מתוך 'הסופר בחברת ההמונים' לנתן זך

היילייטס ממאמרו המרשים של נתן זך "הסופר בחברת ההמונים", שיצא עכשיו בספר חדש, עם שם המאמר הזה –

"החיים בחברת ההמונים, גם בשעה שאין לתלות בהם קלקלות דרסטיות כגון מחלות עצבים דגנרטיביות, מקהים אפוא את רגישותה של הנפש התרבותית ומשבשים את כוח הבחנתה. הבעיה חורגת מתחומם של הפילוסוף, הסוציולוג או הפסיכולוג החברתי. הוולגריות מתפשטת ועימה גוברות ביחיד המבודד תאוות המנוסה ואימת השיגעון. בפי גיבורו ניקיטין, המורה לספרות, שם צ'כוב את המילים הבאות: "אלי, היכן אני? אני מוקף וולגריות וּווּלגריות. בני אדם משעממים ואפסיים, צנצנות של שמנת, כדי חלב, מקקים, נשים אוויליות… אין לך דבר נורא יותר, מעליב יותר ומדכא יותר מן הוולגריות. עליי להימלט מכאן, להימלט היום, וָלא — אצא מדעתי".

"מעולם בית החרושת עובר הופמנסתל לביתו של פועל התעשייה. גם כאן: כירת הגז, תנורי הברזל, המספר המוגבל של מכשירים ומכונות קטנות, בהם תלוי קיומו של האדם ואשר את אופן הפעלתם חובה עליו ללמוד רק על מנת להשתעבד לחוקיותם העקרה ולהיות הוא עצמו למכונה חיה, מכשיר בין מכשירים. כל זה גורם עבדוּת נוראה, מרחיק את האדם מעצמותו, מהחיים בעיקרם, ויוצר סביבו את "הריקנות הנבובה המיוחדת במינה של הריאליות; השממה, שמתוכה מחלץ יין השׂרף"."

"את גרסתה המאוחרת ביותר של בעיית ההימוּן מעלה המחזאי הצרפתי אֶז'ן יוֹנֶסקו בסאטירות שלו על קרנפי אדם החיים בעולם שבו קיומם של יחידים ודאי ומשכנע פחות מקיומם של כיסאות."

"בלשונו של אריך פרום: "בדת החילונית האוטוריטארית נעשים המדינה או הגזע או המולדת הסוציאליסטית נושא לפולחן, חיי היחיד נעשים חסרי חשיבות, וכל ערכו של אדם מצטמצם בעצם הכחשת ערכו וכוחו"."

"בתנאים אלה, אין זה מפתיע שרבים מבעלי הייחוד האמיתי של זמננו היו נברוטיקנים, אלכוהוליסטים, אנשים שחוש המציאות שלהם לקוי ושאר "יסודות א־סוציאליים", "מנוכרים", שפרשו מן הכלל, אם מפני שהוקאו מתוכו ואם מפני שמומם או רגישותם היתרה מנעו בעדם מראות את ה"היגיון שבעובדות" ומהסתגל אליו."

"ייתכן אפוא שהנברוזה סייעה בידי מִספר לא מבוטל של אמנים בני זמננו לשמר את מקוריותם ולהתגונן מפני מצב "הדוחף את נקודת הראות של היחיד בלי הרף כלפי מטה" ביתר יעילות מאשר חבריהם הבריאים ולפיכך גם המתואמים והסתגלניים יותר"

"חומותיה של הנברוזה אינן, כמובן, החומות היחידות. אופיינית לא פחות לימינו היא הסתגרותה של שפת האמנות (שפה במובן הרחב ביותר), במגמה למנוע בעד התדרדרותה להמוניות."

"אלא שלמקרא הדברים אין אנו יכולים להימנע מלשאול את עצמנו, מה יהיה תוכנה של אינדיווידואליות זו אשר תוקם בבדידות מזהירה, במאמצים כה מפרכים בתנאי ימינו. שהרי אין להכחיש כי מקוריות או אינדיווידואליות סתם, ללא תוכן חיובי, עשויות להיות נבובות וחסרות משמעות לא פחות מן ההמוניות."

"שיר בעל ערך וסיפור טוב אינם יכולים להיכתב בהיעדרו של "אני" יוצר חד־פעמי הבקיא ברזי אמנותו. אין הם בגדר מחאה אנונימית אשר "כל אחד יכול לעשותה". וזאת גם בשעה ש"אני" יוצר זה אינו מוצא בקרבו די כוח לחלץ עצמו מתוך ה"סתם", לא רק כיוצר אלא גם כאדם. משורר וסופר, צייר, פסל ומוזיקאי מגשימים את עצמותם כאמנים ביוצרם את אשר הם ורק הם לבדם מסוגלים ליצור, ובצורה שרק הם בלבד מסוגלים לשוות לפרי רוחם."

