זמן הקוסמים – מאת וולפרם איילנברגר


זמן הקוסמים – העשור הגדול של הפילוסופיה 1919-1929, מאת וולפרם איילנברגר.
תרגום אביעד שטיר.
ידיעות ועליית גג, 2022, 392 עמ'.

-גרסת ניסיון, לא לשתף!-

אחרי שהתייחסתי לספר 'אדם בצלם אלוהים' של תומר פרסיקו, שאמנם מתייחס למושג התנ"כי 'צלם אלוהים', אבל גם מראה את גלגוליו בהיסטוריה, שהחשוב שבהם התרחש בעת החדשה, בתקופת הנאורות, שבה נעשה שימוש במושג זה כדי לבסס חירויות אזרחיות, שהרי 'כל אדם נברא בצלם', ולכן כולם שווים בפני חוק המדינה – וכאן המרכז היה התבונה; ולאחר שהתייחסתי גם לאסופת השירה 'המקוללים', בעריכת דורי מנור וסיוון בסקין, שהביאה משיריהם של חלוצי המודרניזם בצרפת – בודלר, רמבו, מלארמה ועוד – וכאן המרכז הוא התשוקה – שמחתי לקרוא בספר זה, 'זמן הקוסמים', הסוקר את חייהם ומשנתם של ארבעה פילוסופים חשובים מתחילת המאה העשרים – לודוויג ויטגנשטיין, מרטין היידגר, ולטר בנימין וארנסט קסירר – ונראה שהפעם מה שעומד במוקד הוא השפה, הלשון. זהו, כפי שנהוג לומר, 'המפנה הלשוני' המאפיין את התקופה, ויש לו צדדים שונים.
להלן אנסה להציג מעט מתוכן ההגות בנושא, דרך ציטוטים קצרים שאספתי במהלך הקריאה, אף כי יש לקחת בחשבון כי כאן רק אגע בקצה המזלג בנושאים אלו, וכמובן שההגות עליהם מפותחת הרבה יותר. אציין גם שאין אני בר-סמכא בתחום, ועל כן יתכן שהצגתי את הנושא לא תהיה מדויקת או מספיקה.
כמו כן, הספר גם מתייחס בהרחבה לצד הביוגרפי של ההוגים האלה – שלושה יהודים ואחד (היידגר) גרמני שהתחבר לנאצים – צד שכמעט לא אתייחס אליו כאן.
ואולם אציין כי השילוב הזה, של תיאור ההגות בצד החיים, של ארבעה הוגים חשובים שפעלו בזמן אחד ועסקו בנושאים דומים בצורות שונות, הוא מלבב ופוקח עיניים במיוחד. מאוד נהניתי מקריאתו של ספר זה, ואני ממליץ עליו בחום לכל.

*

ובכן, נתחיל מוויטגנשטיין, שבסוף ספרו 'מאמר לוגי פילוסופי' אומר את משפטו הידוע 'מה שאי אפשר לדבר עליו, אודותיו יש לשתוק', אבל כמה משפטים קודם הוא מפרט יותר –

"6.53. השיטה הנכונה בפילוסופיה תהיה, אכן, זו: לא לומר אלא את מה שניתן להיאמר, כלומר, משפטים ממדעי הטבע, כלומר, משהו שאין לו כל שייכות לפילוסופיה, ואז, כשמישהו אחר ירצה לומר משהו מטאפיזי, להוכיח לו שהוא לא נתן משמעות לסימנים מסוימים במשפטים שלו…"

ועל כך מוסבר בספר –
"ויטגנשטיין הוכיח, תוך שימוש באותם יסודות מתודיים של תפיסת העולם המדעית הצרופה הזאת – הניתוח הלוגי – שבפועל, בדיוק ההפך הוא הנכון. כל מה שמקנה משמעות, במלוא המובן של המילה, לחיים ולעולם שאנחנו חיים בו, נמצא מחוץ לגבולותיו של הניתן להיאמר במישרין".

