קצת על מצב הרשתות החברתיות

שבוע שעבר כתב יאיר אסולין מאמר בהארץ, בהמשך תומר פרסיקו הגיב לו, ובעיתון של היום אסולין השיב בחזרה, ושוב פרסיקו ענה לו בפייסבוק. לא אכנס לפרטי הוויכוח עצמו, אך כן אתייחס לנושא – הגבלת הרשתות החברתיות, שאסולין מתנגד לכך ופרסיקו תומך בכך.

למעשה, זה נושא כבד ורציני מאוד. הרשתות החברתיות נכנסו לחיינו לפני שנים ספורות – פייסבוק ב-2007 כמדומני – והן שינו את פני השיח מן היסוד, אך טרם זכו להתייחסות הגותית מספיקה. לאחרונה סקרתי את ספרו של מיכה גודמן בנושא, אך זה רק התחלת הדיון.

באופן הפשוט ביותר, ברשתות החברתיות יש תועלת רבה, כי הם מאפשרים לכל אחד להתבטא בפומבי, מה שפעם נמנע מהאזרח הפשוט, ונשמר כזכות רק לנציגי ציבור כאלה או אחרים. כלומר, יש כאן תופעה של הגברת דמוקרטיזציה, וזה דבר מבורך, וזכות שרוב האנשים לא רוצים שתילקח מהם.

מצד שני, יש גם מחיר, ובראש ובראשונה הוא – הורדה של רמת השיח. זה דבר מובן, שככל שהדוברים רבים יותר, כך רמת השיח יורדת.
אבל זה בסדר גמור שאנשים יתבטאו ברמות טיעון שונות. מה שיותר בעייתי הוא, שפעמים רבות השיח יורד לרמת קללות וגידופים, העלבות והשמצות.
אני חושב שתופעה זו גלויה לכולם. אין שום אפשרות אמיתית להתבטאות חופשית ברשתות, כי לעולם לא תדע מאיפה 'תחטוף'.
אלא שבאופן מוזר, אפיון זה של הרשתות מעלה לגדולה דווקא את הגורמים היותר מקטבים ויותר פופוליסטיים. גם גודמן בספרו דיבר על כך, שהרשתות החברתיות הן בעיקר במה לקיטוב ולרגשות שנאה.
וזה חבל, כי זה לא חייב להיות כך. סך-הכול, אנשים יכולים גם לשוחח ולשתף זה את זה גם בדברים טובים, והם עושים זאת גם היום, כמובן, אלא שלא זה הטון הדומיננטי. נראה שנחוצים כמה כללים לייצוב השיח. אם תרצו – להגנה של אנשים מפני עצמם.
זה יכול להישמע אולי מתנשא, ואכן – אני נמנע מלומר לאנשים מה טוב בשבילם, כבשיטה המרקסיסטית. אבל עדיין ניתן להציע זאת לאנשים. אני עצמי, למשל, אשמח לחתום על מסמך עקרונות מחייב עם כללי שיח בסיסיים. ויותר מזה – אשמח אם תהיה רשת חברתית שתנסח מסמך כזה ותיישם אותו. אני אעדיף להשתמש בה מאשר בשטח הפרוץ של הרשתות החברתיות הקיימות.

כלומר, מדובר פה בהגבלה, אבל בהגבלה מרצון. האם ניתן ונכון לחייב הגבלה כזו? זו שאלה בפני עצמה.
כפי שעניתי לפרסיקו, על פי דבר ששמעתי פעם – הרשתות החברתיות מוגדרות משפטית כפלטפורמות, ולכן אין להן אחריות על מה שמתפרסם בהן. מצד שני, אנו רואים שהן כן מתערבות בפרסום, על ידי מחיקת פוסטים, חסימת משתמשים וכן הלאה. אם כך, ההגדרה שלהן לא מדויקת.
ואמנם, אפשר לטעון שאלו מגבלות שהן שמות על עצמן באופן וולונטרי, ואין הדבר דומה להגבלות חיצוניות. אך עדיין נשארת השאלה היסודית – האם ניתן להגדירן כפלטפורמות בלבד, וכך לפטור אותן מכל אחריות של מה שמתפרסם בהן, בניגוד לכל עיתון, או פמפלט?
אני חושב שלא, ולכן יש זכות למחוקק להציב להן מספר דרישות, שכותרת העל שלהן היא נשיאה באחריות משפטית על מה שמתפרסם בהן.

