מוציאה לשון, מאת שלומית עוזיאל

מוציאה לשון, מאת שלומית עוזיאל.
עם עובד, 2021.

זהו אוסף של טורים שכתבה שלומית עוזיאל בענייני לשון. מניפת הנושאים רחבה – בחציו הראשון עוזיאל עוסקת בניתוח מילים שונות, מהתחום הפחות מוכר לקורא הממוצע, ובהמשך, בחצי השני של הספר בערך, היא עוברת גם לנושאים אחרים של הכתיבה – עיצוב הגופן, עבודת העורך, תרגום משפה זרה ועוד.
סך-הכול ספר חמוד מאוד, שכדאי לקרוא. רבים מהדברים כבר ידעתי, אך בחלק מהדברים היא חידשה לי, וגם יש פה דיונים מעמיקים יותר מפעם לפעם, כמו הדיון הארוך יחסית בשימוש במילים אימא ואבא.
להלן כמה ציטוטים יפים להתרשמות שאספתי במהלך הקריאה.

*

סתם להומור, מתוך פרק על מילים עם משמעויות הפוכות –
"אמרה ידועה קובעת כי בערבית יש לכל מילה שלוש משמעויות — המשמעות הבסיסית, ההפך הגמור וסוג של גמל."

*

את זה למשל לא ידעתי –
"ואם הזכרנו את טורקייה, הרי היא גם מקור שמה של אבן החן טורקיז: האבן יובאה מטורקייה, ולכן נקראה בצרפתית "טורקית"."

*

"המילה "אחוז" למשל מופיעה במקרא פעמים אחדות במשמעות של "לקוח מתוך מספָּר גדול", למשל: "תִּקַּח אֶחָד אָחֻז מִן־הַחֲמִשִּׁים" (במדבר לא, ל). על יסוד משמעות זו משמשת המילה "אחוז" בעברית בת ימינו גם במשמעות של "מאית", %."

*

"גם הביטוי "נפש בריאה בגוף בריא" נובע, במפתיע, משגיאה. מקור הביטוי בסאטירה 10 של המשורר הרומי יובנאליס: mens sana in corpore sano — נפש בריאה בגוף בריא. אלא שיובנאליס כתב שאם על האדם לבקש משהו מן האלים, הרי זה "נפש בריאה בגוף בריא" — כלומר שני אלה, יחד, הם הדבר החשוב ביותר שאדם יכול לבקש; אין פה, כמשמעות הביטוי כיום, טענה שגוף בריא תורם גם לנפש בריאה."

*

והנה ציטוט ארוך, שאמנם מספר דברים שידעתי, אך נראה לי שכל אחד צריך לדעת את זה –
"מה משותף לביטויים "אין נביא בעירו", "מלח הארץ" ו"חמור נושא ספרים"? אף שהם נשמעים עבריים למהדרין, שלושתם הגיעו אלינו משפות אחרות, וליתר דיוק — מכתבי הקודש של דתות אחרות: הברית החדשה והקוראן.

הגרסה המוקדמת ביותר של הברית החדשה הקיימת כיום היא כמובן ביוונית. הנה תרגום לעברית של הקטע המחויך שבו מופיע הביטוי "אין נביא בעירו": "כַּאֲשֶׁר סִיֵּם יֵשׁוּעַ אֶת הַמְּשָׁלִים הָאֵלֶּה הָלַךְ מִשָּׁם. הוּא בָּא אֶל עִירוֹ וְלִמֵּד אוֹתָם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת עַד כִּי הִשְׁתּוֹמְמוּ וְאָמְרוּ: 'מִנַּיִן לוֹ הַחָכְמָה הַזֹּאת וּמַעֲשֵׂי הַנִּסִּים? הֲרֵי זֶה בְּנוֹ שֶׁל הַנַּגָּר. הֲלֹא שֵׁם אִמּוֹ מִרְיָם וְאֶחָיו יַעֲקֹב וְיוֹסֵף וְשִׁמְעוֹן וִיהוּדָה. וְאַחְיוֹתָיו הֲרֵי כֻּלָּן פֹּה אִתָּנוּ. אִם כֵּן מִנַּיִן לוֹ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה?' […] אָמַר לָהֶם יֵשׁוּעַ: 'אֵין נָבִיא בְּעִירוֹ וּבְבֵיתוֹ'" (הבשורה על פי מתי, יג 53-57).

