שני ספרים על פרשות השבוע

שיג ושיח – קריאות חדשות בפרשת השבוע ויקרא-דברים, מאת הרב יונתן זקס.
פנים אל פנים, מאת פרופ' מישל רבל.

לאחרונה קראתי את שני הספרים האלה ברצף, לא בהתאם לפרשת השבוע הנקראת כל שבוע, ושניהם מצוינים.
על הרב זקס אין צורך להכביר מילים – איש אשכולות רחב אופקים ובעל תבונה מעמיקה. בקי גם במרחבי הספרות היהודית וגם בזו הכללית, והוא משלב ביניהן בצורה מופתית. באמת, לא ניתן לקבל יותר מזה בז'אנר זה, מבחינתי.

והספר של פרופ' רבל הוא ספר חדש מידיעות, שהחלטתי לקרוא גם, למרות שיש כל-כך הרבה ספרים על פרשות השבוע. והנה, גם הוא עמוק ומאיר עיניים, ומביא ספרות יהודית ענפה. כמו כן, הוא מתמקד מאוד בזווית הקבלית, ומביא דרכה תובנות יפות.

שני הכותבים ושני הספרים גם בעלי תפיסת עולם הומניסטית מאוד ואוהבת אדם באשר הוא. אלה הפנים היפות של היהדות. ובאמת – גם בלי קשר למה שצוין קודם – כשקוראים בספרים אלה יוצאים נפעמים מהעושר והעומק של התורה. 'כי היא חוכמתכם ובינתכם לעיניי העמים', 'אשרי העם שככה לו'!

ואולם, נקודת ביקורת אחת הדהדה אצלי, והיא לא על מה שיש בספרים אלו, אלא על מה שאין בהם, וזאת – א. ההלכה, שהיא נוקשה ומאובנת בהרבה מקרים, וב. העובדה שליהדות יכולים להיות פנים גם פחות מאירים.

האם אפשר לקחת חלק אחד בלי לקחת הכול? האם יתכן דבר כזה? אשאיר שאלה זו פתוחה.

דיון על אגואיזם אצל שפינוזה


אתמול ראיתי סרטון של 20 דקות, שבו מדבר פרופ' אגסי על שפינוזה –
https://youtu.be/6v5qHU5ENNc

וציינתי מספר נקודות בפייסבוק כך –
סרטון יפה מאוד של 20 דקות, בהן פרופ' אגסי מדבר על שפינוזה. כמה נקודות –
אמר – 'מי שפועל בצורה אנוכית, אבל מושכלת, לא יכול לטעות' (דקה 7). האמנם?
בסרטון אחר אמר שאין לו ממשיכים, אבל כאן מזכיר את איינשטיין, שהאמין, כידוע 'באלוהים של שפינוזה'. ואגסי אומר –
'הוא לא תמך באף דת ממוסדת, לכן החרם נגדו היה מוצדק' (דקה 11.50).
באופי, היה שלם עם עצמו, בניגוד, למשל, לוואן גוך.
אמר – 'אדם חושב בכלוב הוא יותר חופשי מאדם לא חושב ברחוב' (דקה 14.40).
ושכל כעס הוא כעס עצמי.
עוד ממשיך שלו הוא ראסל, בעיקר ברעיון החיים הטובים. גם היינה אמר שהוא 'מאמין באלוהים של שפינוזה', בספר על הדת שכתב.
חוקרו החשוב – הארי וולפסון.
תורת העצם, אומר אגסי, היא ההגות הפילוסופית החשובה ביותר, ואצל שפינוזה יש עצם אחד.
לבסוף, הוא תואר כ-'אוויר פסגות'.

*

התפיסה הקשה לי כאן הייתה תפיסת האגואיזם, ועל כך באמת התפתח דיון.
עופר אמר –
חשבתי שדווקא עיקרי המוסר אצלו עולים בקנה אחד עם הידיעה המושכלת. כלומר, אולי כמו אפלטון, אדם חכם לא יכול להיות גם אנוכי בטבעו… אבל אם אגסי אמר, אני סומך יותר על דבריו מאשר על זכרוני.

ואני השבתי –
זו באמת הנקודה הקשה לי ביותר אצלו, ואם תוכל למצוא מקור אחר, אשמח.
כללית, שאלת האלטרואיזם, אם הוא בכלל קיים, היא שאלה גדולה. אבל בעיית האגואיזם, שבוודאי קיים, היא גדולה לא פחות.

וכן אמר גם רועי –
אצל שפינוזה, להבנתי, האלטרואיזם זהה לאנוכיות כשהיא על דרך השכל, כי אדם שרוצה בטובת עצמו ידאג שגם לזולתו יהיה טוב והם יתמכו זה בזה וישלימו זה את צרכיו של זה.

