מחשבות על החינוך

מחשבות על החינוך.
לאחרונה עלו לי כמה מחשבות על החינוך, בעקבות כמה ספרים שקראתי. הרבה ספרים הם בסיסיים, והחומר הלימודי המופיע בהם חוזר על עצמו. כך מבוזבז זמן יקר בקריאה שלא לצורך על דברים ידועים כבר.
כדי להתגבר על מכשול זה צריך חינוך שנותן בסיס טוב בתחומים כולם. לכן אני תומך בחינוך קלסי, שזה הכיוון שלו. אמנם גם 'חשיבה ביקורתית' ו'הקניית כלים' הם דברים חשובים מאוד, אבל אלה יכולים וצריכים לבוא בנוסף על מסת חומר לימוד שמועברת, ולא במקומה.
ואמנם, היום בתי הספר אכן מלמדים תחומים רבים, אך לטעמי לא מספיק. תלמיד שמסיים את שנות לימודיו צריך שיהיה לו מושג בסיסי – לא מינימלי, אלא מספיק – בכל תחומי הדעת – במדעים המדויקים כמו בלימודים ההומניים, בפילוסופיה, באמנות, בספרות וכן הלאה.
אמנם, אפשר לטעון שלדרוש הספק כזה זה מוגזם. אך לכך אענה, ראשית, שאין אני מבקש בקיאות מופלגת בכל תחום, אלא רק ידיעה ברמה של קורס מבואי. את החקירות הפרטניות נשאיר לאנשי האקדמיה. ושנית, אם זה עדיין חומר רב מדי, אפשר לחלק את התלמידים למגמה ריאלית ומגמה הומנית, אך שתלמידי המגמה הריאלית ילמדו קורסים בסיסיים גם מהתחום ההומני, אם כי בכמות מופחתת, וכן להפך, התלמידים ההומניים ילמדו את הבסיס של התחום המדעי.
עתה שוב תצחקו ותאמרו שכבר עכשיו קיימת חלוקה כזו, וכן יש תחום התמחות בלימודי הבגרות. לזאת אענה – יפה מאוד, אין כוונתי לזעזע את אמות הסיפים בכל מקרה, אלא רק להציג את שיטת החינוך המועדפת בעיניי.
בנוסף לזאת, לדעתי היום תלמידים יוצאים עם חוסר גדול בידע. ואני חושב, כאמור, שבלי היכרות מספיקה – לא מינימלית, אלא מספיקה – בכל התחומים – בכולם, לא בחלקם – האדם והחברה יוצאים חסרים.
במצב האופטימלי שבו שיטת לימוד כזו תיושם, נוכל לחסוך הרבה דברים מבואיים המופיעים בספרים, וישר לגשת לעיקר הממצאים החדשים, או הטענה החדשה. באופן כזו תחום הלימוד כולו ייצא נשכר.

ספרי עיון מומלצים לראש השנה תשע"ב

ספרי עיון מומלצים לראש השנה תשע"ב.
להלן אציין את הספרים המומלצים שקראתי מאז ההמלצה הקודמת לשבוע הספר 2021 – שקישור אליה אצרף בסוף.
אציין כי בתקופה זו גם התחלתי לשמוע ספרים מוקלטים, תחילה באודיובל ואחר-כך בסטוריטל, רובם באנגלית, ואליהם איני מתייחס כאן. ועדיין אציין לטובה את סדרת הספרים על פילוסופיה, שגם תורגמה חלקית לעברית, בשם 'שעה קלה עם *שם של פילוסוף*', מאת פול סטרת'רן, וגם את הסדרה של אוקספורד 'a very short introduction', לנושאים שונים.
ועתה לספרים בעברית.

מגילת קהלת – פירוש ישראלי חדש, מאת אביגדור שנאן
https://hagaibooks.wordpress.com/2021/08/28/%d7%9e%d7%92%d7%99%d7%9c%d7%aa-%d7%a7%d7%94%d7%9c%d7%aa-%d7%a4%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%a9-%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c%d7%99-%d7%97%d7%93%d7%a9/

בית שלישי, מאת ארי שביט
https://hagaibooks.wordpress.com/2021/08/19/%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%a9%d7%9c%d7%99%d7%a9%d7%99-%d7%9e%d7%90%d7%aa-%d7%90%d7%a8%d7%99-%d7%a9%d7%91%d7%99%d7%98/

זאוס פרומתאוס ואלוהים, מאת ברוך כהנא
https://hagaibooks.wordpress.com/2021/08/07/%d7%96%d7%90%d7%95%d7%a1-%d7%a4%d7%a8%d7%95%d7%9e%d7%aa%d7%90%d7%95%d7%a1-%d7%95%d7%90%d7%9c%d7%95%d7%94%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%90%d7%aa-%d7%91%d7%a8%d7%95%d7%9a-%d7%9b%d7%94%d7%a0%d7%90/

מוציאה לשון, מאת שלומית עוזיאל
https://hagaibooks.wordpress.com/2021/08/04/%d7%9e%d7%95%d7%a6%d7%99%d7%90%d7%94-%d7%9c%d7%a9%d7%95%d7%9f-%d7%9e%d7%90%d7%aa-%d7%a9%d7%9c%d7%95%d7%9e%d7%99%d7%aa-%d7%a2%d7%95%d7%96%d7%99%d7%90%d7%9c/

טיפים למשורר מתחיל, מאת דוד אבידן
https://hagaibooks.wordpress.com/2021/07/28/%d7%98%d7%99%d7%a4%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%9e%d7%a9%d7%95%d7%a8%d7%a8-%d7%9e%d7%aa%d7%97%d7%99%d7%9c-%d7%9e%d7%90%d7%aa-%d7%93%d7%95%d7%93-%d7%90%d7%91%d7%99%d7%93%d7%9f/

