על סימון דה בובואר, בסדרת עולם הפילוסופיה

סימון דה בובואר, מאת לדל מקהורטר, סדרת עולם הפילוסופיה.

סימון דה בובואר הייתה בת הזוג של סארטר, והמשיכה את הגותו, לכן טוב שניזכר בעיקרי הדברים של סארטר.
לפי סארטר, כל תודעה מתייחסת למשהו, אי אפשר להפריד בין תודעה וחומר.
תודעה היא 'קיימת למען עצמה', וקיום שאינו מודע הוא 'קיים בתוך עצמו'.
בכך הוא מתנגד לדקארט, שתלה את הקיום בתודעה, וכמו כן ממשיך את הוסרל.
כמו כן, לפי סארטר אין אלוהים שנותן משמעות, אלא אנו יוצרים את משמעות חיינו.

סארטר אמר שיכתוב ספר המשך בו ידבר על השלכות אתיות של גישתו, אך מעולם לא עשה זאת. אבל סימון דה בובואר דווקא כן עשתה זאת, בספרה שפרסמה ארבע שנים אחרי ספרו, בשם –
The Ethics of Ambiguity
אמביגיואיטי – דו-משמעות.

מטרתה היא להראות שהאקזיסטנציאליזם אינו מוביל לניהליזם. יש ערכים ששווים יותר. וכמו כן, גישה זו מביאה לכיבוד האדם ולמניעת כפייה עליו.

הדו-משמעות היא של התודעה והגוף. כגופים אנו מתחשבים בגופים אחרים, אך אנו רוצים לאבד עצמנו במשהו שיחליף את הישות שלנו. וזו, במונחים של סארטר, 'אמונה רעה'.

היא מציינת כמה סוגי אנשים, שההתנהגות שלהם שלילית לפי תורת המוסר האקזיסטנציאליסטית –

האדם הנחות – Subman –
אלה אנשים המתכחשים לחופש, ועימו לאהבה ולתשוקה, לרצון להבין ולחיות.
בתוך אדם כזה יש אינות, ריקנות, שהוא מפצה עליה בדרכים שונות, ולא חיוביות. למשל – על ידי אנטישמיות, או אף עשיית פוגרומים.
התנהגות כזו היא בלתי מוסרית.

האיש הרציני – מעדיף את הקבוצה, למשל המדינה, אך שוכח את היסוד האינדיבידואלי. הוא מסוכן.

הסוריאליסט – לועג לכל. אך לא מגבש את עצמיותו.

ההרפתקן – לא מתחייב, משעשע עצמו. גם כן שלילי.

איש התשוקה – רוצה לכבוש את האחר, שיהיה ברשותו.

כל אלה הם דווקא המובילים לניהיליזם.

והיא אומרת – רוב בעיות העולם נוצרות מכך שאנשים לא מתמודדים עם העובדה שאנו כאנשים יוצרים ערכים ועלינו לקחת אחריות על אילו ערכים אנו בוחרים.

כמו כן – באישור החופש שלנו אנו מאשרים את חופשם של אחרים. אם אהיה הכול אהיה כלום. והחופש הוא היכולת לתכנן את עתידך בהתאם לערכיך.

אך יש קונפליקט, המעורר דילמה –
אנו רוצים לכבד את החופש של המדוכאים, אך ש לכבד גם את החופש של המדכאים. לכן, היא אומרת, עלינו לשכנעם להפסיק לדכא מרצונם החופשי. אלא שבדרך כלל זה לא קורה, והיא מודעת לזה. לכן, היא אומרת – אפשר לדכא את המדכא.

האם היום הייתה תומכת בתנועת bds?

או דוגמה אחרת –
חייל מאבד מחירותו תמורת מאבק לחירות של הכלל. זו בדיוק הדו-משמעות, או החוסר-בהירות.

לכן, היא אומרת, מדובר בתהליך, המכוון לעתיד. אבל אין מדובר באמונה בעתיד מיתי כלשהו, אלא עלינו לחיות בדו משמעות זו בהווה. וכך גם באמנות ובמדע.

(כששמעתי זאת הבנתי למה סארטר אמר בערוב ימיו, שחבל שלא הכיר את המחשבה היהודית, ובפרט ציין גם את המשיחיות).

כמו כן, הבחירה שלנו לא ניתנת למחיקה, ובחירות של היום הן תוצאות של בחירות האתמול.

*

ספרה השני החשוב – 'המין השני', ובו אמירתה הידועה – 'אישה לא נולדת אישה, היא נעשית אישה'.
כלומר, אישה לא רק אישה מההבט הפיזיולוגי, אלא יותר מזה. הציוויליזציה יוצרת אותה.

