שני הספרים המשמעותיים ביותר שקראתי השנה – א. אדם בצלם אלוהים, מאת תומר פרסיקו. ב. מעבר לתבונה, מאת יוסי מאלי. שניהם סקירות היסטוריות של התפתחות המחשבה במערב. מומלץ.
הראשון הוא סקירה היסטורית של פרשנות המושג 'צלם אלוהים'. והנה, פרשנות אחת מרכזית לו היא – התבונה. כך כתב כבר הרמב"ם, בפרק הראשון של מורה הנבוכים, וכך סברו גם הוגי הנאורות, שהמייצג המרכזי שלהם הוא קאנט.
הספר השני עוסק בתקופת הבארוק – שפחות מעניינת אותי כרגע, ובהוגי ה'אנטי-נאורות', של המאות ה-18 וה-19, שהדגישו שמרנות ומסורתיות, ולבסוף – בתנועת הרומנטיקה, שהפנתה עורף לתבונה ופנתה לרגש.
ונראה נכון להוסיף כאן גם ספר שלישי מצוין שקראתי השנה – ג. 'המקוללים', בעריכת דורי מנור. כאן שירים של בודלר, רמבו וחבריהם, שמלאים תשוקה אפלה ו'בלתי מוסרית', ומציינים את הכניסה לתקופה המודרנית, המחולנת.
אם כך, הכיוון הוא – השכלה, רומנטיקה, מודרניזם, או – תבונה, רגש, תשוקה.
על הרקע הזה קל להבין את הופעתו של פרויד, שמצד אחד מתייחס, לראשונה פחות או יותר, לתשוקות האפלות של האדם, ומצד שני הוא מנסה להכניס בהן סדר, ובכך הוא ממשיך את פרויקט הנאורות.
הגיג. שמתי לב לדבר מוזר – עד לא מזמן כל המערכת הציבורית התמקדה בעניין אחד – ביבי, שסביבו היו שני מחנות – 'רק ביבי' ו'רק לא ביבי'. היום, כל המערכת הציבורית מתמקדת בעניין אחד – הקורונה, ובפרט – החיסונים. וגם כאן יש שני מחנות – התומכים והמתנגדים. כמובן, בשני המקרים חילוקי הדעות מלווים בליבוי יצרים ובשנאה רבה. מקרה? יכול להיות, אבל אני לא חושב כך. יש כאן מבנה שחוזר על עצמו, של מרכז, שהכול מסתחרר סביבו. ולמבנה הזה יש שם – ספין.
הנה הגדרת ויקיפדיה – סְפִּין תקשורתי (מאנגלית: spin; או סַחְרִיר, כהצעת האקדמיה ללשון העברית), או ספין פוליטי, הוא תוכנית יזומה וקצרת טווח המתוכננת על ידי אישים, גופים ציבוריים ו/או תאגידים המסוקרים באופן ציבורי, שמטרתה למקד את תשומת הלב של הסיקור התקשורתי באובייקט אחר, או לגרום לצרכני הסיקור התקשורתי לפרש את האירועים בצורה חיובית יותר עבור יוצר הספין. ספין אינו שקר, אלא שימוש מניפולטיבי בעובדות הקיימות או פרשנות "יצירתית" להן, כשמטרתו מיועדת בדרך כלל לשרת כהסחת דעת של אמצעי התקשורת.
המקוללים, בעריכת דורי מנור. הו! סדרת ה-21, 2021, 167 עמ'.
הספר הזה כל-כך סוער ומסעיר, אז אנסה לנהוג מידה הפוכה ולהיות קורקטי.
מה יש לנו כאן?
א. הספר. אוסף משירי המשוררים המודרניסטיים של סוף המאה ה-19 – שארל בודלר, פול ורלן, ארתור רמבו וסטפאן מלארמה, ועוד חמישה משוררים מוכרים פחות – ז'רמן נוּבוֹ, שארל קְרוֹס, הרוזן דה לוֹטְרֵאָמוֹן (איזידור דוּקאס), טריסטאן קוֹרְבִּיֶיר וז'ול לפורג.
