על ספרי גאולה הודס פלחן – אוסף ביקורות

על ספרי גאולה הודס פלחן – אוסף ביקורות. חגי הופר.

 

לאורך השנים כתבתי מספר ביקורות על ספרי השירה של ידידתי גאולה הודס פלחן, הנה הן אסופות כאן.

אך אקדים להם דברים שכתבתי לזכרה בפייסבוק –

כמה מילים לזכרה של ידידתי גאולה הודס פלחן.

 

את גאולה אני מכיר כמה שנים, בסביבות 10 שנים, וההיכרות היא בעיקר ספרותית. תחילה, אני כתבתי ביקורות ספרים והיא הייתה מגיבה להן, באופן עקבי ורצוף. דבר זה אינו מובן מאליו, כי מה כותב רוצה אם לא מעט התייחסות לדבריו. ועל כך תודתי האינסופית לה. אחר-כך גם התחלתי לכתוב על ספרי השירה שלה, למרות שעיקר כתיבתי היא על ספרי עיון, אבל למעשה גם אני בא במקור מתחום השירה. שיריה של גאולה מסתוריים ויפים, וכתבתי על כשמונה-תשעה ספרים שלה, שאף נמצאים על המדף בספרייתי.

עם הזמן, ההתכתבות שלנו הפכה גם לאישית יותר, הכרתי את ענייניה הפרטיים במידה רבה, והיא הכירה את שלי.

רוב ההיכרות אמנם הייתה וירטואלית, אבל גם היכרות וירטואלית יכולה להיות משמעותית, וההיכרות הזו הייתה מאוד משמעותית עבורי. פנים-אל-פנים פגשתי אותה כמדומני רק פעם אחת, בשבוע הספר אחד, שבו נפגשנו וישבנו שעה בבית קפה ב'תחנה' בירושלים, והיא העניקה לי את הספר האחרון שכתבה.

 

גאולה הייתה אדם מיוחד מאוד, צנוע אבל עמוק. לבקיאותה בספרות לא היה מתחרה. וכמו כן הייתה בקיאה בכל מכמני היהדות – במקרא, פילוסופיה והרבה מיסטיקה, חסידות וקבלה. גם אהבתה לעם ישראל הייתה מוחלטת.

והנה פלא אחד – אני, כידוע, אדם המחזיק בעמדות שמאל, וגאולה החזיקה בעמדות ימין ותמכה בנתניהו. והנה בכל זאת התפתחה בינינו ידידות אמיצה ומתמשכת, ותמיד נהגנו בכבוד זה בזה, למרות פערי הדעות הגדולים. האם אין זה מופת לצורת התקשרות רצויה, שנראה שכבר כמעט אינה קיימת במחוזותינו? ועתה, עם לכתה של גאולה – קיימת עוד פחות!

 

אך יש גם צד משמח בסיפורה – שנים רבות תמונת הפרופיל שלה בפייסבוק הייתה תמונתו של פולארד, שהיא שאפה לשחרורו. והנה, פולארד שוחרר, חזר לארץ ואף נישא. 'יש שכר לפעולתך', כתבתי לה פעם אחת. ולפני מספר שבועות בטיול שבתי שלי ראיתי את פולארד הולך ברחוב, צילמתי – ושלחתי לה. לפחות שאיפה אחת שלה התגשמה, כך נראה.

 

אך מעל הכול גאולה הייתה אשת ספרות, משוררת. אלא ששירתה לא זכתה לחשיפה רבה, כך נראה. אני מקווה שדבר זה ישתנה, ויגלו קצת יותר את מה שכתבה בחייה.

 

לי, על כל פנים, היא תחסר מאוד, כחברה וכאשת-שיח נבונה ועירנית.

(ובאשר לסיפור הרפואי הכרוך כאן – זה אולי ידובר במקום אחר).

צר לי מאוד.

 

*

 

ביקורת על הצללים נעים באיטיות

 

גילוי נאות: אני מכיר את גאולה מקבוצה משותפת שאנו כותבים בה.

 

"הצללים נעים באיטיות" מאת המשוררת גאולה הודס-פלחן (הוצאה פיוטית, 2015) הוא אגד שירים מסתוריים מאוד וגם הומים רגש. הדימויים הם מאוד מופשטים וקשה לדעת באמת "למה התכוונה המשוררת", אך ניתן להרגיש בבירור את העוצמה הנפשית הזורמת בהם. בראייה פרספקטיבית בת כמה שעות עולה בדעתי כי השירים האלה מזכירים לי יותר מכל את שתי השורות הראשונות בהמנוננו הלאומי, התקווה:

 

"כל עוד בנפש פנימה" – כי השירים נובעים ממעמקי הנפש הכמוסים ביותר, מקומות שלא די במילים הרגילות כדי להביעם.

 

"נפש יהודי הומייה" – כי רוחה של המשוררת הומה וגועשת, לפחות לפי קריאתי (הכול כאן רק לפי קריאתי…), כפי שתכף אדגים. ואפילו המילה "יהודי" מתאימה כאן, שכן בשיריה יש הפנייה רבה למקורות היהדות ולמקורות הרוחניים בכלל.