היא מסתמכת בספרה על אנגלס, השותף של מרקס, בספרו – 'מקורות המשפחה, הקניין פרטי והמדינה'.
הוא טוען כי בתחילה היה עולם נשי, מטריארכלי, אבל זה השתנה כאשר הגברים דרשו בעלות על הצאן, ובהמשך על העבדים. הם רצו עתה שהירושה תעבור לבניהם, ולכן לקחו שליטה, והאישה הורדה בדרגה. זכות האם בוטלה.

לפי בובואר, תיאורו של אנגלס נכון, אך לא שלם.
השאלה היא – למה? למה שירצו להעביר הירושה לילדיהם?
והיא עונה – זה הרצון לשלוט באחר. כי קטגוריית האחר היא ראשונית כמו התודעה עצמה. בלי אחר אין אני. כך גם, אין קבוצה בלי קבוצה מתנגדת.
אבל – יש אחרים אמיתיים, ושוני לא מחייב היררכיה, לפי בובואר.

האישה היא האחר של הגבר. בעיניו, הוא האבסולוטי והיא המקרית, ולכן נחותה.

אבל שוב היא שואלת – למה? למה גברים עושים זאת ולמה נשים מאפשרות את זה?
והיא עונה – הן לא לוקחות אחריות לחייהן, והם לא לוקחים אחריות למהותם. כך שהדבר פוגע בגברים ובנשים כאחת. אנו בורחים מהחירות שלנו ושל סובבינו.

ולמה הנשים נהיו האחר?
כאן היא מונה חמישה כותבים גברים, ומסבירה מה הבעיה בגישתם –

מונטלו – שונא את הגוף בן התמותה, ולכן האויב הוא מי שהוליד אותנו, האם. כמו כן, אימהות לפעמים משתמשות בילדיהן כדי למלא את ריקותן ולקבל משמעות.
זו אמונה רעה.

לורנס – לא שונא גוף, אלא להפך, הוא בעד חזרה לטבע החייתי. אך גם הוא רוצה להיות אבסולוטי. הוא דוחה את היותו אינדיבידואל ייחודי, ובכך הופך לאדם גנרי. הוא מדבר על 'נישואים פאליים' – מונח שלא מכיר באישה.
זו אמונה רעה.

קלודל – גם אצלו האישה היא כלי, כלי לישועה. לדבריו, החטא היה הכרחי כדי שתבוא הישועה.
וגם זו – אמונה רעה.

אנדרה ברטון – לדבריו, מיופי האישה האדם מגיע לעולם הרוחני. גם כאן האישה  היא כלי. היא השירה עבור הגבר.
זו אמונה רעה.

סטנדאל – הוא אמנם העריץ נשים, אבל, אומרת בובואר, הוא אוהב אותן כמו שהן, בלי הבדל מהות. כמו כן, אוהב אותן משום שאינן רציניות (דעתן קלה?), ומאפיין אותן הפנייה ללב, הרגשות, ותענוגות פשוטים. גם אצלו הן רק ממלאות תפקיד בחיי הגבר, כדי לבצע חריגה מעבר לעולם.
וזו אמונה רעה.

בכל המקרים האלה האישה היא כמראה לגבר, וכאוביקט ולא סובייקט. וזהו סקסיזם.

ולמה הנשים מסכימות לזה?
כאמור, גם הן חוששות מחירותן. אך בנוסף לזאת – אין להן אפשרויות ממשיות אחרות בחברה.

לאחר פרסום ספרה, אנשים ביטלו את דבריה ולעגו לה. כותב בשם שיראז כתב, כי היא מסרבת לקבל את החיים הביתיים, וגם תקף אותה אישית. לדבריו, כל זה 'לא טבעי'.
מבחינת בובואר, זה רק אישר את דבריה.

רק ב-1972 היא מזדהה כפמיניסטית, כשעד אז הפמיניזם שלה היה כלול בסוציאליזם שלה. היא כותבת כי אין התקדמות בצרפת, במיוחד בשטח העבודה.

גם בהמשך חייה המשיכה לפעול לחירויות אזרחיות, למשל במאבק לשחרור אלג'יריה, ואף ביתם שלה ושל סארטר פוצץ בשל כך.
היום היא נחשבת כאמא של הפמיניזם החדש. אך היא רצתה חופש לכולם.

ולבסוף, בסוף חייה כתבה ספר על הזקנה – 'old age' – בו היא בוחנת אותה מעמדה אקזיסטנציאליסטית. הספר כאן לא מפרט על כך, אך מעניין כיצד היא מתייחסת לחירות האנושית כאשר הגוף כבר מוגבל מבחינות רבות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s