המשוררים 'הגדולים' הם אכן גדולים (ובמיוחד בודלר ואחריו רמבו), וה'קטנים' אכן פחות גדולים, וגם מובא פחות משיריהם. התרגום – מעולה! של דורי מנור, ריטה קוגן, בני מר, אילנה המרמן, סיוון בסקין, רונן סוניס ומשה סקאל. אוסף כזה של גדולי השירה, ומי שבעצם יצרו במו עטם את המודרניזם בשירה – הוא מתנה גדולה, וקריאה מהנה ביותר. קנו את הספר! קראו!
ב. ההוצאה. הספר יצא בהוצאה החדשה – הו! סדרת ה-21, שמסתמנת כהוצאה מצוינת. עד כה יצאו – 'השחף' של צ'כוב, שהוא מחזה מופתי, שאמנם לא קניתי הפעם, כי כבר קראתי אותו; 'זר שלגים' – עם הוצאת אפרסמון – אוסף משירת יידיש, שכאן לפי התרשמותי יש שירים טובים יותר וטובים פחות, אבל עצם הוצאת אוסף של שירת יידיש מתורגמת – ראויה לציון; והספר הזה. כמו כן כבר יצא ספר רביעי – ספר של סיוון בסקין, שאשתדל לקרוא גם אותו. כלומר, הפתיחה של ההוצאה היא מעולה, עם שורת ספרים מצוינים. זה עושה חשק להמשיך לקרוא מה שיוצא דרכה, וכך אשתדל לעשות. ואכן, רשימת הספרים המתוכננים המופיעה בסוף הספר – מרשימה מאוד. בנוסף, הוצאה זו אינה לוקחת כסף מהמחברים, בניגוד למנהג הנפסד והנפוץ, ודבר זה גם הוא עומד לזכותה. והנה, אפשר לעשות זאת, ולהוציא ספרים מצוינים, ועדיין – כך אני מקווה – להרוויח.
ג. התופעה. בהקדמת הספר נאמר –
"במקרים אחרים התבטאה המרידה בראש וראשונה במישור התמאטי, באמצעות כתיבת שירה המעלה על נס את כל מה שנתפס בעיני הממסד הספרותי והקוראים ה"מהוגנים" כתועבה שראוי להותיר מחוץ להיכלה של ספרוּת: ארוטיקה נועזת, תיאורים פלסטיים ובלתי מיופייפים של חולי, דלות, סבל ומוות, הזיות נרקוטיות ומיסטיות, תפיסת עולם ניהיליסטית, 'סטיות' מיניות, דבקוּת דתית קיצונית, וביטויים של מיזנתרופיה ושל תשוקה משתלחת. "
ואני תמה – מה גרם לגל הזה של שירה 'בלתי מוסרית' בצרפת ובאירופה הנוצרית? ומדוע דווקא שירה זו סימנה את הכניסה לתקופת המודרניזם? זו כמובן שאלה ותיקה, ואני מניח שהדבר קשור לתופעת החילון, בת אותו זמן בדיוק, ועדיין – הדבר די מפתיע ומעלה שאלות והרהורים.
כך כותב יוסי מאלי בספרו "מעבר לתבונה", לקראת סוף דיונו בתנועת הרומנטיקה, הקודמת לזו שכאן –
"את רוח התקופה היטיב לבטא שארל בּוֹדלֶר בקובץ שיריו "פרחי הרע" (Les fleurs du mal, 1857), שבשורות הפתיחה שלו מטיח בקוראיו את האמת על חייהם וקובע שאין הם אלא "שעמום" אחד גדול (C'est l'E ui!). בודלר הבין כי מה שהביא לקִצה של הרומנטיקה בארצו לא היה הראקציה הפוליטית של לואי־נפולאון אלא מציאות החיים המשמימה והערכים החדשים של הבורגנות: רציונליזם, מטריאליזם, אמפיריציזם, ראליזם וכיוצא באלה. בודלר היה גם מי שראה כיצד מתוך אותה מציאות — וכנגדה — עולה תנועה תרבותית חדשה, ואף נתן לה את שמה: מודרניזם. אך זהו כבר נושא חדש שחורג מתחום מחקרנו."