"ניתן בהחלט לקבל את עמדתו של תומס מאן, לפיה "לעולם לא יבוא בטענות אל אמן המכריז כי תיקון המידות בעולם אינו עסקו שלו". אמן אינו רפורמטור סוציאלי, ובוודאי שאינו דרשן מוסרי או עסקן פוליטי; אלא שיחס פעיל אל הריאליות הסובבת, "אצילות האופי והעמדה הרוחנית" וביקורת המציאות לאורם של "הנעלים שבערכים" היו, כמדומה, תמיד חלק בלתי נפרד מנופה של כל אמנות גדולה — גם אם אין לומר, באותה בִּטחה, שהם טבועים ביסוד יצירת האמנות גופה. "

"ואנדרה ז'יד כותב: "על האמן בן זמננו לשאת פצע — פצע אשר אין להניח לו שיגליד; עליו להישאר תמיד כואב ושותת דם — הוא פצע המגע עם הריאליות הנוראה"."

"ברנרד שו, לעומת זאת, שוודאי גם היה לוחם חברתי, מבקש הרבה יותר. "למען האמנות בלבד לא הייתי טורח בכתיבת משפט אחד"."

"האדם המוותר על השאלה מוותר על האנושי שבו, ואילו האדם המציג לעצמו שאלות חושף את כל התהום שעל סִיפה הוא ניצב. מעניין להשוות את עמדתו של בקט עם זו של היידגר (ההולך כאן בעקבות קירקגור), לפיה האדם הוא היצור השואל שאלות, בניגוד לכל שאר היצורים החיים. ושאלות אלה טבען שהן מעמידות בסכנה את כל קיומו, אלא שזוהי דרכו היחידה של האדם לאותנטיות. שאלה, סיכון ואותנטיות שלובים זה בזה."

"עם אובדן ההשתוממות והפליאה בתוך עולם "מובן" של נוסחאות מופשטות, תיאורים עיתונאיים "מכלילים" והיגיון מדעי ופסבדו־מדעי, עם הסתלקות יראת הכבוד בפני הזוטות, הפרט הבלתי־מונומנטלי, המאורע הבלתי־"חשוב", החוויה הבודדת והסקטור המסוים — נשמטת הקרקע מתחת רגליו של האדם כמחברן של יצירות אמנות."

– הסופר בחברת ההמונים מאת נתן זך.

מי כתב את התנ"ך?, מאת ריצ'ארד אליוט פרידמן

מי כתב את התנ"ך?, מאת ריצ'ארד אליוט פרידמן.
דביר, 1995.

(בעקבות קריאה חוזרת, מעלה לכאן ביקורת שכתבתי בעבר לאתר 'נוריתה'. הועלתה בתאריך –
24/11/2014).

"מי כתב את התנ"ך" מאת פרופ' ריצ'ארד אליוט פרידמן (דביר 1995) מנסה לסכם את ממצאי ביקורת המקרא בנוגע לשאלה שבכותרת. הוא עושה זאת בדרך מקצועית לחלוטין ועם זאת נגישה מאוד לקהל ושופעת דוגמאות. כך, לאורך הספר מצויים כמה סיפורים תנ"כיים המחולקים למקורותיהם – סיפור נוח, סיפור קורח, הכאת משה בסלע המופיעה פעמיים ועוד. גם אורכו לא רב – קצת יותר מ-200 עמ' סך-הכול – ועל כן הוא ספר הנגיש מאוד לקורא. עם זאת, יש בו בעיה מסוימת עבור ספר מבואי, שכן הכותב פעמים רבות כותב את פירושיו-שלו, עוד לפני שאלה זכו לאישוש מחקרי ראוי, ועוד שהעורכים ציינו כי לא ראו לנכון להוסיף הערות על דבריו. דבר זה קצת מפחית מערכו כספר מבואי, אף כי הוא לגיטימי לחלוטין כספר מחקרי. ובכל-זאת, עדיין ניתן לקבל תמונה די טובה של ממצאי ביקורת המקרא עד כה.

לאחר שהוא מתאר בקצרה את ההיסטוריה העתיקה של חקר המקרא ומגיע עד זו החדישה, בעיקר למן המאה ה-19 – כשהוא שם דגש מיוחד על ולהויזן – מתחיל המחבר לתאר לנו את שכבות הטקסט השונות. באופן טבעי הוא מתחיל ממקורות י' וא', היהויסטי והאלוהיסטי, שנכתבו, בהתאמה, בממלכת יהודה וממלכת ישראל והם המקורות הקדומים ביותר. לאחר מכן הוא מתפנה לתיאור ספר דברים – ד', ולאחר המקור הכהני – כ'.