ומאוחר יותר, לבקשתי, צירף את הסימוכין לדבריו –
מבחר ציטוטים מאתיקה, חלק ד':
משפט 35: במידה שבני אדם חיים בהדרכת התבונה, הם תמיד בהכרח מתאימים בטבעם.
משפט נסמך 1: אין בטבע שום דבר יחיד המועיל לאדם יותר מאדם החי בהדרכת התבונה.
משפט נסמך 2: כאשר כל אדם מבקש באופן מירבי את המועיל לעצמו, בני האדם מועילים זה לזה באופן מירבי.
משפט 37: הטוב שכל אדם ההולך בעקבות המעלה הטובה מבקש בשביל עצמו, אליו הוא משתוקק גם בשביל שאר בני האדם; ותשוקה זו גדולה יותר ככל שרבה יותר הידיעה שיש לו על אלוהים.

ולכך הגבתי אני –
יפה מאוד. מה אני למד מכאן? קודם כל עמדת הבסיס היא אגואיזם, כפי שאמר פרופ' אגסי, וכפי שנאמר בפירוש במשפט נסמך 2. אבל מתוך האגואיזם הבסיסי הזה הוא מתפתח לעמדה אלטרואיסטית, הדואגת לכלל, כפי שאמר במשפט הבא. ואת השלב הזה, המפותח יותר, הוא מייחס לדעת אלוהים.
וניתן לעשות אדפטציה של זה לשיטה הכלכלית, שכן השלב הראשון הוא בדיוק ההיגיון של הקפיטליזם. למעשה, משפט נסמך 2 הוא בדיוק התובנה הגדולה של אדם סמית, עליה הוא בונה את כל השיטה שלו. אבל מה עם השלב השני? כאן נראה שנכנס יותר ההיגיון הסוציאליסטי, למרות שעוד צריך לפענח באיזו צורה בדיוק.
מכאן הצעת מחקר – מהי השיטה הכלכלית הנלמדת מהפילוסופיה של שפינוזה? אשמח לקרוא מאמר כזה.
תודה!

עד כאן הדיון.
דעתכם?

עוד על תבונה-רגש-תשוקה

עוד על הקביעה של אריסטו שהאדם הוא 'חי מדבר', וכי זה מותר האדם שבו.
בבלוג התנ"ך כתבתי ערעור על השקפה זו מבחינת מעלת השתיקה, שמצוינת בתנ"ך ובגמרא רבות. אבל שתיקה היא צד שני של הדיבור ועדיין לא מבטלת את מעלתו.
מה כן?
כפי שכתבתי בפוסט בבלוג המאמרים לפני כמה ימים, קו ההתפתחות ההיסטורי נע מתנועת ההשכלה, שהדגישה את התבונה, לתנועה הרומנטית, שהדגישה את הרגש, ולמודרניזם, שמשורריו הראשונים הדגישו את התשוקה.
ואלו הם אכן רבדים נוספים שקיימים באדם – הרגש והתשוקה, או – היצר, או – הדחפים המיניים.
וכפי שכתבתי שם, מי שהתייחס לכך ראשון בצורה תיאורטית היה פרויד. הוא ניסה להכניס את הרגשות והתשוקות שוב למתכונת תבונית.
אלא שאני בספק אם ניתן לעשות זאת, ובכל אופן – אין זה מועיל. כי אז שוב אתה נהפך לאדם מחושב מדי, נשלט.

אבל צריך להודות שאריסטו ידע היטב שקיימים עוד רבדים באדם, וכך הוא מציין רמות שונות אצלו, וכן הרמב"ם שחילקו לחמישה חלקים, הכוללים גם את הרגש, ועימו הדמיון.
ובאמת, התנועה הרומנטית וכן המשוררים המודרניסטיים הרבו להשתמש בצד הרגש, ועימו הדמיון.
ועוד נקודה חשובה אצלם – הם הרבו להשתמש בשירה, ובאמנויות בכלל. שירה אף היא צורה של יכולת דיבור, אלא שהיא צורה אחרת. האם היא נעלה יותר או נחותה יותר מהדיבור הרציונלי?
לפי אריסטו, כנראה היא תיחשב נחותה יותר, כי כאמור היא מתבססת על הרגש והדמיון. אבל למעשה כל השירים האמורים הם עזי מבע ביותר, ולא ניתן לבטלם בכזו קלות. גם השירה עצמה הרי נבדלת ומובחנת מהדיבור הפילוסופי או הפרוזאי, ולרוב נחשבת דווקא נעלה יותר.
וגם אצל היוונים תחום השירה זכה לכבוד רב. הרי כתבי הומרוס היו להם כתנ"ך העברי, והם כתבי שירה. וגם המשוררים המאוחרים יותר נחשבו כמי שרוח אלוהים בהם.
וגם אצלנו, הנביאים כתבו בצורה פיוטית מאוד, והם האישים הנחשבים ביותר בדת.
כאן אקטע את הדיון, אך רק אומר שלו צריך להוסיף גם דיון בהמשך ההתפתחות – בהגות הפוסטמודרנית, שגם היא פועלת נגד פרויקט התבונה של הנאורות. ולבסוף, צריך לדון גם בהפצעת ה'מדעיזם' בימינו. אך כל זאת להבא, אולי.