ד. היסטוריה. 'פרחי הרע' ו'הספלין של פאריז' של בודלר כבר תורגמו לפני כעשרים שנה על-ידי דורי מנור, ונמצאים במקום מכובד במדף בביתי, וגם רמבו תורגם, ונמצא אצלי גם כן (קניתי אותו בנעוריי כספר יד שנייה במחיר מופקע, אבל הוא יצא שוב וניתן להשיגו). וגם חלקים אחרים תורגמו. אבל טוב שיש הוצאה חדשה שלהם, ובה גם שירים חדשים ועוד כמה משוררים.
ה. כמה דוגמאות בתצלומים –
בודלר, המסע, בתרגום ריטה קוגן. (קטע)בודלר, על היין, בתרגום דורי מנור. (קטע)מתוך 'חיות העד', רמבו, תרגום ריטה קוגן.
ואת זה כתבתי אתמול בלילה. לא שאני חושב שזה ישנה משהו, ולא שאני כל-כך שש להעלות את זה, אבל זו עדיין מציאות קיימת, וגם כזו שלא מפסיקים לדבר עליה, אז שיהיה נעוץ כאן לתזכורת. אבל אפשר אכן לדלג לפוסטים מבלוג התנ"ך הם מעניינים יותר.
*
בנוגע לתו הירוק – עדיין לא הצלחתי להבין האם מחוסנים מדביקים פחות, ואם כן – בכמה אחוזים? שאלתי אנשים, לא ענו לי. מיליארדים מושקעים בעניין הזה, ועדיין לא הצלחתי לקבל תשובה לשאלה פשוטה. אבל אם אין הבדל בהדבקה (בנפרד מההידבקות, אבל גם בהידבקות) בין מחוסנים ללא מחוסנים, או שההבדל הזה הוא לא משמעותי – אז אין שום הצדקה לתו הירוק. ושנבין – אנו חיים במדינה דמוקרטית, וחופש התנועה והעיסוק הם מהיסודות של השיטה. ברגע שהחופש הזה נלקח ללא הצדקה, וגם לא לתקופה קצרה – אז אנחנו כבר לא בדמוקרטיה. וזה לא דבר מינורי. אמנם אפשר לעשות בדיקה, אבל היא עולה כסף, ואם אני רוצה ללכת לקולנוע, אני לא אוציא עכשיו 150 ש"ח בשביל זה. מלבד זאת, אנשים נפגעו בצורה יותר קשה מכך, וחלק איבדו את העבודה שלהם. וכל זה – בלי הצדקה. רק שתהיו ערים. (אגב, כאן נתונים פשוטים, כעסים נא להפנות למקום אחר. ולחלופין – אפשר עדיין להציג לי את הנתון ששאלתי עליו). המשך יום טוב.
כמו בכל שנה, אציג את סיכום השנה בקריאה עם רשימת ספרים מומלצים, רובם עיון ומעט פרוזה ושירה. הרשימה בנויה מרשימות קודמות – לפני שבוע הספר, פסח וראש השנה, כך שמה שנוסף בעצם הם רק שלושת החודשים האחרונים, בערך.
כמו כן, תופעה ראויה לציון היא שספרות ימנית דווקא יצאה כסדרה בתקופה זו, ואולי אף בקצב מוגבר. מי שמתעניין יוכל למצוא בבלוג שלי, שהקישורים המצורפים כאן מפנים אליו, התייחסות לספרו של חנן עמיאור – 'הסדנה להנדסת תודעה', ולספרו של גדי טאוב (בקצרה) – 'ניידים ונייחים'. איני מצרפם כאן, כי אני רוצה להימנע מוויכוחים פוליטיים בבמה זו (-כלומר אתר הפייסבוק).
