שעה על רוסו, מאת פול סטרת'ן

שעה על רוסו, מאת פול סטרת'ן

רעיונו הגדול – האדם הוא טוב מיסודו, והתרבות משחיתה אותו. או כפי שאמר במשפטו המפורסם – 'האדם נולד חופשי, ובכל מקום הוא נתון בכבלים'. זה היה חידוש שלו, שהיה מנוגד לכל מה שהיה מקובל בזמנו. הרי בתנ"ך נמצא הפסוק – 'כי יצר לב האדם רע מנעוריו', ובנצרות זה מוֹסד מוּסד, שהאדם נולד עם טבע חוטא, ועל כן זקוק לישועה ולכפרת עוונות. זה גם מנוגד לנרטיב של אוגוסטינוס, שהפך לדוגמה נוצרית, על חטא אדם וחווה, שעבר מהם לאנושות כולה.

(או שמא זה לא ממש מנוגד? הרי נוכל לומר שאדם וחווה מסמלים את אותו טבע ראשוני ובתולי, 'הפרא האציל' שעליו מדבר רוסו, ואילו החטא מבטא בדיוק את זה – רכישת דעת טוב ורע, כלומר סיגול תרבות, הכוללת התנהגות מוסרית נאותה ומפוקחת, וכן חוש אסתטי, שהוא הטוב והרע בשטח היפה).

במאמרו על אי שוויון, אותו הגיש לתחרות של האקדמיה למדעים, הוא המשיך לפתח את רעיונותיו אלה, והפעם פנה לאי-השוויון המצוי בחברה, שהוא ממיני עוולותיה. הוא מחולק לשני חלקים – אי שוויון שאין להימנע ממנו, כגון זה של נתונים פיזיים ושכליים, ואי שוויון שהוא תוצאה של המבנה החברתי, כגון אי השוויון הכלכלי, ואותו אפשר לתקן. למאמרו זה הייתה השפעה עצומה על המהפכה הצרפתית, שאחת משלוש מילות הסיסמה שלה היא – שוויון. Égalité.

עוד אמר, כי האדם הראשון שישב על חלקת אדמה ואמר – היא שלי, הוא המייסד של החברה האנושית, על עוולותיה.

למעשה, מבחינה היסטורית, זה די מדויק, אם נקבל את תיאורו של יובל נח הררי, האוסף את ממצאי המדע העכשווי. בספרו הררי מספר על המהפכה החקלאית, שהתרחשה בערך בשנת 10,000 לפני הספירה. אז התקבצו הלקטים הנוודים למקום אחד כדי לגדל את תבואתם, ומשעה זו החלה התרבות להתפתח. מבנים דתיים נמצאים החל מתקופה זו, ועד מהרה מופיע אף הכתב. אלה – יסוד התרבות.

וגם בתנ"ך נמצא זכר לזה. אמנם הארץ ניתנה כנחלה לישראל, וכן כל שבט בישראל זכה לנחלתו, אבל הכתוב מדגיש – 'והארץ לא תימכר לצמיתות כי לי הארץ' (ויקרא כה, כג). ח"כ עופר כסיף אמר זאת השבוע מעל דוכן הכנסת.

פסיכולוגית – בחברה התרבותית, האדם נמדד על ידי זולתו ולא על ידי עצמו, הכול הצגה והעמדת פנים.

בספרו על האמנה החברתית התייחס לפילוסופיה מדינית. האדם אמנם חופשי, אך הוא מוסר את החופש שלו תמורת הגנה. תחת זאת הוא מציע לתת תמורת החירות – חירות פוליטית. השלטון יתבסס על מתן זכויות ולא על כוח, והוא יכונן בהסכמת כל האזרחים. כך הרצון הכללי יבוא במקום הרצון הפרטי. כאן כבר שתי המילים הנוספות של סיסמת המהפכה הצרפתית – חירות ואחווה. Liberté, Égalité, Fraternité.

ואולם, כידוע, יש סתירה בין חירות לשוויון. אם נותנים לאזרח חירות מלאה, חלק יהפכו לעשירים וחלק לעניים, כך שאין שוויון. ואם כופים שוויון מלא, ממילא אין חירות. אלה דוגמאות הקצה של הליברטניות, מצד אחד, והקומוניזם, מצד שני. אך אולי המילה השלישי בסיסמה היא שפותרת בעיה זו – אחווה. אם יש אחווה בין האזרחים, ניתן גם לאפשר התפתחות חופשית וגם לנסות לצמצם את אי-השוויון החברתי, והרי זה מודל מדינת הרווחה, הסוציאל-דמוקרטי.

