על השירה

על השירה.
אני נדרש לעניין השירה. אין לי דברים סדורים לומר, אבל יש לי מספר מחשבות, שמלוות אותי זמן רב, ואנסה לפרוס אותן כאן.
בנוגע לשירה יש כמה שאלות. קודם כל – מהי שירה? שנית – מדוע היא לא מצליחה היום? נתחיל בזה.
מהי שירה?
בעבר היה ברור מהי שירה. עוד האפוסים והמיתוסים הקדומים נכתבו בלשון שירה. היו מקצבים מיוחדים ולשון מפוארת. דבר זה נשמר גם בשירת ימי הביניים – ואני עושה קפיצות גדולות – שכללה מקצב, חרוז ולשון סבוכה למדי, שעל פי רוב הייתה שאובה כולה מלשון המקרא ולשון חז"ל. גם שירת ההשכלה – שמבחר נאה מתוכה פורסם לאחרונה בהוצאת דחק – הייתה ספוגה כולה בלשון המסורת העברית. השפה העברית אמנם מעולם לא מתה, כפי שיש הטוענים, אבל היא לא הייתה מפותחת ומודרנית מספיק.
אז בא דור ראשית הציונות, עם ביאליק כמשוררו הגדול. גם ביאליק ספוג כולו במטען המסורת, אבל כאן כבר ניתן לזהות ניצנים של שפה מודרנית. בן יהודה כבר פעל וחידש מילים רבות, ואף ביאליק חידש מילים רבות, למעשה אף רבות מבן יהודה.
בזמן ההוא לאנשי היישוב היה כבוד לשירה. בשלב מסוים, אינני יודע מתי בדיוק, ביאליק הוכתר כ'משורר הלאומי'. כל מפעל השירה הובן כחלק מתקומת העם היהודי בארצו, וכובד בגין זאת.
גם השירה בדרך כלל הייתה לאומית והירואית, ואנו מכירים את השירים הגדולים של ביאליק שנלמדים עד היום בבית הספר.
ואמנם, בתקופה זו היו גם קולות אחרים. אחד הקולות האלה היא המשוררת רחל בלובשטיין, והיא כתבה שירים אישיים לגמרי. 'רק על עצמי לספר ידעתי', כתבה. נחזור לכך בהמשך.
בדור הבא קם אלתרמן, שהפליא בחרוזיו היפיפיים והמתוחכמים, ואכן היה לו קהל שומעים גדול. כשנפטר צמרת השלטון בארץ באה להלווייתו, כבוד גדול. אצלו עדיין בולט הצד הלאומי, וזה בדיוק מה שכנגדו יצאו המשוררים הבאים.
כי לאחריו באה חבורת לקראת, וארבעת המשוררים – זך, אבידן, עמיחי ורביקוביץ. הם נתנו גט כריתות לסגנון הלאומי, ופנו לסגנון אישי.
זך היה ראש המדברים בעניין הזה, וכתב את מאמרו הידוע נגד אלתרמן – נגד הפן הלאומי בשירתו, וגם נגד החריזה המתקתקה, שמכשפת את האוזן. הסגנון החדש היה בדיוק הפוך לזה – אישי, ונעדר חריזה, גם אם – כפי שהדגיש זך – לא נעדר מוזיקליות.
ועוד דור עבר, והפעם בלטו שלישייה – ויזילטיר, הורביץ ו-וולך. מביניהם בוולך הכי התעמקתי, וכאן הפנייה לאישי עוד החריפה, ומבני המשפטים בשיר איבדו צורה עוד יותר. אבל וולך עדיין הייתה שם דבר, והיו לה מעריצים רבים, וכך עד היום.
אך מה בא אחר-כך? קשה לומר. עוד צריך לציין את חזי לסקלי, אבל באופן כללי קשה לציין משורר אחד מובחן, או דור מובחן.
כמובן, אינני רוצה להכליל. קמו משוררים רבים, ואף משוררים טובים. אבל מה קרה עם הסגנון באופן כללי?
כאן אני מגיע לעיקר טיעוני –

נראה שמאז דור משוררי חבורת לקראת התקבע בשירה הישראלית סגנונם, שהוא אישי ולא לאומי, וכן נעדר חריזה. אלא שבעוד השירה שלהם הייתה פורצת דרך, מה שקיים היום היא פשוט אפיגוניות.