כנספח לדבר זה, ולא פחות חשוב – צריך לטפל גם בעניין המיסוי של הרשתות. כרגע הן משלמות מעט מאוד מס, אם בכלל, אבל אין לזה הצדקה. וכל זה – בעוד הן מגלגלות מיליארדים.
וגם זה פועל יוצא של היותן כוח חדש, שהחוקים הישנים לא מצליחים להכילו עדיין. באופן טבעי לוקח זמן עד שלומדים להתמודד עם גורם חדש.

*

מצד שני – יש כאן גם סיכון רב. כי ברגע שנותנים לממשלות כוח הגבלה, איננו יכולים לדעת היכן הוא יסתיים, ואנו רוצים בכל זאת לשמור על הרשתות כמרחב חופשי. לכן, אפשר לומר, צריך להגביל גם את המגביל, ולעשות רגולציה גם לגוף הרגולטורי.
במילים אחרות, ההחלטות צריכות לענות על כמה קריטריונים –
א. להיות שקופות.
ב. להיות הגיוניות, ונובעות באופן הגיוני ועקיב מתוך עקרונות דמוקרטיים.
ג. מוסכמות על רוב גדול, גם מימין וגם משמאל, בגלל החשיבות וההשפעה שלהן. אפשר להשוות אותן מבחינה זו לחוקי יסוד.
ד. מפוקחות באופן סדיר, וניתנות לשינוי במקרה הצורך.
אלה רק חלק מהדברים שאני חושב עליהם באופן מיידי.
ולכך יש להוסיף – הצורך בהצדקה. כי הגבלה ללא הצדקה היא אכן עריצות.

וכאן כבר התחלתי לשמוע מיני סוגי הצדקה דיקטטוריים. למשל, בקשה להסתמכות על 'בודקי עובדות', שהם 'בלתי תלויים'.
כאן אומר, כמו אימי וינהאוס – לא, לא, לא!
בודקי עובדות זה דבר נחמד מאוד, אבל זה נחמד כל עוד הם מציעים לי את שירותיהם, לא כאשר הם כופים אותו. אחרי הכול, מי קובע מהי האמת? זה נתון לוויכוח ולדיון. וכאן נוהגים לומר – יש הבדל בין דעה ובין עובדה. אבל זה לא לגמרי נכון, כי כפי שאנחנו יודעים, במקרים רבים יש ויכוח גם על העובדות. ברגע שיקבעו לנו מהי העובדה הנכונה, בלי שנוכל לומר דבר בנידון – זו תחילתה של עריצות.
ולא צריך לדמיין יותר מדי – כבר היום הרשתות, ואתרי רשת בכלל, מצנזרים דברים רבים שלא מוצאים חן בעיניהם מסיבות השמורות עימם. כרגע עיקר הצנזורה מופנה למי שנקראים 'מתנגדי החיסונים', אבל אתמול זה היה טראמפ, ומחר זה יהיה משהו אחר.
סיכומו של דבר, אני לא רוצה שאף אחד יצנזר לא דעה שלי ולא עובדה שלי. אם תרצו, ואם פגעתי באדם או בעיקרון – תמיד אפשר להגיש תביעה. אבל זכות הדיבור צריכה להישמר. ואגב, לאדם מותר גם לטעות, להתבלבל, ואולי אפילו גם לשקר (אם זה לא פוגע בשום אדם).
(הדבר האחרון אולי שנוי במחלוקת, אבל הוא נוגע למשל לתחום היצירה. אני יכול בקלות לראות איך קטע יצירתי, אולי סאטירי, יצונזר בגלל פגיעה מדומה ב'אמת').

טוב, עד כאן בינתיים, ואולי אוסיף דברים בהמשך.

