקווה שיכתבו עוד על תחום חדש יחסית זה, ואף ייעשה ניסיון למצוא לו תשובות.
וכמה ספרים כבר נכתבו. למשל – קוד סמוי, מאת יובל דרור, ספר מעולה, שקראתי וסקרתי בזמנו.

פילוסופיה מוסלמית בימי הביניים, בסדרת עולם הפילוסופיה

פילוסופיה מוסלמית בימי הביניים, מאת תומס גסקיל, בסדרת עולם הפילוסופיה.

הסיכום הפעם לא יהיה יסודי מאוד.

בתחילה מדובר על הפילוסוף המוסלמי הראשון – אל קינדי, ועל מפרש אריסטו החשוב – אלפראבי. אדלג על זה.

עיקר הספר מוקדש לאבן סינא.
ההבחנה החשובה שלו היא בין מחויב המציאות, שקיומו הכרחי, לאפשרי המציאות, הקונטינגנטי, המקרי.
מלבד זאת יש לו עוד קטגוריה – הבלתי אפשרי – כגון ריבוע עגול, אך היא נפסלת משום שאינה יכולה להתקיים.

בספר מבחינים גם בין שני סוגים של מחויב המציאות, אך לא הצלחתי לעקוב אחר זה. הסוג הראשון על כל פנים הוא ההכרחי, כמו סיבה ותוצאה.

כמו כן, הוא מבחין בין קיום, שהוא הכרחי, ומהות, שהיא מקרית.

כך גם יש שתי סיבות – סיבה פועלת, כמו הבנאי שהוא סיבת קיום הבית, ומלבד זאת עוד סיבה שגורמת לכך שהבית ימשיך להתקיים, סיבה תומכת.

מכיוון שלכל דבר יש סיבה, חייבת להיות סיבה ראשונה, שהיא מחויב המציאות. והיא הסיבה גם לקיום וגם למהות.
ומחויב מציאות זה נמצא באחדות, וללא מחלקים, ומהותו היא קיומו.
כל הקיום מלבדו הוא מקרי, אפשרי המציאות.

ואולם, יש להעיר, שכשם שהסיבה הולכת אחורה עד הסיבה הראשונה, היא מחויב המציאות, כך גם היא צריכה ללכת קדימה, כך שגם כל התוצאות הן הכרחיות – וזו התפיסה הדטרמיניסטית.

כמו כן, הקיים הראשון אינו נמצא בעולם, אבל כל הקיים בא ממנו.
הוא ממשיל זאת לשמש, שכל האור בא ממנה, והיא מוארת מעצמה.

ואיך ההכרחי יודע את המקרי? על ידי כך שהוא יוצר אותו. הידע שלו הוא לא כידע שלנו.

כמו כן, גם לאדם שני סוגי ידע –
ידע של הריבוי – והוא פסיכולוגי, וידע לא של הריבוי והוא אינטקלטואלי.

כמו כן, הקיים הראשון יודע הכול, והוא גם כל יכול, כי אינו מוגבל על ידי תשוקה לפעולה, כי הוא שלם, ולא ניתן לתרום לו דבר. רצונו נובע מידע, והוא יוצר רק מה שקיומו עדיף מאי-קיומו, כלומר שעולמנו הוא 'הטוב שבעולמות האפשריים' (כמו שאמר לייבניץ, ואף בוקר על כך נמרצות).

אנשים, לעומת זאת, פועלים מתשוקה או מנטייה אישית – מה שבתנועת המוסר היהודית נקרא 'נגיעה' (אם אינני טועה).
אבל חובת האדם לשרת את הטוב, הוא ההכרחי, הבלתי משתנה. וזאת עושים דרך חקירת המושכלות. וזו הדרך להגיע לאושר.

הנאות החושים רק מטשטשות זאת. הוא מדמה זאת לבולימיה, שבה קיים רעב, אבל האדם לא מודע לו, בגלל מחלתו. כשמוסרת המחלה אז בא הרעב הבריא.
וכן, גורל הנשמה אחרי פרידתה מהגוף תלוי בזה.
אנשים רוצים איחוד מיסטי עם העל זמני ההכרחי, הוא אומר, אך מגיעים אליו דרך ההיגיון, וכך מגיעים לגאולת הנשמה.