מהפכת הקשב, מאת מיכה גודמן
https://hagaibooks.wordpress.com/2021/07/26/%d7%9e%d7%94%d7%a4%d7%9b%d7%aa-%d7%94%d7%a7%d7%a9%d7%91-%d7%9e%d7%90%d7%aa-%d7%9e%d7%99%d7%9b%d7%94-%d7%92%d7%95%d7%93%d7%9e%d7%9f/

התקווה, מאת אורי אשי
https://hagaibooks.wordpress.com/2021/06/22/%d7%94%d7%aa%d7%a7%d7%95%d7%95%d7%94-%d7%9e%d7%90%d7%aa-%d7%90%d7%95%d7%a8%d7%99-%d7%90%d7%a9%d7%99/

והפוסט הקודם –
ספרי עיון מומלצים לשבוע הספר 2021
https://hagaibooks.wordpress.com/2021/06/17/%d7%a1%d7%a4%d7%a8%d7%99-%d7%a2%d7%99%d7%95%d7%9f-%d7%9e%d7%95%d7%9e%d7%9c%d7%a6%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%a9%d7%91%d7%95%d7%a2-%d7%94%d7%a1%d7%a4%d7%a8-2021/

מה קרה להֶר ניטשה? – סיפור

[אַל תִּהְיוּ כְּסוּס (תהילים לב, ט).]

מה קרה להֶר ניטשה? – סיפור, מאת חגי הופר.

מה קרה להֶר ניטשה? שאלה השכנה.
אל תשאלי, הוא השתגע.
השתגע? אבל איך? חבל, הוא היה כל-כך מיוחד, תמיד הלך בחמת זעם, כאילו מה שהוא הולך לעשות הולך לשנות את העולם. מה קרה לו?

מה באמת קרה להֶר ניטשה?

היה יום רגיל וניטשה עסק בענייניו, אך לפתע נעצר והביט במראה שנגלה מולו – עגלון מכה במרץ את הסוס שלו. ניטשה הביט והופנט.
כל חייו הטיף לכך שיש לשחרר את היצר ואת היצירתיות, ולא לתת אותם כפופים לשכל ולמוסר.
המוסר? הוא מתאים לעבדים! נהג לומר. אני רוצה לעוף על כנפי הדמיון כנשר. אני רוצה לרוץ במרחבי החירות כסוס.
הוא הכיר את המשל של אפלטון על המרכבה בעלת שני הסוסים ורוכבם. הסוסים הם היצרים, שאחד מהם טוב והשני רע, והרכָּב הוא השכל, שצריך לשלוט בהם.
כמה ניטשה שנא את המשל הזה. לא! הוא אמר. צריך לשחרר את הסוסים לחופשי, השכל רק מגביל את דהירתם.
ועכשיו הוא הביט בנהג המרכבה המגושם מכה בסוס ללא רחם, ופתאום הוא הבין –
זה לעולם לא יקרה! תמיד, תמיד הרכָּב יכה בסוס ולא ירפה מאחיזתו, הסוס הזה לעולם יהיה משועבד.

עיניו התמלאו דמעות. הוא זכר את כל הספרים שכתב, ופתאום הם נראו לו כדברים הכתובים ברוח. הוא התמלא רחמים על הסוס המסכן וחיבק אותו.

נוהג המרכבה לא הבין מה מתרחש מולו.
זוז מהדרך! עזוב את הסוס! הוא אמר להֶר ניטשה המסכן, אבל ניטשה לא עזב.
היו צריכים לקרוא לשוטרי העיר, והם הובילו אותו לבית המרגוע בו הוא נמצא עכשיו.

זה מה שקרה, יקירתי, להֶר ניטשה שלנו, לפי מה ששמעתי, אמרה השכנה.
– כמה חבל, הוא היה כזה מיוחד, ותמיד היו לו רעיונות מעניינים.

הספר הקטן על טבע המלאכים, יאיר זקוביץ

הספר הקטן על טבע המלאכים, יאיר זקוביץ.
דביר, 2010.

(מעלה מחדש ביקורת שעלתה בעבר באתר נוריתה)

ספרו של פרופ' יאיר זקוביץ "הספר הקטן על טבע המלאכים" (דביר, 2010) מחולק לחלק עיוני ולחלק פיוטי-אינטואיטיבי. הספר מתאר את יחס המקרא, כולל הספרים החיצוניים וגם הברית החדשה, למושג המלאכים. אדגום מספר רעיונות מרכזיים בו:

1.

אם בעמי הסביבהה היו אלים רבים, התנ"ך המונותיאיסטי לא יכול היה לאפשר זאת ולכן הוא הורידם בדרגה לדרגת מלאכים. ואולם, עדיין הייתה קיימת הסכנה וכנראה גם המציאות של סגידה ועבודה למלאכים אלה, כמו שמשתקף, למשל בפסוק:

איוב ה1 : "קרא נא היש עונך ואל מי מקדשים תפנה "

גם בברית החדשה מוזכרת "עבודת המלאכים".

2.

האם המלאכים אוכלים? בבראשית כן, אך מאוחר יותר הם מסרבים לאכול. גם בתלמוד ישנה מחלוקת, רבי עקיבא סובר שהם אוכלים, אך רבי ישמעאל שולל זאת ואומר שאפילו משה בהר סיני לא אכל ולא שתה 40 יום. ואולם בתנ"ך מצוי הפסוק המדבר כנראה על מזון המלאכים, שמאוחר יותר נהיה למן:

תהלים עח25 : " לחם אבירים אכל איש צידה שלח להם לשבע "

המדרש שלפי רבי ישמעאל מסביר שזהו לחם הנבלע באיברים.

3.

האם המלאכים נבראו? בבראשית לא נאמר דבר על כך. ואולם, בפסוק אחר כנראה מוסבר לנו שהתשובה לכך חיובית:

תהלים קד4 : " עשה מלאכיו רוחות משרתיו אש להט "

כלומר, אלוהים "עושה" את המלאכים.

