המנורה הטמונה, מאת שטפן צוויג

המנורה הטמונה, מאת שטפן צוויג.
תרגום הראל קין.
תשע נשמות, 2021.

טוב, לא תכננתי לכתוב 'ביקורת' על ספר זה, אבל הוא הרשים אותי כל-כך, שכשסיימתי לקרוא במקום לכתוב בפייסבוק 'ספר מצוין', הארכתי מעט יותר, אם כך אביא כאן את הדברים.
כמו כן, היום הקשבתי לספר שוב (והפעם הבנתי יותר), וגם הורדתי גרסה דיגיטלית שלו כדי שאוכל להביא קטעים יפים מתוכו לטעימה (אני מקווה שזה בסדר, ובכל אופן קטע הסיום גם הוא יפה מאוד, אך לא אביא אותו כאן, כדי לא להרוס.
ובכן, להלן אביא את מה שכתבתי בפייסבוק, ולאחר מכן שני קטעים (קצת ארוכים) מהספר.

*

כתבתי –
סיפור יפה מאוד, וגם לא ממש קצר יחסית להוצאה זו (4 שעות שמיעה).
את העלילה לא ממש הבנתי (כאמור, בשמיעה שנייה הבנתי יותר), גם כי קשה לי להבין סיפורים, גם כי לא הייתי מרוכז, ואולי גם בגלל הסיפור עצמו. אבל מפעם לפעם היו קטעים יפים מאוד, של הווי ותיאולוגיה יהודית. ואז הצטערתי שאני מקשיב לספר הזה ולא קורא אותו, כי רציתי לשתף כמה מקטעים אלה.
נראה שזה הספר היהודי ביותר של צוויג, כפי שטוענים בהוצאה, בצדק. ממש מתקבל פה הסיפור היהודי כולו, הרוח היהודית, ההיסטוריה היהודית, והכול דרך סיפורה של המנורה, שריד המקדש, המתפקדת פה גם כעצם ממשי וגם כסמל, לנשמת היהדות.
רבים לא יפנו אל החומרים האלה דרך ספרי עיון, או ספרי דת, אבל בדרך סיפורית הדבר יהיה נוח. ואם כך דבר גדול עשה כאן צוויג, שעיבד את את החומרים האלה לסיפור.
אולי אצטרך לקרוא את זה פעם נוספת, והפעם בכתב.

וכאמור – הקשבתי שוב, וזה ספר מומלץ מאוד.

*

והנה קטעים מתוכו –

"״אבל מה עם אלוהים? מדוע הוא סובל את השוד הזה? למה הוא לא עוזר לנו? אמרת שהוא הצדיק והכל־יכול? למה הוא לצידם של השודדים ולא של הצדיקים?״
כולם נחרדו. כולם עמדו מלכת, וליבם עצר מלפעום בגופם באותו רגע. כמו תרועת חצוצרה צורמת נפלטה שאלתו חסרת הרסן של הילד אל הרִיק של הלילה, כאילו אסר הילד הקטן הזה מלחמה על אלוהים. ובזעם — כי התבייש בצאצאו — נזף אבטליון בנכדו: ״שתוק ואל תכפור בעיקר!״
אבל רבי אליעזר הגיב בתקיפות לדבריו: ״אתה שתוק קודם! מה אתה נוזף בילד החף מפשע? ליבו התמים לא שאל שאלה אחרת מהשאלה שאנחנו שואלים את עצמנו מדי יום ומדי שעה, אתה ואני וכולנו והחכמים וחכמי החכמים של עמנו, פעם ועוד פעם. הילד לא שאל כי אם את השאלה היהודית הישנה: למה אלוהים מקשה כל כך דווקא עלינו מכל העמים, דווקא עלינו, שעבדנו אותו כפי ששום עם אחר לא עָבַדוׂ? למה דווקא אותנו הוא משליך מתחת לסוליות נעליהם של האחרים, שדורכים עלינו, אף שהיינו ראשונים להכיר בו ולהלל אותו במהותו הבלתי נתפסת? למה הוא מחריב את מה שאנחנו בונים, מנפץ את תקוותינו, למה הוא לוקח מאיתנו את מקום מושבנו בכל מקום שבו אנו מתיישבים, למה הוא מסית נגדנו עַם ועוד עַם בשנאה שמתחדשת תמיד? למה הוא מעמידנו במבחן, ורק אותנו תמיד, מבחן קשה כל כך, דווקא אותנו שאסף אליו בראשונה וחשף בפנינו ראשונים את סודו? לא, לא אשקר בפני ילד, כי אם שאלתו היא כפירה בעיקר, אזי גם אני עצמי כופר בעיקר בכל יום בחיי. ראו, אני מודה בפני כולכם: גם אני, חרף כל מאמציי, גם אני מתווכח עם אלוהים בלי סוף, גם אני עדיין שואל, והנני בן שמונים, את שאלתו של הילד הטהור הזה מדי יום ביומו: למה דווקא אותנו הוא משליך עמוק כל כך לסבל ומצוקה? מדוע הוא מסכין עם שלילת זכויותינו ואף מסייע לשודדים במעשיהם? ואף אם אני הולם באגרופי על חזי אלף פעם מרוב בושה, אינני יכול לרסן ולהחניק את הצעקה השואלת הזאת. אם השאלה הזאת לא הייתה מייסרת אותי מדי יום ביומו, כי אז לא הייתי יהודי ואף לא בן אדם, והשאלה תיאלם רק בשעת מותי.״
הזקנים האחרים נמלאו אימה. מעולם לא ראו את הקב ונקי, הצדיק התמידי, בסערת נפש כזאת: מתוך־תוכו, שהיה ברגיל נעול בפני האחרים, עלה ודאי הקטרוג הזה, והוא נראה פתאום זר לכולם בעומדו כך, מיטלטל בכל איבריו מרוב כאב שעלה על גדותיו, מפנה בבושה את מבטו מן הילד, שנשא אליו עיניים בפליאה ותהייה."