*

אחריו בא אל גזאלי.
הוא מספר שראה שכל מי שנולד מוסלמי, או יהודי, או נוצרי, פשוט נשאר בדתו, אבל הוא חיפש ידע אמין. הוא טען כי יש שתי דרכים לידע כזה – ידע מהחושים, וידע שהוא אמת הכרחית, כמו המתמטיקה. אבל אז התחיל להיות סקפטי. בנוגע לידע החושים – אפשר שהוא חולם, הוא אמר, כמו דקארט. ובאשר לאמת ההכרחית – גם כאן היה סקפטי, אולי גם זה כחלום, ומה שנראה לו נכון עכשיו לא יראה לו כך בעתיד (מה שבאמת קרה).
בהמשך החריף את טענותיו, ואמר שהוא רוצה להיות מורה רק בשביל הכבוד. אז מכר את רכושו ונסע לירושלים, אך בהמשך חזר לעירו, והתבודד כמה שנים  אז גילה את המיסטיקה, ובייחוד את הסופיזם. הוא אמר כי סקפטיזם מתאים רק לידע אינטלקטואלי, אבל הידע האמיתי הוא מעבר לו. וזהו ידע הנבואה. לכן יש ללכת בעקבות הנביא מוחמד, ולקבל את הדרכת האמונה, בדרך הניסיון.

אז כתב את ספרו החשוב 'דלות הפילוסופיה' (מילולית – אי בהירות הפילוסופיה), ושם הוא תוקף גם את הפילוסופים וגם את התיאולוגים.
את הפילוסופים הוא תוקף בשלוש נקודות, הנובעות מכך שהם מתייחסים לאמונה כלוגיקה –
האחת, שהם טוענים שלגוף אין תחייה, רק לנשמה המשכילה.
השנייה, שהם טוענים שאלוהים יודע את רק את הכללי ולא את הפרטים.
והשלישית, שהם טוענים שלעולם אין התחלה, נקודת בריאה.
ונגד התיאולוגים הוא אמר, שבוויכוחיהם הם מרבים שנאה, וכן הם מבטלים חקירות מועילות, משום שהידע שמופק מהן לא מופיע בקוראן. אבל יש מקום גם לחקירות השכליות, שלא בענייני אמונה.

*

ההוגה הבא הוא אבן רושד, שענה לאל גזאלי בספר 'דלות הדלות'. בו הוא ביקר את אבן סינא שחרג מאריסטו, ועל אל גזאלי אמר, שלא הבין את טענות הפילוסופים –
בנוגע לתחייה – הרי זו טענה ספקולטבית.
בנוגע לכך שאלוהים לא יודע את הפרטים – הפילוסופים לא אומרים זאת.
ובאשר לטענה שאין בריאה – התיאולוגים לא מאשמים אותם בזה.
לכן צריך 'חלוקת עבודה' – החלק האינטלקטואלי – לנשמה, והחלק הדתי – לחיים בקהילה ולהתנהגות מוסרית.

*

להגות זו הייתה השפעה רבה על הרמב"ם ועל הפילוסופיה היהודית כולה, וכן על המחשבה הנוצרית בימי הביניים.

פילוסופיה הודית, בסדרת עולם הפילוסופיה

פילוסופיה הודית, מאת דאג אלן, בסדרת עולם הפילוסופיה.

תחילה אעיר שאולי אטעה בכתיבת המונחים ההודים, שכן אני כותב משמיעה.

בניגוד לדעה הרווחת, בפילוסופיה ההודית מאמינים אמנם ברוח, אבל גם בקיום החומר. כמו כן, יש יותר מאלטרנטיבה אחת, אפשר להחזיק בכמה תפיסות.

משל ידוע מספר על אדם שרואה נחש, ותגובותיו מחולקות לשלוש –
בשלב הראשון הוא רואה את הנחש ונבהל. זו התפיסה החושית.
בשלב השני הוא מטיל ספק, ומגלה שבאמת זה רק חבל.
בשלב השלישי הוא שואל איך הוא יכול לדעת ולהבחין, וזו הפילוסופיה.

הפילוסופים ההודים היו אנשים דתיים, והפילוסופיה שלהם היא דרך חיים. במערב יש ידע למען ידע, בהודו הוא אמצעי למטרה נעלה יותר – חופש וישועה.

חמישה מושגים משותפים לכולם –
אטמן – או מוקשה – המציאות האולטימטיבית. נירוונה היא ההגעה לשם. יוגה קשורה גם לזה, והיא לא רק אמצעי לרגיעה, אלא דרך לחופש וישועה.