 

הרגש הגדול מופיע כבר בשיר הראשון, שמובא אף בגב הספר:

 

נפתולי אלוהים

נפתלתי

פרחי אש עקרתי

ושתלתי

שכחתי

שידי

חשופות"

 

נפתולי אלוהים זהו מאבק פנימי יוקד, ולמולו עומדת המשוררת חשופה, ללא מגן מפני הרוחות הסוערות, חווה את הדברים במלואם.

 

פעימת הרגש ממשיכה גם בשיר השני:

 

"חרדתי

חרדה גדולה…"

 

וכן בהמשך.

 

את הפנייה לרוחניות אדגים בשני חלקי שירים, שמצאו חן בעיניי:

 

"אל תבוזו לשלולית הנידחת,

המרופשת.

פעם הייתה מים טהורים

שמדורם בעליונים" (עמ' 16).

 

ממש יש כאן מדרש חסידי, על הנשמה הטהורה, שהיא "חלק אלוה ממעל", הנמצאת בגוף העכור והמסואב פעמים רבות, ועל המתח בין שני אלה. אל תבוזו לגוף, אל תבוזו לאדם באשר הוא אדם, אומרת המשוררת במסר הומניסטי נפלא.

 

ועוד באותו כיוון:

 

"כי גדול חשק האור להתגלות

מיכולת הכלי להחזיקו

ואין שיעור לערגת הכלי

אל היפעה שלא יוכל לשאת" (עמ' 25).

 

כאן יש מדרש קבלי, כאשר, בקריאה אחת מכמה אפשריות, הכלי הוא הגוף האנושי המוגבל, או מגבלות התפיסה האנושית, והאור הוא הרוחני, האלוהי, אשר בו גם חוכמה וגם יופי.

 

אלה רק חלק מהסגולות המצויות בספר ולא אוכל למנות את כולן. אני משאיר את הנאת חשיפתן לכל מי שיקרא בעצמו את הספר. לקורא או קוראת אלה צפויה חוויה מיוחדת במינה.

 

*

 

איגרת ללהבה/ ביקורת מאת חגי הופר

קודם כל גילוי נאות: את גאולה הודס-פלחן אני מכיר ומוקיר מקבוצת ספרים ששנינו חברים בה.

ועתה לעניין. ספרה החדש "איגרת ללהבה" (הוצאת פיוטית, 2016) הוא הספר השני שאני קורא מפרי עטה, קראתי גם את ספרה הקודם "הצללים נעים באיטיות. מקריאה בשני הספרים אני יכול לומר שיש לה כתיבה מובחנת, כזו שניתן לזהות.

כתיבתה של גאולה אניגמטית ומיסטית. לא תמיד אני בטוח שירדתי לסוף דעתה, אך גם כשזה לא קרה המילים שלה בעלות ניגון וקסם מיוחד. היא בעצמה מעידה, כך נראה, על האניגמאטיות הזו כשהיא אומרת בשיר אחד – "להישאר סבוכה,/ בלתי מפוענחת" (עמ' 118), וממש מיד בשיר נוסף – "לא מחפשת את המפורש,/ הנהגה עד תום" (עמ' 120).

בנוסף, מצאתי, בעיקר בשירים הראשונים בספר, תיאורים של שפע מתפרץ. כך למשל היא כותבת: "השפיעה אדונית לעצמה./ אף אני רוצה להיות אדונית/ לעצמי" (עמ' 9) (וזה מתקשר לי לדברים של יונג, שקראתי ממש לפני, על עצמת התכנים של הלא מודע הקולקטיבי השוטפים את האני), ומיד – "כשאין מוצא לגודש/ אני מברכת על הקמילה" (עמ' 16).

אך לעיתים הדברים ממש ברורים, כמו למשל בשורות – "שלג יורד על ראשי מאמינים/ וראשי ספקנים./ יש מי שילטוש בו עין,/ יש מי שיכבוש ראשו באדמה/ וימהר לעיסוקיו,/ משל לא היה דבר" (עמ' 20). אני רואה פה משל נהדר על מהות האמונה, שבעצם מושאה פתוח לכולם, אך לא כולם שמים את ליבם אליו. וכמובן, יש כאן פרפראזה על שירו הידוע של עמיחי "גשם יורד על רעי המתים".

אפרופו משוררים אחרים שמשפיעים, לספר לדעתי השפעות רבות, שהוטמעו בחוכמה בתוך עורקי החיים שבו, וניכרת ביותר ההשפעה ממקורות היהדות – התנ"ך, המדרש, הקבלה. אך אולי ההשפעה הגדולה ביותר שזיהיתי של משורר אחר היא השפעת דליה רביקוביץ ז"ל, שמוזכרת פעמיים בשמה, ופעמיים יש פרפראזות ישירות לשיריה (פעם ל"סוף הנפילה" ובפעם ל"חמדה").

לסיכום, אני חושב ששירתה של גאולה מעניינת ומפרה מאוד. אני נהניתי מקריאת השירים, במיוחד – אך לא רק – בגלל שבשנים האחרונות אני ממעיט בקריאת שירה, ושיריה של גאולה הזכירו לי כמה עוצמה יכולות להכיל שורות בודדות.

