זאוס פרומתאוס ואלוהים, מאת ברוך כהנא

זאוס פרומתאוס ואלוהים, מאת ברוך כהנא.
ידיעות, 2021, 456 עמ'.

אני לא יכול באמת לכתוב סקירה על הספר זה. למה? פשוט, הוא ספר ארוך מאוד, שקראתי עם הפסקות, וכבר שכחתי מה קראתי קודם. והוא באמת עמוס מאוד. כך למשל לקראת סוף הספר הוא עובר על כל הספרות היהודית – רמב"ם, זוהר, קבלת האר"י, השכלה, וחלק נכבד המוקדש לרב קוק. אני מעדיף ספר ממוקד יותר, ותומך באמרה – 'תפסת מרובה לא תפסת'.
אז ניסיתי לחזור לציטוטים ששמרתי במהלך הקריאה, וגם הם לא מאוד עזרו לי, כי כולם היו דברים יפים אמנם, אך מאת הוגים שונים המשולבים בספר, ולא ממש קשורים לתזה הכללית של כהנא. אצרף אותם בהמשך.
ובכל אופן אוכל לומר על רגל אחת, כי כהנא מוצא שני 'ארכיטיפים' מרכזיים הפועלים בהיסטוריה האנושית – האחד 'זאוס' – זו הנטייה השמרנית לקדש את המוכר והקיים, והשנייה – 'פרומיתיאוס' – והיא הנטייה המרדנית, המתקדמת, המחדשת, כאותו פרומתיאוס, שהביא את האש לבני האדם – ונענש על כך בידי זאוס.
וגם הפרומתיאוסים השונים לאורך ההיסטוריה נענשו על-ידי אנשי זאוס, הם בדרך-כלל אנשי הכנסייה. אנו מכירים את המקרים האלה, למשל גלילאו וקפלר, וכהנא מוסיף עליהם בעין יפה, בסקירה נרחבת.
וזה אכן הרושם העיקרי שהתקבל אצלי מספרו של כהנא – ניתן למצוא כאן הגות אנטי-נוצרית חדה ונוקבת, שאני לא זוכר הגות חריפה כמותה מאז כתיבתו של ניטשה נגד הנצרות. קצת חבל שלא שמרתי כמה חלקים לדוגמה מחלק זה.

עד כאן הדברים שאני מוצא נכון לומר, ועתה אעבור לכמה ציטוטים. תחילה מסוף הספר, ובהמשך הציטוטים שהזכרתי שלא ממש קשורים, אבל הם יפים מאוד, אז למה לא לצרפם.

ראשית, כהנא משתמש במונחים פסיכולוגיים כדי להציג את העמדה הזו של 'הטובים מול הרעים'. אותה הוא מכנה גישה דיאלקטית, וכנגדה הוא מציע גישה דיאלוגית, שהיא גם יהודית יותר –
"מההגדרות האלה נובע אופיו של המפגש בין המיתוסים. המיתוס הדיאלקטי יוצר, כמעט בהכרח, מציאות נפשית של "פוזיציה פרנואידית־סכיזואידית". המציאות תחולק בחדות בין הטוב (כלומר, הארכיטיפים שאנחנו מאמינים בהם) ובין הרע (אלה שבצל). מיתוס פרנואידי־סכיזואידי מעצב את החברה כ"קבוצת מאבק־מנוסה" – החברה מחלקת את העולם בין ה"אנחנו" הטובים ל"אחרים" הרעים"

ועוד –
"כל מצב ביניים מאיים ומותקף. במצב מלחמה, למשל, המנסים ליצור דיאלוג עם האויב עלולים להיות שנואים עוד יותר ממנו. וזהו בדיוק מצבם של המאמינים במיתוס דיאלוגי: המיתוס הדיאלוגי, מעצם הגדרתו, מתאמץ להכיל ארכיטיפים שהמיתוס הדיאלקטי דוחק לצל – גם כשהוא דוגל באותם ערכים שבהם מאמין המיתוס הדיאלקטי."

