שיג ושיח – קריאות חדשות בפרשת השבוע ויקרא-דברים, מאת הרב יונתן זקס.
פנים אל פנים, מאת פרופ' מישל רבל.
לאחרונה קראתי את שני הספרים האלה ברצף, לא בהתאם לפרשת השבוע הנקראת כל שבוע, ושניהם מצוינים.
על הרב זקס אין צורך להכביר מילים – איש אשכולות רחב אופקים ובעל תבונה מעמיקה. בקי גם במרחבי הספרות היהודית וגם בזו הכללית, והוא משלב ביניהן בצורה מופתית. באמת, לא ניתן לקבל יותר מזה בז'אנר זה, מבחינתי.
והספר של פרופ' רבל הוא ספר חדש מידיעות, שהחלטתי לקרוא גם, למרות שיש כל-כך הרבה ספרים על פרשות השבוע. והנה, גם הוא עמוק ומאיר עיניים, ומביא ספרות יהודית ענפה. כמו כן, הוא מתמקד מאוד בזווית הקבלית, ומביא דרכה תובנות יפות.
שני הכותבים ושני הספרים גם בעלי תפיסת עולם הומניסטית מאוד ואוהבת אדם באשר הוא. אלה הפנים היפות של היהדות. ובאמת – גם בלי קשר למה שצוין קודם – כשקוראים בספרים אלה יוצאים נפעמים מהעושר והעומק של התורה. 'כי היא חוכמתכם ובינתכם לעיניי העמים', 'אשרי העם שככה לו'!
ואולם, נקודת ביקורת אחת הדהדה אצלי, והיא לא על מה שיש בספרים אלו, אלא על מה שאין בהם, וזאת – א. ההלכה, שהיא נוקשה ומאובנת בהרבה מקרים, וב. העובדה שליהדות יכולים להיות פנים גם פחות מאירים.
האם אפשר לקחת חלק אחד בלי לקחת הכול? האם יתכן דבר כזה? אשאיר שאלה זו פתוחה.
ביקורות ספרים ומאמרים 