סמסרה – עולם הלידה והמוות. הוא אשלייתי, וזה עולם של עבדות. זו המאיה – כוח אלוהי השולט בעולם. ובו שוררת אבידיה – לא ידע, בורות. באופנישידות מורים דרכים שונות להתמודדות – אפשר להתמודד איתה בשתיקה, או בהסרת האשליות. ויש בהן גם סימבולים רבים. הידוע ביותר – קריאת 'אום' – למעבר לתודעה שמעבר לקיים המשתנה.
דימוי ידוע הוא של סירה החוצה ים, מהסמסרה לאטמן.

קארמה – חוק התוצאה המוסרית. אתה תוצאת המעשים הקודמים שלך. זהו  חוק טבע מוסרי.
וזה נמצא במודע וגם בלא מודע – הרבה לפני שפרויד התייחס לכך. הניסיון הוא להעלות את הלא מודע למודע. וזה קשור גם לאטמן וגם למאיה. האידיאל הוא שלא תהיה קרמה בכלל.

לידה מחדש – נובעת מבעיית קיום הרע – לפעמים אנשים טובים סובלים וכיוב'. התשובה – יש כמה גלגולי חיים. מי שחי חיים טובים יתגלגל לצורה גבוהה יותר של קיום.
המטרה היא להימלט ממעגל הלידה מחדש בעולם הסמסרה.

דרמה – המעשה המוסרי. הוא קובע את הקרמה. והקרמה משפיעה על הדרמה. ערך חיובי היא למשל – אהימסה – עקרון אי אלימות וחמלה לחיים.
כמו כן, מה שנכון בשבילי אולי לא נכון בשבילך. אבל זה לא רלטיבי, כי זה עדיין אובייקטיבי.
הדרמה מגדירה ריטואלים והתנהגות, וגם מעמד חברתי – חלוקה לקסטות.

ארבע מטרות החיים –
אטה – נכסים חומריים וכוח.
קאמה – הנאה ואהבה, דרך חמשת החושים.
דרמה – דנו בו.
מוקשה – חופש וישועה.

טכניקות פרקטיות –
אי היקשרות.
אהימסה – אי אלימות. להיות מעל האגואיזם, משום שכל החיים קדושים.
מדיטציה – מתחילה באהבה כלפי עצמך, אחר-כך אהבה לאחרים, אחר-כך אהבה לזרים, אחר-כך לאנשים שאינך אוהב, ולבסוף – לכל האנשים. כך יוצאים מהאגו ומהסמסרה. אינך מבדיל עוד בין טובתך לטובת אחרים, וכך מגיע לנירוואנה.

יש שלא קיבלו את הזרם המרכזי בפילוסופיה ההודית, והיו גם קולות מושתקים. למשל, זרם נטורליסטי ומטריאליסטי. כך גם בעבר הודו הייתה מפותחת במתמטיקה ובמדעים.

דתות בהודו –
הינדואיזם – הדת השלישית בגודלה בעולם.
בודהיזם – הרביעית בגודלה. היום שייכת לפחות מאחוז האוכלוסייה בהודו.
ג'ייניזם – דוגל באי אלימות ואי היקשרות. גם הוא כולל פחות מאחוז, אבל בעל השפעה, והשפיע גם על גנדי.

ודות – כתבי הקודש – כתבו אותן פולשים אריים. והם הכתובים הראשוניים.
הן כוללות –
רג-ודה – המנונים לאלים.
הבראמאנה – תפילות וריטואלים.
אראניה קאס – קורבנות.
אופנישדות  – או ודנטה – כלומר סוף הוודות – הוראות הגורואיים, דברי חוכמה. נקראות גם 'שירים פילוסופיים'. וזה הבסיס לפילוסופיה. הן מרובות מאוד.

ההתפחויות הדתיות כוללות את שיוה, וישנו והשאקיזם.

שש שיטות בהינדואיזם –
לוגיקה, לוגיקה כדרך יציאה מהסמסרה, גישה דואליסטית, יוגה – שהיא גם דואליסטית ומשמעותה לאחד, מיממסה – שעוסקת בדרמה, ולבסוף ונדטה – הגעה למציאות רוחנית. והיא הידועה ביותר.