ויש לזה גם היבט רלוונטי וד"ל –
"ראינו שכל תרבות דוחקת ארכיטיפ זה או אחר לצל. לפעמים הוא מושלך על קבוצה מסוימת, הנרדפת עקב כך כ"שטנית", משום שהיא בבחינת ייצוג מוגדר ומוחשי של הארכיטיפ המאיים, שהכול פוחדים מהופעתו. אחת הדוגמאות המחרידות לדינמיקה זו היא רדיפת הנשים בשלהי ימי הביניים (הידועה כ"ציד המכשפות…)""

ורעיון דומה לרעיון הפרומתיאי הציג הרב קוק בדברו על 'נשמות תוהו', ואלו הם דבריו –
"האידיאליסטים הגדולים רוצים בסדר יפה וטוב, מוצק ואדיר כזה, שאין בעולם לו דוגמא ויסוד, על כן הם מהרסים את הבנוי לפי מדת העולם. המעולים יודעים גם לבנות את העולם הנהרס, אבל הגרועים, שהנטיה האידיאלית היותר עליונה נגעה בהם רק נגיעה כל שהיא, הם רק מחבלים ומהרסים, והם הם המושרשים בעולם התוהו בערכו הנשפל. נשמות דתוהו גבוהות הן מנשמות דתיקון. גדולות הן מאד, מבקשות הן הרבה מן המציאות, מה שאין הכלים שלהן יכולים לסבול."

ולבסוף, בסוף ספרו כהנא מציג פרוגרמה למציאות טובה יותר, בדרך דיאלוגית, וכחלק מזה הוא אומר –
"הפתרון חייב לבוא מפיתוחו של מיתוס חלופי. מיתוס שבו ייתפסו זאוס ופרומתאוס כשני ערכי יסוד. שניהם ייתפסו כשווי־ערך, משום ששניהם ייתפסו כגוונים חיוניים של אור אינסופי. מיתוס הנותן מקום ל"עצמי" הפנימי, שהוא עמוק מכל הארכיטיפים. מיתוס שיתגבר על הפרדוקס ההומניסטי, גלגולו המודרני של הפרדוקס האלילי העתיק. במילים מפורשות: מיתוס שיש בו מקום לאלוהים, וגם לאדם, בלי שתיווצר ביניהם סתירה כלשהי."

שימו לב למילים המדוגשות. הרי זה בדיוק מה שכתבתי במאמרי 'הבריאה בצלם כפרוגרמה מוסרית' – שרעיון הבריאה בצלם הוא טוב דווקא בגלל שמדובר במיתוס, ומיתוס המשתף אל ואדם.

*

ועתה לשאר הציטוטים החביבים –

"בראשית המאה העשרים כתב אלדוס האכסלי סאטירה קשה בשם " – "עולם חדש ונועז". הוא מתאר בה עולם של שפע חומרי בלתי נתפס, ושל אנשים המיוצרים באופן תעשייתי – שהרי מישהו צריך לצרוך את השפע. כדי להפוך אותם לצרכנים כפייתיים מדכאים בהם כל ייחודיות, יצירתיות או רוחניות. הייחודיות האחת המותרת בעולמו של האכסלי היא זו של צרכן אופנה בלתי נלאה, המתלבט בין מגוון "מוצרי צריכה" שאין בהם צורך. הרוחניות מסתכמת בצריכת מוצרי בידור נדושים. האנשים החיים באותו עולם "חדש ונועז" מתוכנתים לרגש שטחי, לרתיעה מתסכול, לחיים ללא עצמיות. החריגים (כלומר אלה ששמרו על צלם אנוש) חיים באומללות צרופה."

*

ובהמשך –

"פסיכולוג חשוב כמו אריך פרום סבר כבר בשנות החמישים, שהעולם המודרני (של ימיו) הולך ונדמה לסאטירה של האכסלי:  

האדם המודרני דומה לאמיתו של דבר לדיוקן שמתאר האכסלי… ניזון היטב, לבוש היטב… אך ללא עצמיות. ללא כל מגע עם בני האדם זולת השטחי ביותר, מונחה על ידי סיסמאות שהאכסלי ניסחן ניסוח ממצה כל כך: "בנוח הרוח על היחיד, תהיה רשות הרבים ליריד", או "לעולם אל תדחה למחר בילוי המזדמן לך היום", או גולת הכותרת: "כל אחד מאושר בימינו". אשרו של האדם בימינו עיקרו ב"בידור", הבידור מיוסד על הסיפוק שבצריכה וב"קליטה" של סחורות, מראות, מזון, משקאות, סיגריות, בני אדם, הרצאות, ספרים, סרטים – כל אלה נצרכים, נבלעים. העולם הוא אובייקט גדול אחד לתאבוננו, תפוח עצום, בקבוק עצום, שד עצום. הננו היונקים, לעולם מצפים, מקווים – ולעולם מאוכזבים."

