פוסט-סטרוקטורליזם, מבוא קצר מאוד, מאת קתרין בלסי

פוסט-סטרוקטורליזם, מבוא קצר מאוד, מאת קתרין בלסי. (באנגלית)

הספר מתחיל בסטרוקטורליזם.
ההוגה הראשון המדובר כאן הוא פרדיננד דה-סוסיר, שהעביר קורס בבלשנות כללית בסוף המאה ה-19, וייסד את הסמיולוגיה. לפי דה סוסיר, השפה פועלת על ידי הבדלים בתוכה, ולא על ידי תפיסת מהות עצמית החיצונית לה. כמו כן, הוא מדבר על מסמן ומסומן. מסמן יכול להיות גם הבעה או מחווה, וגם אלה נחשבות שפה.
עתה אנו עוברים לצורה המודרנית של הגות זו, שהופיעה באמצע המאה העשרים.
ג'וליה קריסטבה, הרבה אחריו, שבאה מתחום הפסיכואנליטיקה, קראה לזה סמיוטיקה. אך לא ברור לי מה ההבדל התוכני שהצריך את שינוי השם.
רולן בארת – בחיבורו 'מות המחבר' טען שאין חשיבות לזהות מחבר היצירה, אלא לטקסט עצמו, בניגוד למה שהיה מקובל בזמנו. ובספרו הנחשב 'מיתולוגיות' הוא מדבר על מיתולוגיות מודרניות, הכוללות מוצרים, פרסומת וכיוב', שאף הם מתפקדים כשפה, וניתן לחשוף את המסרים הסמויים שלהם.
לואי אלתוסר – בא מכיוון המרקסיזם. הוא מדבר על 'האפרטוס' המדכא. לדבריו, האידיאולוגיה השלטת מציגה את עצמה כדבר הטבעי, בעוד היא אינה כזו. (הדים לדבריו ניתן למצוא היום אצל אבישי בן חיים).
קלוד לוי-שטראוס – בא מכיוון האנתרופולוגיה, ודיבר על אנתרוצנטריזם, שימת האדם במרכז. הוא חקר את המכנה המשותף התרבותי בתרבויות שונות.
כמו כן, כמה הוגים מצאו מכנה משותף לסיפורים, שכולם מבוססים על כמה סיפורי יסוד, שפשוט חוזרים בצורות שונות. זה מציב אתגר בפני ההגות המנסה למצוא משמעות דווקא על-ידי ההבדלים. מכאן גם עולה, ניתן לטעון, כי כן יש מהות אנושית מסוימת, המשותפת לכל התרבויות.

עתה אנו עוברים להגות הפוסט-סטרוקטורליסטית המובהקת.
פרק שלוש מוקדש לסובייקט.
מישל פוקו – דיבר על יחסי כוח, שהם אלה המבנים את המציאות. הוא ערך 'גניאולוגיה', כלומר חקירה היסטורית, בתחום שונים – בתי הסוהר, המיניות, השגעון ועוד, ודרך סקירותיו הציג את טענתו המרכזית. ועוד נקודה חשובה שעולה אצלו היא, שפעמים רבות דווקא המבנים הישנים איפשרו יותר התנגדות, בעוד המציאות המודרנית שנראית פתוחה יותר, היא בעצם לא פחות דכאנית, אך מכיוון שמנגנוני הדיכוי שלה מוסווים, ההתנגדות להם נעשית קשה יותר.
ז'אק לאקאן – פסיכואנליטיקאי – דיבר על הסובייקט המפוצל בתוך עצמו. לדבריו, השפה עצמה היא האחר (בA גדולה, אולי ניתן לתרגם – בה' הידיעה?). כלומר, היא נמצאת מחוץ לסובייקט, והוא צריך להתאים עצמו אליה. זה המימד הסימבולי. מימד נוסף הוא הממשי, והוא ללא סימון בשפה. התשוקה שלנו, או כפי שנהוג לתרגם כאן – האיווי – מכוונת אליו, ואנו לא יכולים לממש אותה.
כך הוא גם מסביר מדוע כל-כך הרבה סיפורים ידועים מסתיימים בתסכול, למשל רומיאו ויוליה, או אנה קרנינה. אנו מזדהים עם הגיבור שנכשל, כי גם אנו נכשלים במימוש תשוקתנו לממשי, ולכן אנו זוכרים סיפורים אלה.
על בסיס זה בנויים גם היחסים המיניים ('אין יחס מיני' – סיסמתו המפורסמת. אלא – תשוקה לממשי), וגם התשוקה לידע.
ושוב קריסטבה – בספרה 'זרים לעצמנו' היא טוענת, כי מהגרים מאיימים על זהותנו, שכן הם מראים לנו שקיימת אפשרות חיים אחרת, ושתרבותנו שנראית לנו טבעית ומובנת-מאליה, בעצם אינה כזו.
ז'אק דרידה – ביחס לדברים אלו – אומר שתרבות היא תמיד קולוניאלית. תמיד אנחנו נמצאים בגלות. זהות מושלמת – תמיד נמצאת אצל האחר.
לסיכום, הקוגיטו של דקארט – אני הם מחשבותיי – מועמד כאן בספק. אין אידיבידואל חופשי.