4.

הנקודה המעניינת ביותר מבחינתי היא זו: כששלושה מלאכים ניצבים לפני אברהם אחד מהם כנראה הוא ה' בכבודו ובעצמו, שרוצה לבשר לו בעצמו על הלידה הצפויה. ואולם, רק שני המלאכים הנותרים נשלחים למלאכה השלילית של הפיכת סדום. כך גם במקומות אחרים אנו רואים שמלאכות שליליות נמסרות בידי המלאכים, כדי שלא לזהות את ה' עם הרוע:

שמואל ב כד16 : " וישלח ידו המלאך ירושלם לשחתה וינחם ה' אל הרעה ויאמר למלאך המשחית בעם רב עתה הרף ידך ומלאך ה' היה עם גרן האורנה היבסי "

תהלים עח49 : " ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים "

משלי יז11 : " אך מרי יבקש רע ומלאך אכזרי ישלח בו "

משלי טז14 : " חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה "

תהלים לה5 : " יהיו כמץ לפני רוח ומלאך ה '  דוחה "

תהלים לה6 : " יהי דרכם חשך וחלקלקות ומלאך ה '  רדפם "

ראש הפמליה הזו הוא השטן. ואמנם, ביהדות המאוחרת ידעו יפה מאוד לדבר על "מלאכי חבלה".

5.

כמו כן, לעיתים מלאך ה' מחליף את נוכחות ה' בכתב מטעמים של הגנה על כבוד ה':

שופטים ה23 : " אורו מרוז אמר מלאך ה '  ארו ארור ישביה כי לא באו לעזרת ה' לעזרת ה' בגבורים "

שמואל ב יד17 : " ותאמר שפחתך יהיה נא דבר אדני המלך למנוחה כי כמלאך האלהים כן אדני המלך לשמע הטוב והרע וה' אלהיך יהי עמך "

זכריה יב8 : " ביום ההוא יגן ה' בעד יושב ירושלם והיה הנכשל בהם ביום ההוא כדויד ובית דויד כאלהים כמלאך ה '  לפניהם "

בדוגמא האחרונה ברור שסוף הפסוק "כמלאך ה' לפניהם" בא לרכך את הכתוב המקורי שלפניו "כאלהים".

לסיכום, הספר חביב ויש בו לעיתים רעיונות מאירים עיניים. מעניינת בו גם ההתייחסות הנרחבת לספרים החיצוניים, הפחות מוכרים, שלא באה לידי ביטוי בדגימתי הקצרה.

מגילת קהלת – פירוש ישראלי חדש

מגילת קהלת – פירוש ישראלי חדש, מאת אביגדור שנאן.
ידיעות ובית אבי-חי, 2021.

זה הספר השביעי בסדרה הזו של בית אבי-חי, בשיתוף עם הוצאת ידיעות ספרים, של 'פירוש ישראלי חדש', והוא משלים את הפירוש על חמש המגילות, בתוספת פרקי אבות וספר יונה. קראתי את כל הספרים האלה, וגם כתבתי עליהם.
זהו פירוש מוצלח ונדרש מאוד, שהוא מצד אחד פירוש מדעי ומדוקדק, ומצד שני פונה לקהל הרחב, דבר שבא לידי ביטוי גם במתכונתו האלבומית. כל הספרים בסדרה בנויים באותה המתכונת.
הספר הזה תחילה מחלק את ספר קהלת לכמה חלקים מובחנים, שלא על פי חלוקת הפרקים המאוחרת, והוא נוקט בכך בדרך חלוקה אחת מבין כמה אפשריות. לאחר מכן נבדק כל פסוק ופסוק.
ישנה התייחסות גם לצד הלשוני של הפסוק, תוך השוואתו לפסוקים אחרים בתנ"ך, וגם, כמובן, לצד התוכני שלו, וכאן לפעמים באה השוואה גם לספר בן סירא, שיש בו פסוקים דומים. בהמשך ישנו קטע נוסף של הרחבות, המביא או את דברי המדרשים, או את דברי המפרשים המסורתיים, או התייחסות לפסוק בתרבות העכשווית. ובנוסף, כמעט בכל עמוד מופיע צילום, של יצירת אמנות, או תופעה תרבותית אחרת, הקשורים לנאמר.
אם כך, זהו אוצר רב, שכדאי שיהיה בכל בית, והוא מועיל לקורא בו. אבל אני ממליץ על קריאה איטית, טיפין-טיפין, שכן קריאה רציפה – כפי שאני עשיתי – עשויה גם לייגע, שכן למרות שהספר פונה לקהל הרחב, הוא עדיין כתוב בצורה מדעית ומפורטת, ועל כן לא קל לקריאה רצופה.
הרוצה בכל זאת ספר קל יותר על קהלת, אני ממליץ על שני ספרים בעיקר – 'קהלת – הפילוסוף המקראי' של חיים שפירא, ו'חפץ תחת השמיים' של יורם קירש.
על התוכן לא אתעכב כאן. במהלך הקריאה שיתפתי כמה קטעים מעניינים, למשל פירושו של אבן עזרא המנסה להסביר את הסתירות הרבות שבספר, או פירוש חז"ל ל'מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש' – תחת השמש אין יתרון, אבל מעל השמש יש!, וכן ביאור המושג 'החוט המשולש' לפי הופעתו גם בסיפור גלגמש. ובכלל, יש לציין, שנאן משווה בכמה פעמים לספרות המזרח הקדום, וגם זה חלק מעניין וחשוב. ההשוואה הבולטת ביותר היא לארבעה פסוקים בפרק ט, הממליצים לקורא ליהנות מחייו כל עוד הוא חי, שדברים דומים להם מופיעים גם בעלילות גלגמש וגם בספרות החוכמה המצרית הקדומה.
לסיכום, יופי של ספר, רק שיש לקרוא אותו במתינות.
ועל קהלת עצמו, שכמעט לא דיברתי עליו פה, נראה שאין צורך להכביר מילים. זהו משכיות החמדה היותר גדולות הנמצאות בתנ"ך, הספר הפילוסופי ביותר בו, שמחשבותיו העמוקות והנוגות מדברות ללבנו עד היום, והשפעתן התרבותית הייתה עצומה.