כמו כן, יש פרשנויות שונות מאוד בהינדואיזם.
גישה מוניסטית – לפיה יש רוח אחת. אנחנו בדרך כלל חושבים אחרת, שכל ישות נבדלת.
ברהמן – הכוח האחד, לפי כמה הוגים.
אטמן – מהות פנימית אחת, לפי כמה הוגים. והוא יכול להיות מתואר רק בדרך שלילית, לפי כמה. הוא יכול לדעת אך אין לדעת אותו.
לבסוף, נעשה זיהוי של הברהמן עם האטמן – היקום עם העצמי הפנימי.

גישות שונות –
סגונה ברהמן – ברהמן עם מאפיינים (בניגוד לרמב"ם, נאמר).
נירגונה ברהמן – בלי מאפיינים. הוא אחד ואין שני לו.
כמו כן, יש הסוברים שהעולם לא אמיתי (כמו ברקלי). והמציאות האולטימטיבית – לא נראית.

*

עד כאן שעה וחצי מתוך שלוש, והחצי השני מוקדש לדתות.

בודהיזם –
פאלי קאנון – הטקסט המרכזי.
את הסיפור על סידהרטה שגודל כנסיך, וכשיצא החוצה ראה זיקנה, מחלה ומוות – כולנו מכירים.
בתפיסה זו, אנו חיים באשליה, ולא רואים ברור.
זו גישה רציונלית, לא דתית, פרגמטית.

בודהה יצא נגד הדוגמות של האופנישדות.
משל ידוע מספר על אדם שנפגע מחץ מורעל, והוא מתחיל לשאול שאלות על העולם. אבל מה שצריך הוא להוציא את החץ ולרפא אותו.
כמו כן הורה את הדרך האמצעית.

שלושת סימני החיים –
אניצ'ה – הכל משתנה. נהר הוא לא אחד (כמו הרקליטוס).

אנטה – אין עצמיות קבועה. האגו הוא אשליה והוא הבסיס לסבל שלנו. אין אני.  עצמי יציב חוסם זרימה ומזיק. הוא מוביל לאנוכיות, שנאה וכו', לכל הרע בעולם.

דוקהה – סבל, במובן הרחב. קשור גם לשינוי שבעולם.

טנהה – תשוקות, כולל גם רצון להמשך הקיום. זה הגורם לסבל.

נירוואנה – השתחררות ממעגל זה.

אך יש גם הוראה חיובית, והיא שמונת הדברים הנכונים – ראייה נכונה, מעשה נכון, דיבור נכון וכו' (גגלו).

לסיכום – לא האגו מחוסל, אלא אשליית האגו.

*

בגהווד גיטה – מרכזי בהינדואיזם, וכולל בתוכו את המהבארטה. יש בו הרבה פילוסופיה. וגם כאן כמה שיטות –
זרם קרישנה אחד מציג אותו כדרך להתאחדות בתשוקה עם קרישנה.
קארמה יוגה – ההפך, אי היקשרות, ובה נתמקד.

שם מסופר על ארג'ונה וקרישנה, שמנהלים דיאלוג ביניהם, שמתרחש לפני קרב. ארג'ונה שואל האם להילחם או לא להילחם, כי נראה ששתי האפשרויות שליליות. קרישנה אומר לו שהוא חייב להילחם, כי גם הימנעות מפעולה היא פעולה, אבל שלא להיקשר לתוצאות פעולתו.
ועדיין בדרך זו אדם כפוף לדרמה וכן ליכולותיו.
במקום ביטול הפעולה, בא כאן ביטול בפעולה.
כמו כן, זו אינה אדישות ואי אכפתיות, כי הפעולה מבוססת על אהבה שאינה מותנית.

פילוסוף בשם מורטי טען, כי עיקר המחלוקת בפילוסופיה ההודית היא על האטמן – מהו הדבר האמיתי?
וגם במערב גישות דומות – אפלטון – ודיבורו על מה שמעבר לעולם התופעות, והרקליטוס – שאצלו רק השינוי אמיתי.

*

לבסוף – מוהנדס גנדי, המכונה גם מהטמה – כלומר נשמה גדולה, הוא ההודי הכי מוכר במערב. הוא השפיע על מרטין לותר קינג בעקרון אי האלימות שלו, וכן ברעיון כוח האמת והאהבה. הוא היה אקלקטי בהשפעותיו – מהמערב הושפע מסוקרטס, טולסטוי ורסקין, וגם מהתנ"ך, ומהמזרח – מהג'ייניזם, מהקארמה יוגה, מרעיון התגשמות האל וישנו, ועוד.