על ניצחון הליברליזם

על ניצחון הליברליזם.
תומר פרסיקו העלה פוסט על הוצאת שיבולת, ובו דיבר על ניצחון הליברליזם שמדבר על זכויות אדם, כך שגם ההוצאה הימנית לא מתנגדת לו. לכך הגבתי שלזה צריך להוסיף את החלק השני של המשוואה – שגם הליברליזם הכלכלי הימני ניצח באופן ברור. כלומר – יש כאן ניצחון מקיף של הליברליזם, הן מימין והן משמאל.
וכהערת אגב הוספתי, שמוזר שאותו מונח משמש לשני הצדדים, אבל זה המצב. ועתה אוסיף, שאולי באמת יש כאן אנומליה. הרי הליברליזם הוא תפיסה עקרונית, של חירות אישית, של חופש פעולה, ויש לה ביטוי גם בצד האישי, כפי שמתבטא ברעיון זכויות האדם, וגם בצד הכלכלי, כפי שמתבטא בשיטה הקפיטליסטית, התומכת בשוק חופשי.
אז כאמור – הרעיון הזה ניצח במערב ניצחון מוחץ. אם כך, למה החיצוי? אולי באמת אפשר להימנע ממנו! אפשר להקים מפלגה ליברלית, הן בצד זכויות האדם והן בצד הכלכלי.

ומה עם הצד השני? פרסיקו מציין שהשיטה הקפיטליסטית יצרה גם חוסר – בתחושת זהות, בקהילה וכיוב', ואת החוסר הזה ממלאת הגישה השמרנית. ואכן, גם זה דבר נצרך מאוד, ונראה שגם הוא רעיון מנצח.
הנה עתה במקור ראשון ישנם כמה מאמרים העוסקים ב'מסורתיות', שעליה גם אני כתבתי מאמר קצר לפני כמה ימים. רוב האנושות, גם במערב, חיה בקהילות מסורתיות.
וגם בכלכלה – רוב מדינות העולם המערבי מספקות לאזרחיהן תמיכה סוציאלית ברמות משתנות. זה רעיון סוציאליסטי שחילחל לתוך השיטה הקפיטליסטית, שלדעתי כלל לא הייתה מחזיקה מעמד בלעדיו (מרקס, כזכור, ניבא שתקרוס). אם כך, גם התפיסה שנחוצה משענת סוציאלית נחלה ניצחון מוחץ.

אם כך, מה קיבלנו? קיבלנו מסגרת כללית מבוססת היטב של ליברליזם, שהוא השולט, ובתוכה מקום נרחב לפעולה של המגמות המתנגדות לו, מעין חממות המאפשרות את המשך החיים. לי זה מזכיר את סמל היִן והיאנג, כאשר בתוך כל חצי הצבוע בשחור או בלבן יש נקודה מחלק השני.

וכלומר – זו בדיוק ההפך מהחשיבה בשחור ולבן. ואם נחזור להוצאת שיבולת, שעליה כתב פרסיקו את הפוסט שלו – נראה שזו מגרעתה העיקרית – שהיא מחלקת את המציאות לשחור ולבן. או כפי שכתבתי שם – זה שהיא אידיאולוגית לא אומר שהיא לא גם פופוליסטית.

אך הוצאת שיבולת – וגם זאת כתבתי שם – מצריכה התייחסות נרחבת יותר, שעוד לא נעשתה. אני קראתי לא מעט ספרים שלהם, אך איני חושב שאני האדם המתאים לעשות סיכום כולל. אולי אסף שגיב, שמרבה לכתוב עליהם בפייסבוק, יעשה זאת.
אני רק אוכל לומר, שאת רוב הספרים שלהם לא אהבתי, ופעמים רבות גם לא סיימתי. היותר טובים בעיניי הם ספריו של טאוב ועמיאור הישראלים, וגם את הספר על הפוסטמודרניזם אהבתי במידה מסוימת, אף כי שמעתי עליו ביקורת רבה. זה לא מספיק, בעיניי.

אז אולי כדאי לחזור לעמדות מורכבות יותר, עמדות שיודעות להכיל בתוכן גם נקודה מהעמדה המתנגדת.