קארן ארמסטרונג – המאבק על אלוהים

קארן ארמסטרונג – המאבק על אלוהים –
Karen Armsrtong – The battle for god.
2008.

דברים שכתבתי במהלך השמיעה –

מקשיב לזה עכשיו, ספר מצוין, קארן ארמסטרונג יודעת לספר סיפור. רק מה – 22 שעות.

קארן ארמסטרונג סוקרת את התפתחות היהדות, האסלאם וארצות הנצרות בכל העת החדשה, בארבע השעות הראשונות של ספרה. מעניין מאוד, אבל במיוחד אני אוהב הבחנה שהיא חוזרת עליה – בין מיתוס ללוגוס.

עוד ארבע שעות בספר של קארן ארמסטרונג, הגענו כבר למאה ה-19 בסקירה ההיסטורית של העולם היהודי, המוסלמי והנוצרי. וכל זה רק הקדמה, בעצם. הספר עוסק בפונדמנטליזם דתי בשלוש הדתות היום. טוב, יש עוד 14 שעות.

עוד ארבע שעות אצל קארן ארמסטרונג (סה"כ 12 שעות עד כה) והיא הגיעה כבר למאה העשרים, עם בובר, שלום, גורדון וכו', ובצד הנוצרי – הפנטקוסטליסטים.

*

אתמול כתבתי בתגובה לעצמי, בנוגע לספרה של קארן ארמסטרונג, וכדאי להדגיש –

מעניין מאוד, היא מדברת על הרב קוק שיצר מיתוס, ואז על בנו, הרב קוק הבן, שהפך את המיתוס… היא לא אומרת המילה, אבל צריך להגיד – לאתוס.

פירוט מתוך ויקיפדיה –
מיתוֹס (ביוונית: μῦθος) הוא סיפור עם, המתאר אירועים (בין אם בעבר, ובין אם בהווה או בעתיד) שיש להם חשיבות יוצאת דופן או משמעות עמוקה עבור קהילה מסוימת, לרוב בהשתתפות אלים או גיבורים על אנושיים, אך הכולל גם סיפור אשר למשתתפים בו, בין אם הם מופעלים או מפעילים, קיים אופי פרסונלי, התורמים לעיצוב זהותה ותפיסתה של אותה הקבוצה, המאמינה והדבקה במיתוס.

אתוס (מיוונית: Ἦθος, תרגום מילולי: מקום מוכר, הרגל, דמות, תכונה) הוא מונח המשמש לתיאור מכלול האמונות והרעיונות המנחים ומשקפים את התנהלותה של חברה מסוימת, אומה, אידאולוגיה או תרבות, וכן את התנהלות הפרטים המרכיבים את אותה קבוצה.

אתוס משותף של קבוצה מסוימת יכול להתפתח כתוצאה מאירוע היסטורי שהתרחש במציאות או כפיתוח של עלילה דמיונית. המכנה המשותף לשני מקורות האתוס הללו הוא האמונה המשותפת לחברי הקבוצה החולקים אותו בהווה כי הם עצמם מהווים את ממשיכי דרכם של אבותיהם, גיבורי האירוע ההיסטורי, ונוטלים על עצמם מחויבות להמשיך ולפעול בעתיד על פי הדרך שהתוו משתתפי האירוע המקורי.

*

עוד ארבע שעות אצל ארמסטרונג. היא עברה על השאה האירני ומהפכת חומייני, אבל לא ממש התרכזתי בזה, עברה לתיאור הגותו של הרב צבי יהודה קוק, ואת תנועת ההתנחלות בראשיתה – הדוגמה שלה לפונדמנטליזם יהודי, ועכשיו היא עוברת לתיאור האוונגליסטים בארה"ב – הדוגמה שלה לפונדמנטליזם נוצרי.

*

שש שעות אחרונות – עוד על אוונגליסטים, על תנועת גוש אמונים ועל חומייני באירן. בנוגע לכך, בהקשר של חטיפת בני ערובה, היא אומרת שהפונדמנטליסם, בשלוש הדתות, נכשל בכיבוד האדם באשר הוא אדם.
בהמשך היא דנה גם בקיצוניות במצרים, רצח סאדאת ועליית האחים המוסלמים. סאדאת אמנם היה מוסלמי, אך הנהיג את המדינה בדרך חילונית לדעתם.
כן היא מדברת על ג'יהאד. כידוע, בקוראן יש פסוקי שלום ופסוקי מלחמה, אבל האחרונים מופיעים אחרונים, ולכן מבטלים את הראשונים.
וביהדות – היא סוקרת את עליית המפלגות החרדיות, ושוב חוזרת לקיצוניות הדתית המדינית, שלפיה מדגישה את הצדדים השליליים שבתורה, כמו מחיית עמלק. ובהקשר הזה היא מזכירה את המחתרת היהודית, כהנא, גולדשטיין, יגאל עמיר ועוד.
בצד הפלסטיני – היא מזכירה את ערפאת ואת השייח יאסין, ראש תנועת החמס, שבהתחלה הייתה תנועת חסד ערבית, שנתמכה על ידי ישראל, אך בהמשך קיבלה תפנית מדינית והפכה לקיצונית.
ובארה"ב – לפי סקרים, רבים בה הפונדמנטליזם. היא מתעכבת במיוחד על הניסיון ליצור 'מדע נוצרי', ואין זה תחומה הטבעי של הדת, לדבריה. ולבסוף היא דנה בקיצוניים התומכים ב'עליונות לבנה'.