הוא החזיק בשני עקרונות –
אמת – שהיא תודעה טהורה. היא כוח בלתי משתנה, שהוא אלוהים.
לאדם לא ניתן לדעת את האמת המוחלטת. אלוהים הוא אמת. והרי גם אתיאיסטים אוהבים אמת. היא לבדה נצחית. השילוש שהוא אחד הוא אלוהים-אמת-עצמי.

אהימסה – עקרון אי האלימות. זו הדרך לאמת. היא האמצעי בלבד, אבל המטרה לא מקדשת את האמצעים.
כמו כן, בסוף הודה כי לפעמים, כשאין ברירה, אפשר לנהוג באלימות. אבל עדיין צריך לצמצמה ולא להלל אותה.

*

באופן מפתיע, הספר מסתיים במשל החסידי הידוע, על רבי יצחק, שחלם על מטמון החבוי בפראג ונסע לשם לחפשו, אך שם השוטר סילק אותו, לא לפני שסיפר לו שהוא חלם שיש מטמון בביתו של אותו יצחק. כך הוא חזר לביתו ומצא שם את המטמון.
אני שמעתי שסיפור זה אמיתי, ולוחית המספרת על כך נמצאת בבית הכנסת של אותו יצחק, איפשהו באירופה. כמו כן, אותו רעיון מופיע גם בספר 'האלכימאי'.
בספר מפענחים אותו כך – האוצר בבית שלנו, בישות שלנו, אך לפעמים צריך זר כדי לגלות אותה.

על הרמב"ם, בסדרת עולם הפילוסופיה

עברתי מהסדרה של פילוסופיה בשעה לסדרה של פילוסופיה בשלוש שעות.
הספר הזה – על הרמב"ם והפילוסופיה היהודית בימי הביניים. עניין אותי לראות איך מציגים אותו, וראיתי שמציגים אותו יפה מאוד.
שעה ראשונה לערך – רקע כללי, כולל האישים שהשפיעו עליו – בעיקר אריסטו ואלפארבי, והפילוסוף שהקדים אותו, ועימו הוא מתפלמס – רבי סעדיה גאון, שדומה בטענותיו לטענות הכלאם הערבי, שהרמב"ם דוחה.
שעה שנייה לערך – הקדמות כלליות על הרמב"ם עצמו ושיטת עבודתו, כולל החלוקה בין הרובד הגלוי והרובד הסמוי – תפוחי זהב במשכיות כסף, והגישה הרציונלית.
ובשעה השלישית לערך – סוף סוף נכנסים לעיון בספרו 'מורה הנבוכים', ובאופן מפתיע למדי – מצליחים להכניס הרבה בשעה, כמעט את כל הנושאים, כולל אי גשמיות האל והרחקת התארים ממנו, הדעה בנוגע לחידוש העולם, בניגוד לדעת אריסטו, ההשגחה והבחירה החופשית, וטעמי המצוות.
כאן נאמר דבר מעט מפתיע מבחינתי – שבניגוד לסעדיה גאון, שאמר שיש לבסס את האמונה על השכל, הרמב"ם מגיע למסקנה שיש לבסס אותה על התגלות, שהרי לשכל יש גבול. לדעתי, זה חורג מצורת התבטאותו של הרמב"ם לאורך המורה, אך אכן אפשר למצוא גם התבטאויות כאלה. והרי ידוע גם שיש מחלוקות באשר לאופן פירושו.
סך-הכול – ספר טוב מאוד, ואמשיך כנראה לספרים נוספים בסדרה.

על סימון דה בובואר, בסדרת עולם הפילוסופיה

סימון דה בובואר, מאת לדל מקהורטר, סדרת עולם הפילוסופיה.

סימון דה בובואר הייתה בת הזוג של סארטר, והמשיכה את הגותו, לכן טוב שניזכר בעיקרי הדברים של סארטר.
לפי סארטר, כל תודעה מתייחסת למשהו, אי אפשר להפריד בין תודעה וחומר.
תודעה היא 'קיימת למען עצמה', וקיום שאינו מודע הוא 'קיים בתוך עצמו'.
בכך הוא מתנגד לדקארט, שתלה את הקיום בתודעה, וכמו כן ממשיך את הוסרל.
כמו כן, לפי סארטר אין אלוהים שנותן משמעות, אלא אנו יוצרים את משמעות חיינו.

