מתוך 'הסופר בחברת ההמונים' לנתן זך

היילייטס ממאמרו המרשים של נתן זך "הסופר בחברת ההמונים", שיצא עכשיו בספר חדש, עם שם המאמר הזה –

"החיים בחברת ההמונים, גם בשעה שאין לתלות בהם קלקלות דרסטיות כגון מחלות עצבים דגנרטיביות, מקהים אפוא את רגישותה של הנפש התרבותית ומשבשים את כוח הבחנתה. הבעיה חורגת מתחומם של הפילוסוף, הסוציולוג או הפסיכולוג החברתי. הוולגריות מתפשטת ועימה גוברות ביחיד המבודד תאוות המנוסה ואימת השיגעון. בפי גיבורו ניקיטין, המורה לספרות, שם צ'כוב את המילים הבאות: "אלי, היכן אני? אני מוקף וולגריות וּווּלגריות. בני אדם משעממים ואפסיים, צנצנות של שמנת, כדי חלב, מקקים, נשים אוויליות… אין לך דבר נורא יותר, מעליב יותר ומדכא יותר מן הוולגריות. עליי להימלט מכאן, להימלט היום, וָלא — אצא מדעתי".

"מעולם בית החרושת עובר הופמנסתל לביתו של פועל התעשייה. גם כאן: כירת הגז, תנורי הברזל, המספר המוגבל של מכשירים ומכונות קטנות, בהם תלוי קיומו של האדם ואשר את אופן הפעלתם חובה עליו ללמוד רק על מנת להשתעבד לחוקיותם העקרה ולהיות הוא עצמו למכונה חיה, מכשיר בין מכשירים. כל זה גורם עבדוּת נוראה, מרחיק את האדם מעצמותו, מהחיים בעיקרם, ויוצר סביבו את "הריקנות הנבובה המיוחדת במינה של הריאליות; השממה, שמתוכה מחלץ יין השׂרף"."

"את גרסתה המאוחרת ביותר של בעיית ההימוּן מעלה המחזאי הצרפתי אֶז'ן יוֹנֶסקו בסאטירות שלו על קרנפי אדם החיים בעולם שבו קיומם של יחידים ודאי ומשכנע פחות מקיומם של כיסאות."

"בלשונו של אריך פרום: "בדת החילונית האוטוריטארית נעשים המדינה או הגזע או המולדת הסוציאליסטית נושא לפולחן, חיי היחיד נעשים חסרי חשיבות, וכל ערכו של אדם מצטמצם בעצם הכחשת ערכו וכוחו"."

"בתנאים אלה, אין זה מפתיע שרבים מבעלי הייחוד האמיתי של זמננו היו נברוטיקנים, אלכוהוליסטים, אנשים שחוש המציאות שלהם לקוי ושאר "יסודות א־סוציאליים", "מנוכרים", שפרשו מן הכלל, אם מפני שהוקאו מתוכו ואם מפני שמומם או רגישותם היתרה מנעו בעדם מראות את ה"היגיון שבעובדות" ומהסתגל אליו."

"ייתכן אפוא שהנברוזה סייעה בידי מִספר לא מבוטל של אמנים בני זמננו לשמר את מקוריותם ולהתגונן מפני מצב "הדוחף את נקודת הראות של היחיד בלי הרף כלפי מטה" ביתר יעילות מאשר חבריהם הבריאים ולפיכך גם המתואמים והסתגלניים יותר"

"חומותיה של הנברוזה אינן, כמובן, החומות היחידות. אופיינית לא פחות לימינו היא הסתגרותה של שפת האמנות (שפה במובן הרחב ביותר), במגמה למנוע בעד התדרדרותה להמוניות."

"אלא שלמקרא הדברים אין אנו יכולים להימנע מלשאול את עצמנו, מה יהיה תוכנה של אינדיווידואליות זו אשר תוקם בבדידות מזהירה, במאמצים כה מפרכים בתנאי ימינו. שהרי אין להכחיש כי מקוריות או אינדיווידואליות סתם, ללא תוכן חיובי, עשויות להיות נבובות וחסרות משמעות לא פחות מן ההמוניות."

"שיר בעל ערך וסיפור טוב אינם יכולים להיכתב בהיעדרו של "אני" יוצר חד־פעמי הבקיא ברזי אמנותו. אין הם בגדר מחאה אנונימית אשר "כל אחד יכול לעשותה". וזאת גם בשעה ש"אני" יוצר זה אינו מוצא בקרבו די כוח לחלץ עצמו מתוך ה"סתם", לא רק כיוצר אלא גם כאדם. משורר וסופר, צייר, פסל ומוזיקאי מגשימים את עצמותם כאמנים ביוצרם את אשר הם ורק הם לבדם מסוגלים ליצור, ובצורה שרק הם בלבד מסוגלים לשוות לפרי רוחם."

"ניתן בהחלט לקבל את עמדתו של תומס מאן, לפיה "לעולם לא יבוא בטענות אל אמן המכריז כי תיקון המידות בעולם אינו עסקו שלו". אמן אינו רפורמטור סוציאלי, ובוודאי שאינו דרשן מוסרי או עסקן פוליטי; אלא שיחס פעיל אל הריאליות הסובבת, "אצילות האופי והעמדה הרוחנית" וביקורת המציאות לאורם של "הנעלים שבערכים" היו, כמדומה, תמיד חלק בלתי נפרד מנופה של כל אמנות גדולה — גם אם אין לומר, באותה בִּטחה, שהם טבועים ביסוד יצירת האמנות גופה. "

"ואנדרה ז'יד כותב: "על האמן בן זמננו לשאת פצע — פצע אשר אין להניח לו שיגליד; עליו להישאר תמיד כואב ושותת דם — הוא פצע המגע עם הריאליות הנוראה"."

"ברנרד שו, לעומת זאת, שוודאי גם היה לוחם חברתי, מבקש הרבה יותר. "למען האמנות בלבד לא הייתי טורח בכתיבת משפט אחד"."

"האדם המוותר על השאלה מוותר על האנושי שבו, ואילו האדם המציג לעצמו שאלות חושף את כל התהום שעל סִיפה הוא ניצב. מעניין להשוות את עמדתו של בקט עם זו של היידגר (ההולך כאן בעקבות קירקגור), לפיה האדם הוא היצור השואל שאלות, בניגוד לכל שאר היצורים החיים. ושאלות אלה טבען שהן מעמידות בסכנה את כל קיומו, אלא שזוהי דרכו היחידה של האדם לאותנטיות. שאלה, סיכון ואותנטיות שלובים זה בזה."

"עם אובדן ההשתוממות והפליאה בתוך עולם "מובן" של נוסחאות מופשטות, תיאורים עיתונאיים "מכלילים" והיגיון מדעי ופסבדו־מדעי, עם הסתלקות יראת הכבוד בפני הזוטות, הפרט הבלתי־מונומנטלי, המאורע הבלתי־"חשוב", החוויה הבודדת והסקטור המסוים — נשמטת הקרקע מתחת רגליו של האדם כמחברן של יצירות אמנות."

– הסופר בחברת ההמונים מאת נתן זך.

2 מחשבות על “מתוך 'הסופר בחברת ההמונים' לנתן זך

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s