הגדרתה המובלעת של הפונדמנטליזם היא – השקפה דתית שתומכת בהבנה מיתולוגית של המציאות, וכן קריאה ליטרלית של הטקסטים הקדומים, כאשר החברה המודרנית החילונית מבוססת על לוגוס, חשיבה הגיונית.

*

ואולי כדאי להביא הגדרה מדויקת גם של הלוגוס (של המיתוס כבר הוצג). מתוך ויקיפדיה –

לוגוס (ביוונית: λόγος, בארמית: מֵימְרָא) הוא מונח יסוד בפילוסופיה יוונית, שמשמעותו רחבה ומורכבת ומתייחסת כללית להגיון, תבונה, דיבר ושיח ולשכנוע באמצעותם. מושג הלוגוס הושאל על ידי התאולוגיה הנוצרית כדי לתאר את מערכת היחסים בין ישו, שלפני ואחרי האינקרנציה, לאל האב בתוך השילוש הקדוש.

בפילוסופיה היוונית –
למונח לוגוס יש משמעויות שונות בשפה היוונית ובהן: מילה, היגיון, לימוד או שיחה. אך הפילוסוף היווני הרקליטוס, במאה השישית לפנה"ס, היה הראשון שנתן למונח זה משמעות פילוסופית כאחדות המנהיגה את הכול, האחראית להיווצרות היקום ולסדר השורר בו. הפילוסוף אפלטון העניק לו את המשמעות של "דיבור", או "מילה", ואילו אריסטו, המשיך את הפרשנות האפלטונית והציג את הלוגוס כ"שיח רציונלי". האסכולה הסטואית בפילוסופיה היוונית אמצה לעצמה את רעיונותיו של הרקליטוס, הגדירה את הלוגוס כתבונה השוררת ביקום וזיהתה אותו עם אלוהים או עם הטבע.

*

לסיכום, ספר מעניין ויסודי, קארן ארמסטרונג היא בעלת ידע מדהים, מה שהיה ברור גם בספרה האחר – 'ההיסטוריה של אלוהים', שתורגם לעברית. עם זאת, אין הוא מזעזע את האמות, בהיסטוריה היהודית רוב הדברים היו ידועים לי, ובהיסטוריה המוסלמית לא היו נחוצים לי כל הפרטים. זהו גם ספר ארוך מאוד, 22 שעות שמיעה, כמו 2-3 ספרים רגילים. ועדיין, שווה מאוד לקרוא אותו, או להאזין לו, שכן הוא קולח ורב מידע.

בית שלישי, מאת ארי שביט

בית שלישי, מאת ארי שביט.
ידיעות, 2021, 224 עמ'.

לספר שני חלקים – עד כאן, ומכאן. בראשון ארי שביט בוחן את דרכה של החברה הישראלית עד כה, ואת בעיותיה, ובשני הוא מציע פתרונות לבעיות שמצא.
הנרטיב ששביט מציע הוא פשוט –
הציונות קיבצה יהודים מכל קצוות הארץ, והיה צריך לאחדם לעם אחד, ומכאן נוצר 'כור ההיתוך' הידוע. כל זה נעשה בתקופת בן גוריון ומפא"י, שהייתה גם הצלחה מדהימה, אך נעשו גם לא מעט טעויות בדרך.
ב-1977 עלה הליכוד בראשות בגין לשלטון, וזה היה ביטוי לרגשות כעס ומרמור של ציבור גדול כנגד שלטון מפא"י. הדברים, כמובן, ידועים.
אך בוחרי הליכוד של 1977 אינם השבט היחיד ש'מרד' בשלטון הקודם. שביט מוצא תשעה שבטים אלה, שאת הגדרתם העצמית, בצדק או שלא בצדק, הוא מכנה 'מרד'.
אלה השבטים –

מזרחים –  לדברי שביט מחאתם מתעוררת מחדש בשנים האחרונות. הם סבלו מקיפוח היסטורי.

דתיים לאומיים – שביט מזהה את התחזקות אחיזתם במוסדות השלטון, מלבד השפעתם העצומה עם תנועת גוש אמונים והתנחלויות. בעבר היו סוציאליסטים ונספחו למפא"י, והיום הם חוברים לליכוד בדרך כלל.

חרדים – לדברי שביט, החרדים עוברים שינוי מחברה לומדת לחברה שנפתחת יותר למודרניות, ללימודים אקדמיים, לשוק העבודה ולקבלת המדינה.

ערבים – שביט מוצא שהגדרתם העצמית עוברת מהגדרה לאומית להגדרה אזרחית יותר. הזהות הישראלית שלהם מתחזקת.

ליברלים – דוגלים בחופש ובזכויות אדם, לנשים, ללהט"בים, לערבים ועוד, ועיקר השפעתם היא בשטח המשפטי. לדבר זה באה תגובת נגד, של התנגדות למוסדות המשפט.

ניאו ליברלים – החברה הישראלית עברה מסוציאליזם לכלכלת שוק חופשי, כולל מהלך גדול של הפרטה. כמו כן, תחום ההייטק התפתח מאוד. בצד השלילי – גם הפערים בחברה הישראלית התרחבו מאוד. (כל התחום הזה, על החיוב והשלילה שבו, מאוד מאפיין את תקופת בנימין נתניהו).

אנשי שלום – מה שהתחיל עם תנועת שלום עכשיו, המשיך עם תהליך השלום של רבין, שנרצח כידוע, אלא שבהמשך באה תקופת הפיגועים, והיא די חיסלה את גישת השלום בציבור הישראלי.

רוסים – או 'דוברי רוסית', כפי שהוא כותב – השתלבו יפה מאוד בארץ, הוא אומר.