*

שלושה מקורות דומים –

א.
קהלת ד –
א וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה אֶת כָּל הָעֲשֻׁקִים אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם וּמִיַּד עֹשְׁקֵיהֶם כֹּחַ וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם. ב וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ מִן הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָה. ג וְטוֹב מִשְּׁנֵיהֶם אֵת אֲשֶׁר עֲדֶן לֹא הָיָה אֲשֶׁר לֹא רָאָה אֶת הַמַּעֲשֶׂה הָרָע אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.

ב.
"תנו רבנן: שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל. הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא – יפשפש במעשיו". (ערובין יג ע"ב)

ג.
ציטוט מ"זאוס פרומתאוס ואלוהים" –

"הנה אחד מסיפורי המיתולוגיה שניטשה מביא בספרו:  

אגדת קדומים מספרת כי המלך מידאס רדף ימים רבים ביערות אחר סילנוס הנבון, בן לווייתו של דיוניסוס, ולא הצליח לצודו. לכשתפסו לבסוף שאלו, מה טוב לו לאדם ומה הרצוי מכל. ניצב הדימון דומם וקופא, עד אשר השיב כפוי על ידי המלך, כשמליו פורצות מתוך צחוק חותך: הוי בני אדם עלובים וקצרי ימים, ילדי המקרה והתלאה – למה תאלץ אותי לאמר לך את הדבר אשר אין טוב לך מאשר כי לא תשמענו לעולם? הטוב ביותר בשבילך הוא הדבר אשר אינו בגדר השגך כלל. טוב שלא נוצרת, שלא תהיה, שתהיה לא כלום. אך משנה לטוב לך – שתמות, בקרוב. 

אם נדמה שסילנוס הנבון חמד לצון, אביא סיפור נוסף: הרודוטוס, ראשון ההיסטוריונים הידועים (יווני, אלא מה?), מספר על פגישתו של סולון החכם (מאבות הדמוקרטיה האתונאית) עם קרויסוס מלך לידיה. קרויסוס שאל את סולון מיהו האדם המאושר באמת? סולון הגיב בכמה סיפורים, המתארים לדעתו את תכלית האושר האנושי. באחד מסיפוריו סיפר סולון על שני אחים מארגוס שעשו מעשה רב של כיבוד אם, וכל נשות ארגוס היללו את האם שיש לה בנים כאלה. הנה המשך הסיפור, כפי שמספרו נתן שפיגל (מהחשובים בחוקרי יוון בישראל):  

האם המאושרת שמחה מאד למעשה בניה ולדברי השבח, והתפללה לפני פסל הרה כי האלה תעניק לבניה אשר כיבדוה מאוד, את שטוב ביותר לאדם. אחרי התפילה, לאחר שהקריבו וסעדו, שכבו הנערים לישון בתוך אותו המקדש, ולא קמו עוד. זה היה קצם. בזה הראתה האלה כי טוב לאדם המוות מן החיים."