מעבר למשנה הסדורה, מעניין להביט גם במחלוקות שהספר מציג, כגון זו שבין פרנק מור קרוס ובין עמיתו ג' ארנסט רייט אודות מקור ד' השלם, שהרי הטענה היא שכותב ספר דברים הוא גם הכותב של ספרי נביאים ראשונים. קרוס סובר כי יש לחלק בין ד1 לד2: הראשון נכתב בזמן יאשיהו והשני הוסיף את הפרקים האחרונים בספר מלכים ב' בעיקר. ואילו רייט סובר שאין דבר כזה ברית בלתי מותנית ועל כן אין לתמוה על הברית הנצחית שהובטחה לדוד וכביכול הופרה, ומאחר את זמן ד' בלי לחלקו. פרידמן תומך בקרוס ומוכיח את דעתו בצורה משכנעת ביותר.

או המחלוקת בדבר המקור הכהני – ולהויזן סבר שהוא המאוחר ביותר ותארכו לימי שיבת ציון וסברתו החזיקה מעמד כ-100 שנה, אולם אז קמו לה עוררין – ירמיה, למשל, כנראה מתייחס לסיפור הבריאה הכהני וכן הבחינה הפילולוגית מראה שהמקור הכהני עתיק יותר. פרידמן מתארכו, אם כן, לתקופת המלך חזקיהו.

או עוד סברה ביחס למקור הכהני: יש שחשבו שכותבי המקור הכהני הם גם עורכי התנ"ך, אך פרידמן שמקדים אותו מראה שאין סיבה לחשוב כך ואת העורך הוא מתארך לזמן עזרא הסופר, שאם לא הוא ערך את התנ"ך בפועל, כי אז מקורבו ודאי עשה זאת (ונזכור שכבר שפינוזה זיהה אינטואיטיבית את מחבר התורה עם עזרא).

בפרק האחרון המחבר מראה כיצד השילוב בין המקורות השונים, שאוחדו מפני שכולם היו מקודשים ומוכרים לציבור, יצר טקסט חדש מלא מתחים וסתירות, כך שהוא יצר כר פורה לפרשנות ענפה שאכן נוצרה. כמו כן הוא סובר שלאדם המסורתי אין מה לפחד מניתוח כזה, כי עדיין הוא יכול לטעון – כפי שטענו יהודים וגם נוצרים בעבר – כי יהיה מי שיהיה המחבר, ודאי שרתה עליו רוח אלוהים.

אני חושב שקריאתו זו טוב שתשמע פה. הזרמים הרפורמי והקונסרווטיבי, אני חושב, אינם חוששים כל-כך ממצאי המחקר ומאמצים אותם, אולם הזרם האורתודוכסי עדיין מתקשה לעשות זאת. זה מובן לגמרי, שהרי כל שמירת ההלכה מבוססת על כך שהדברים נאמרו למשה. ובכל אופן היו גישות מתוחכמות שכן השכילו לאמץ את ממצאי המחקר המובהקים, כדוגמת הצעותיהם של קאסוטו וברויר.

לסיכום, ספר מבואי לא רע, על אף שהוא מציג גם דעות אישיות של המחבר, הכתוב בצורה נגישה לכל. למי שאין כוח לקרוא את ספרו המעולה של פרופ' אלכסנדר רופא "מבוא לספרות המקרא" על 500 עמודיו – ספר זה יכול לספק פתרון טוב להיכרות בסיסית עם ביקורת המקרא. 

*

ועתה אוסיף שתי הערות בעקבות הקריאה החוזרת –
האחת, שפרידמן מעלה הצעה מעניינת, שכותבי הספרות הדויטרונומיסטית, והנביא ירמיה בתוכם, היו מכוהני שילה. דבר זה יכול להסביר הרבה דברים, ואולי גם את הפסוק האניגמטי 'עד אשר יבוא שילה'.
ואגב, הוא מעלה הצעה מעניינת נוספת, שאוהל המשכן היה בתוך המשכן.

שנית, אם להמשיך מהקודם – את שתי ההצעות האלה פרידמן פורש על פני עמודים רבים, אבל הן הצעות מחקריות ולא סקירת ההישגים עד כה.
לכן אולי הספר הזה לא לגמרי מתאים כספר מבוא ראשוני. ולכן גם כדאי להוציא אחד חדש מתאים יותר ומעודכן יותר.