פרק ארבע – הבדל או אמת.
מושג מרכזי של דרידה – דיפראנס – ההבדל.
האמת בהכרח נאמרת בשפה, ולכן יש לחקור את השפה. כמו כן, האמת האישית מושפעת תרבותית, ולכן אין הפרדה מוחלטת בין סובייקט ואובייקט.
דקונסטורקציה – היא תהליך הכניסה של האחר אל העצמי.
ספרו המרכזי של דרידה – על הגרמטולוגיה.
כמו כן – עוד קודם דיברו על אופוזיציות בינאריות, כמו טוב מול רע – אבל דרידה מוסיף, כי הן תמיד היררכיות, כך שהטוב עדיף מהרע, למשל.
פונוצנטריזם – יתרון הקול על הכתיבה.
לוגוצנטריזם – שם את המשמעות בקדמה, את הלוגוס. אלא שהוא מוטעה, לפי דרידה, כי המשמעות היא אפקט של הטקסט, לא הסיבה שלו.
לסיכום, אין אמת טרנסצנדנטלית מעבר לשפה.

פרק חמש.
אבל משמעות יכולה להישתנות.
סלבוי ז'יז'ק – הולך בעקבות לאקאן, ודן בתופעות תרבותיות שונות. כזכור, לפי לאקאן, הממשי הוא הטראומטי, הלא מודע, והוא 'האובייקט האבוד' שאנו מחפשים. ז'יז'ק אומר שהחברה מנסה להילחם במציאות הזו, והיא מפנה את כעסה אל קבוצות מסוימות, שבעיניה הורסות את השלמות המדומינת. פעם אלה היהודים, פעם הצוענים, פעם ההומוסקסואלים, וכן הלאה (ובדומה לכך אולי – היום אלה הלא מחוסנים). האנטיגוניסט שלה הוא אויב הטוב, בעיניה. אבל למעשה אי אפשר להעלים אותו, כי הוא מובנה באופן סטוקטורלי. המציאות המושלמת המדומיינת לעולם לא תוכל להתקיים.
לבסוף, ליוטר – דיבר נגד הקונסנזוס, כי לדבריו דווקא הבדלי החשיבה מקדמים אותנו. הוא מתייחס לוויטגנשטיין, שדיבר על 'משחקי השפה', ואומר שמי שמוסר ידע נמצא בעמדת כוח.
בספרו הידוע 'המצב הפוסטמודרני' הוא אומר כי המטא-נרטיבים, הנרטיבים הגדולים של המשמעות – כשלו, וזה הסברו המרכזי לתקופה החדשה.

לסיכום, ספר מעניין וחשוב. הגות זו היא גם הבסיס המשמעותי ביותר להגות הפוסטמודרנית (שכוללת אמנם עוד כיוונים).

3 מחשבות על “פוסט-סטרוקטורליזם, מבוא קצר מאוד, מאת קתרין בלסי

  1. סידרה מוצלחת של 'אוקספורד'. יש לי גם לא מעט ממנה (אלקט'; יש ברשת).

    כדאי להזכיר מולה את מאמריו של אבשלום אליצור המקומי על הפוסט-מודרניזם בכלל, ולאקאן בפרט…

    אגב יש כתב-עת עברי שמוקדש כולו ללאקאן… עדיין חזק באוניב' ת"א.

    Liked by 1 person

    1. תודה. אני התחלתי להאזין לספרים מוקלטים בסטוריטל, וזו אכן סדרה מוצלחת.
      קראתי את מאמריו של אבשלום אליצור, והם חריפים ויפים.
      כתב עת על לאקאן? לא בשבילי.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s