שעה על לייבניץ, מאת פול סטרת'רן

שעה על לייבניץ, מאת פול סטרת'רן

לייבניץ היה איש אשכולות, אבל הפילוסופיה שלו בעיניי מוזרה ולא מאוד חשובה. הנה עיקריה.

הוא הגה את 'עקרון הטעם המספיק'.
תחילה – לדבריו, יש שלושה סוגים של אמת –
א. נכונות על ידי הגדרה
ב. נכונות על ידי זהות, כמו במתמטיקה
ג. אמפיריות, מהניסיון. אמיתות שהן קונטיגנטיות, מקריות.
אבל האקסיומות אינן מסוגים אלה, ובכל אופן המדע צריך להתקדם, לכן אנו מקבלים אותן.
וכמו כן כל דבר צריך להכיל שני דברים –
א. מניעת סתירה.
ב. טעם מספיק – למה קרה כך ולא אחרת.

במדע – לייבניץ ייסד את ה'קלקולס', החשבון האינפיניטסימלי, בזמן אחד עם ניוטון, והייתה ביניהם מריבה למי מגיע הקרדיט.

תורת המונדות –
לדעת לייבניץ העולם מורכב ממונדות, יחידות מובחנות, שהן מנותקות מהקשר הסיבתי החיצוני, אבל הן כפופות לסיבתיות של עצמן, ויש הרמוניה ביניהם מאז נבראו על ידי אלוהים.
הן מוכחות על ידי עקרון הסתירה ועקרון הטעם מספיק. שהרי לעולם צריך להיות טעם מספיק, והוא אלוהים. ואלוהים טוב ייצור את העולם הטוב ביותר, או במילים שלו – 'הטוב בכל העולמות האפשריים'.

אולי איני מדייק בתיאור זה, אך הוא במילא לא כל-כך חשוב לי.
וולטר כתב את קנדיד על העניין האחרון, ספר שבו הגיבור עובר תלאות רבות, אך ממשיך לחשוב שזה הטוב ביותר. וראסל אמר כי זו 'מטאפיזיקה רדודה לנסיכות'.

כמו כן, המונדות לא דומות זו לזו, והן בעלות תודעה, של מלוא חייהן. ומה עם העולם הפיזי? הוא רק מראה, אשליה.

בלוגיקה – הוא הציג התקדמות ראשונה משמעותית מאז אריסטו.
הוא סבר שצריך ליצור סימנים לכללים לוגים, שיצרו שפה אוניברסלית. כך, אם פילוסופים יתקלו בבעיה, ישבו ויאמרו – בואו נחשב! והכול יבוא על פתרונו בזה. למעשה, מכונה תוכל לעשות זאת, ולמצוא את כל הטעויות, אם ישנן.
המשך של נטייה זו אפשר לראות אצל ראסל, שרצה לבסס את המתמטיקה על לוגיקה, ועליו כתבתי אתמול.
כמו כן, אולי אפשר לראות דברים אלה כהקדמה לזמן המכני בו אנו חיים היום, בו אלגוריתמים ממוחשבים מחשבים את מאוויינו ומחשבותינו.

סיכומו של דבר, לייבניץ נחשב פילוסוף רציונליסט, במעין מאבק בין רציונליסטים ואמפיריציסטים, והוא גם ראשון הפילוסופים הגרמנים הגדולים.

*

דברי הערכה? כאמור, הפילוסופיה של לייבניץ נראית לי לא חשובה היום. תורת המונדות שלו ממש דמיונית ולא ברורה. ועדיין, אין להכחיש את תרומתו. לא רק בהמצאת הקלקולס, אלא גם שיטת הסימון בלוגיקה נוהגת עד היום.
ומה בעניין 'עקרון הטעם המספיק'? אני מודה שעד היום לא ממש הבנתי מה הטעם בו, ומה הוא מוסיף על עקרון הסיבתיות הרגיל, שנוסח יפה כבר על ידי אריסטו. אבל אולי עקרון זה מוביל למה שמכונה היום – טיעון הכוונון עדין, שמנסה לשאול את השאלה – כיצד עולמנו נוצר דווקא בנתונים המדויקים בהם הוא נוצר? כלומר – שזה 'הטעם המספיק' של העולם. אולם, גם את הטיעון הזה, כמו את הטעם העומד מאחוריו, אין אני מקבל.

מחשבה אחת על “שעה על לייבניץ, מאת פול סטרת'רן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s