מבשר אקזיסטנציאליזם יהודי – משנתו של פראנץ רוזנצוויג, מאת זאב לוי

מבשר אקזיסטנציאליזם יהודי – משנתו של פראנץ רוזנצוויג, מאת זאב לוי.
ספריית פועלים 1969, 216 עמ'.

מעולם לא העמקתי יותר מדי בהגותו של פרנץ רוזנצוויג, אף כי ודאי שמעתי עליו, ואף קראתי חצי מספרו המרכזי 'כוכב הגאולה'. אך השבוע הייתי בשיעור אחד עליו, שהתקיים בחנות הירושלמית 'הולצר ספרים', ובסיומו רכשתי את הספר הזה שהיה בחנות.
זהו ספר די ישן, מלפני כחמישים שנה, אבל הוא טוב ונהיר מאוד. וגם כמדומני שלא יצאו מאז הרבה ספרים מבואיים על הגות רוזצוויג בעברית. אני לפחות לא נתקלתי.
לאורך הקריאה צילמתי קטעים שנראו לי משמעותיים יותר, וכן כאלה מצאו חן בעיניי, ולהלן, במקום לכתוב סיכום בעצמי, אשתף כאן את הצילומים האלה, עם מעט מאוד דברים לפני כל צילום.
לקראת סוף הספר, ברבע האחרון שלו, דילגתי על מספר נושאים (כלומר על הצגתם) – יחסו לריה"ל, בחינתו על הרקע היהודי (כאן יש התרכזות רבה בהיסטוריוסופיה, בעקבות הגל), וההגות האסתטית שלו. הצילום האחרון פה הוא מתוך אחרית-הדבר.

*

משלים בסוף – האדם בעל ההכרה.
רוזנצוויג מבקר בבית כנסת בימים הנוראים ומחליט שלא להתנצר.
רוזנצוויג בסוף ימיו חולה אנוש – ומתרגם את התנ"ך לגרמנית.
כוכב הגאולה – נכתב על גלויות שנשלחו מהצבא.
תפיסת האל של רוזנצוויג.
המילים החסרות בסוף – שהיא תמלא בשיטתו הפילוסופית.
רוזנצוויג – היחס לאדם.
המוות אצל רוזנצוויג.
על השילוש של רוזנצוויג – אלוהים-עולם-אדם. (ושילוש מקביל של יחס – יחס האל לעולם הוא בריאה, יחס האל לאדם הוא התגלות, ויחס האדם לעולם הוא גאולה. שני משולשים אלה יוצרים את צורת ה'כוכב').
על ההתנגדות ל'שיטה', במיוחד זו של הגל.
אהבת אל ואהבת אדם.
כנגד 'דתיות ללא אלוהים'.
הגאולה – בהווה.
החשיבה שבדיבור.
פתיחות דו-סטרית, נגד ההסתגרות (בא לפני הקודם).
המצוות.
הלשון המדוברת, הלא-רציונלית.
גאולה, באחרית-דבר.

על נוסח עברי, רודיארד קיפלינג ואלכסנדר פופ, מאת צור ארליך

אצרף רשמים קצרים לשלושה ספרי תרגומים של צור ארליך שקראתי בשבוע האחרון. זו אינה 'ביקורת', אלא רק רשמים קצרים, כאמור, ונא לא להתייחס לנאמר ביותר מדי רצינות. באופן כללי – אני מברך על כל ספר של תרגומי שירה שיוצא, בוודאי כאשר המשוררים המתורגמים הם מהחשובים ביותר.
הקטע הראשון הוא פוסט קצר שכתבתי בפייסבוק לאחר הקריאה. השני – פוסט שכתבתי ולא שיתפתי, כי אז הגיע השלישי, והחלטתי לאחדם לפוסט בלוגי קצר זה.

*

נוסח עברי, מאת צור ארליך.
דחק, 2021.

סיימתי לקרוא, יפה מאוד.
יש כמה שירים שאני רוצה לציין במיוחד –
ראשית, שני שירים מופתיים בעיניי –
מסה על הביקורת, מאת אלכסנדר פופ (חלק מתוך הפרק השני),
ו-נקבת מיני החי, מאת רודיארד קיפלינג.
(שניהם יצאו בספרים נפרדים בתרגום ארליך, ועכשיו אצטרך לקנות אותם…).

חוץ מאלה, עוד כמה שירים טובים –
שנים עשר סעיפים, מאת ג'ונתן סוויפט.
הנבדלת, מאת שרה טיסדייל.
יהא זה השיר, מאת פיליפ לרקין.

