שעה על קאנט, מאת פול סטרת'ן

שעה על קאנט, מאת פול סטרת'ן

טוב, אתם מכירים את קאנט היטב, בכל אופן אביא את עיקר טענותיו, עם כמה הערות ביקורתיות.

ביקורת התבונה הטהורה –
כאן ההבחנה הידועה בין עולם התופעות, הפנומנולוגי, לעולם כשלעצמו, הנואמנה. העולם כשלעצמו אינו נגיש לנו, אלא בתיווך של עולם התופעות, ולכן רק על עולם התופעות אנו יכולים לדבר.
אבל על כך יש לשאול – האמנם איננו יכולים לדבר על העולם הגולמי ככזה? כלומר – ודאי שחוויותנו מתווכות על ידי הכרתנו, אבל כל אדם סביר חושב שמלבד זאת קיים עולם פיזי ממשי. העולם הרוחני מעצב את אופני הגישה אליו, אבל העולם החומרי קיים מאחורי זה בדממתו.
כלומר, יתכן שיעיל יותר לחזור למונחי העולם היווני, ובפרט להגות אריסטו, עם ההבחנה בין חומר לרוח, או בין צורה וחומר, בלי התכחשות לאף אחד מהם. הצורה היא הצד הרוחני הנתפס, והחומר הוא המציאות הגולמית.
ונזכיר, קאנט עצמו מתייחס לאריסטו, ברשימת הקטגוריות שלו, שמרחיבות את אלה של אריסטו.

ביקורת התבונה המעשית –
כאן הכלל הידוע – עשה את פעולותיך כך שבעשותך אותן תרצה שהן יהפכו לחוק כללי. יפה. אבל כמה דברים –
א. האם זו לא מהותו, בעצם, של החוק – שהוא כללי? אם כך כל מה שקאנט אומר כאן הוא, שהמוסר צריך ללכת לפי חוק מסוים, לפי חוקיות מסוימת, ולא להיות שרירותי.
ב. אבל הרי עקרונות מוסר כלליים היו גם לפניו. כזה, כידוע, הוא כלל הזהב – 'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך', שהראשון שהגה אותו, כמדומני, היה קונפוציוס, אך בהמשך הופיע בתרבויות רבות, כך אצל הלל שלנו, וכן אצל ישו. וכאלה הם, בעצם, גם עשרת הדיברות, אם חושבים על כך, או אף כל מערכת חקיקה.
ג. אבל גם על כך יש לערער – האומנם כל דבר צריך להפוך לחוק כללי? האם אין מקרים מיוחדים לכל אדם ואדם? ועיקרון זה גם סותר את עקרון החסידות, בה אדם נוטל על עצמו יותר מאשר הוא מבקש מזולתו.
ד. ומלבד זאת יש לשאול האם מקור המוסר הוא שכלי וחוקי, או רגשי, ולכן יותר אינטואיטיבי. זו נחשבת בדרך כלל ביקורת פמיניסטית.

ה. כמו כן קאנט מדבר על רדיפת מוסר, מתוך רגש חובה, כעדיפה על פני רדיפת האושר. וזה נכון כנראה, האושר לבדו אינו מספיק, אף שאצל אריסטו הוא מופיע כתכלית אחרונה. אבל עדיין אצל האדם הרגיל יש מנעד בין שני אלה – החובה המוסרית והאושר האישי, ונראה שהטיית הכף רק לצד אחד, זה או זה, אינה חיובית. 'ואם שניהם כאחד טובים'.

ביקורת כוח השיפוט –
כאן חלק אסתטי, ובו קאנט טוען, כי אדם שחושב שמשהו יפה יחשוב לעצמו שכולם יחשבו כמוהו. זה מתאים לצו הקטגורי המוסרי שתואר קודם – הנטייה להפוך דבר לכללי.
ושוב – האמנם? מצד אחד כן, כי זה הרי המניע של אנשים לשתף את זולתם בדברים שבעיניהם הם יפים. אבל מצד שני אנו יודעים שזה לא קורה, וגם אנשים מפנימים לבסוף שמה שבעיניהם יפה לא יהיה בהכרח יפה בעיני זולתם. אז אמנם קאנט מודע לזה שהדבר לא מתקיים בפועל, אך ניתן לשאול האם הוא באמת מתקיים כעניין שבהכרה.
ויש עוד כמה דברים שקאנט אומר על היפה, אבל הם לא נמנים כאן.

ועוד כאן –
קאנט סבור שאף שאיננו יכולים להוכיח שלעולם יש תכלית, עלינו להביט עליו כאילו יש לו תכלית.
מכאן, בעצם, קאנט שואב הצדקה לקיום המוסר, ולבסוף אף לאמונה באלוהים.
אבל גם כאן יש לשאול – האמנם? האמנם עלינו להביט בעולם כאילו יש לו תכלית, למרות שאיננו יכולים להוכיחה? זו שאלה עמוקה, וקשה להתייחס אליה במסגרת זו.
בכל מקרה, תמיד כדאי לשאול את השאלה הזו – האמנם? שהרי היא, בעצם, בסיס הפילוסופיה.

בחלק האחרון יש דיאלוג על מטאפיזיקה – נושא נכבד, אך לא אתייחס אליו כאן, וכן כמה הערות ביקורתיות על קאנט, שאת חלקן כתבתי בעצמי כאן תוך כדי שמיעה.

ולבסוף, מבחינה ביוגרפית – למדתי שקאנט היה היפוכונדר, ולכן גם בעל ידע רפואי נרחב, ובסוף ימיו גם פרנואיד במידה מסוימת.

ויש לו עוד נושאי עיסוק – על הדת ואלוהים, על השלום העולמי ועוד, אך אלה לא מפורטים כאן מספיק.

מחשבה אחת על “שעה על קאנט, מאת פול סטרת'ן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s