סארטר אמר שיכתוב ספר המשך בו ידבר על השלכות אתיות של גישתו, אך מעולם לא עשה זאת. אבל סימון דה בובואר דווקא כן עשתה זאת, בספרה שפרסמה ארבע שנים אחרי ספרו, בשם –
The Ethics of Ambiguity
אמביגיואיטי – דו-משמעות.

מטרתה היא להראות שהאקזיסטנציאליזם אינו מוביל לניהליזם. יש ערכים ששווים יותר. וכמו כן, גישה זו מביאה לכיבוד האדם ולמניעת כפייה עליו.

הדו-משמעות היא של התודעה והגוף. כגופים אנו מתחשבים בגופים אחרים, אך אנו רוצים לאבד עצמנו במשהו שיחליף את הישות שלנו. וזו, במונחים של סארטר, 'אמונה רעה'.

היא מציינת כמה סוגי אנשים, שההתנהגות שלהם שלילית לפי תורת המוסר האקזיסטנציאליסטית –

האדם הנחות – Subman –
אלה אנשים המתכחשים לחופש, ועימו לאהבה ולתשוקה, לרצון להבין ולחיות.
בתוך אדם כזה יש אינות, ריקנות, שהוא מפצה עליה בדרכים שונות, ולא חיוביות. למשל – על ידי אנטישמיות, או אף עשיית פוגרומים.
התנהגות כזו היא בלתי מוסרית.

האיש הרציני – מעדיף את הקבוצה, למשל המדינה, אך שוכח את היסוד האינדיבידואלי. הוא מסוכן.

הסוריאליסט – לועג לכל. אך לא מגבש את עצמיותו.

ההרפתקן – לא מתחייב, משעשע עצמו. גם כן שלילי.

איש התשוקה – רוצה לכבוש את האחר, שיהיה ברשותו.

כל אלה הם דווקא המובילים לניהיליזם.

והיא אומרת – רוב בעיות העולם נוצרות מכך שאנשים לא מתמודדים עם העובדה שאנו כאנשים יוצרים ערכים ועלינו לקחת אחריות על אילו ערכים אנו בוחרים.

כמו כן – באישור החופש שלנו אנו מאשרים את חופשם של אחרים. אם אהיה הכול אהיה כלום. והחופש הוא היכולת לתכנן את עתידך בהתאם לערכיך.

אך יש קונפליקט, המעורר דילמה –
אנו רוצים לכבד את החופש של המדוכאים, אך ש לכבד גם את החופש של המדכאים. לכן, היא אומרת, עלינו לשכנעם להפסיק לדכא מרצונם החופשי. אלא שבדרך כלל זה לא קורה, והיא מודעת לזה. לכן, היא אומרת – אפשר לדכא את המדכא.

האם היום הייתה תומכת בתנועת bds?

או דוגמה אחרת –
חייל מאבד מחירותו תמורת מאבק לחירות של הכלל. זו בדיוק הדו-משמעות, או החוסר-בהירות.

לכן, היא אומרת, מדובר בתהליך, המכוון לעתיד. אבל אין מדובר באמונה בעתיד מיתי כלשהו, אלא עלינו לחיות בדו משמעות זו בהווה. וכך גם באמנות ובמדע.

(כששמעתי זאת הבנתי למה סארטר אמר בערוב ימיו, שחבל שלא הכיר את המחשבה היהודית, ובפרט ציין גם את המשיחיות).

כמו כן, הבחירה שלנו לא ניתנת למחיקה, ובחירות של היום הן תוצאות של בחירות האתמול.

*

ספרה השני החשוב – 'המין השני', ובו אמירתה הידועה – 'אישה לא נולדת אישה, היא נעשית אישה'.
כלומר, אישה לא רק אישה מההבט הפיזיולוגי, אלא יותר מזה. הציוויליזציה יוצרת אותה.

היא מסתמכת בספרה על אנגלס, השותף של מרקס, בספרו – 'מקורות המשפחה, הקניין פרטי והמדינה'.
הוא טוען כי בתחילה היה עולם נשי, מטריארכלי, אבל זה השתנה כאשר הגברים דרשו בעלות על הצאן, ובהמשך על העבדים. הם רצו עתה שהירושה תעבור לבניהם, ולכן לקחו שליטה, והאישה הורדה בדרגה. זכות האם בוטלה.