מילניאלים – ילידי שנות השמונים והתשעים – חושבים על הפרט ופחות על הכלל, פחות מחויבים לעבודה, ועוד.

עתה, למעשה את כל אלה, פרט לאחרונים, אפשר לחלק די במדויק למפלגות הקיימות כבר. כמובן, אני אעשה זאת על דרך ההכללה, אך נראה לי שיש כאן מקום להכללה זו –

מזרחים – ליכוד, ש"ס
דתיים לאומיים – הציונות הדתית, ימינה
חרדים – יהדות התורה, ש"ס
ערבים – הרשימה המשותפת, רע"ם
ליברלים – העבודה, מר"צ, יש עתיד, גנץ
ניאו ליברלים – ליכוד
שלום – מפלגות השמאל
רוסים – ליברמן (ועוד)
מילניאלים – ?

ושתי הערות –
א. שוב, זו הכללה. וכך למשל ברור שלא כל הרוסים מצביעים לליברמן, וגם לא כל מצביעי ליברמן הם רוסים, אבל זו מפלגה שדוברי הרוסית הם חלק משמעותי בה.
ב. כתבתי שניאו-ליברלים מצביעים לליכוד, אבל שביט משייך אותם דווקא לצד השמאלי של המפה. אינני יודע אם הוא צודק בזאת, אך הדבר לא מתאים למצעי המפלגות, לא של העבודה ולא של מר"צ, ואולי כן של מפלגות המרכז – לפיד וגנץ.

*

עד כאן השבטים. ושביט אומר שבשנים האחרונות המתח ביניהן נעשה חריף. יש שסע בעם וצריך לרפא אותו.
כי ארצנו, הוא אומר, מוצלחת מאוד – יש חדשנות רבה, יש מתנדבים רבים, הרפואה הציבורית מצוינת, רמת ההשכלה הגבוהה מצוינת, יש פעילות תרבותית ענפה וכן הלאה, אבל יש גם הרבה מה לתקן – אין חוקה למדינה, שיטת הבחירות בעייתית ועוד, אך בעיקר – יש שסעים בארץ, כאמור.

ולכן שביט מציע את הפרוגרמה שלו, בחלק השני של הספר –
ליצור ממלכתיות חדשה, כמו זו שהייתה בתקופת בן גוריון והתפוגגה, אך בלי הכשלים. בלי דרישה לאחידות, אלא להפך – לחגוג את הרבגוניות וריבוי הזרמים. וכן ליצור סיפור חדש של משמעות לחיינו המשותפים כאן בארץ.

שביט מוסיף ואומר, כי בעקבות המהמורות הפוליטיות שעברנו – ולא אכנס כאן לכל הניתוח שלו, הכולל גם רעיון של 'רצח אב' פוליטי שנעשה בבן גוריון, אך גם בגולדה, בגין, רבין (כאן זה רצח ממשי), ולכאן אפשר להוסיף גם את נתניהו – הרי שהפוליטיקה הישראלית נעשתה אנמית וחסרת תכנים. לא הייתה העברת לפיד מסודרת מדור לדור, ונשארנו עם פוליטיקה דלה. והוא מוסיף ואומר, כי אנו בעשור השמיני של המדינה, וכפי שהוכח במקרים אחרים בהיסטוריה – זה עשור מסוכן. בני-בניהם של דור המייסדים כבר התעייפו, ולכן צריך לעשות ריענון.

לבסוף יש לו כמה הצעות קונקרטיות, כדי ליצור מציאות טובה בשנת 2048, במלאת מאה שנים למדינה, אך לא איכנס לכל זה.

אלה עיקרי ספרו של שביט, והוא ספר מעניין וחשוב, הגם שלא מעט יומרני. לאחרונה נראה שיש דיון רב בעניינים אלה, וטוב שכך. אני בטוח שלכל אזרח במדינה יש דעה בנוגע לדברים אלה, על כן איני רואה צורך להוסיף את דעתי.

פוסט-סטרוקטורליזם, מבוא קצר מאוד, מאת קתרין בלסי

פוסט-סטרוקטורליזם, מבוא קצר מאוד, מאת קתרין בלסי. (באנגלית)

הספר מתחיל בסטרוקטורליזם.
ההוגה הראשון המדובר כאן הוא פרדיננד דה-סוסיר, שהעביר קורס בבלשנות כללית בסוף המאה ה-19, וייסד את הסמיולוגיה. לפי דה סוסיר, השפה פועלת על ידי הבדלים בתוכה, ולא על ידי תפיסת מהות עצמית החיצונית לה. כמו כן, הוא מדבר על מסמן ומסומן. מסמן יכול להיות גם הבעה או מחווה, וגם אלה נחשבות שפה.
עתה אנו עוברים לצורה המודרנית של הגות זו, שהופיעה באמצע המאה העשרים.
ג'וליה קריסטבה, הרבה אחריו, שבאה מתחום הפסיכואנליטיקה, קראה לזה סמיוטיקה. אך לא ברור לי מה ההבדל התוכני שהצריך את שינוי השם.
רולן בארת – בחיבורו 'מות המחבר' טען שאין חשיבות לזהות מחבר היצירה, אלא לטקסט עצמו, בניגוד למה שהיה מקובל בזמנו. ובספרו הנחשב 'מיתולוגיות' הוא מדבר על מיתולוגיות מודרניות, הכוללות מוצרים, פרסומת וכיוב', שאף הם מתפקדים כשפה, וניתן לחשוף את המסרים הסמויים שלהם.
לואי אלתוסר – בא מכיוון המרקסיזם. הוא מדבר על 'האפרטוס' המדכא. לדבריו, האידיאולוגיה השלטת מציגה את עצמה כדבר הטבעי, בעוד היא אינה כזו. (הדים לדבריו ניתן למצוא היום אצל אבישי בן חיים).
קלוד לוי-שטראוס – בא מכיוון האנתרופולוגיה, ודיבר על אנתרוצנטריזם, שימת האדם במרכז. הוא חקר את המכנה המשותף התרבותי בתרבויות שונות.
כמו כן, כמה הוגים מצאו מכנה משותף לסיפורים, שכולם מבוססים על כמה סיפורי יסוד, שפשוט חוזרים בצורות שונות. זה מציב אתגר בפני ההגות המנסה למצוא משמעות דווקא על-ידי ההבדלים. מכאן גם עולה, ניתן לטעון, כי כן יש מהות אנושית מסוימת, המשותפת לכל התרבויות.