*

ניטשה בקטע מפורסם –

"האם לא שמעתם על המשוגע ההוא, שבוקר בהיר אחד הדליק פנס, רץ אל השוק וצעק בלי הרף: אני מחפש את אלוהים! אני מחפש את אלוהים! מאחר שבאותה שעה דווקא נאספו שם רבים מהללו שאינם מאמינים באלוהים, עורר האיש צחוק גדול. האם הלך לאיבוד? שאל אחד מהם. ואולי תעה בדרך כילד? אולי עלה על סיפונה של אונייה? היגר? – כך צעקו וצחקו כולם יחד בערבוביה. המשוגע קפץ והתערב ביניהם ונקב אותם במבטיו. "היכן נעלם אלוהים?" קרא "אני אגיד לכם היכן! הרגנו אותו – אתם ואני! כולנו רוצחיו! אבל איך עשינו זאת? איך הצלחנו לשתות את הים עד תומו? מי נתן לנו את הספוג למחות בו את האופק מקצה ועד קצה? מה המעשה אשר עשינו כאשר התרנו את הארץ הזאת משמשה? לאן היא נעה עכשיו? הלאה מן השמשות כולן? האין אנו צונחים מטה־מטה? ואחורה והצדה ולפנים – לכל עבר? היש עדיין למעלה ולמטה? האין אנו תועים כבתוהו אינסופי? האין החלל הריק נושף עלינו? האם לא נהיה קר יותר?… האם עדיין איננו מריחים כלל את הריקבון האלוהי? – גם אלים נרקבים! אלוהים מת! מת ולא יחיה עוד! ואנחנו הרגנו אותו! במה נתנחם, רוצחים בני רוצחים שכמונו? הקדוש והאדיר מכל מה שהיה בעולם עד כה שתת דם תחת סכינינו – מי ימחה את הדם הזה מעלינו? היכן המים שיטהרונו? אילו טקסי כפרה, אילו משחקים קדושים יהיה עלינו להמציא? האין גודל המעשה הזה גדול לנו מדי? האין אנו עצמינו חייבים להיות לאלים, ולו כדי להיראות ראויים לו?'… ואז אמר: "הקדמתי לבוא, עוד לא בא זמני. המאורע הכביר הזה עודנו בדרך, נודד – בני האדם עדיין לא שמעו את שמעו. הברק והרעם צריכים זמן, אור הכוכבים צריך זמן, מעשים, אף לאחר שנעשו, צריכים זמן כדי להיראות ולהישמע, המעשה הזה עודנו רחוק מהם יותר מן הרחוקים שבכוכבים – ואף על פי כן הלוא עשוהו!""
ניטשה, המדע העליז, קטע 125.

*

"הקצב ההולך וגובר יוצר תחושה של שיטפון שאי־אפשר להבין ואי־אפשר לשלוט במהלכו. בשנות השבעים של המאה הקודמת הבחין אלווין טופלר בתופעה זו, וכינה אותה "הלם העתיד". כבר אז – לפני יותר מ-40 שנה (!) – טען טופלר שקצב החיים המואץ עתיד להגיע לרמה שמוח האדם לא יוכל להכיל. מאז, התהליך רק הואץ פי כמה וכמה. בכל רגע נתון טורחים רבבות מוחות מבריקים על החידוש הבא, שישנה את חיינו מקצה אל קצה. האם יכול מישהו לדמיין את חייו ללא המרשתת? האם מישהו זוכר איך נראו החיים לפני המצאת הפלאפון? לפעמים אנחנו משלים את עצמנו שהפלאפון, המחשב והמרשתת הם "כלים" שהאדם יכול להשתמש בהם כרצונו (או להחליט להימנע מהשימוש בהם, אם ירצה בכך), אבל זוהי אשליה. הטכנולוגיה אינה כלי אלא סביבת חיים. וההבדל הוא פשוט: כלי הוא משהו שאפשר להימנע משימוש בו. אפשר, למשל, לנסר עצים במסור ידני, למרות שקיימים מסורים חשמליים: יכול להיות שמישהו נהנה מעבודה בידיו דווקא, או שהוא רוצה לחזק את שריריו. הוא יעבוד יותר לאט, אבל ישרוד. סביבת חיים, לעומת זאת, כופה עלי להשתלב בה ולהתאים את עצמי אליה. יליד האמזונס שינסה להתעלם מיער העד פשוט ימות – כדי לשרוד עליו להיות בקיא בכל רחש העובר בו. למי משניהם דומה אדם מודרני המנסה להתעלם מן המרשתת – לחובב הניסור הידני, או לאינדיאני המתעלם מעצי היער? התשובה ברורה. הוא יגלה, כאותו אינדיאני, שעצם יכולתו להתקיים נפגעה קשות."

– זאוס פרומתאוס ואלוהים מאת ברוך כהנא

קצת ענייני מינוח

קצת ענייני מינוח –
מדברים על 'סרבני חיסון', אבל זה מינוח שיפוטי. מדובר באנשים שבחרו לא להתחסן, או בקיצור – לא מחוסנים. בדיוק כשם שלא נקרא לחילוניים 'כופרים', אלא הם פשוט אנשים שלא מאמינים, או שלא מקיימים את הפרקטיקה הדתית, כלומר – חילוניים (או יש אומרים – חופשיים).