*

בסוד תהומות/ ביקורת מאת חגי הופר

"בסוד תהומות" מאת גאולה הודס-פלחן, הוצאת פיוטית, 2017, 57 עמ'.

אתחיל בגילוי נאות: את גאולה אני מכיר באופן אישי ואף קיבלתי עותק חתום של ספרה.

זהו ספרה ה-11 במספר של גאולה, הספק יפה ביותר, וזה הספר השלישי שלה שאני קורא.

כפי שכתבתי בעבר, שירתה מסתורית ואפופת-סוד, ואני לא יכול לומר שהבנתי את כל השירים עד תום, למרות שקראתי בהם כמה פעמים. אבל גם בהבנה חלקית אני יכול עדיין להתרשם מהסגנון ומהתוכן.

השירים הם קצרים מאוד, ממש מילים בודדות בכל אחד (בקצר ביותר – 4 מילים!), אבל גאולה מצליחה להכניס גם לתוך הכלי המועט הזה הרבה מאוד תוכן ורוח.

הנה שיר אחד שאהבתי במיוחד:

"מעולם
לא
ראיתי שמים
עד
שנבקעו
מעולם
לא ידעתי
אני
עד שנחציתי
ועברת בי
בחרבה" (עמ' 11).

אחד הפירושים שעולים בדעתי הוא שברגיל איננו שמים לב לדברים "רגילים" סביבנו, עד שמתרחש בהם שינוי. אבל יש כאן אף יותר מזה, כי השמים שנבקעו מזכירים חזון נבואי, בדומה לחזון יחזקאל. ובחלק השני המשוררת מדברת על עצמה. גם אנו בעיני עצמנו, בעצם, דבר שגרתי. עד שקורה דבר חריג. כאן – משהו עבר בה, ואנו רק יכולים לנחש מי. אני נוטה לפרש זאת כמשהו אלוהי. ושוב אנו במחוזות הנבואה. והמילה האחרונה, "בחרבה" מזכירה לנו את חציית ים סוף, לפי התיאור המקראי, וזה כבר בעצם דימוי שלישי, וגם הוא אלוהי-ניסי.

בכלל, שיריה של גאולה טבולים עמוק בתנ"ך וביהדות. יוסף מוזכר יותר מפעם אחת, וגם מוזכר נחשון בן עמינדב ועוד ועוד.

בהקשר זה אציין, כי קראתי בספרה של חוה עציוני-הלוי, שכותבת רומנים תנ"כים, תודה לגאולה ששיריה היוו השפעה עבורה. לא קשה להבין מדוע.

בנוסף, בספר זה יש הרבה מילים המתקשרות לעולם הרוחני. כך המילה "אור" חוזרת כמה פעמים. למשל (ציטוט חלקי):

"האור
מתגעגע
על
האור,
כי
טוב לאור
להתפלש באור…" (עמ' 39).

מלבד השימוש במילה אור שציינתי, אנו רואים פה גם חזרה עליה, במעין לשון-נופל-על-לשון. מבחינה סגנונית, גם זו תופעה שחוזרת על עצמה כמה פעמים בספר זה, ולמשל עוד:

"שתיקה לשתיקה
תביע אומר…" (עמ' 47).

אני חושב שאפשר לראות במילים אלו את כל המאפיינים שדיברתי עליהם, והתוצאה – שירה רוחנית, השואבת ממקורות היהדות, אפופת סוד ומסתורין.

טוב, אני חושב ש"חפרתי" קצת יותר מדי, אבל אני אוהב להסביר לעצמי, קודם כל לעצמי, מה המשמעות ומה המבנה של מה שאני קורא. ובכל זאת הגענו לשורה תחתונה שיכולה להועיל אף לקוראי: שירה רוחנית, השואבת ממקורות היהדות, אפופת סוד ומסתורין.

כך הוא בעיניי, ואני נהניתי לקרוא. תודה גאולה!

*

שיכורת שמים/ ביקורת מאת חגי הופר

"שיכורת שמים – שירים והרהורים" מאת גאולה הודס-פלחן, הוצאת פיוטית, 2018, 88 עמ'.

גילוי נאות: את גאולה אני מכיר באופן אישי.

זה הספר הרביעי של גאולה שאני קורא, ויש לה עוד רבים אחרים. בכל הספרים שקראתי זיהיתי קול מובחן ועליו כתבתי בביקורות הקודמות. אזכיר בקצרה – שיריה של גאולה קצרצרים, אך מתומצתים היטב ומכילים עולם תוכן עשיר. עולם התוכן היהודי מאוד נוכח בשיריה, על כל רבדיו: פשט, דרש, רמז, וסוד. בעיקר סוד – שיריה אפופי מסתורין וסוד, ולכן גם לא קל לפענח אותם מהר.

כל הדברים האלה מאפיינים גם את הספר הזה. הנה למשל השיר הראשון, שהרשים אותי מאוד בפיוטיות ובעוצמה שלו:

"שיכורת שמים –
שם מים
ואף כאן מים
ובכל מקום מים
ואני איני שם
ולא כאן
ולא בשום מקום.
עד אפסי ארץ
יגיע קולי,
כי איני אלא במים." (עמ' 9).