על השירה. אני נדרש לעניין השירה. אין לי דברים סדורים לומר, אבל יש לי מספר מחשבות, שמלוות אותי זמן רב, ואנסה לפרוס אותן כאן. בנוגע לשירה יש כמה שאלות. קודם כל – מהי שירה? שנית – מדוע היא לא מצליחה היום? נתחיל בזה. מהי שירה? בעבר היה ברור מהי שירה. עוד האפוסים והמיתוסים הקדומים נכתבו בלשון שירה. היו מקצבים מיוחדים ולשון מפוארת. דבר זה נשמר גם בשירת ימי הביניים – ואני עושה קפיצות גדולות – שכללה מקצב, חרוז ולשון סבוכה למדי, שעל פי רוב הייתה שאובה כולה מלשון המקרא ולשון חז"ל. גם שירת ההשכלה – שמבחר נאה מתוכה פורסם לאחרונה בהוצאת דחק – הייתה ספוגה כולה בלשון המסורת העברית. השפה העברית אמנם מעולם לא מתה, כפי שיש הטוענים, אבל היא לא הייתה מפותחת ומודרנית מספיק. אז בא דור ראשית הציונות, עם ביאליק כמשוררו הגדול. גם ביאליק ספוג כולו במטען המסורת, אבל כאן כבר ניתן לזהות ניצנים של שפה מודרנית. בן יהודה כבר פעל וחידש מילים רבות, ואף ביאליק חידש מילים רבות, למעשה אף רבות מבן יהודה. בזמן ההוא לאנשי היישוב היה כבוד לשירה. בשלב מסוים, אינני יודע מתי בדיוק, ביאליק הוכתר כ'משורר הלאומי'. כל מפעל השירה הובן כחלק מתקומת העם היהודי בארצו, וכובד בגין זאת. גם השירה בדרך כלל הייתה לאומית והירואית, ואנו מכירים את השירים הגדולים של ביאליק שנלמדים עד היום בבית הספר. ואמנם, בתקופה זו היו גם קולות אחרים. אחד הקולות האלה היא המשוררת רחל בלובשטיין, והיא כתבה שירים אישיים לגמרי. 'רק על עצמי לספר ידעתי', כתבה. נחזור לכך בהמשך. בדור הבא קם אלתרמן, שהפליא בחרוזיו היפיפיים והמתוחכמים, ואכן היה לו קהל שומעים גדול. כשנפטר צמרת השלטון בארץ באה להלווייתו, כבוד גדול. אצלו עדיין בולט הצד הלאומי, וזה בדיוק מה שכנגדו יצאו המשוררים הבאים. כי לאחריו באה חבורת לקראת, וארבעת המשוררים – זך, אבידן, עמיחי ורביקוביץ. הם נתנו גט כריתות לסגנון הלאומי, ופנו לסגנון אישי. זך היה ראש המדברים בעניין הזה, וכתב את מאמרו הידוע נגד אלתרמן – נגד הפן הלאומי בשירתו, וגם נגד החריזה המתקתקה, שמכשפת את האוזן. הסגנון החדש היה בדיוק הפוך לזה – אישי, ונעדר חריזה, גם אם – כפי שהדגיש זך – לא נעדר מוזיקליות. ועוד דור עבר, והפעם בלטו שלישייה – ויזילטיר, הורביץ ו-וולך. מביניהם בוולך הכי התעמקתי, וכאן הפנייה לאישי עוד החריפה, ומבני המשפטים בשיר איבדו צורה עוד יותר. אבל וולך עדיין הייתה שם דבר, והיו לה מעריצים רבים, וכך עד היום. אך מה בא אחר-כך? קשה לומר. עוד צריך לציין את חזי לסקלי, אבל באופן כללי קשה לציין משורר אחד מובחן, או דור מובחן. כמובן, אינני רוצה להכליל. קמו משוררים רבים, ואף משוררים טובים. אבל מה קרה עם הסגנון באופן כללי? כאן אני מגיע לעיקר טיעוני –
נראה שמאז דור משוררי חבורת לקראת התקבע בשירה הישראלית סגנונם, שהוא אישי ולא לאומי, וכן נעדר חריזה. אלא שבעוד השירה שלהם הייתה פורצת דרך, מה שקיים היום היא פשוט אפיגוניות.