ועוד ביקורת שהשמיע מונדוויל על המודל של רוסו – בו רעות פרטיות, כגון רדיפת בצע, גאווה וכיוב', לפי המסורת הנוצרית, הן, בעצם, טובות כלליות.

בהמשך כתב את הרומן 'ז'ולי, או – אלואיז החדשה', רומן שהצליח מאוד, והוא גם השפיע על עליית זרם הרומנטיציזם, שבו אנשים כגתה, בטהובן וביירון. זאת בתקופה שמצד אחד היה קיים המודל הכנסייתי של חיי הקדושים, ומצד שני תנועת הנאורות קידמה ערכים אינטלקטואליים, נעדרי רגש.

ספר נוסף חשוב שלו הוא – 'אמיל, או – על החינוך', בו הוא ממשיך את קו המחשבה שלו ומיישם אותו בחינוך. באותה תקופה הילדים נמסרו לטיפול עד גיל מסוים, והם לא נחשבו כלל, ומגיל מסוים היו צריכים בעצם להתנהג כמבוגרים. כאן בא רוסו ומציע מודל אחר, שהייתה לו השפעה עצומה על החינוך, עד ימינו.
הילד, לפי רוסו, נמצא במצב ראשוני, ללא ידיעת טוב ורע, ויש לתת לו להתפתח בעצמו, ולא לכפות עליו את ערכי המבוגרים. רק אחרי גילוי העצמי האמיתי תבוא כניסה לקהילה בלי לאבד את עצמנו.

זה כמובן מאוד מזכיר את הפסוק ממשלי – 'חנוך לנער על פי דרכו', ואולם הפירוש המקובל היום, ברוח רוסו, הוא מאוחר. לפי הפשט על פי הוא – בפתח, כלומר – חנך את הנער בפתח דרכו, בנעוריו, ולכן גם המשך הפסוק – 'גם כי יזקין לא יסור ממנה'.

אך גם כן צריך לציין, כי רוסו מסר את חמשת ילדיו למוסד לילדים, מה שפוגם בראייתו כדמות חינוכית.

מבחינת דת – הוא היה אדם דתי, אך דגל בדת אישית. הוא אמר – 'סבלתי יותר מדי בשביל לחיות בלי אמונה'.

היחס לנשים – לא פמיניסטי – 'מטרת הנשים להוליד ילדים', אמר, למשל.

ספרו על החינוך יצר סנסציה, וביקשו לשרוף את ספרו ולאסרו, כמו שקורה כמעט לכל כותב חשוב באמת. הוא ברח לשוויץ, שם פגש את יום, וגם הלך והשתגע, אך לבסוף חזר לצרפת, ובה כתב את יצירת המופת האחרונה שלו – הווידויים – שהיא בעיקר טקסט ספרותי, אך גם בה שלובים כמה מרעיונותיו.

זהו האיש, וההאזנה לסיפורו הייתה לא רק מרתקת, אלא גם מרגשת.

2 מחשבות על “שעה על רוסו, מאת פול סטרת'ן

  1. תודה על הפוסט

    רוסו מצד אחד היה רומנטיסט, וספרו 'הווידויים' הוא אחת האוטוביוגרפיות המרתקות שנכתבו (בתרגום הישן במיוחד של מייטוס) – מכניסה את הקורא למאה ה-18.

    מצד שני, מאמרו הארוך על אי-השוויון שהוזכר, כלל רעיונות קיצוניים במיוחד והזויים, שהם המקור האולטימאטיבי אולי לפאשיזם המודרני והאנטי-נאורות: התבונה של האזרח מסוכנת לו, הקידמה הטכנולוגית מסוכנת לכולם; זכויות הפרט והרכוש מסוכנים; ציות עיוור להוראות המנהיגים הוא הכרח וכן החזרה לפרימיטיביות של הטבע.

    כדאי לקרוא עליו אצל היקס, ב'לחשוף את הפוסטמודרניזם'. מרתק ופוקח עיניים.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s