"כך עלה לבסוף הזקן המתנודד — הוא הילך לו בדרך כמו שיכור — אל הגבעות הצופות לעיר, ושם בשטח הפתוח, שעון על אורן נותן צל שהיה נטוע — בלי שידע זאת — מעל קבר, עצר בלב הולם והתנשף. ליל הסתיו הדרומי נצנץ בצלילות, הים הבהיק לפניו, דג ענקי בעל קשקשי כסף, וכמו נחש התקמרה הקשת הקרובה של קרן הזהב. מעבר למפרץ נמה לה ביזנטיון תחת הירח הלבן, על כיפותיה ומגדליה הנוצצים, ורק לעיתים רחוקות נראה עוד אור מכיוון הנמל, כי השעה הייתה הרבה אחר חצות, ושום צליל של מלאכת אדם לא נשמע; אבל למעלה בגבעות עוד נשבה הרוח בליטוף שקט מבעד לכרמים, ובכל פעם ניתקו עלים כסופים מן הגפנים שנבצרו ונשרו לאט וחרישית אל האדמה. בקרבת מקום היו מן הסתם גיתות ומחסני פירות, כי כשנָדַמה הרוח, עלה ניחוח עשיר וחמצמץ של ריקבון, ובנחיריים רוטטים נשם הזקן המותש את ריח הרקב הלח: הו, לשוב ולהיות בעצמו אדמה, הו, לשקוע כך כמו העלים הנושרים בסחרור, לחלוף, להיעלם! רק לא לשוב עוד, לא לשוב להימתח ולהתענות, להיגאל סוף־סוף ממשא העצמי! וכשתקפה אותו השתיקה עכשיו במלוא הכוח והוא היה מודע לבדידותו, התמלא כמיהה בלתי מרוסנת לשתיקה נצחית, ואל השקט שסביבו הרים את קולו אל אלוהים, ספק בתוכחה וספק בתפילה: ״אלוהיי, את מותי אני מבקש! לשם מה לי חיי, אם אין בי תועלת לעצמי ואני מעמסה לאחרים ומושא הבוז שלהם? לשם מה תחוס עליי והרי יודע אתה שאינני רוצה עוד! בנים גידלתי, שבעה בנים גברים, כל אחד ואחד מהם תאב חיים, ואני, אביהם, גרפתי רגבי עפר לתוך קברי כולם. נכד אחד הענקת לי, צעיר ובהיר עיניים, תמים עדיין מתשוקה לנשים ומתענוגות הקיום, אבל הכופרים היכוהו נמרצות; הוא לא רצה למות, לא, רק לא למות, ארבעה ימים נאבק בפצעיו נגד המוות, ובכל זאת לקחת אותו, את המבקש לחיות, ואילו אותי, שרועד מרוב תשוקה וכמיהה למות, אותי אתה הודף מעל פניך. אלוהיי, מה עוד תבקש ממני, אני שאינני רוצה עוד בחיים ומסרב להם! עוד כילד קרעו אותי משנתי, והלכתי בזקן, מיהר אחריו עד למפתן הדלת. אבל בנימין סירב לכך בתוקף: ״חזור לרומא, ואם ישאלו על אודותיי, אמור: בנימין מר־נפש כבר איננו, והוא לא היה צדיק אמת. ולוואי שישכחו את שמי ולא יתפללו עליי. אני רוצה להישאר מת אחרי מותי, אבוד לזיכרונם של האנשים. ואתה לך בשלום ואל תדאג לי עוד!״ יהויקים נשאר לעמוד בצייתנות על מפתן הדלת. הוא הביט בו בדאגה כשהתרחק, והשתומם על שהזקן, שנשען במאמץ על מקלו, טופף לו לאורך הסמטה הצרה והזרה בכיוון הדרך העולה אל הגבעות. אבל הוא לא העז לעקוב אחריו, ולכן רק בהה בו, עד שהדמות הכפופה אבדה לחלוטין בצללים. בלילה ההוא, בשנה השמונים ושמונה לחייו, התווכח בנימין, שהיה סבלן ושתקן תמיד, בפעם הראשונה עם אלוהים. בלב נרדף סבב מבולבל בסמטאות הצרות והמפותלות של פרה, בלי לדעת בעצמו לאן פניו: מרוב בושה בוערת על שפיתה את עמו לטפח תקוות מוגזמות, ביקש רק להימלט. הוא רצה רק לזחול לאיזו פינה אבודה, שבה לא יכיר אותו איש ובה יוכל למות כמו חיה גוססת. ״לא הייתה זאת אשמתי,״ מלמל לעצמו חזור ומַלמל, ״למה העמיסו עליי את הציפייה לנס? למה חיפשו אותי, למה העמידו אותי בניסיון?״"

– המנורה הטמונה מאת שטפן צוויג.

4 מחשבות על “המנורה הטמונה, מאת שטפן צוויג

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s