עתה אנו עוברים להגות הפוסט-סטרוקטורליסטית המובהקת.
פרק שלוש מוקדש לסובייקט.
מישל פוקו – דיבר על יחסי כוח, שהם אלה המבנים את המציאות. הוא ערך 'גניאולוגיה', כלומר חקירה היסטורית, בתחום שונים – בתי הסוהר, המיניות, השגעון ועוד, ודרך סקירותיו הציג את טענתו המרכזית. ועוד נקודה חשובה שעולה אצלו היא, שפעמים רבות דווקא המבנים הישנים איפשרו יותר התנגדות, בעוד המציאות המודרנית שנראית פתוחה יותר, היא בעצם לא פחות דכאנית, אך מכיוון שמנגנוני הדיכוי שלה מוסווים, ההתנגדות להם נעשית קשה יותר.
ז'אק לאקאן – פסיכואנליטיקאי – דיבר על הסובייקט המפוצל בתוך עצמו. לדבריו, השפה עצמה היא האחר (בA גדולה, אולי ניתן לתרגם – בה' הידיעה?). כלומר, היא נמצאת מחוץ לסובייקט, והוא צריך להתאים עצמו אליה. זה המימד הסימבולי. מימד נוסף הוא הממשי, והוא ללא סימון בשפה. התשוקה שלנו, או כפי שנהוג לתרגם כאן – האיווי – מכוונת אליו, ואנו לא יכולים לממש אותה.
כך הוא גם מסביר מדוע כל-כך הרבה סיפורים ידועים מסתיימים בתסכול, למשל רומיאו ויוליה, או אנה קרנינה. אנו מזדהים עם הגיבור שנכשל, כי גם אנו נכשלים במימוש תשוקתנו לממשי, ולכן אנו זוכרים סיפורים אלה.
על בסיס זה בנויים גם היחסים המיניים ('אין יחס מיני' – סיסמתו המפורסמת. אלא – תשוקה לממשי), וגם התשוקה לידע.
ושוב קריסטבה – בספרה 'זרים לעצמנו' היא טוענת, כי מהגרים מאיימים על זהותנו, שכן הם מראים לנו שקיימת אפשרות חיים אחרת, ושתרבותנו שנראית לנו טבעית ומובנת-מאליה, בעצם אינה כזו.
ז'אק דרידה – ביחס לדברים אלו – אומר שתרבות היא תמיד קולוניאלית. תמיד אנחנו נמצאים בגלות. זהות מושלמת – תמיד נמצאת אצל האחר.
לסיכום, הקוגיטו של דקארט – אני הם מחשבותיי – מועמד כאן בספק. אין אידיבידואל חופשי.

פרק ארבע – הבדל או אמת.
מושג מרכזי של דרידה – דיפראנס – ההבדל.
האמת בהכרח נאמרת בשפה, ולכן יש לחקור את השפה. כמו כן, האמת האישית מושפעת תרבותית, ולכן אין הפרדה מוחלטת בין סובייקט ואובייקט.
דקונסטורקציה – היא תהליך הכניסה של האחר אל העצמי.
ספרו המרכזי של דרידה – על הגרמטולוגיה.
כמו כן – עוד קודם דיברו על אופוזיציות בינאריות, כמו טוב מול רע – אבל דרידה מוסיף, כי הן תמיד היררכיות, כך שהטוב עדיף מהרע, למשל.
פונוצנטריזם – יתרון הקול על הכתיבה.
לוגוצנטריזם – שם את המשמעות בקדמה, את הלוגוס. אלא שהוא מוטעה, לפי דרידה, כי המשמעות היא אפקט של הטקסט, לא הסיבה שלו.
לסיכום, אין אמת טרנסצנדנטלית מעבר לשפה.

פרק חמש.
אבל משמעות יכולה להישתנות.
סלבוי ז'יז'ק – הולך בעקבות לאקאן, ודן בתופעות תרבותיות שונות. כזכור, לפי לאקאן, הממשי הוא הטראומטי, הלא מודע, והוא 'האובייקט האבוד' שאנו מחפשים. ז'יז'ק אומר שהחברה מנסה להילחם במציאות הזו, והיא מפנה את כעסה אל קבוצות מסוימות, שבעיניה הורסות את השלמות המדומינת. פעם אלה היהודים, פעם הצוענים, פעם ההומוסקסואלים, וכן הלאה (ובדומה לכך אולי – היום אלה הלא מחוסנים). האנטיגוניסט שלה הוא אויב הטוב, בעיניה. אבל למעשה אי אפשר להעלים אותו, כי הוא מובנה באופן סטוקטורלי. המציאות המושלמת המדומיינת לעולם לא תוכל להתקיים.
לבסוף, ליוטר – דיבר נגד הקונסנזוס, כי לדבריו דווקא הבדלי החשיבה מקדמים אותנו. הוא מתייחס לוויטגנשטיין, שדיבר על 'משחקי השפה', ואומר שמי שמוסר ידע נמצא בעמדת כוח.
בספרו הידוע 'המצב הפוסטמודרני' הוא אומר כי המטא-נרטיבים, הנרטיבים הגדולים של המשמעות – כשלו, וזה הסברו המרכזי לתקופה החדשה.