במילים פשוטות יותר – מה שמפריע לי ברוב השירים שאני קורא היום הוא ההתמקדות באישי, שיוצרת אצלי חוסר עניין. לכל אחד יש חוויות אישיות, למה זה צריך לעניין אותי? בנוסף לזאת, הדבקות בשירה לא מחורזת, ולרוב גם בלא מוזיקליות, מפחיתה עוד מהעניין. למה צריך לעניין אותי קטע, רק כי הוא כתוב בשורות שבורות ועם ניקוד? וכן צריך לומר, שמייסדי סגנון זה עצמם פעלו אחרת. עמיחי, למשל, פנה עורף לדת, אבל עדיין נשאר בדיאלוג עימה. 'אלוהים מרחם על ילדי הגן', 'אלמלא האל מלא רחמים' – אלו מילותיו, וכן בשירים רבים אחרים. היום אין כל דיאלוג. לא עם הדת, לא עם הלאומיות, ולא עם כל סיפור-על גדול מכונן. וכאן אני מגיע לטענתי השנייה –
האדם אינו נמצא לבדו בעולם, אלא הוא חלק מסיפור שגדול ממנו, ולכן יכול לקבל ולתת משמעות רק בתוך אותו סיפור שגדול ממנו. באיזה סיפור גדול בדיוק הוא משתלב – זה נתון לבחירתו. אבל ללא הסיפור הגדול ממנו, אין משמעות לדבריו, ולכן גם הם אינם מעניינים.
כהערת אגב אומר, כי זה בדיוק המאפיין של הפוסטמודרניזם שמצא ליוטר – ההשתחררות מהנרטיבים הגדולים ומהאידיאולוגיות הגדולות, שבמאה העשרים הוכחו כהרסניות. אז נכון, היו אידיאולוגיות רצחניות, אבל זה לא פוסל את רעיון האידיאולוגיה או נרטיב-העל מעיקרו. ולמעשה, כלל לא נכון לעשות זאת. כאמור, אדם לא יכול לחיות ללא סיפור הגדול ממנו. וכן כאן צריך להזכיר את הלא מודע הקולקטיבי של יונג, שגדול מהלא מודע הפרטי, אלא קשור לאופן התפתחות העולם. הפנייה לפרטי בלבד כמו כורתת את הענף הזה.
מצד שני, גם השתעבדות לסיפור הגדול, כפי שהייתה בעבר, גם היא לא טובה. למשל – באופן כללי ואולי מכליל – שירה דתית מסוימת, כמו זו המתפרסמת בכתב העת 'משיב הרוח', היא אמנם מחוברת למקורות, אבל אין בה עניין ממשי. גם היא אפיגונית, מכיוון אחר.
מה שנחוץ הוא, אפוא, שילוב! שילוב בין חיבור לסיפור הגדול מחוויותיי האישיות, ובין הצד האישי שלי, התוספת הקונקרטית, המתאימה לכאן ועכשיו. שירים כאלו עשויים לעניין אותי, ואני מניח שגם רבים אחרים.
ומה באשר לסגנון? זו שאלה פתוחה. איני חושב שאפשר לקבוע פה מסמרות – לא לגבי סגנון 'תקני' כזה או אחר, וגם לא לדרישה לקבוע סגנון חדש – שגם היא דרישת עבר, שבאה מתוך עמדה מודרניסטית מסוימת, עם שורשים רומנטיים. המשורר יכול לקבוע את סגנון שירו בעצמו. אבל כן רצוי שיהיה בו משהו המבדיל אותו מקטע פרוזה רגיל, ולא רק הקיטוע והניקוד.
ומה בנוגע לרחל, שהבטחתי לחזור אליה?
ובכן, נראה שהיום כמעט שלא קוראים את שירי ביאליק להנאה, אבל שירי רחל פופולריים ואהובים מאוד. מה יש בהם? להערכתי יש בהם בדיוק את זה – את השילוב בין הסיפור הגדול, הציונות במקרה הזה (הו, כנרת שלי!), ובין ההסתכלות האישית והפרטית.
לא מקרה הוא, לדעתי, שרחל היא משוררת-אישה ואילו ביאליק וטשרניחוסקי 'המשוררים הגדולים' הן גברים. נראה שהדבר מתאים לתקופה ההיא שבה נכתבו הדברים, ומעמד האישה באותו הזמן, אך ניתן ללמוד ממנו גם לימינו.
מעבר לתבונה – הבארוק, ההשכלה־שכנגד והרומנטיקה, מאת יוסי מאלי הוצאת ביאליק, 2020, 288 עמ'.