במילים פשוטות יותר – מה שמפריע לי ברוב השירים שאני קורא היום הוא ההתמקדות באישי, שיוצרת אצלי חוסר עניין. לכל אחד יש חוויות אישיות, למה זה צריך לעניין אותי?
בנוסף לזאת, הדבקות בשירה לא מחורזת, ולרוב גם בלא מוזיקליות, מפחיתה עוד מהעניין. למה צריך לעניין אותי קטע, רק כי הוא כתוב בשורות שבורות ועם ניקוד?
וכן צריך לומר, שמייסדי סגנון זה עצמם פעלו אחרת. עמיחי, למשל, פנה עורף לדת, אבל עדיין נשאר בדיאלוג עימה. 'אלוהים מרחם על ילדי הגן', 'אלמלא האל מלא רחמים' – אלו מילותיו, וכן בשירים רבים אחרים.
היום אין כל דיאלוג. לא עם הדת, לא עם הלאומיות, ולא עם כל סיפור-על גדול מכונן.
וכאן אני מגיע לטענתי השנייה –

האדם אינו נמצא לבדו בעולם, אלא הוא חלק מסיפור שגדול ממנו, ולכן יכול לקבל ולתת משמעות רק בתוך אותו סיפור שגדול ממנו. באיזה סיפור גדול בדיוק הוא משתלב – זה נתון לבחירתו. אבל ללא הסיפור הגדול ממנו, אין משמעות לדבריו, ולכן גם הם אינם מעניינים.

כהערת אגב אומר, כי זה בדיוק המאפיין של הפוסטמודרניזם שמצא ליוטר – ההשתחררות מהנרטיבים הגדולים ומהאידיאולוגיות הגדולות, שבמאה העשרים הוכחו כהרסניות.
אז נכון, היו אידיאולוגיות רצחניות, אבל זה לא פוסל את רעיון האידיאולוגיה או נרטיב-העל מעיקרו. ולמעשה, כלל לא נכון לעשות זאת. כאמור, אדם לא יכול לחיות ללא סיפור הגדול ממנו.
וכן כאן צריך להזכיר את הלא מודע הקולקטיבי של יונג, שגדול מהלא מודע הפרטי, אלא קשור לאופן התפתחות העולם. הפנייה לפרטי בלבד כמו כורתת את הענף הזה.

מצד שני, גם השתעבדות לסיפור הגדול, כפי שהייתה בעבר, גם היא לא טובה. למשל – באופן כללי ואולי מכליל – שירה דתית מסוימת, כמו זו המתפרסמת בכתב העת 'משיב הרוח', היא אמנם מחוברת למקורות, אבל אין בה עניין ממשי. גם היא אפיגונית, מכיוון אחר.

מה שנחוץ הוא, אפוא, שילוב! שילוב בין חיבור לסיפור הגדול מחוויותיי האישיות, ובין הצד האישי שלי, התוספת הקונקרטית, המתאימה לכאן ועכשיו. שירים כאלו עשויים לעניין אותי, ואני מניח שגם רבים אחרים.

ומה באשר לסגנון?
זו שאלה פתוחה. איני חושב שאפשר לקבוע פה מסמרות – לא לגבי סגנון 'תקני' כזה או אחר, וגם לא לדרישה לקבוע סגנון חדש – שגם היא דרישת עבר, שבאה מתוך עמדה מודרניסטית מסוימת, עם שורשים רומנטיים.
המשורר יכול לקבוע את סגנון שירו בעצמו. אבל כן רצוי שיהיה בו משהו המבדיל אותו מקטע פרוזה רגיל, ולא רק הקיטוע והניקוד.

ומה בנוגע לרחל, שהבטחתי לחזור אליה?

ובכן, נראה שהיום כמעט שלא קוראים את שירי ביאליק להנאה, אבל שירי רחל פופולריים ואהובים מאוד. מה יש בהם? להערכתי יש בהם בדיוק את זה – את השילוב בין הסיפור הגדול, הציונות במקרה הזה (הו, כנרת שלי!), ובין ההסתכלות האישית והפרטית.

לא מקרה הוא, לדעתי, שרחל היא משוררת-אישה ואילו ביאליק וטשרניחוסקי 'המשוררים הגדולים' הן גברים. נראה שהדבר מתאים לתקופה ההיא שבה נכתבו הדברים, ומעמד האישה באותו הזמן, אך ניתן ללמוד ממנו גם לימינו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s