השיר מבוסס על הפירוש המסורתי – שמים=שם מים. אגב, יש גם פירושים מתחרים – שא מים, או עירוב של אש ומים, אם אני זוכר נכון. אבל אז היא מנגידה את קיומה הפרטי, האינדיבידואלי, לעולם שכולו מים שתיארה בתחילה. ואז שוב מגיע ביטוי מקראי – "עד אפסי ארץ". ובסיום, כפי שאני מבין אותו, שוב חוזרת המחברת לכוליות העולמית המימית ומזדהה איתה, ויש כאן ניגוד להנגדה הראשונה.

יש כאן, אם כך, טבילה עמוקה במימיה העמוקים של היהדות, אך גם הופעת אני פרטי, שניתן לראות בו סממן מודרני יותר. שני הגורמים האלה, לדעתי, חוזרים וחורזים בכל השירים המופיעים בספר.

אך בספר זה יש חידוש נוסף – כמה קטעי פרוזה. האמת, כבר בספר הקודם הופיע קטע אחד פרוזאי יותר, שהרשים אותי מאוד, אך שכחתי לכתוב עליו בזמנו. עתה מופיעים חמישה קטעים כאלה:

תחילה, מופיע מבט אישי על שיר אחד של זלדה, שיש דמיון רב בין שירתה לשירת גאולה ועל כן די ברור מדוע נבחרה. גם אצל זלדה, כמובן, יש חיבור עמוק ליהדות, ואף אצלה החיבור הזה מופיע בצד אינדיבידואליות.

שנית, יש "מכתב ליקירותיי". אמנם לא ברור למי בדיוק הוא מופנה, אך למעשה הוא יכול להיות מופנה לכל אחת ואחד. בו ממליצה גאולה לספר סיפור חיים מעניין ומשמעותי. אותי תפס בו בעיקר משפט אחד:

"הלוואי שהייתי חכמה מספיק כדי לדעת איך להשתמש בחוכמה שיש בי" (עמ' 55).

המשפט הזה דיבר אליי ומאוד הזדהיתי איתו. הוא גם הזכיר לי משפט מפורסם של יונה וולך – תן יופייך לחייך, ולא לדברים! (אף כי טוב גם לתת יופי בדברים, אחרת היינו חסרים את כל השירים היפים…).

ולבסוף, מופיעות בספר שלוש רשימות על פרשות השבוע – וירא, וארא ותרומה.

ברשימה על פרשת וירא, למשל, גאולה משווה בטבלה בין גירוש ישמעאל ובין עקדת יצחק (עמ' 72-73). זו השוואה מאירת עיניים ונכונה. אכן, גירוש ישמעאל הוא מעין פרוטוטיפ שחוזר אחר-כך במעמד בעקידה, והדבר מעלה שאלות נוגות על יחסו של אברהם לבניו. ועוד ההשוואה מעניינת מכיוון שהמוסלמים כידוע טועים שדווקא ישמעאל הוא שנעקד, בעוד היהודים דוחים זאת. אך גם אם נדחה סיפור כזה, הרי שגם לפי המסורות שלנו, סיפור הגירוש הוא מאוד דומה.

ועוד דוגמה, מפרשת תרומה. גאולה כותבת שהמילה "פנים" מופיעה שלוש פעמים בפרשה, פעם אחת בתיאור הכרובים, שעומדים "פניהם איש אל אחיו". בכך גאולה רואה גילוי של חסד, אך תחילה היא מפקפקת מעט בדבר ושואלת האם זו "דרשנות גרידא"? אך לדעתי זו אבחנה תקפה מאוד, וכן זכור לי מדרש אחד שמדבר על כך, שלפעמים הכרובים עומדים כשפניהם זה אל זה ולפעמים כשפניהם אל הבית, אך הדבר תלוי במצב ישראל ובשלום שיש ביניהם.

וכן גאולה נדרשת לביטוי "איש אל אחיו", או בתיאור היריעות – "אישה אל אחותה" ורואה כאן תיאור של קרבה ויציבות. אני מסכים גם עם זאת, ובאמת תמיד הביטויים הללו צדו את עיני והפליאו אותי (ואגב, כך גם הביטוי בפרשת נח לגבי זוגות החיות שנכנסו לתיבה – "איש ואשתו"!).

לסיכום, ספר מהנה נוסף של גאולה, כשהפעם יש גם בונוס בדמות כמה קטעי פרוזה ופרשנות מעניינים ומחכימים. קטעי פרשנות המקרא, אוסיף, מעוררים את התיאבון, ואשמח לראות בעתיד ספר שלם של גאולה עם פרשנויות כאלה.

*

דבר אודות המים/ ביקורת מאת חגי הופר

"דבֵּר אודות המים" מאת גאולה הודס-פלחן, הוצאת פיוטית, 2018, 51 עמ'.

גילוי נאות: יש לי היכרות מוקדמת עם גאולה.

זהו ספרה ה-14 במספר של המשוררת גאולה הודס-פלחן ונראה שהיא שומרת על הסגנון המיוחד המאפיין אותה. גם מבחינה צורנית – מדובר בשירים קצרים מאוד בדרך כלל, וגם מבחינת התמות בהן היא עוסקת – שירים רוחניים מאוד, הנובעים ממעמקי הנפש, ועם חיבור עמוק למקורות היהדות.

הפעם המוטיב המוביל הוא המים (ולצידו – השתיקה. וגם מוטיב הבבואה חוזר), שמופיעים כבר בכותרת הספר. הנה כבר בשיר השני, שאהבתי אותו מאוד, מופיעה ומתפענחת כותרת הספר:

"אתה החרוך
אל תספר לי אודות האש.
דבֵּר אודות המים" (עמ' 8).

אכן, זהו שיר קצר מאוד, ממש כמו שיר הייקו, אבל הוא מעט המחזיק מרובה. אני רואה בו מסר אופטימי, חינוכי, ואפילו אפשר לומר אימוני, לפיו עדיף להתרכז לא בגורם המכה – וכולנו נחרכנו פה ושם – אלא בריפוי, המסומלים פה במים.

אבל מים הם הרבה יותר מזה. במקורותינו מצאנו "אין מים אלא תורה", וניתן למצוא להם אף מסומלים נוספים, שהמשותף להם הוא החיוביות והרוך. כך מיד בשיר העוקב היא מפתחת מוטיב זה עוד וכותבת:

"צמאה נפשי
לדיבור שיש בו מים.
אדבר אל נפשי,
אשדלנה
במים מטוללים,
מי ברָכה.
אעתיר בעד נפשי:
אַת, הרסיס הקרוע
מים הסוד,
הישארי נא
בגוף-מדְבר זה
להמתיק
לחַיות" (עמ' 9).

הגוף ממושל למידבר והמילים למים מחיים. ואכן, מה היינו עושים ללא המילים, השפה, גם בשירים, אך גם בכל המישורים בחיינו. נראה שהן אלו שנותנות משמעות לחיינו, ומביאות לידי ביטוי את נשמתנו.

השיר האחרון בספר הוא יוצא דופן. מדובר בדיאלוג בין המשוררת ובין דמותה המשתקפת המראה. זהו דיאלוג שנון ומקורי, והמשוררת מצליחה לחדש גם בתוך מסגרת שכתבו עליה כה רבות (עניין ההשתקפות).

ואחרון-אחרון, הפעם שמתי לב לכך שכל שיריה של גאולה (למעט האחרון) מתוארכים. זה גרם לי למעט מחשבות ואף לכתיבת מכתם קצר (שלא אשתף כאן). ציון התאריך כמובן יכול לסייע לחוקרים עתידיים, אך מעניין גם לראות איזה שיר נכתב קודם, או לעיתים שני שירים שנכתבו באותו היום. כך למשל מתגלה שמוטיב המים העסיק את המשוררת תקופה ארוכה, אף כי כל השירים (דומני) נכתבו בשנה  אחת (2018). בכל מקרה, צריך להודות שגם ציון התאריך הוא חלק מה"טקסט".

לסיכום, עוד ספר עמוק ושובה לב של גאולה. אוהבי שירתה לא יתאכזבו גם הפעם.



*

"כמו היינו נצחיים" מאת גאולה הודס-פלחן, פיוטית, 2019, 53 עמ'.

ספר נוסף לגאולה הודס-פלחן ידידתי (=גילוי נאות), ה-15 במספר. אני עצמי קראתי כבר כמה וכמה מספריה ואף כתבתי עליהם.

גם כאן אנו מוצאים את השירה הטיפוסית לגאולה, עם הדגש על המטאפיזי, במובן הכי רחב של המילה. לדעתי, גם שם הספר, "כמו היינו נצחיים", שהוא גם שמו של שיר אחד בספר, רומז למימד המטאפיזי הזה. החלק הזה בנפש ששואף אל הנשגב ולא מוכן להשלים עם חיינו הארציים, ללא הערך העודף.

מוטיב מרכזי בספר, בהתאם לכך, היא השתיקה, החוזרת בכמה וכמה שירים. למשל בשיר האומר:

"דממתך
בלעה את שתיקתי,
כמו לא הייתה מעולם" (עמ' 22).

אך הצד השני של המטבע מופיע בשיר אחר:

"שתיקה היא חילול הקודש
בזמן שצריך להעיר
…" (עמ' 50).

 בכלל, מוטיב מרכזי נוסף בספר זה הוא האבסורד, הסתירה שבה הסתר, המסתורין של ההיפוכים. כמו למשל בשיר שאומר:

"לא עת תפילה כעת
לכן אני מתפללת" (עמ' 24).

לי זה הזכיר את חוכמת המזרח, שמרבה להשתמש בחשיבה פרדוקסלית שכזו, כדי לצאת מהמכניות המובנית של החשיבה הסדורה (כך לפי פרשנותי אותה). למשל כפי שמופיע בקואן הזן הידוע – "מהו הצליל של מחיאת כף-יד אחת?".

כל זה מפנה אותנו אל מעבר לחיים הארציים, פנייה שמאוד בולטת בספר אף בשירים האחרים, שלא מממשים בהכרח את שני המוטיבים שהזכרתי.

הייתי שמח לצטט עוד מהספר, אך אני רוצה להשאיר משהו לקורא…

לסיכום, שירה רוחנית מאוד, ארכיטקטורה של אור ונפש, למי ששואפת רוחו אל אלה.

*

"הדממה מצאה בי בית" מאת גאולה הודס-פלחן, פיוטית, 2019, 58 עמ'.

ספר שירה נוסף לידידתי (=גילוי נאות) גאולה הודס-פלחן, ה-16 במספר (!). זו פוריות שאפשר רק להתקנא בה.

סקרתי חלק מספריה הקודמים, ובאופן כללי מאפייני שירתה שהזכרתי אז תקפים גם לספר הזה – שירים קצרים לרוב, אניגמטיים מאוד, רוחניים מאוד, מיסטיים, מטאפיזיים, עם השפעה גדולה של היהדות והקבלה, שירים מעוררי מחשבה.

בכל זאת נראה לי שבספר הזה חל שינוי מסוים, שקשה לי לאפיין אותו (איני מומחה), אבל אנסה: מצד אחד יש שירים שהם הרבה יותר ברורים וישירים, ודבר שני שנראה לי שהספר יותר מתפקד כמכלול שלם אחד. אפשר לקרוא את השירים כפואמה אחת גדולה.

הנושא המרכזי הוא כשם הספר – הדממה, נושא שחוזר על עצמו לכל אורך הספר בשירים שונים ובווריאציות שונות. גם נושא זה הופיע כבר בספרים קודמים, ואף ציינתי זאת בזמנו כמדומני, אבל הפעם הוא תופס את מרכז הבמה.

אציין כמה נקודות שלכדו את עיני:

בשיר הראשון (קרדו, עמ' 7) היפה מופיעה המילה המיוחדת "תשתעי", וכן "תשתעינה". פירוש אחד שלה במילון הוא לשוחח. לי יש חיבה למילה הזו, שאני מכיר מספר ישעיה, אך לא מרבים להשתמש בה, ולכן שמחתי להיתקל בה.

בשיר שבעמ' 29 מופיעות השורות היפות: "כל נפש היא קשת מתוחה/ שקשָתה [=הקשת שלה] בל יוודע". אלה בעיניי שורות יפות ועמוקות מאוד, התחברתי אליהן, אף שבוודאי יש בספר עוד שורות רבות יפות לא פחות.

ובעמוד הבא, 30, מופיע השיר "תפילה להארה", שממש מזכיר קואן בודהיסטי:

"איך אחלץ
מתבנית האני,
מבלי לשבור אותה?".

בשיר שבעמ' 33 מופיע הביטוי – "בורא ניב שפתיים". זה פסוק מישעיה, שפרשנים מאפיינים בו את הנביא. מה ההבדל בין נביא ומשורר?

בעמ' 38 מופיעה שיר "לזכרה של אורי אנסבכר הי"ד". יהי זכרה ברוך.

וַאֲנִי הֵעַדְתִּי: "לֹא אֶרְאֶה מִכָּאן נוֹף מִתְנַשֵּׁם,
גַּם הַצִּפּוֹרִים הָאֲצִילוֹת לֹא תִּשְׁתַּעֶינָה עִמָּדִי.
לֹא בְּקוֹלִי אֲדַבֵּר וְלֹא בְּיָדִי אֶכְתֹּב,
קוֹלִי וְיָדִי קֹדֶשׁ הֵם לַנִּשְׁכָּח, לַזָּנוּחַ,
בְּבוֹר תַּחְתִּיּוֹת אֶרְאֶה מַרְאוֹת שָׁמַיִם.
גַּם אִם לֹא אוֹתִיר אַחֲרַי אוֹת וְסִימָן,
הַשָּׁכוּחַ חַי בִּי בְּעָצְמָה שֶׁלֹּא תֻּדְבַּר,
אַשְׁרַי שֶׁהָיִיתִי לוֹ לְבַיִת!"

*

היפאטיה, מאת גאולה הודס-פלחן
הוצאת מיאסטקובצקי (עצמית), 2019.
בעיתון השילוח האחרון כתב צור ארליך על ספרה הקודם של גאולה. הוא אמר שלפי התדירות הגבוהה בה יוצאים ספריה אפשר לראותם ככתב עת פרטי.
ובכן, לשמחתי משלב מסוים הפכתי למנוי על כתב עת זה וקראתי כמה מספריה הקודמים. כך, מעבר לתועלת שבכל ספר כשלעצמו, ניתן לי לנסות ולהבחין בהתפתחות ביניהם. התפתחות זו אמנם קיימת כל הזמן, אך אולי קשה לאבחן אותה בדיוק, שכן היא מתפתחת כמו צמח, לאט ובבטחה.
בכל אופן שינוי אחד בולט הפעם הוא שהספר יצא בהוצאה עצמית. כך גם הפעם בכריכה אין מציוריה היפים של אימהּ של גאולה כבספרים קודמים, אלא עיצוב מקורי, יפה כשלעצמו. רואים בו אישה שתווי פניה משתלבים עם מתארו של הירח, וזה נראה לי מתאים והולם מאוד לתוכן השירים, שהם רוחניים וקוסמיים כרגיל.

עוד שינוי בולט הוא שהפעם שם הספר הוא שם אדם – היפאטיה, הפילוסופית בת המאות הראשונות לספירה, שהומתה בצורה אכזרית בידי המון נבער. אני ממליץ על הסרט שנעשה על חייה – אגורה. השיר שמוקדש לה הוא בעיניי היפה ביותר בספר, ואביאו בסיום. בשיר זה גאולה מזכירה גם את איאן חירסי עלי ותיאו ואן גוך, סיפורים מודרניים על קורבנות לסביבה נבערת. שווה לקרוא עליהם בנפרד.

וחוץ מזה הספר כמובן מלא שירים, קצרים ויפים. חלק קצת יותר ארוכים מהרגיל, או שקובצו ביחד. מצאו חן בעיניי למשל השורות הבאות:

"הים אינו מלא
הים לא ימלא לעולם
קל וחומר אדם" (עמ' 12).

או אלה:

"…
עשב בר,
ברי לי שֶבּוּרָה
אני,
ולא ארד לחקרך" (עמ' 16).

מבחינה פואטית, במילה, יש כאן לשון נופל על לשון של המילים בר-ברי-בורה, יש כאן כפל משמעות בין ש-בורה ושְבורה, ויש כאן מיד שבירת השורה בין 'שבורה' ל'אני', אולי כביטוי לשבירת הנפש. וכל זה בארבע שורות קצרות.

לסיכום, מי שכבר מכיר את שיריה של גאולה ישמח להמשיך לעקוב, ומי שלא – יוכל להצטרף עתה.
והנה השיר שהבטחתי –

היפאטיה

אֵיךְ קָרְעוּ אֶת בְּשָׂרֵךְ,
הִיפַּאטְיָה,
אֵיךְ זְכוּיוֹתַיִךְ הָיוּ לִזְדוֹנוֹת
אַתְּ עוֹזֶבֶת אֶת גּוּפֵךְ
וּמִתְבּוֹנֶנֶת בְּעוֹלָם שֶׁהָיָה לְזָר
וּמְעַנַּיִךְ לֹא זָרִים לָךְ, הִיפַּאטְיָה,
הֵם מוֹקִיעִים עַל הַצְּלָב
אֶת אוֹר הַשֵּׂכֶל הַטָּהוֹר
אֶת הַחֵרוּת וְהָעֹשֶׁר
הָאֵינְסוֹפִיִּים שֶׁל הַמַּחְשָׁבָה
הֵם אַנְשֵׁי הַחֲשֵׁכָה
וְזִיוֵךְ, זָר לָהֶם, הִיפַּאטְיָה,
וְאַתְּ עַצְמֵךְ מֻכֶּרֶת לָהֶם עַד חַלְחָלָה
אַתְּ מֵישִׁירָה מַבָּטֵךְ אֶל הֶעָתִיד
וְלֹא נִכְנַעַת לְצַו הַהֶגְמוֹן
הָעוֹלָם עוֹזֵב אוֹתָךְ,
וְנִהְיֶה לְזָר
אֵיךְ קָרְעוּ אֶת בְּשָׂרֵךְ,
הִיפַּאטְיָה,
וּמְאֻחָר יוֹתֵר הֶחְלִיפוּ אֶת פָּנַיִךְ
בִּפְנֵי "קְדוֹשָׁה" נוֹצְרִיָּה
אַךְ אַתְּ לֹא דּוֹמֶמֶת, הִיפַּאטְיָה,
אַתְּ דּוֹבֶרֶת בְּקוֹל זְמַנֵּנוּ
בְּקוֹלָהּ שֶׁל אַיַאן חִירְסִי עַלִי הַנִּרְדֶּפֶת
בְּקוֹלוֹ שֶׁל תֵּיאוֹ וַן גּוֹךְ
שֶׁדָּמוֹ נִשְׁפַּךְ בִּרְחוֹבוֹת אַמְסְטֶרְדָּם
שְׂפָתַיִךְ דּוֹבְבוֹת, הִיפַּאטְיָה,
וְלֹא תִּדְמְמִי!

*

העולם קרוב מנשוא, מאת גאולה הודס-פלחן.
הוצאת מיאסטקובצקי, 2020, 85 עמ'.

גילוי נאות – אני מכיר את המחברת.

זהו ספרה ה-18 של גאולה, ועל פי רוב חוזר כאן סגנונה המוכר, המיסטי-פילוסופי המתומצת, שדיברתי עליו בעבר. אבל הפעם יש גם כמה חידושים.
ראשית, בספר מצויים אף כמה קטעים בפרוזה, כמו אחד המתאר את חייה הסוטנדטיאליים בעבר, או אחר המתאר את מסעה עם קבוצת שליחות של סטודנטים לרוסיה. זהו שינוי מרענן, והקטעים יפים מאוד. בעיקר אהבתי את הראשון.
שנית, יש כמה מקומות שיותר באה לידי ביטוי דעתה הפוליטית – הימנית – של גאולה, כמו בשיר המוקדש לגאולה כהן, או שיר אחר המוקדש לאביה ומוקיע את האנטישמיות. האחרון הוא שיר חריף-מבע ביותר.
ושלישית, למרות ששיריה של גאולה אניגמטיים מאוד, לעיתים אפשר לחוש מהם גם נתח ביוגרפי. אינני יודע אם זה לא היה גם בעבר, אבל בכל אופן כאן זה מופיע.

למשל בשיר הבא –

על שכמי עמסתי
משא משפחה
ולי – שש כנפיים
שש ידיים
שש רגליים
וממקומי לזוז
לא אוכל!
(עמ' 28).

הדימוי של שישיות האיברים מוביל ישירות לחזון ההקדשה של ישעיהו הנביא, והריהו תיאור של מלאך! אבל המלאך הזה כבול למקומו. כאן לדעתי התיאור מקביל לתיאור מלאך אחר, זה שבחזון המרכבה של יחזקאל, אשר 'רגליהם רגל ישרה', ועם רגל ישרה, חסרת ברך, אי אפשר לנוע.
ועניין המשפחה גם הוא חוזר לאורך הספר, כמו בשיר שהזכרתי המוקדש לאביה, וכן בעוד מקומות.

והשיר שממנו לקוח שם הספר הוא כבר ממש נבואי. היא כותבת –

העולם קרוב מנשוא,
עד כי לא די בכיסויים.
המחיצה אם כן, מוזחת פנימה,
ובדבקות יישמר מרחק
מהחלק הנוגע, החשוף –
מהגוף שהעולם עוטף אותו
בקבלה חונקת.
(עמ' 33).

כיסויים, מחיצה, ישמר מרחק וכו' – והשיר נכתב עוד לפני הקורונה! פשוט מדהים. גאולה מתייחסת לזה בסוף הספר.

אך מלבד כל אלה יש עוד הרבה שירים מעניינים ויפים, שלא אוכל להתייחס לכולם. אחתום רק עם שיר אחד קצרצר כזה שאהבתי –

הזמן נוגס בנו,
הבה נהיה טעימים!
(עמ' 78).

הבה אם כן.

*

כמה מילים על ספרה של ידידתי גאולה הודס-פלחן 'תשורה לחיים שלא נחוו – שירים וכתבים', הוצאת מיאסטקובצקי, 2022.

שמחתי לקבל לידי את ספרה זה של גאולה, ה-20 במספר, כפי ששמחתי לקבל את הקודמים. ואולם, הפעם כמדומני השירים שונים באופיים, ואם ניתן לשים את האצבע על הגורם הדומיננטי, הרי שזהו האופל, או הקדרות. יש מעין עצבות השורה על כל הספר, ולפעמים היא מפורשת מאוד. למשל בשיר זה שגאולה שיתפה בפייסבוק, ואני משתף פה לשם הדגמה וטעימה –

מִנְּבוּאוֹת הַמִּיסְטִיקָנִיּוֹת הִתְמַמֵּשׁ בְּעִקָּר הָרַע,
וּבְכָל זֹאת כָּתַבְתִּי, כִּי לֹא הָיְתָה בְּרֵרָה,
חַיַּי בָּעֲרוּ בִּשְׂרֵפָה אַדִּירָה,
וַאֲנִי כָּתַבְתִּי וּבָעַרְתִּי בְּאֵשׁ זָרָה,
הַחוֹמוֹת נָפְלוּ, לֹא נוֹתַר זֵכֶר לַנַּעֲרָה,
הַפְּרָחִים שֶׁהוּשְׁטוּ — נָבְלוּ בְּיָד קָרָה,
אֲבָל לַמְרוֹת שֶׁמֵהַנְּבוּאוֹת הִתְמַמֵּשׁ בְּעִקָּר הָרַע,
לֹא מָצָאתִי עַצְמִי בְּאֶרֶץ גְּזֵרָה,
כִּי הַשִּׁירִים שָׂרְפוּ כָּל מָה שֶׁלֹּא הָיָה גְּבוּרָה

אפשר לחוש את הקדרות, נכון?
ומעבר לזה, נראה שיש כאן סיכום חיים, ציון דרך.
דבר זה תקף גם לסוג הכתבים השני בספר, הקטעים שבפרוזה. כאן גאולה מספרת על משפחתה, שעלתה לארץ מברה"מ עוד בשנות השבעים – עלייה שלא מספיק מכירים, לדבריה – ושבברה"מ היו דוברי עברית ואף מורים לעברית.
היא מספרת על אביה, מינל, שנפטר לפני כשנה, ועוד.
כמו כן, היא מתייחסת לתקופת השואה, שזה ודאי נושא אפל ועצוב מאוד.

ונראה שאת הטון הכללי של הספר ניתן לקבל כבר מהכריכה היפה. ראשית, שם הספר – 'תשורה לחיים שלא נחוו', שיש בו מן העצבות. ושנית, הציור האפור – Before the Storm, של Shishkin – שגם בו שורה עצבות.

לסיכום, הצטערתי מעט על הנימה העצובה של הספר, אבל שמחתי על הוצאתו. כי לא משנה כיצד הם חיינו, תמיד נוכל לכתוב אותם!

או כפי שכותבת גאולה –

יש רגע שבו נפתחת הדלת
ואני נובטת ירוקה, אפלה ומוארת
(עמ' 52).

אפלה – אך גם מוארת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s