כמו כן, מדברים על 'תחלואה', אבל מתכוונים לאנשים שיצאו מאומתים בבדיקה, והם אינם חולים בשום צורה ואופן. אפשר להסתפק בלומר – התפשטות הנגיף, התפשטות ההדבקה וכיוב'. המילה 'תחלואה' לא נכונה, וגורמת לחרדות-שווא.

כמובן, כל זה תקף לימים תקינים, ואנחנו לא בימים כאלה.

מוציאה לשון, מאת שלומית עוזיאל

מוציאה לשון, מאת שלומית עוזיאל.
עם עובד, 2021.

זהו אוסף של טורים שכתבה שלומית עוזיאל בענייני לשון. מניפת הנושאים רחבה – בחציו הראשון עוזיאל עוסקת בניתוח מילים שונות, מהתחום הפחות מוכר לקורא הממוצע, ובהמשך, בחצי השני של הספר בערך, היא עוברת גם לנושאים אחרים של הכתיבה – עיצוב הגופן, עבודת העורך, תרגום משפה זרה ועוד.
סך-הכול ספר חמוד מאוד, שכדאי לקרוא. רבים מהדברים כבר ידעתי, אך בחלק מהדברים היא חידשה לי, וגם יש פה דיונים מעמיקים יותר מפעם לפעם, כמו הדיון הארוך יחסית בשימוש במילים אימא ואבא.
להלן כמה ציטוטים יפים להתרשמות שאספתי במהלך הקריאה.

*

סתם להומור, מתוך פרק על מילים עם משמעויות הפוכות –
"אמרה ידועה קובעת כי בערבית יש לכל מילה שלוש משמעויות — המשמעות הבסיסית, ההפך הגמור וסוג של גמל."

*

את זה למשל לא ידעתי –
"ואם הזכרנו את טורקייה, הרי היא גם מקור שמה של אבן החן טורקיז: האבן יובאה מטורקייה, ולכן נקראה בצרפתית "טורקית"."

*

"המילה "אחוז" למשל מופיעה במקרא פעמים אחדות במשמעות של "לקוח מתוך מספָּר גדול", למשל: "תִּקַּח אֶחָד אָחֻז מִן־הַחֲמִשִּׁים" (במדבר לא, ל). על יסוד משמעות זו משמשת המילה "אחוז" בעברית בת ימינו גם במשמעות של "מאית", %."

*

"גם הביטוי "נפש בריאה בגוף בריא" נובע, במפתיע, משגיאה. מקור הביטוי בסאטירה 10 של המשורר הרומי יובנאליס: mens sana in corpore sano — נפש בריאה בגוף בריא. אלא שיובנאליס כתב שאם על האדם לבקש משהו מן האלים, הרי זה "נפש בריאה בגוף בריא" — כלומר שני אלה, יחד, הם הדבר החשוב ביותר שאדם יכול לבקש; אין פה, כמשמעות הביטוי כיום, טענה שגוף בריא תורם גם לנפש בריאה."

*

והנה ציטוט ארוך, שאמנם מספר דברים שידעתי, אך נראה לי שכל אחד צריך לדעת את זה –
"מה משותף לביטויים "אין נביא בעירו", "מלח הארץ" ו"חמור נושא ספרים"? אף שהם נשמעים עבריים למהדרין, שלושתם הגיעו אלינו משפות אחרות, וליתר דיוק — מכתבי הקודש של דתות אחרות: הברית החדשה והקוראן.

הגרסה המוקדמת ביותר של הברית החדשה הקיימת כיום היא כמובן ביוונית. הנה תרגום לעברית של הקטע המחויך שבו מופיע הביטוי "אין נביא בעירו": "כַּאֲשֶׁר סִיֵּם יֵשׁוּעַ אֶת הַמְּשָׁלִים הָאֵלֶּה הָלַךְ מִשָּׁם. הוּא בָּא אֶל עִירוֹ וְלִמֵּד אוֹתָם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת עַד כִּי הִשְׁתּוֹמְמוּ וְאָמְרוּ: 'מִנַּיִן לוֹ הַחָכְמָה הַזֹּאת וּמַעֲשֵׂי הַנִּסִּים? הֲרֵי זֶה בְּנוֹ שֶׁל הַנַּגָּר. הֲלֹא שֵׁם אִמּוֹ מִרְיָם וְאֶחָיו יַעֲקֹב וְיוֹסֵף וְשִׁמְעוֹן וִיהוּדָה. וְאַחְיוֹתָיו הֲרֵי כֻּלָּן פֹּה אִתָּנוּ. אִם כֵּן מִנַּיִן לוֹ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה?' […] אָמַר לָהֶם יֵשׁוּעַ: 'אֵין נָבִיא בְּעִירוֹ וּבְבֵיתוֹ'" (הבשורה על פי מתי, יג 53-57).