מכתם קצר על הסדרה 'תמונות מחיי נישואין'

תמונות מחיי נישואין – הסדרה של חגי לוי ב-HBO – סדרה איכותית ביותר.
עכשיו ראיתי את הפרק החמישי והאחרון, והוא דווקא החלש ביותר, למרות שגם בו יש רגעים יפים. אבל כל הסדרה – מעולה, אולי אפילו מופתית.
כאמור (בפרקים הקודמים) – רוב מוחלט של הסדרה מראה פשוט שני אנשים, זוג נשוי, מדברים בדירתם. אני מניח שזה יכול לשעמם הרבה מאוד אנשים, אבל זה לא משעמם בכלל. כך נכנסים לעומק של היחסים שלהם, ושל המשבר שהם עוברים. אנחנו מרגישים שאנחנו מכירים אותם היטב.
רוב הסדרה היחסים ביניהם לא טובים. זה נשמע מעיק לצפייה, אבל זה לא, בגלל ההזדהות. אבל זה כן כבד. ורק בפרק האחרון היחסים תקינים, אבל דווקא הוא, כאמור, החלש מכולם. יותר מדי מהורהר ללא הצדקה מספקת. בו גם לראשונה יש גם קצת צילומי חוץ.
אבל מלבד דיבורים של שני אנשים בדירה, קורים בה עוד דברים – לפעמים מכינים קפה, או סתם עולים במדרגות… זה נשמע מצחיק, אבל גם הדברים האלה מוסיפים לאווירה של הסדרה. לדעתי הבמאי הושפע כאן מהסרטים של שנטל אקרמן, שצילמה את גיבורותיה בשגרה היומיומית שלהן. למרות שכמובן הסדרה היא קודם כל מחווה לסרט של אינגמר ברגמן באותו השם (שאמנם צפיתי בו בזמנו, אבל כבר איני זוכר אותו).
לסיכום – שווה מאוד לצפות (למרות שאין כאן בובה ענקית שיורה באנשים…).

שני ספרים על מסורתיות ישראלית

ישראל השלישית, מאת הרב שי פירון.
ידיעות, 2021, 252 עמ'.

ימים באים, מאת סיוון רהב מאיר.
ידיעות, 2021, 304 עמ'.

כבר ציינתי לא מזמן, שלאחרונה יוצאים ספרים רבים עם הערכה מחודשת של פני החיים בישראל. האחרון שקראתי היה ספרו של ארי שביט, ועכשיו ספרו של הרב שי פירון.
הרב פירון אומר דבר פשוט – הבסיס לחיים המשותפים שלנו כאן בארץ יכול להיות המסורתיות. ולמעשה הוא מעלה שני מונחים – מסורתיות וממלכתיות, שהוא רואה קשר ביניהם.
כך הוא כותב –

"המרכז הישראלי אינו נקודת המרכז בין שני קצוות, אלא אבן הראשה הממזגת של תפיסות סותרות. המרכז הישראלי אינו פשרה, אלא חזרה לנקודת המוצא. כמו המסורתיות, שנתפסה כפשרה בין אמונה לחילון בשעה שאינה אלא הבסיס הקיומי שלנו; כמו הממלכתיות שנתפסה כניסיון לקדש את החיים הישראליים באמצעות הסכמה על כללי משחק מעורפלים, בעוד שאין היא אלא נקודת הפתיחה של חיינו המשותפים, כך המרכז הישראלי אינו אלא הבסיס ליצירתם של חיים ישראליים שלמים."

הוא מזכיר את 'נאום השבטים' של הנשיא לשעבר ריבלין, ואומר שהמסורתיים לא הוזכרו בו. אבל אולי מוטב כך, שהרי כאמור אין הם שבט, אלא מצע כולל.
כמו כן, הוא מתנגד לזיהוי של המסורתיות עם המזרחיות דווקא.
ומעבר לצד התיאורתי, הקטעים הכי נוגעים בספר, לטעמי, הם הקטעים האישיים. כך הוא מספר על אביו, שלימודיו הופסקו, מכיוון שהפסיק להגיע הכסף מהוריו, שהיו במצרים, בגלל סגירת הגבולות באותו הזמן; וכך הוא מספר על אימו, שהייתה מכינה לו כבד שהיה אוהב, אך בתקופה מסוימת, כשלמד בישיבה, לא היה אוכל אותו, כי חשב שהוא לא נעשה באופן כשר (בטיגון ולא בצלייה).

קטעים אלה נוגעים ללב מאוד, וההצעה של פירון, כאמור, אפשרית. אך אני שואל את עצמי האם אכן היא יכולה להתממש כאן, או שזהו פשוט מסמך זהות של אחד מסוגי הזהויות המצויים בארצנו.
אם כך ואם כך – כדאי לקרוא.