הפעם אקצר. אחרי קריאה ממושכת, סיימתי. וזה ספר מעולה. הוא עוסק בשלושה זרמים – הבארוק, ההשכלה-שכנגד, והרומנטיקה. הבארוק, למען האמת, לא כל כך עניין אותי, ובכל אופן למדתי פה עליו דברים חשובים. כאן אישים כשייקספיר. שני הזרמים האחרים, לעומת זאת, עניינו אותי מאוד, ומאלי הציג אותם בצורה נהירה מאוד, וגם יסודית. על ההשכלה-שכנגד קראתי גם בספרו של זאב שטרנהל 'אנטי נאורות', אבל ספרו של שטרנהל קשה מדי לקריאה, הוא ארוך ומכביד, ואילו זה של מאלי, כאמור, נהיר מאוד, קריא מאוד, ועם זאת עמוק ויסודי. כאן אישים כרוסו (מוקדם) וישעיה ברלין (מאוחר), או שליירמאכר (בן הזמן, תחילת המאה ה-19). גם החלק של הרומנטיקה מרתק. זה זרם שלא קראתי עליו הרבה, ואף שהכרתי את עיקר הדברים, שמחתי לקרוא אותם כאן בצורה מסודרת. כאן אישים כבטהובן, ובסיום התקופה ותחילת המודרניזם – בודלר ופלובר. במהלך הקריאה שיתפתי ציטוטים נבחרים בפייסבוק, אך לא אצרף אותם כאן, למרות שהם מעניינים מאוד. בכל מקרה, כדאי מאוד לקרוא. יתרונו המרכי הוא, שאף שהוא יצא בהוצאה אקדמית, הוא קריא מאוד.
מאמר ביקורת קצר שלי בעתון 77, גליון 421, אוקטובר-נובמבר 2021. על ספר קצר של דוד אבידן, בהוצאת דחק. אני חושב שלמרות קיצור הדברים, אפשר לקבל פה את העיקרים המרכזיים בסגנון של אבידן.
המנורה הטמונה, מאת שטפן צוויג. תרגום הראל קין. תשע נשמות, 2021.
טוב, לא תכננתי לכתוב 'ביקורת' על ספר זה, אבל הוא הרשים אותי כל-כך, שכשסיימתי לקרוא במקום לכתוב בפייסבוק 'ספר מצוין', הארכתי מעט יותר, אם כך אביא כאן את הדברים. כמו כן, היום הקשבתי לספר שוב (והפעם הבנתי יותר), וגם הורדתי גרסה דיגיטלית שלו כדי שאוכל להביא קטעים יפים מתוכו לטעימה (אני מקווה שזה בסדר, ובכל אופן קטע הסיום גם הוא יפה מאוד, אך לא אביא אותו כאן, כדי לא להרוס. ובכן, להלן אביא את מה שכתבתי בפייסבוק, ולאחר מכן שני קטעים (קצת ארוכים) מהספר.
*
כתבתי – סיפור יפה מאוד, וגם לא ממש קצר יחסית להוצאה זו (4 שעות שמיעה). את העלילה לא ממש הבנתי (כאמור, בשמיעה שנייה הבנתי יותר), גם כי קשה לי להבין סיפורים, גם כי לא הייתי מרוכז, ואולי גם בגלל הסיפור עצמו. אבל מפעם לפעם היו קטעים יפים מאוד, של הווי ותיאולוגיה יהודית. ואז הצטערתי שאני מקשיב לספר הזה ולא קורא אותו, כי רציתי לשתף כמה מקטעים אלה. נראה שזה הספר היהודי ביותר של צוויג, כפי שטוענים בהוצאה, בצדק. ממש מתקבל פה הסיפור היהודי כולו, הרוח היהודית, ההיסטוריה היהודית, והכול דרך סיפורה של המנורה, שריד המקדש, המתפקדת פה גם כעצם ממשי וגם כסמל, לנשמת היהדות. רבים לא יפנו אל החומרים האלה דרך ספרי עיון, או ספרי דת, אבל בדרך סיפורית הדבר יהיה נוח. ואם כך דבר גדול עשה כאן צוויג, שעיבד את את החומרים האלה לסיפור. אולי אצטרך לקרוא את זה פעם נוספת, והפעם בכתב.
וכאמור – הקשבתי שוב, וזה ספר מומלץ מאוד.