לפי בובואר, תיאורו של אנגלס נכון, אך לא שלם.
השאלה היא – למה? למה שירצו להעביר הירושה לילדיהם?
והיא עונה – זה הרצון לשלוט באחר. כי קטגוריית האחר היא ראשונית כמו התודעה עצמה. בלי אחר אין אני. כך גם, אין קבוצה בלי קבוצה מתנגדת.
אבל – יש אחרים אמיתיים, ושוני לא מחייב היררכיה, לפי בובואר.

האישה היא האחר של הגבר. בעיניו, הוא האבסולוטי והיא המקרית, ולכן נחותה.

אבל שוב היא שואלת – למה? למה גברים עושים זאת ולמה נשים מאפשרות את זה?
והיא עונה – הן לא לוקחות אחריות לחייהן, והם לא לוקחים אחריות למהותם. כך שהדבר פוגע בגברים ובנשים כאחת. אנו בורחים מהחירות שלנו ושל סובבינו.

ולמה הנשים נהיו האחר?
כאן היא מונה חמישה כותבים גברים, ומסבירה מה הבעיה בגישתם –

מונטלו – שונא את הגוף בן התמותה, ולכן האויב הוא מי שהוליד אותנו, האם. כמו כן, אימהות לפעמים משתמשות בילדיהן כדי למלא את ריקותן ולקבל משמעות.
זו אמונה רעה.

לורנס – לא שונא גוף, אלא להפך, הוא בעד חזרה לטבע החייתי. אך גם הוא רוצה להיות אבסולוטי. הוא דוחה את היותו אינדיבידואל ייחודי, ובכך הופך לאדם גנרי. הוא מדבר על 'נישואים פאליים' – מונח שלא מכיר באישה.
זו אמונה רעה.

קלודל – גם אצלו האישה היא כלי, כלי לישועה. לדבריו, החטא היה הכרחי כדי שתבוא הישועה.
וגם זו – אמונה רעה.

אנדרה ברטון – לדבריו, מיופי האישה האדם מגיע לעולם הרוחני. גם כאן האישה  היא כלי. היא השירה עבור הגבר.
זו אמונה רעה.

סטנדאל – הוא אמנם העריץ נשים, אבל, אומרת בובואר, הוא אוהב אותן כמו שהן, בלי הבדל מהות. כמו כן, אוהב אותן משום שאינן רציניות (דעתן קלה?), ומאפיין אותן הפנייה ללב, הרגשות, ותענוגות פשוטים. גם אצלו הן רק ממלאות תפקיד בחיי הגבר, כדי לבצע חריגה מעבר לעולם.
וזו אמונה רעה.

בכל המקרים האלה האישה היא כמראה לגבר, וכאוביקט ולא סובייקט. וזהו סקסיזם.

ולמה הנשים מסכימות לזה?
כאמור, גם הן חוששות מחירותן. אך בנוסף לזאת – אין להן אפשרויות ממשיות אחרות בחברה.

לאחר פרסום ספרה, אנשים ביטלו את דבריה ולעגו לה. כותב בשם שיראז כתב, כי היא מסרבת לקבל את החיים הביתיים, וגם תקף אותה אישית. לדבריו, כל זה 'לא טבעי'.
מבחינת בובואר, זה רק אישר את דבריה.

רק ב-1972 היא מזדהה כפמיניסטית, כשעד אז הפמיניזם שלה היה כלול בסוציאליזם שלה. היא כותבת כי אין התקדמות בצרפת, במיוחד בשטח העבודה.

גם בהמשך חייה המשיכה לפעול לחירויות אזרחיות, למשל במאבק לשחרור אלג'יריה, ואף ביתם שלה ושל סארטר פוצץ בשל כך.
היום היא נחשבת כאמא של הפמיניזם החדש. אך היא רצתה חופש לכולם.

ולבסוף, בסוף חייה כתבה ספר על הזקנה – 'old age' – בו היא בוחנת אותה מעמדה אקזיסטנציאליסטית. הספר כאן לא מפרט על כך, אך מעניין כיצד היא מתייחסת לחירות האנושית כאשר הגוף כבר מוגבל מבחינות רבות.