עוד לזכר טופול.
הוא התפרסם בעיקר בתפקיד טוביה החולב, אבל סרטו המרכזי היה בסרט 'סאלח שבתי'.
אחד המאמרים המכוננים בקולנוע הישראלי הוא מאמרו של יהודה ג'אד נאמן ז"ל, שהיה מורה שלי בכמה קורסים, ונפטר לפני זמן לא רב.
הוא דיבר על 'לידת התאומים' של הקולנוע הישראלי – סאלח שבתי (1964) מצד אחד – שהוא אבי סרטי הבורקס. סרט הומוריסטי, וגם פופולרי מאוד, המעמיד במרכזו דמות של מזרחי משעשע; ו'חור בלבנה' (1965) מצד שני – סרט אקספירמנטלי של אורי זוהר ז"ל, שכמעט לא היו לו צופים, אבל הוא סרט מבריק, שמעלה תימות שלא עלו קודם בקולנוע הישראלי – וממנו התפתח 'הקולנוע האישי' מאוחר יותר, שהוא, מה לעשות, 'אשכנזי' באופיו.
קרן הקולנוע בזמנו מימנה את הקולנוע האישי בלבד, כי סרטי הבורקס לא נחשבו אמנותיים, אבל סרטי הבורקס הצליחו מאוד בזכות עצמם, ולקולנוע האישי כמעט לא היו צופים.
גם באקדמיה כמעט לא נכתב דבר על סרטי הבורקס, לפחות נכון לזמן לימודיי שם – למעט מאמרו זה של ג'אד, ועוד מאמר ב'תיאוריה וביקורת', שהגעתי אליו לצורך עבודת סמינר שעשיתי בזמנו, מאמר שמתייחס גם לסרטי המצלמה הנסתרת שהיו פופולריים בזמנו.
למעשה, הציר הזה, ההמוני/אישי, או המזרחי/אשכנזי – אם תסלחו לי על ההעמדה הדיכוטומית מדי – היה הציר המרכזי שבו התפתח הקולנוע הישראלי; ולמעשה, הציר הזה דומיננטי בחברה הישראלית עד היום.
כיצד יש לעשות צדק בהיסטוריה של הקולנוע הישראלי? וכיצד יש לעשות צדק בחברה הישראלית? טוב, זו שאלה פתוחה.
כמו ההבדל בין מוזיקה מזרחית ל'עברית' הרגילה.
ההבדל הוא במטרה – המזרחית מטרתה לבדר (בעיקר באירועים) ולהזיז את הקהל; העברית – יצירה אישית בלי מטרות בידוריות (מכוונות לפחות).
לשתיהן לגיטימציה שווה, אגב. לא ברור לי למה אחת נחשבה יותר מהשניה, בעיקר כשניתן להגדיר אותן בצורה כזו (שלא נעשתה עד כה, ככל שקראתי, וזה מוזר).
לכן כמו שצריך סרטים לקהל הרחב, צריך גם סרטים לקהל נישתי, והרווחיים אמורים לממן את הלא-רווחיים (אפילו מנחם גולן הפיק סרט לגודאר, עם וודי אלן בתפקיד הראשי).
אני מתקשה להבין את ההפרדות האלה, ולא רק בתחום הזה… אני חושש שחלק מההפרדות שמושתתות עלינו, אינן אמיתיות כלל.
אהבתיאהבתי