גם הצירוף "מלח הארץ", שאנו משתמשים בו בדרך כלל כדי לתאר אליטות ארץ־ישראליות למיניהן, מקורו בברית החדשה, שבה ישו מכנה כך את תלמידיו: "'אַתֶּם מֶלַח הָאָרֶץ, וְאִם תֹּאבַד לַמֶּלַח מְלִיחוּתוֹ, כֵּיצַד תֻּחְזַר לוֹ?'" (הבשורה על פי מתי, ה 13).

ומניין הביטוי "חמור נושא ספרים"? הביטוי הזה, המציין אדם שלמד הרבה אך אינו מבין מה שלמד, מקורו בקוראן, שם אנו מגלים לצערנו כי הוא מכוון דווקא לעם ישראל: "העמוסים בתורת אל ואינם שומרים אותה נמשלו כחמור נושא ספרים" (סורה 62, ה, תרגום רקנדורף).

"חמור נושא ספרים" נכנס לשפה העברית כבר בימי הביניים, ואנו מוצאים אותו בספר חובות הלבבות של רבנו בחיי בן יוסף אבן פַּקוּדָה, פילוסוף יהודי בן תור הזהב בספרד. אבן פקודה מתאר עשר דרגות של בקיאות בתורה, ש"חמור נושא ספרים" היא הנמוכה שבהן: "תחלתם אנשים למדו החומש והמקרא והספיק להן בגירסת הפסוק מבלי הבנת ענין ואינם יודעים פירוש המלות ושמוש הלשון והם בתכונת חמור נושא ספרים"."

*

מגדל שן, שמופיע גם בתנ"ך, אבל מקורו אחר –
"מבקר הספרות הצרפתי שארל־אוגוסטן סנט בֵּוו, בן המאה התשע עשרה, אחראי לשימוש החילוני של הביטוי. סנט בוו כתב על אחד הסופרים בני זמנו כי הוא "פרש למגדל השן שלו", כדי לציין את התרחקותו מענייני היום־יום. הביטוי הצרפתי tour d'ivoire נכנס לאנגלית כתרגום השאילה ivory tower, המציין עיסוק בחיי הרוח תוך התרחקות מעניינים מעשיים, וספציפית — את חיי האקדמיה."

*

ועל נושא זה בא דיון ארוך, שאביא רק את תחילתו –
"המילים "אימא", "אבא", "סבא" ו"סבתא" מקורן בארמית; המילים העבריות המקבילות הן "הָאֵם", "הָאָב", "הַסָב" ו"הַסָבָה" (כן, כן). הסיומת הארמית ־ָא מציינת במקורה יידוע, כמו ה"א הידיעה בעברית: כך למשל "מַלְכָּא" פירושה הַמֶּלֶךְ, ו"עָלְמָא" פירושה הָעוֹלָם. מכיוון שכך, כאמור, "אימא" ו"אבא" פירושן "הָאֵם" ו"הָאָב", ולכן "אימא" היא תקנית ומותרת כפנייה של אדם לאימו — שכן מי שאומר "אימא" אומר למעשה "האם (שלי)"; גם הצירוף "אימא של יונתן" (כמו ב"אימא של יונתן, אפשר לדבר עם יונתן?") הוא תקני (כי פירושו "הָאֵם של יונתן"). אבל הצורה "האימא" אינה תקנית, משום שהיא, לכאורה, מיודעת פעמיים — פעם אחת בה"א הידיעה העברית, ופעם אחת בסיומת היידוע הארמית ־ָא. גם בלי ה"א הידיעה, המילה "אימא" אינה תקנית אם מבחינה תחבירית היא משמשת מילה לא מיודעת. למשל המשפט שראינו למעלה, "אימא שמחה היא אימא טובה", אינו תקני משום שפירושו — על פי הבנה זו — "הָאֵם שמחה היא הָאֵם טובה", משפט שכמובן אינו הגיוני."