*
והנה קטעים מתוכו –
"״אבל מה עם אלוהים? מדוע הוא סובל את השוד הזה? למה הוא לא עוזר לנו? אמרת שהוא הצדיק והכל־יכול? למה הוא לצידם של השודדים ולא של הצדיקים?״ כולם נחרדו. כולם עמדו מלכת, וליבם עצר מלפעום בגופם באותו רגע. כמו תרועת חצוצרה צורמת נפלטה שאלתו חסרת הרסן של הילד אל הרִיק של הלילה, כאילו אסר הילד הקטן הזה מלחמה על אלוהים. ובזעם — כי התבייש בצאצאו — נזף אבטליון בנכדו: ״שתוק ואל תכפור בעיקר!״ אבל רבי אליעזר הגיב בתקיפות לדבריו: ״אתה שתוק קודם! מה אתה נוזף בילד החף מפשע? ליבו התמים לא שאל שאלה אחרת מהשאלה שאנחנו שואלים את עצמנו מדי יום ומדי שעה, אתה ואני וכולנו והחכמים וחכמי החכמים של עמנו, פעם ועוד פעם. הילד לא שאל כי אם את השאלה היהודית הישנה: למה אלוהים מקשה כל כך דווקא עלינו מכל העמים, דווקא עלינו, שעבדנו אותו כפי ששום עם אחר לא עָבַדוׂ? למה דווקא אותנו הוא משליך מתחת לסוליות נעליהם של האחרים, שדורכים עלינו, אף שהיינו ראשונים להכיר בו ולהלל אותו במהותו הבלתי נתפסת? למה הוא מחריב את מה שאנחנו בונים, מנפץ את תקוותינו, למה הוא לוקח מאיתנו את מקום מושבנו בכל מקום שבו אנו מתיישבים, למה הוא מסית נגדנו עַם ועוד עַם בשנאה שמתחדשת תמיד? למה הוא מעמידנו במבחן, ורק אותנו תמיד, מבחן קשה כל כך, דווקא אותנו שאסף אליו בראשונה וחשף בפנינו ראשונים את סודו? לא, לא אשקר בפני ילד, כי אם שאלתו היא כפירה בעיקר, אזי גם אני עצמי כופר בעיקר בכל יום בחיי. ראו, אני מודה בפני כולכם: גם אני, חרף כל מאמציי, גם אני מתווכח עם אלוהים בלי סוף, גם אני עדיין שואל, והנני בן שמונים, את שאלתו של הילד הטהור הזה מדי יום ביומו: למה דווקא אותנו הוא משליך עמוק כל כך לסבל ומצוקה? מדוע הוא מסכין עם שלילת זכויותינו ואף מסייע לשודדים במעשיהם? ואף אם אני הולם באגרופי על חזי אלף פעם מרוב בושה, אינני יכול לרסן ולהחניק את הצעקה השואלת הזאת. אם השאלה הזאת לא הייתה מייסרת אותי מדי יום ביומו, כי אז לא הייתי יהודי ואף לא בן אדם, והשאלה תיאלם רק בשעת מותי.״ הזקנים האחרים נמלאו אימה. מעולם לא ראו את הקב ונקי, הצדיק התמידי, בסערת נפש כזאת: מתוך־תוכו, שהיה ברגיל נעול בפני האחרים, עלה ודאי הקטרוג הזה, והוא נראה פתאום זר לכולם בעומדו כך, מיטלטל בכל איבריו מרוב כאב שעלה על גדותיו, מפנה בבושה את מבטו מן הילד, שנשא אליו עיניים בפליאה ותהייה."
