החלטות הפריווילגים

עוד זווית לסיפור פה, והיא זווית מרכזית מאוד.
אתמול אושר עוד 'סל' של גזרות. אבל מי גוזר את הגזרות האלו? מי בממשלה ומי באולפנים? מה המשותף לכל האנשים האלה, בלי יוצא מן הכלל? נכון – הם האליטה של החברה, אנשים עשירים, או לפחות אמידים, כאלו שאין להם הרבה בעיות בחיים, או בקיצור – פריווילגים! (אני מציע לעברת ל-מוטבים). ומי סופג את הגזרות? אלו שלא.
המושג פריווילגים הוא כבר ותיק בשיח העכשווי, בגישה הביקורתית, ואולי אפשר למתוח ביקורת עליו מהצד השמרני, אך במקרה הזה הוא נראה הולם במיוחד.
לאנשים המחליטים לא אכפת, לא הם יפגעו מההחלטות, הם מסודרים. מי שכן יפגע הם המון העם, העמל לפרנסתו ובקושי גומר את החודש, שמשועבד לעבודתו, למשכנתא, לטיפול בילדיו, ובמילא קולו לא נשמע.
קולו לא נשמע – אף שנדמה לו שכן, שהרי הוא מתבטא ברשתות החברתיות! אך ההתבטאות ברשתות החברתיות, אצל האדם הרגיל, היא חסרת כל השפעה על קבלת ההחלטות, סתם אשליה שיש המאמינים לה, כי למעשה זו רק במה להוצאת קיטור. אל תפלו ברשת!
ועוד מאפיין של הציבור הגדול הזה – העדריות והנטייה לפשיזם. אלה התגבשו במשך שנים רבות. הרי לא מהיום אנחנו שומעים אזהרות על פשיזם, אף שעד כה התרגלנו להתעלם מהן – והנה הוא לובש צורה וגוף.
הציבור הישראלי התרגל במשך שנים רבות לדיכוי הפלסטינים, הוא מלומד בדיכוי. אז אמנם הפעם הדיכוי הוא לא כלפי עם אחר, אלא כלפי עצמו, אבל המנגנון הוא אחד, וזה מנגנון שכבר שומן היטב.
לכן נראה שרק בישראל ההגבלות הן חמורות כל-כל, או שלפחות ישראל מצטיינת לרעה בשטח זה. כי מדיווחים על מה שקורה בעולם – שם המצב רחוק מאוד ממה שקורה פה, במקומות רבים.
ולכך יש להוסיף את ההיסטריה, החרדה, המלובה על-ידי פמפום אינסופי של הנושא בתקשורת. והרי גם לכך אנו רגילים, מהפיגועים. והכוונה גם לחרדתיות וגם למנגנון השידור הלא נגמר.
ובכן, מסתבר שישראל היא אחד המקומות הבעייתיים ביותר מבחינה זו, ובנוסף לזה היא מדינת הניסוי של פייזר (אגב, אפשר כבר לומר שהניסוי נכשל?). והתוצאה היא מה שאנחנו רואים.