אלה השירים שראיתי לנכון לציין במיוחד, וזה לא אומר שהאחרים לא טובים, ובכל אופן זה הטעם האישי שלי.
וכמובן, יש גם עוד מה להגיד על כל הספר, אבל אני מעדיף, לפחות לעת עתה, להימנע מכך. מדוע? עיינו בפוסט הקודם ששיתפתי היום על הפסוק 'ודבר שפתיים אך למחסור'.

*

מסה על הביקורת, אלכסנדר פופ.
מאנגלית – צור ארליך.
סדרת דרש של הוצאת דחק, 2019.

כפי שאמרתי בפעם הקודמת על סמך קריאה חלקית – יצירה מופתית! ועכשיו, אחרי קריאת היצירה במלואה, דעתי רק התחזקה.
אני חושב שטוב לכל משורר, וכן מבקר, לקרוא את היצירה החכמה הזו, השקולה לקורס שלם בכתיבה – במחיר הרבה יותר נמוך, ובאיכות יותר גבוהה, כנראה.
יש כאן ניסוחים קולעים רבים, שצריך לגזור ולתלות על הקיר ליד שולחן העבודה, או פשוט לשנן. הייתי משתף כמה מהם, אלא שהם כה רבים, שפשוט עדיף לקרוא את כל הספר.

שורה תחתונה – נהדר! ותרגום משובח.
(ומסקנה יישומית לעצמי – לקרוא עוד מסדרת ספרים זו, 'דרש', שעד עתה קראתי ממנה רק ספר זה ואת ספרו של אבידן. כמו כן, הייתי שמח אם ספרי ההוצאה היו יוצאים גם בפורמט דיגיטלי).

*

רודיארד קיפלינג, מבחר שירים.
נוסח עברי – צור ארליך.
דחק, 2019.

טוב, אם כבר התחלתי לכתוב, אומר משהו גם על ספר זה.
קודם כל, נחשפתי כאן למשורר חשוב, שכמעט לא הכרתי, וזה כבר טוב. ואמנם, את גישתו לא אהבתי.
כפי שמציין ארליך לאורך הספר ובאחרית הדבר שלו, קיפלינג הוא משורר של הקולוניאליזם הבריטי. והדבר ניכר מאוד. למשל, כמה פעמים חוזר בספר הביטוי 'האדם הלבן', אבל רחוק מהצורה בה ביטוי זה מוזכר היום. כך הוא גם מתייחס ל'פראים' ועוד כיוב'. אני לא בטוח עד כמה דברים אלה יכולים להתקבל היום.
גם השיר שאהבתי באסופה 'נוסח עברי' – 'נקבת מיני החי' – בעצם מאוד לא 'פוליטקלי קורקט', כי הוא מאפיין נשים בצורה מסוימת, שאמנם יש בה גם צדדים חיוביים, אבל גם שליליים. אני כמובן שמתי לב לכך גם בקריאה הראשונה, אך בחרתי לא לציין זאת. אך הנה לא מדובר בשיר אחד, אלא בשיטה כוללת.
והנה, על רקע זה מפתיע, שהשיר הראשון בספר, שלדברי ארליך הוא ידוע ומשפיע מאוד, וגם אני מיד אהבתי אותו, הוא 'אם', המתאר מהו 'בן אדם', והוא חיובי ונדיב. אבל בעצם, אולי זה לא צריך להפתיע אותנו, כי הרי לעומת מי שהוא 'בן אדם' חייב להיות מי שאינו כזה, ומיהו זה? כמובן, הפרא, הלא-אירופאי…
אולי אני עושה כאן עוול למשורר גדול זה, הראשון מהמשוררים הכותבים באנגלית שזכה בנובל, לפי ארליך, אבל אלה רשמיי.

ומלבד זאת – כאן גם שירים תנ"כיים רבים. אני מאוד אוהב תנ"ך, אבל לא כל-כך אהבתי את השירים האלה.
ועדיין, לאורך הספר פזורים כמה שירים יפים, מלבד 'אם' ו'נקבת מיני החי' שהזכרתי.

ולבסוף – קיפלינג הוא גם הכותב של 'ספר הג'ונגל'. אני מעולם לא קראתי ספר זה, אך כמובן שנחשפתי אליו בסרטים שונים. והנה, תיאורו של המחבר כאן מגלה זווית הסתכלות מעניינת על הספר הזה, כלומר – כחלק מהדיון האמור באדם מול 'הפרא'. (כנראה הדברים ידועים, אבל אני מעולם לא חשבתי על זה כך).

ולמרות כל הדברים האלה – כדאי לקנות ולקרוא, לדעתי.

*

*צור ארליך תרגם גם את 'אל דביר החשכה' של טניסון.