ועל המיסטי כתב ויטגנשטיין כך –

"6.522. הלא־ייאמֵר בלי ספק ישנו. הוא מראה את עצמו; הוא־הוא המיסטי.  
6.44. מה שמיסטי זה לא איך העולם, אלא זה שהוא ישנוֹ."

כמו כן, נעשה ניסיון לתת הסבר פסיכולוגיסטי לגישתו –
"הדיבורים המטאפוריים על "קיר", "חלון", או אפילו "חומה", שחוצצים בין חווייתו האישית של האדם לבין עולמם של האחרים, טיפוסיים מאוד לאופן שבו מתארים את עצמם אנשים הסובלים מהתקפי דיכאון."

*

ואילו אצל היידגר המושג המרכזי הוא ה"דאזַיין" (Dasein), ההוויה, או 'היות שם' –

וביתר פירוט –
"לדעתו של היידגר, לא אנחנו מציגים לעצמנו שאלות – השאלות האמיתיות מציגות לעצמן אותנו!
אבל באיזה מין חוויות מדובר? לדעתו של היידגר, שוב, מדובר בחוויות של הֶעְדר־יסוד קיומי, מרכזי ואינטנסיבי, או אפילו של תהוֹמיוּת. ובמיוחד חוויות של כמעט־מוות. ובמיוחד חוויות של חרדה. חוויות של "קריאה מצד המצפּון" (Gewissensruf)."

"אומנם, מי שמתפלסף בצורה כזו, בהכרח מטיח את עצמו – והיידגר יהיה הראשון להודות בכך – "נגד גבולות השפה". ובכל זאת, דווקא ורק בהתנפלות הזאת מפיק הדאזַיין באופן אותנטי את מה שמכונה על־פי־רוב "משמעות": כלומר, כחוויה של חיים מלאים, מוכרעים, מייסדי־עצמם באופן חופשי."

אם כך, גם ויטגנשטיין וגם היידגר נתקלו במחסום השפה, אך היחס שלהם אליו שונה, כפי שמוסבר –

"שכן דווקא במקום שבו אחד מהם (היידגר) סבר כי מצויה בפועל השאלה הפותחת, ועוד יותר מכך – פריצת הדרך אל ידיעה אמיתית ולא מסולפת של ההוויה, האחר (ויטגנשטיין) ראה רק הבלים צפויים־מראש ובעיות סרק שהן ילודות השפה."

*

ועתה לוולטר בנימין שאף הוא נדרש לסוגיה, ופונה אליה בצורה אחרת, על ידי רעיון של 'שפה טהורה' כלשהי –

"בנימין פותר את הסוגיה הזאת באופן תיאולוגי־היסטורי על־ידי כך שהוא טוען כי "הלשון בטהרתה", כפי שהוא מכנה אותה, "או "הלשון האמיתית", היא שפתו של אלוהים".

ובהמשך יכתוב בגישה זו גם על ענייני תרגום נכון ועוד.

ועוד מושג מרכזי אצל בנימין היא התוגה, הנוצרת בגלל מצב עניינים זה –
"לתופעה דמוית הדיכאון הזאת של אובדן משמעות או אובדן שפה ("שום דבר לא מדבר אלי יותר") קורא בנימין בשם הקולע Trauer, כלומר תוגה, או אֵבל"

והמוצא שלו, מבחינת הביטוי הלשוני, היא האלגוריה –
"לאחר הנפילה אל המודרנה, כבר אין אופן ישיר לבטא במילים את האמת. השפה עצמה מרוקנת וכבולה יותר מדי לשם כך. אבל בהחלט ייתכן שבתוך ההקשר הזה של ההילכדוּת יש דרך להביא את רמת התפיסה הקמאית הזאת לידיעתנו ולשדה ראייתנו: האלגוריה."


" כך בנימין השתמש באלגוריה ובקריאה האלגורית כאמצעי ראשון במעלה לביקורת מוּכוונת־אמת על מצב תקופתו המודרנית. את האמת, בעיניו, אי־אפשר לומר במילים בשפה ובמצב התרבות שבהם הוא תקוע בלי אפשרות להיחלץ, אבל אפשר להראות אותה ולהצביע עליה."

