קצת על מצב הרשתות החברתיות

שבוע שעבר כתב יאיר אסולין מאמר בהארץ, בהמשך תומר פרסיקו הגיב לו, ובעיתון של היום אסולין השיב בחזרה, ושוב פרסיקו ענה לו בפייסבוק. לא אכנס לפרטי הוויכוח עצמו, אך כן אתייחס לנושא – הגבלת הרשתות החברתיות, שאסולין מתנגד לכך ופרסיקו תומך בכך.

למעשה, זה נושא כבד ורציני מאוד. הרשתות החברתיות נכנסו לחיינו לפני שנים ספורות – פייסבוק ב-2007 כמדומני – והן שינו את פני השיח מן היסוד, אך טרם זכו להתייחסות הגותית מספיקה. לאחרונה סקרתי את ספרו של מיכה גודמן בנושא, אך זה רק התחלת הדיון.

באופן הפשוט ביותר, ברשתות החברתיות יש תועלת רבה, כי הם מאפשרים לכל אחד להתבטא בפומבי, מה שפעם נמנע מהאזרח הפשוט, ונשמר כזכות רק לנציגי ציבור כאלה או אחרים. כלומר, יש כאן תופעה של הגברת דמוקרטיזציה, וזה דבר מבורך, וזכות שרוב האנשים לא רוצים שתילקח מהם.

מצד שני, יש גם מחיר, ובראש ובראשונה הוא – הורדה של רמת השיח. זה דבר מובן, שככל שהדוברים רבים יותר, כך רמת השיח יורדת.
אבל זה בסדר גמור שאנשים יתבטאו ברמות טיעון שונות. מה שיותר בעייתי הוא, שפעמים רבות השיח יורד לרמת קללות וגידופים, העלבות והשמצות.
אני חושב שתופעה זו גלויה לכולם. אין שום אפשרות אמיתית להתבטאות חופשית ברשתות, כי לעולם לא תדע מאיפה 'תחטוף'.
אלא שבאופן מוזר, אפיון זה של הרשתות מעלה לגדולה דווקא את הגורמים היותר מקטבים ויותר פופוליסטיים. גם גודמן בספרו דיבר על כך, שהרשתות החברתיות הן בעיקר במה לקיטוב ולרגשות שנאה.
וזה חבל, כי זה לא חייב להיות כך. סך-הכול, אנשים יכולים גם לשוחח ולשתף זה את זה גם בדברים טובים, והם עושים זאת גם היום, כמובן, אלא שלא זה הטון הדומיננטי. נראה שנחוצים כמה כללים לייצוב השיח. אם תרצו – להגנה של אנשים מפני עצמם.
זה יכול להישמע אולי מתנשא, ואכן – אני נמנע מלומר לאנשים מה טוב בשבילם, כבשיטה המרקסיסטית. אבל עדיין ניתן להציע זאת לאנשים. אני עצמי, למשל, אשמח לחתום על מסמך עקרונות מחייב עם כללי שיח בסיסיים. ויותר מזה – אשמח אם תהיה רשת חברתית שתנסח מסמך כזה ותיישם אותו. אני אעדיף להשתמש בה מאשר בשטח הפרוץ של הרשתות החברתיות הקיימות.

כלומר, מדובר פה בהגבלה, אבל בהגבלה מרצון. האם ניתן ונכון לחייב הגבלה כזו? זו שאלה בפני עצמה.
כפי שעניתי לפרסיקו, על פי דבר ששמעתי פעם – הרשתות החברתיות מוגדרות משפטית כפלטפורמות, ולכן אין להן אחריות על מה שמתפרסם בהן. מצד שני, אנו רואים שהן כן מתערבות בפרסום, על ידי מחיקת פוסטים, חסימת משתמשים וכן הלאה. אם כך, ההגדרה שלהן לא מדויקת.
ואמנם, אפשר לטעון שאלו מגבלות שהן שמות על עצמן באופן וולונטרי, ואין הדבר דומה להגבלות חיצוניות. אך עדיין נשארת השאלה היסודית – האם ניתן להגדירן כפלטפורמות בלבד, וכך לפטור אותן מכל אחריות של מה שמתפרסם בהן, בניגוד לכל עיתון, או פמפלט?
אני חושב שלא, ולכן יש זכות למחוקק להציב להן מספר דרישות, שכותרת העל שלהן היא נשיאה באחריות משפטית על מה שמתפרסם בהן.

כנספח לדבר זה, ולא פחות חשוב – צריך לטפל גם בעניין המיסוי של הרשתות. כרגע הן משלמות מעט מאוד מס, אם בכלל, אבל אין לזה הצדקה. וכל זה – בעוד הן מגלגלות מיליארדים.
וגם זה פועל יוצא של היותן כוח חדש, שהחוקים הישנים לא מצליחים להכילו עדיין. באופן טבעי לוקח זמן עד שלומדים להתמודד עם גורם חדש.

