שני ספרים על מסורתיות ישראלית

ישראל השלישית, מאת הרב שי פירון.
ידיעות, 2021, 252 עמ'.

ימים באים, מאת סיוון רהב מאיר.
ידיעות, 2021, 304 עמ'.

כבר ציינתי לא מזמן, שלאחרונה יוצאים ספרים רבים עם הערכה מחודשת של פני החיים בישראל. האחרון שקראתי היה ספרו של ארי שביט, ועכשיו ספרו של הרב שי פירון.
הרב פירון אומר דבר פשוט – הבסיס לחיים המשותפים שלנו כאן בארץ יכול להיות המסורתיות. ולמעשה הוא מעלה שני מונחים – מסורתיות וממלכתיות, שהוא רואה קשר ביניהם.
כך הוא כותב –

"המרכז הישראלי אינו נקודת המרכז בין שני קצוות, אלא אבן הראשה הממזגת של תפיסות סותרות. המרכז הישראלי אינו פשרה, אלא חזרה לנקודת המוצא. כמו המסורתיות, שנתפסה כפשרה בין אמונה לחילון בשעה שאינה אלא הבסיס הקיומי שלנו; כמו הממלכתיות שנתפסה כניסיון לקדש את החיים הישראליים באמצעות הסכמה על כללי משחק מעורפלים, בעוד שאין היא אלא נקודת הפתיחה של חיינו המשותפים, כך המרכז הישראלי אינו אלא הבסיס ליצירתם של חיים ישראליים שלמים."

הוא מזכיר את 'נאום השבטים' של הנשיא לשעבר ריבלין, ואומר שהמסורתיים לא הוזכרו בו. אבל אולי מוטב כך, שהרי כאמור אין הם שבט, אלא מצע כולל.
כמו כן, הוא מתנגד לזיהוי של המסורתיות עם המזרחיות דווקא.
ומעבר לצד התיאורתי, הקטעים הכי נוגעים בספר, לטעמי, הם הקטעים האישיים. כך הוא מספר על אביו, שלימודיו הופסקו, מכיוון שהפסיק להגיע הכסף מהוריו, שהיו במצרים, בגלל סגירת הגבולות באותו הזמן; וכך הוא מספר על אימו, שהייתה מכינה לו כבד שהיה אוהב, אך בתקופה מסוימת, כשלמד בישיבה, לא היה אוכל אותו, כי חשב שהוא לא נעשה באופן כשר (בטיגון ולא בצלייה).

קטעים אלה נוגעים ללב מאוד, וההצעה של פירון, כאמור, אפשרית. אך אני שואל את עצמי האם אכן היא יכולה להתממש כאן, או שזהו פשוט מסמך זהות של אחד מסוגי הזהויות המצויים בארצנו.
אם כך ואם כך – כדאי לקרוא.

*

ואוסיף כי במקביל לספרו של פירון, קראתי גם את ספרה האחרון של סיוון רהב מאיר, 'ימים באים', בו היא עוברת על מעגל השנה היהודית, כולל ימים שלא תמיד מתעכבים עליהם, כמו ימים החשובים בחסידויות חב"ד וברסלב, או יום פטירת משה, ואף מוסיפה בסיום הספר חלק על מצב הקורונה.
הספר הזה לא הלהיב אותי במיוחד (אבל בכל זאת כמה קטעים אהבתי מאוד, למשל הסיפור על יהודי אתיופיה, שחשבו שהמקדש עומד על תילו, וכשגילו שהוא נחרב פרצו בבכי. מדהים. או הסיפור על אביב גפן, שהתחיל לאהוב את החרדים. יפה), אבל יש לה קהל קוראים גדול, שאוהב קטעים קצרים כאלה של יהדות רכה, קלה ומקרבת, שאפשר לכנותה 'יידישקייט'.
ובכן, עלה בדעתי – האין ה'יידישקייט' הזה הוא בעצם המסותיות הכלל ישראלית, שבה משתתפים אף מסורתיים-אשכנזים? נראה שכן, והדבר מחזק את טענתו של פירון, שאין לזהות את המסורתיות עם המזרחיות בהכרח.

(גם בארצות אשכנז, אני חושב, רוב היהודים היו קרובים מאוד למסורתיות).

*

אסיים בהגדרה יפה של המגמה שהצבעתי עליה, מתוך ספרו של פירון –

"חברי כל השבטים והקהילות בישראל עוברים תהליך עמוק של עיצוב, גיבוש והגדרה".

2 מחשבות על “שני ספרים על מסורתיות ישראלית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s