*

ואוסיף כי במקביל לספרו של פירון, קראתי גם את ספרה האחרון של סיוון רהב מאיר, 'ימים באים', בו היא עוברת על מעגל השנה היהודית, כולל ימים שלא תמיד מתעכבים עליהם, כמו ימים החשובים בחסידויות חב"ד וברסלב, או יום פטירת משה, ואף מוסיפה בסיום הספר חלק על מצב הקורונה.
הספר הזה לא הלהיב אותי במיוחד (אבל בכל זאת כמה קטעים אהבתי מאוד, למשל הסיפור על יהודי אתיופיה, שחשבו שהמקדש עומד על תילו, וכשגילו שהוא נחרב פרצו בבכי. מדהים. או הסיפור על אביב גפן, שהתחיל לאהוב את החרדים. יפה), אבל יש לה קהל קוראים גדול, שאוהב קטעים קצרים כאלה של יהדות רכה, קלה ומקרבת, שאפשר לכנותה 'יידישקייט'.
ובכן, עלה בדעתי – האין ה'יידישקייט' הזה הוא בעצם המסותיות הכלל ישראלית, שבה משתתפים אף מסורתיים-אשכנזים? נראה שכן, והדבר מחזק את טענתו של פירון, שאין לזהות את המסורתיות עם המזרחיות בהכרח.

(גם בארצות אשכנז, אני חושב, רוב היהודים היו קרובים מאוד למסורתיות).

*

אסיים בהגדרה יפה של המגמה שהצבעתי עליה, מתוך ספרו של פירון –

"חברי כל השבטים והקהילות בישראל עוברים תהליך עמוק של עיצוב, גיבוש והגדרה".

על מוסר אתאיסטי ועוד

(מאמר קצת שנוי במחלוקת, שבהתחלה נמנעתי מלפרסם, אבל אעלה אותו בכל זאת, למען הביטוי החופשי, ואף שאיני בטוח בחלקים השנויים-במחלוקת שלו)

*

קראתי בספר "אדם בצלם אלוהים" את הדברים האלה –

"האתוס של האתאיזם

ד'הולבך מציג כאן תפיסה מודרנית של כבוד עצמי, כבוד עצמי הנובע מהאדם עצמו ונמדד על פי קריטריונים אנושיים. כבודו של האדם לא ניתן לו בידי האל ולא תלוי בהיענות לציוויי האל. אדרבה, כבודו של האדם תלוי דווקא בכך שישמור על עצמאותו (המחשבתית, המעשית), ושיהיה נאמן לעקרונותיה. כבודו של האדם תלוי באוטונומיה שלו ובשלמותו הפנימית. האדם אינו צלם אלוהים, ואינו אלוהי או רוחני כלל. הוא מכונה. אולם גם כמכונה הוא יכול לשמור על כבודו העצמי, וזאת על ידי פעולה בהתאם לציוויי המוסר והתבונה – שנובעים מתוכו."

– אדם בצלם אלוהים מאת תומר פרסיקו

ועל כך הגבתי –
האם אין בעיה מובנית בתוך תפיסה זו? אם האדם הוא אכן מכונה, מניין המוסר שלו? וכן – מניין התבונה שלו?

לכך התקבלו כמה תגובות, ועתה ארחיב.
התגובה העיקרית הייתה שיש כמה סוגים של אתאיזם, או חילוניות. וזה נכון. תחילה יש להבחין – האתאיזם היא התפיסה העקרונית השוללת את מציאותו של אלוהים. חילוני, לעומת זאת, הוא אדם שלא שומר על אורח-חיים דתי, והוא יכול להאמין בקיום האל, או שלא.
ונכון שבתוך החילוניים יש גוונים שונים. בישראל, חלק גדול מהחילוניים מאמינים באלוהים, או ב'כוח עליון' כלשהו. חלק גדול פחות, אבל עדיין גדול, הם 'מסורתיים', כלומר שומרים על כמה ממנהגי הדת, ברמה כזו או אחרת. ואגב, כנראה אפשר להיות מסורתי גם מבלי להאמין באלוהים. חלק אחר – הם אגנוסטים, כלומר לא הכריעו בשאלה האם אלוהים קיים או לא, ושאלה זו אף עשויה שלא לעניין אותם כלל. וחלק אחר אינם מאמינים באלוהים ולא שומרים על אורח-חיים דתי, אלה הם האתאיסטים, והם כנראה קבוצה לא גדולה. וגם בתוכם יש גוונים – יש האתאיסטים הלוחמניים, שבאים לקעקע את יסודות האמונה הדתית, או הפרקטיקה הדתית. אותם אולי אפשר לכנות אנטי-תיאיסטים. ויש אנשים שלא מתעסקים בזה, אלא פשוט חיים את חייהם הרגילים. ואבחנה אחרונה – יש מהנלחמים נגד הכפייה הדתית שאינם בהכרח אתאיסטים, הם יכולים להיות חילוניים-מאמינים, ואף דתיים.