"כך עלה לבסוף הזקן המתנודד — הוא הילך לו בדרך כמו שיכור — אל הגבעות הצופות לעיר, ושם בשטח הפתוח, שעון על אורן נותן צל שהיה נטוע — בלי שידע זאת — מעל קבר, עצר בלב הולם והתנשף. ליל הסתיו הדרומי נצנץ בצלילות, הים הבהיק לפניו, דג ענקי בעל קשקשי כסף, וכמו נחש התקמרה הקשת הקרובה של קרן הזהב. מעבר למפרץ נמה לה ביזנטיון תחת הירח הלבן, על כיפותיה ומגדליה הנוצצים, ורק לעיתים רחוקות נראה עוד אור מכיוון הנמל, כי השעה הייתה הרבה אחר חצות, ושום צליל של מלאכת אדם לא נשמע; אבל למעלה בגבעות עוד נשבה הרוח בליטוף שקט מבעד לכרמים, ובכל פעם ניתקו עלים כסופים מן הגפנים שנבצרו ונשרו לאט וחרישית אל האדמה. בקרבת מקום היו מן הסתם גיתות ומחסני פירות, כי כשנָדַמה הרוח, עלה ניחוח עשיר וחמצמץ של ריקבון, ובנחיריים רוטטים נשם הזקן המותש את ריח הרקב הלח: הו, לשוב ולהיות בעצמו אדמה, הו, לשקוע כך כמו העלים הנושרים בסחרור, לחלוף, להיעלם! רק לא לשוב עוד, לא לשוב להימתח ולהתענות, להיגאל סוף־סוף ממשא העצמי! וכשתקפה אותו השתיקה עכשיו במלוא הכוח והוא היה מודע לבדידותו, התמלא כמיהה בלתי מרוסנת לשתיקה נצחית, ואל השקט שסביבו הרים את קולו אל אלוהים, ספק בתוכחה וספק בתפילה: ״אלוהיי, את מותי אני מבקש! לשם מה לי חיי, אם אין בי תועלת לעצמי ואני מעמסה לאחרים ומושא הבוז שלהם? לשם מה תחוס עליי והרי יודע אתה שאינני רוצה עוד! בנים גידלתי, שבעה בנים גברים, כל אחד ואחד מהם תאב חיים, ואני, אביהם, גרפתי רגבי עפר לתוך קברי כולם. נכד אחד הענקת לי, צעיר ובהיר עיניים, תמים עדיין מתשוקה לנשים ומתענוגות הקיום, אבל הכופרים היכוהו נמרצות; הוא לא רצה למות, לא, רק לא למות, ארבעה ימים נאבק בפצעיו נגד המוות, ובכל זאת לקחת אותו, את המבקש לחיות, ואילו אותי, שרועד מרוב תשוקה וכמיהה למות, אותי אתה הודף מעל פניך. אלוהיי, מה עוד תבקש ממני, אני שאינני רוצה עוד בחיים ומסרב להם! עוד כילד קרעו אותי משנתי, והלכתי בזקן, מיהר אחריו עד למפתן הדלת. אבל בנימין סירב לכך בתוקף: ״חזור לרומא, ואם ישאלו על אודותיי, אמור: בנימין מר־נפש כבר איננו, והוא לא היה צדיק אמת. ולוואי שישכחו את שמי ולא יתפללו עליי. אני רוצה להישאר מת אחרי מותי, אבוד לזיכרונם של האנשים. ואתה לך בשלום ואל תדאג לי עוד!״ יהויקים נשאר לעמוד בצייתנות על מפתן הדלת. הוא הביט בו בדאגה כשהתרחק, והשתומם על שהזקן, שנשען במאמץ על מקלו, טופף לו לאורך הסמטה הצרה והזרה בכיוון הדרך העולה אל הגבעות. אבל הוא לא העז לעקוב אחריו, ולכן רק בהה בו, עד שהדמות הכפופה אבדה לחלוטין בצללים. בלילה ההוא, בשנה השמונים ושמונה לחייו, התווכח בנימין, שהיה סבלן ושתקן תמיד, בפעם הראשונה עם אלוהים. בלב נרדף סבב מבולבל בסמטאות הצרות והמפותלות של פרה, בלי לדעת בעצמו לאן פניו: מרוב בושה בוערת על שפיתה את עמו לטפח תקוות מוגזמות, ביקש רק להימלט. הוא רצה רק לזחול לאיזו פינה אבודה, שבה לא יכיר אותו איש ובה יוכל למות כמו חיה גוססת. ״לא הייתה זאת אשמתי,״ מלמל לעצמו חזור ומַלמל, ״למה העמיסו עליי את הציפייה לנס? למה חיפשו אותי, למה העמידו אותי בניסיון?״"
ביקורות ספרים ומאמרים 