גם הצירוף "מלח הארץ", שאנו משתמשים בו בדרך כלל כדי לתאר אליטות ארץ־ישראליות למיניהן, מקורו בברית החדשה, שבה ישו מכנה כך את תלמידיו: "'אַתֶּם מֶלַח הָאָרֶץ, וְאִם תֹּאבַד לַמֶּלַח מְלִיחוּתוֹ, כֵּיצַד תֻּחְזַר לוֹ?'" (הבשורה על פי מתי, ה 13).

ומניין הביטוי "חמור נושא ספרים"? הביטוי הזה, המציין אדם שלמד הרבה אך אינו מבין מה שלמד, מקורו בקוראן, שם אנו מגלים לצערנו כי הוא מכוון דווקא לעם ישראל: "העמוסים בתורת אל ואינם שומרים אותה נמשלו כחמור נושא ספרים" (סורה 62, ה, תרגום רקנדורף).

"חמור נושא ספרים" נכנס לשפה העברית כבר בימי הביניים, ואנו מוצאים אותו בספר חובות הלבבות של רבנו בחיי בן יוסף אבן פַּקוּדָה, פילוסוף יהודי בן תור הזהב בספרד. אבן פקודה מתאר עשר דרגות של בקיאות בתורה, ש"חמור נושא ספרים" היא הנמוכה שבהן: "תחלתם אנשים למדו החומש והמקרא והספיק להן בגירסת הפסוק מבלי הבנת ענין ואינם יודעים פירוש המלות ושמוש הלשון והם בתכונת חמור נושא ספרים"."

*

מגדל שן, שמופיע גם בתנ"ך, אבל מקורו אחר –
"מבקר הספרות הצרפתי שארל־אוגוסטן סנט בֵּוו, בן המאה התשע עשרה, אחראי לשימוש החילוני של הביטוי. סנט בוו כתב על אחד הסופרים בני זמנו כי הוא "פרש למגדל השן שלו", כדי לציין את התרחקותו מענייני היום־יום. הביטוי הצרפתי tour d'ivoire נכנס לאנגלית כתרגום השאילה ivory tower, המציין עיסוק בחיי הרוח תוך התרחקות מעניינים מעשיים, וספציפית — את חיי האקדמיה."

*

ועל נושא זה בא דיון ארוך, שאביא רק את תחילתו –
"המילים "אימא", "אבא", "סבא" ו"סבתא" מקורן בארמית; המילים העבריות המקבילות הן "הָאֵם", "הָאָב", "הַסָב" ו"הַסָבָה" (כן, כן). הסיומת הארמית ־ָא מציינת במקורה יידוע, כמו ה"א הידיעה בעברית: כך למשל "מַלְכָּא" פירושה הַמֶּלֶךְ, ו"עָלְמָא" פירושה הָעוֹלָם. מכיוון שכך, כאמור, "אימא" ו"אבא" פירושן "הָאֵם" ו"הָאָב", ולכן "אימא" היא תקנית ומותרת כפנייה של אדם לאימו — שכן מי שאומר "אימא" אומר למעשה "האם (שלי)"; גם הצירוף "אימא של יונתן" (כמו ב"אימא של יונתן, אפשר לדבר עם יונתן?") הוא תקני (כי פירושו "הָאֵם של יונתן"). אבל הצורה "האימא" אינה תקנית, משום שהיא, לכאורה, מיודעת פעמיים — פעם אחת בה"א הידיעה העברית, ופעם אחת בסיומת היידוע הארמית ־ָא. גם בלי ה"א הידיעה, המילה "אימא" אינה תקנית אם מבחינה תחבירית היא משמשת מילה לא מיודעת. למשל המשפט שראינו למעלה, "אימא שמחה היא אימא טובה", אינו תקני משום שפירושו — על פי הבנה זו — "הָאֵם שמחה היא הָאֵם טובה", משפט שכמובן אינו הגיוני."

מחשבה אחת על “מוציאה לשון, מאת שלומית עוזיאל

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s