ממשלת בנט, סיכום ביניים

מנסה לעשות סיכום ביניים של השוואה בין הממשלה הזו, של בנט, ובין הממשלה הקודמת, של נתניהו.
זו אמנם ממשלה חדשה, רק כחצי שנה, אבל זה עדיין פרק זמן שניתן לבחינה, ובוודאי עברו 'מאה ימים של חסד'.
ובכן, ממשלת נתניהו, בעיניי, הייתה גרועה למדי. היא לא קידמה הסדר עם הפלסטינים, ויוקר המחייה עלה בה מאוד, במיוחד מחירי הדיור. מלבד זאת, התנגשותו התמידית עם מערכת המשפט ועם התקשורת הייתה לא נוחה ואף מאיימת.
ומה קורה עם הממשלה החדשה?
מהבחינה האחרונה היא בסדר גמור – אין כלל התקפות על המערכת המשפטית ועל התקשורת, יש שיתוף פעולה מלא, ויש שיגידו – הדוק מדי. כלומר – שהתקשורת רק מלטפת את הממשלה הזו. יכול להיות.
אך מה קורה בשתי הגזרות האחרות?
הסכם עם הפלסטינים עדיין לא נראה באופק. אמנם גנץ נפגש עם אבו-מאזן – ועורר בכך תרעומת מגוחכת, כאילו החזיר את ירושלים – אבל זה מעט מאוד. מפלגות השלום הישראליות, מרצ והעבודה, אפילו לא מראות מחשבה בכיוון. תמר זנדברג עסוקה ב'משבר האקלים', ומירב מיכאלי עסוקה בתחבורה, שגם היא הפכה למשברית כאן. אולי אין להאשים אותן, כי אלה חוקי הקואליציה המורכבת ממפלגות ימין ושמאל, אבל בכל מקרה העובדה היא שנושא זה לא מקודם. ואמנם בנט, כנראה, מיישם את שיטת 'צמצום הסכסוך' מבית מדרשו של מיכה גודמן, אבל אלו הם שינויים מזעריים וקוסמטיים, אף כי כמובן הם עדיפים משום דבר, ויש לברך גם עליהם.
ומה עם הצד הכלכלי? נראה שהמצב מחריף – מחירי הדירות עלו בכ-10% בשנה האחרונה, לאחר בלימה מסוימת בשנים הקודמות, אולי הודות לתוכנית 'מחיר למשתכן' של כחלון. אני לא מכיר שום תוכנית בעניין הזה, לא רצינית על כל פנים.
וגם בשאר המשק יש עליית מחירים. בשבוע שעבר חברת אוסם הענקית הודיעה על עליית מחירים נרחבת, ובעקבותיה כנראה ילכו חברות אחרות. לכך נוסיף את גזרות הממשלה בנוגע לכלים חד-פעמיים, מיצים ממותקים, כניסה לתל-אביב ועוד. נוכל אם כך לקבוע שהמצב הכלכלי הורע.
ולבסוף – הטיפול בקורונה. כאן המצב חמור מאוד.
מדיניות נתניהו בנושא הזה הייתה גם היא בעייתית – סגרים, הגבלות, גרעון ענק – שלכל אלה לא בטוח שהייתה הצדקה.
ממשלת בנט, מבחינה מסוימת, מתנהלת בדרך מיטיבה יותר, בכך שהיא שומרת על המשק פתוח, ונמנעת מסגרים ומהגבלות קשות מדי. אבל מצד שני, היא מנהיגה את מדיניות 'התו הירוק', שיוצר אפליה ברורה ובוטה בין אזרחים, מחוסנים ולא מחוסנים, אפליה שאין לה כל הצדקה אפידמיולוגית! דבר הוא פעולה לא דמוקרטית ודיקטטורית. אם נתניהו היה עושה דבר כזה, המחאה הייתה עצומה.
ואין זה דבר קל. מאנשים נמנעות זכויות בסיסיות שלהם, ויש שאיבדו את עבודתם. רבים עוד יותר התחסנו לא מתוך החלטה ושיקול דעת שלהם, אלא מתוך כניעה לאיום, וכדי לקבל את 'התו הירוק' המיוחל. דבר זה עצמו, מבחינתי, מייתר את כל הדיון ופוסל ממשלה זו מעיקרה.
אך בכל זאת אמשיך ואסכם –
התוצאות שהתקבלו לא מחמיאות כלל –
אמנם מבחינת היחס למערכת המשפט ולתקשורת חלה הטבה מוחלטת, אבל בנושא הפלסטיני אין התקדמות כלל, או רק שינוי מינורי, ומבחינה כלכלית חלה הרעה ניכרת. ולבסוף, בנושא הטיפול הקורונה, מתקבלות החלטות שדגל שחור מתנוסס עליהן.
ואחרון אחרון – מבחינת האווירה הציבורית המצב לא השתפר. ביביסטים ואנטי-ביביסטים, כפי שהם נקראים, ממשיכים להתקוטט, ולהם נוספו עתה המחוסנים והלא-מחוסנים, עוד שני מחנות, שאף הם מתקוטטים, בחמת זעם. השנאה לא נעלמה, אלא אף גברה.
הציון, אם כך – נכשל.