אך כל אלה הם הבחנות סוציולוגיות, והן פחות מעניינות אותי. מה שמעניין אותי זו השאלה הוותיקה – מה מקור המוסר של האדם שאינו מאמין באלוהים?
וכאן צריך להבהיר כבר בהתחלה – בפועל, אי אמונה באלוהים כלל לא מחייבת אי מוסריות. יש חילוניים רבים, למעשה רובם, שהם מוסריים לחלוטין, מוסריים מאוד אפילו. השאלה היא רק במה תלוי מוסר זה.
ובכן, לפחות בתפיסה האתאיסטית שהוצגה בקטע המצוטט, האדם הוא לא יותר ממכונה. זו התפיסה המטריאליסטית, הנטורליסטית, שהיא גם, אפשר לומר, התפיסה המדעית השלטת. ובכן, אם זה כך, אילו דרישות יכולות להיות לנו ממכונה? האדם מתנהג לפי טבעו, ואין לו כל דרך אחרת. והוא גם לא צריך להכפיף עצמו לצווים חיצוניים.

כאמור, זו שאלה ותיקה, אך עדיין איני יודע בדיוק מה התשובה עליה.


מצד שני – יש גם תועלת בתפיסה החילונית, כי היא מעניקה את מרכז הכובד של ההחלטה המוסרית בידי האדם עצמו, בעוד בדתות המסורתיות האדם כפוף להחלטות חיצוניות – המוכתבות בידי האל, או בידי כוהני הדת.
אם כך נראה שיש צד יתרון בתפיסה החילונית, ויש גם צד יתרון בתפיסה הדתית. ומה עדיף?
כאן נראה לי להציע דרך שלישית, והיא דרך הדאיזם, הכוללת אמונה באלוהים, מקור המוסר, מצד אחד, אך גם באוטונומיה של האדם, מצד שני. זו, נראה לי, הדרך היחידה לשמר את שתי התועלות.

*

(ומכאן מתחיל החלק היותר מורכב/בעייתי).

ולבסוף אוסיף עוד הערה, שאני חושב שתהיה שנויה במחלוקת, בלשון המעטה, בדבר המוסר החילוני. והיא נסמכת על ההבחנה בין הפרט החילוני ובין התרבות החילונית.
הפרט החילוני, כבר אמרנו, יכול להיות מוסרי לגמרי. אף כי – עתה אוסיף – יכול גם להיות לגמרי לא. אבל החברה החילונית היא דבר אחר. היא אמנם שומרת חוק, לפחות במוצהר, אך מהם תוצריה התרבותיים? ממה שאני מתרשם מצפייה בערוצי הטלוויזיה פה ושם, ובנטפליקס – תרבות ההמונים היא ירודה ביותר. אני לא מוצא שם שום ערכים שארצה לחיות לפיהם. ובעיניי – כן, זו לגמרי עגלה ריקה!
אז כן, כמובן, יש גם אנשי הגות רציניים ופילוסופים, אבל אחרי הכול – כמה כבר קוראים אותם? לא הם גיבורי התרבות ולא הם מעצבי התרבות. וכפני התרבות של החברה כן פני מוסרה.

נשאר, אם כך, ערך חילוני אחד – המדע. אבל המדע הוא כבר מזמן לא ערך חילוני בלבד, ולמעשה מעולם לא היה. יש אנשי מדע דתיים רבים, והם לא רואים סתירה בין דתיותם למדעם. אם כך, גם בתחום הזה אין יתרון חילוני.