*

מצד שני – יש כאן גם סיכון רב. כי ברגע שנותנים לממשלות כוח הגבלה, איננו יכולים לדעת היכן הוא יסתיים, ואנו רוצים בכל זאת לשמור על הרשתות כמרחב חופשי. לכן, אפשר לומר, צריך להגביל גם את המגביל, ולעשות רגולציה גם לגוף הרגולטורי.
במילים אחרות, ההחלטות צריכות לענות על כמה קריטריונים –
א. להיות שקופות.
ב. להיות הגיוניות, ונובעות באופן הגיוני ועקיב מתוך עקרונות דמוקרטיים.
ג. מוסכמות על רוב גדול, גם מימין וגם משמאל, בגלל החשיבות וההשפעה שלהן. אפשר להשוות אותן מבחינה זו לחוקי יסוד.
ד. מפוקחות באופן סדיר, וניתנות לשינוי במקרה הצורך.
אלה רק חלק מהדברים שאני חושב עליהם באופן מיידי.
ולכך יש להוסיף – הצורך בהצדקה. כי הגבלה ללא הצדקה היא אכן עריצות.

וכאן כבר התחלתי לשמוע מיני סוגי הצדקה דיקטטוריים. למשל, בקשה להסתמכות על 'בודקי עובדות', שהם 'בלתי תלויים'.
כאן אומר, כמו אימי וינהאוס – לא, לא, לא!
בודקי עובדות זה דבר נחמד מאוד, אבל זה נחמד כל עוד הם מציעים לי את שירותיהם, לא כאשר הם כופים אותו. אחרי הכול, מי קובע מהי האמת? זה נתון לוויכוח ולדיון. וכאן נוהגים לומר – יש הבדל בין דעה ובין עובדה. אבל זה לא לגמרי נכון, כי כפי שאנחנו יודעים, במקרים רבים יש ויכוח גם על העובדות. ברגע שיקבעו לנו מהי העובדה הנכונה, בלי שנוכל לומר דבר בנידון – זו תחילתה של עריצות.
ולא צריך לדמיין יותר מדי – כבר היום הרשתות, ואתרי רשת בכלל, מצנזרים דברים רבים שלא מוצאים חן בעיניהם מסיבות השמורות עימם. כרגע עיקר הצנזורה מופנה למי שנקראים 'מתנגדי החיסונים', אבל אתמול זה היה טראמפ, ומחר זה יהיה משהו אחר.
סיכומו של דבר, אני לא רוצה שאף אחד יצנזר לא דעה שלי ולא עובדה שלי. אם תרצו, ואם פגעתי באדם או בעיקרון – תמיד אפשר להגיש תביעה. אבל זכות הדיבור צריכה להישמר. ואגב, לאדם מותר גם לטעות, להתבלבל, ואולי אפילו גם לשקר (אם זה לא פוגע בשום אדם).
(הדבר האחרון אולי שנוי במחלוקת, אבל הוא נוגע למשל לתחום היצירה. אני יכול בקלות לראות איך קטע יצירתי, אולי סאטירי, יצונזר בגלל פגיעה מדומה ב'אמת').

טוב, עד כאן בינתיים, ואולי אוסיף דברים בהמשך.

3 מחשבות על “קצת על מצב הרשתות החברתיות

  1. הבעיה היא שקיצוניות מושכת תשומת לב ועל כן כדאית מבחינה מסחרית לחברות האלה. לכן הן ממעטות לפעול נגדה, למרות שהיו יכולות

    לרשויות על כן יש זכות ואף חובה להתערב ולצמצם את ההישענות הזו על קיצוניות, דרך רגולציה. כי בלי חוקים, הקיצוניות רק תגבר.

    צריך תמיד לזכור שאינטרס מסחרי לעיתים רחוקות מרחיק ראות, או מתחשב בכללים. מבחינתו המטרה היא רק יותר כסף. לכן צריך תמיד ללוות מקרוב אינטרסים כאלה, להבטיח שלא יפגעו בשאר.

    אהבתי

    1. כל זה נכון, אבל יש לשאול – מה ההצדקה להתערבות? קיצוניות היא עדיין לא עבירה על החוק, לכן אסור למנוע אותה, גם אם היא מנוגדת לאינטרס שלנו. כך בחברה דמוקרטית.
      אגב, על אלמנט ההקצנה דיבר גודמן, שסקרתי כאן לא מזמן.

      אהבתי

      1. קיצוניות שוחקת את הדמוקרטיה, כאשר אין תגובה עליה. הקיצוני מצפה לתגובה וכאשר אין, הוא נעשה יותר קיצוני. זו התנהגות אנושית אופיינית (כמו אצל ילדים). על כן יש הכרח בתגובה ולו מינימאלית לקיצוניות.
        מעבר לכך הדמוקרטיה מצדיקה יותר מדי הדחקה – צריך להיזהר מזה

        Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s