לסיכום, ספר מעניין וחשוב. הגות זו היא גם הבסיס המשמעותי ביותר להגות הפוסטמודרנית (שכוללת אמנם עוד כיוונים).

אלבר קאמי – מבוא קצר מאוד – סיכום קצר

אלבר קאמי – מבוא קצר מאוד. (באנגלית)
סיכום קצר.

דיבר על האבסורד של החיים, לנוכח המוות, עולם חסר משמעות, ההסברים הדתיים כבר לא תופסים.

קליגולה, הזר, המיתוס של סיזיפוס – עוסקים באבסורד.

הזר – הגיבור, מרסו, אדיש למות אימו, משחרר את הקורא מהקוד החברתי.
מרסו הורג ערבי צעיר, בשמש. החצי השני של הרומן – משפטו. לא ברור מדוע הרג אותו. 'בגלל השמש'.

המיתוס של סיזיפוס – איך לחיות חיים אבסורדיים. השאלה הגדולה – למה לא להתאבד.
תוקף גם את ההסברים המדעיים.
חייה את החיים במלואם, באינדיבידואליות, לא כחלק מקולקטיב. חייה את ההווה.
המיתוס של סיזיפוס – המגלגל את הסלע במעלה ההר, רק כדי לראות אותו נופל – כמשל, עלינו לדמיין אותו מאושר.

(את שני הספרים האלה קראתי לפני זמן רב).

האדם המורד, הדבר – מרידה, הנובעת מרגש.

הדבר – עיר מוכה דבר. הוא מופיע ונעלם בלי הסבר. עוקב אחר שישה אנשים בעיר המסוגרת, כיצד יגיבו?
כמו סיזיפוס – מלחמה חסרת סיכוי, ושרירותית.

מאמרים –
נגד כל דעה שחושבת שכל הצדק איתה, והוקעת האלימות.
בעד דמוקרטיה אינטרנשיונלית. להקים פרלמנט עולמי.
להוציא את עונש המוות מחוץ לחוק.

האדם המורד –
המורד מגיב למצב האבסורד.
סארטר ביקר אותו על ספר זה. אמר שהוא מצטט פילוסופים שאין הוא מבין.

(את שני הספרים האלה קראתי פחות מזמן).

כמו כן – בהתחלה היה חבר המפלגה הקומוניסטית, אך בסוף היה אנטי-קומוניסט.
כתב נגד הפצצת הירושימה.
לא היה מלומד כסארטר. (כך אמר שהוא מעדיף שיחה עם אישה יפה, מאשר עם אלברט איינשטיין…).
טען שהוא לא אקזיסטנציאליסט (אבל בעצם הוא די כן).
ויש לו עוד ספרים חשובים – הנפילה, האדם הראשון.
זכה בנובל בספרות.
מת שנתיים אחר-כך בתאונת דרכים.

החלטות הפריווילגים

עוד זווית לסיפור פה, והיא זווית מרכזית מאוד.
אתמול אושר עוד 'סל' של גזרות. אבל מי גוזר את הגזרות האלו? מי בממשלה ומי באולפנים? מה המשותף לכל האנשים האלה, בלי יוצא מן הכלל? נכון – הם האליטה של החברה, אנשים עשירים, או לפחות אמידים, כאלו שאין להם הרבה בעיות בחיים, או בקיצור – פריווילגים! (אני מציע לעברת ל-מוטבים). ומי סופג את הגזרות? אלו שלא.
המושג פריווילגים הוא כבר ותיק בשיח העכשווי, בגישה הביקורתית, ואולי אפשר למתוח ביקורת עליו מהצד השמרני, אך במקרה הזה הוא נראה הולם במיוחד.
לאנשים המחליטים לא אכפת, לא הם יפגעו מההחלטות, הם מסודרים. מי שכן יפגע הם המון העם, העמל לפרנסתו ובקושי גומר את החודש, שמשועבד לעבודתו, למשכנתא, לטיפול בילדיו, ובמילא קולו לא נשמע.
קולו לא נשמע – אף שנדמה לו שכן, שהרי הוא מתבטא ברשתות החברתיות! אך ההתבטאות ברשתות החברתיות, אצל האדם הרגיל, היא חסרת כל השפעה על קבלת ההחלטות, סתם אשליה שיש המאמינים לה, כי למעשה זו רק במה להוצאת קיטור. אל תפלו ברשת!
ועוד מאפיין של הציבור הגדול הזה – העדריות והנטייה לפשיזם. אלה התגבשו במשך שנים רבות. הרי לא מהיום אנחנו שומעים אזהרות על פשיזם, אף שעד כה התרגלנו להתעלם מהן – והנה הוא לובש צורה וגוף.
הציבור הישראלי התרגל במשך שנים רבות לדיכוי הפלסטינים, הוא מלומד בדיכוי. אז אמנם הפעם הדיכוי הוא לא כלפי עם אחר, אלא כלפי עצמו, אבל המנגנון הוא אחד, וזה מנגנון שכבר שומן היטב.
לכן נראה שרק בישראל ההגבלות הן חמורות כל-כל, או שלפחות ישראל מצטיינת לרעה בשטח זה. כי מדיווחים על מה שקורה בעולם – שם המצב רחוק מאוד ממה שקורה פה, במקומות רבים.
ולכך יש להוסיף את ההיסטריה, החרדה, המלובה על-ידי פמפום אינסופי של הנושא בתקשורת. והרי גם לכך אנו רגילים, מהפיגועים. והכוונה גם לחרדתיות וגם למנגנון השידור הלא נגמר.
ובכן, מסתבר שישראל היא אחד המקומות הבעייתיים ביותר מבחינה זו, ובנוסף לזה היא מדינת הניסוי של פייזר (אגב, אפשר כבר לומר שהניסוי נכשל?). והתוצאה היא מה שאנחנו רואים.