רשימות על אומנות החיים, מאת חיים שפירא

רשימות על אומנות החיים, מאת חיים שפירא.
כנרת-זמורה-דביר, 2022, 304 עמ'.

-גרסת טרום-פרסום, נא לא לשתף

ספר חדש לחיים שפירא, ואם אינני טועה הוא העשירי במספר. את כל ספריו עד כה קראתי, ומכולם נהניתי.
שפירא עוסק בספר זה, כמו גם בספריו הקודמים, בדברים ברומו של עולם, במחשבות קיומיות על חיינו כאן, והוא עושה זאת בקלילות ובחן. זה תמיד מעניין לקרוא.
כך בספר זה הוא עוסק בנושאים הקלסיים – מהו האושר? מהו האומץ? וכן הלאה, אך גם בנושאים פרטניים יותר, למשל על הטלוויזיה ועל שעות הפנאי.
אביא דוגמאות קצרות מדבריו.
תחילה, בנושאים הפרטניים יותר, על שעות הפנאי הוא אומר –
"ובהתאם לכך הוא [ראסל] סבר כי הדרך לאושר ולשגשוג אישי מקורה בראש ובראשונה בהפחתה מאורגנת של שעות העבודה ובהגדלת שעות הפנאי. ואז, לפי האציל הבריטי החכם הזה, מגיע האתגר הכי קשה — להפוך את הפנאי לאיכותי".
ועל הטלוויזיה –
"ניל פוסטמן (Neil Postman), סופר וחוקר תקשורת המונים, כתב בספרו בידור עד מוות (ספריית הפועלים, 2000) כי הטלוויזיה של ימינו ממלאת את מקומה של "סומא" של האקסלי [בספרו 'עולם חדש מופלא']. לדעתו — ולדעתי — הטלוויזיה הפכה את עצמה למין "סומא" להמונים, המשתעבדים לה מרצון ורק רוצים עוד ועוד בידור. החזון הקודר של האקסלי ממש קורם עור וגידים".

ועתה לנושאים הגדולים, וכאן הדברים הופכים למסובכים יותר. ניקח לדוגמה את האושר.
שפירא אומר דבר מעניין וחשוב על האושר, או יותר נכון על מהו לא האושר –
"ידידי הטוב והחכם פרופסור יורם יובל אומר כי "יש דבר אחד ורק אחד, שעליו מסכימים כל הוגי הדעות הגדולים וכל חכמי הדתות בעולם: הדרך אל האושר לא עוברת דרך התמכרות להנאות. מי שינסה למקסם עד הקצה את ההנאות שלו בחיים, לא יהיה מאושר אף פעם. כשהבנתי שהנאה ואושר הם שני דברים שונים, זה עשה אותי מאושר"".
אלא שבהמשך הוא כותב על אפיקורוס, שדגל בהנאות, אם כי בעיקר בהנאות רוחניות –
"אפיקורוס טוען גם שאי אפשר לחיות חיי עונג ושלווה בלי לנהוג בחוכמה ובכבוד ובצדק, ואי אפשר לנהוג בחוכמה ובכבוד ובצדק בלי לחיות חיים של עונג ושלווה. אני חייב לציין שיש סיכוי גבוה שהתענוגות שאפיקורוס מדבר עליהם שונים מאוד ממה שעולה בדמיונכם. הוא סבר ששיחות עם חברים, לימוד פילוסופיה וטיולים בגן הם תענוגות עילאיים. אני נוטה להסכים עמו".
ועוד בעניין זה, מכיוון מעט שונה, הנה מחלוקת ששפירא עצמו מציין, בין אריסטו והסטואיקנים.
מצד אחד גישת אריסטו –
"אריסטו חושב שלא סביר שאדם יהיה במצב של אודימוניה [אושר] אם חסרים לו דברים כמו ממון שהכרחי לחיים של כבוד, משפחה אוהבת וחברים טובים, בריאות איתנה ואפילו מראה סביר. אריסטו ממש לא מתגורר בשום מגדל שן; הוא אכן אומר שאדם בודד מאוד או מכוער בצורה קיצונית או אומלל ביותר לא יהיה מאושר גם אם ילמד פילוסופיה יומם ולילה".
ומצד שני גישת הסטואיקנים –
"לפי דעתם של הסטואיקנים (ובניגוד לדעת אריסטו) החכם חסין לחלוטין מפני חוסר מזל מכל סוג שהוא, ומעלותיו הטובות הן, כאמור, תנאי הכרחי ומספיק לאושר".
אז היכן האמת? מי צודק?
אבל כאן אולי יש להזכיר את התובנה העמוקה ביותר אצל שפירא, שמובאת בספר זה וגם בספרים הקודמים, וזו התובנה של הפיזיקאי וחתן פרס נובל נילס בוהר –
"אמת טריוויאלית, היפוכה שטויות. אמת עמוקה, היפוכה אמת עמוקה".
כלומר – 'השמש זורחת בבוקר' זו אמת טריוויאלית, שניתן לבדוק אם היא נכונה או לא. העניין הוא שיש אמיתות עמוקות, תפיסות עולם, וכאן גם בשני צדדים מנוגדים יכולה להיות אמת.
וזו, כמדומני, מהות כתיבתו של שפירא – התייחסות לזרמי העומק, שאין בהם תמיד הכרעה לכאן או לכאן.