אך לבסוף, יתכן שהחיסרון הזה הוא אשר הגביר את נוכחותו של המדע בחיינו, עד שהפך למעין 'דת המדע', או בשמו האחר – 'מדעיזם'. וכמו בדת, גם כאן, יש 'כופרים' שיש להילחם בהם – 'מכחישי המדע' וכיוב', בעוד שכוהני הדת – דת המדע – הם אנשים קדושים שלא יכולים לטעות…
ולמותר לציין שהנאמנות הדתית הפנאטית הזו מובילה גם למחוזות לא אתיים ולא מוסריים.

דור הולך ודור בא

פתאום התחדד לי דבר מה. כלומר, תמיד חשתי בו, ואף חשבתי עליו, אבל עכשיו הוא התבהר לי יותר –
יש כאן מעבר דורות. יש כאן דור חדש, שיש לו ערכים אחרים, והגלגל לא עומד לחזור אחורה.
מהו הדור החדש? אומר דברים שידועים לכולם –
ראשית, זהו דור ה-Y. אפשר לקרוא על מאפייניו בספר של הזוג אלמוג, או בסקירה שלי על ספרם, אם תרצו.
אני, לעומת זאת, מדור ה-X, או ה-X/Y.

שנית, זהו דור שעסוק בפוליטיקת הזהויות בעיקר. המאבק המרכזי עכשיו הוא בין 'השמרנים' ו'הפרוגרסיבים'. שוב ושוב דנים על אותם נושאים – על ענייני מגדר, גזע, קיפוח, זכויות, מחאה, וכן הלאה. מצד אחד לפעמים לוקחים את הערכים האלה עד הקצה, ויש שיטענו שעד האבסורד, ומצד שני קמה התנגדות למגמות האלה.
בקטגוריה זו פועלים אישים כמו ג'ורדון פיטרסון, בעולם, וגדי טאוב, בישראל, בצד המתנגד.
אותי אישית השיח הזה לא כל-כך מעניין. אני ליברל קלסי. כמובן, אני מתנגד לגזענות ולקיפוח, ובעד זכויות שוות לכל המגזרים והנטיות המיניות. מצד שני, גם אני חושב שלפעמים המאבק הזה גולש למחוזות האבסורד.
אבל זו לא הנקודה, אלא הנקודה היא שזה השיח שפועל עכשיו, והדעה שלי בנושא נחשבת מיושנת ולא רלוונטית.

ושלישית, זהו דור הרשתות החברתיות, עם אופן השיח המיוחד שמאפיין אותן. לאחרונה כתב על כך מיכה גודמן את ספרו 'מהפכת הקשב', שגם אותו סקרתי כאן. הוא מציין מאפיינים שונים של שיח הרשתות החברתיות, ובעיקר קיטוב והקצנה בדעות. אבל ישנם מאפיינים נוספים לשיח זה, ובעיקר – הרעילות שלו. הרבה פעמים זהו שיח נוטף שנאה ומשתלח. שווה להתייחס גם למאפיין זה בהזדמנות.
ואני? אני גם משתמש ברשתות החברתיות, ואפילו די הרבה, אבל כבר שנים רבות אני מנסה להימנע מאינטראקציות שליליות, מנסה – ולרוב גם מצליח.
אבל השיח הזה, כך נראה, לא מעניין אף אחד. זה לא מה שמחפשים בפייסבוק ובטוויטר. מחפשים דם, מריבות. וזו גם הסיבה, כנראה, שהחשיפה והמעורבות שאני זוכה להן ברשתות החברתיות הן קטנות מאוד.

ובכן, אלה שלושה קודקודים שמצאתי, ובוודאי יש קודקודים נוספים. אבל שלושתם קשורים זה בזה – דור חדש, פוליטיקת זהויות, שיח רשתות רעיל.

מה יש לעשות עם נתונים אלה? איני בטוח. דבר אחד ראשון שבולט לעיניי הוא – שמעניין, שמצד אחד קיים שיח הפוליטקלי קורקט, הרגיש לכל פגיעה ואגרסיה, ומצד שני יש שיח רשתות, שבעצם המאפיין העיקרי שלו הוא פגיעה ואגרסיה. האם זה בא כנגד זה? כמענה לזה? כשני צדדים של אותו מטבע? תחליטו בעצמכם.

אך מעבר לזה יש כאן מסר אישי שאני לוקח לעצמי –
שדור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת. ואל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת.