לזכר טופול – על 'דרגת אפס בקולנוע'

עוד לזכר טופול.
הוא התפרסם בעיקר בתפקיד טוביה החולב, אבל סרטו המרכזי היה בסרט 'סאלח שבתי'.
אחד המאמרים המכוננים בקולנוע הישראלי הוא מאמרו של יהודה ג'אד נאמן ז"ל, שהיה מורה שלי בכמה קורסים, ונפטר לפני זמן לא רב.
הוא דיבר על 'לידת התאומים' של הקולנוע הישראלי – סאלח שבתי (1964) מצד אחד – שהוא אבי סרטי הבורקס. סרט הומוריסטי, וגם פופולרי מאוד, המעמיד במרכזו דמות של מזרחי משעשע; ו'חור בלבנה' (1965) מצד שני – סרט אקספירמנטלי של אורי זוהר ז"ל, שכמעט לא היו לו צופים, אבל הוא סרט מבריק, שמעלה תימות שלא עלו קודם בקולנוע הישראלי – וממנו התפתח 'הקולנוע האישי' מאוחר יותר, שהוא, מה לעשות, 'אשכנזי' באופיו.
קרן הקולנוע בזמנו מימנה את הקולנוע האישי בלבד, כי סרטי הבורקס לא נחשבו אמנותיים, אבל סרטי הבורקס הצליחו מאוד בזכות עצמם, ולקולנוע האישי כמעט לא היו צופים.
גם באקדמיה כמעט לא נכתב דבר על סרטי הבורקס, לפחות נכון לזמן לימודיי שם – למעט מאמרו זה של ג'אד, ועוד מאמר ב'תיאוריה וביקורת', שהגעתי אליו לצורך עבודת סמינר שעשיתי בזמנו, מאמר שמתייחס גם לסרטי המצלמה הנסתרת שהיו פופולריים בזמנו.
למעשה, הציר הזה, ההמוני/אישי, או המזרחי/אשכנזי – אם תסלחו לי על ההעמדה הדיכוטומית מדי – היה הציר המרכזי שבו התפתח הקולנוע הישראלי; ולמעשה, הציר הזה דומיננטי בחברה הישראלית עד היום.
כיצד יש לעשות צדק בהיסטוריה של הקולנוע הישראלי? וכיצד יש לעשות צדק בחברה הישראלית? טוב, זו שאלה פתוחה.