וראוי גם לציין שבנימין עסק במגוון נושאים רחב מאוד. החלק הזה על הלשון הוא רק מקטע אחד מהגותו.

*

ורעיון השפה הטהורה מופיע גם אצל קסירר –
"קסירר קורא לצורה הזאת, העומדת בבסיסן של כל השפות, "צורת השפה הטהורה". ההנחה הזאת עתידה, כמובן, למשול בכיפה בעולם הבלשנות במשך עשרות שנים, החל מסוף שנות ה־1950 ואילך, בדמות תיאוריית הדקדוק הגנרטיבי של נועם חומסקי, הכוללת את ההשערה המובילה בדבר ההבדל בין מיבנה העומק ומיבנה השטח של השפות".

אבל במחשבה שנייה הוא חזר בו מרעיון זה –
"הנחת היסוד הבסיסית הזאת התחילה להיראות מפוקפקת בעיניו. הוא נאלץ להודות בפני עצמו שאולי מיבנה־היסוד המאחד הזה שבבסיס כל השפות, אותה "צורת שפה טהורה", אינה קיימת כלל – יש פשוט רק מיבני עומק מרובים שונים, שלא תואמים כלל זה את זה. ואם כך, יכול להיות שצורת השפה הטהורה האחת לא באמת קיימת"

ורעיון נוסף אצל קסירר שכדאי להזכיר הם דבריו נגד מושג אופי העם –
"קסירר האמין כי המטען הפילוסופי שנושא עימו המושג "אופי" – במיוחד כשהוא לובש את צורת "אופי־העם" – משַׂחק לידי הרטוריקה של השוביניזם הלאומני, כמו גם של פולחן "האותנטיות" ו"גרעין הישות האמיתי", פולחן שהוא בסופו של דבר מנוגד לחירות. "

"לדעתו של קסירר, אנשים המדברים על "האופי האמיתי של האדם" או על "גרעין הישות של עַם" כעל משהו שמכתיב, מעומק העולם הפנימי, את כלל הפעולות – או אף מתגלה בסיטואציות גבוליות כמושיע וכבעל ערך נצחי – חושפים את עצמם קודם כל כבלתי־נאורים באופן קיצוני".

*

זהו, אלה עיקרי הדברים כפי שאני ראיתי אותם, אף שכמובן הוגים אלה אמרו עוד דברים רבים וחשובים, כפי שמובא בספר, וכן דברים אלה מורחבים בספר הרבה יותר – וגם הוא רק טעימה, בעצם, מהגות ענפה זו.
ולהגות זו יש המשכים – ההתרכזות בשפה ובטקסט המשיכה במידה רבה בהגות הפוסטמודרנית: הגישה הקיומית של היידגר המשיכה עם האקזיסטנציאליזם של סארטר, קאמי וחבריהם בשנות החמישים; והניסיון למצוא 'שפה טהורה' קשור, כפי שראינו, לרעיון הדקדוק הגנרטיבית של חומסקי, ואלה רק עיקרי הדברים.

ואוסיף הרהור משלי על הדברים –
ראינו שויטגנשטיין והיידגר הציגו גישות שונות למה שאי אפשר להגיד. ויטגנשטיין אמר שדבר זה בהחלט קיים, הוא המיסטי, אך לא ניתן לומר עליו דבר, ולכן לא צריך לנסות. ואילו היידגר אמר שצריך לחיות בתוך המציאות כולה, כולל ממד זה.
אז ראשית, אני חושב שבאמת ממד זה קיים, אלא שאפשר לבטא אותו, וזאת בעיקר בשירה, ובאמנות בכלל. כאן גם השימוש בשפה הוא שונה.
אך שנית – האמונה מתייחסת בדיוק לממד זה, שאין לבטאו, והוא המכונה 'אלוהי', ונראה שהיא הולכת בדרכו של היידגר, של לחיות את הדברים, מתוך אותנטיות, אך לא רק תוך השתעבדות לרציונל המילולי, אלא גם לקיחה בחשבון של מה שאינו נכנס למילים. וגם לה יש פרקטיקות שונות לתקשור עימו, ובראשן – התפילה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s