על 'ישראל השנייה' ועל 'לא תקין'

ישראל השנייה, מאת אבישי בן חיים. ידיעות, 2022.
לא תקין, מאת חיים נבון. ידיעות 2022.

-גרסת טרום-פרסום, נא לא לשתף

אבישי בן חיים מדבר על התיאוריה שלו בדבר 'ישראל השנייה' מזה זמן, והנה עתה הוא כורכה בספר. נראה שאת עיקריה אין צורך להציג, שכן בן חיים מציג אותם השכם והערב ברשתות החברתיות. ובכל זאת אסכם בקצרה.
הספר של בן חיים מחולק לשני חלקים – הדיכוי המר, והבשורה המתוקה.
החלק הראשון, על הדיכוי המר, גם לו בעצם שתי קומות. הקומה הראשונה היא הטענה העובדתית – שרוב אנשי 'ישראל השנייה' תומכים בליכוד ובנתניהו. נראה לי שעם טענה זו קשה להתווכח, שכן בן חיים מציג רשימה של נתוני הצבעה של שורת ישובים המזוהים כ'ישראל השנייה', ושם רוב מוחלט של הקולות הולך לליכוד ולש"ס.
ואמנם, עדיין אפשר לשאול מהי בדיוק ההגדרה של 'ישראל השנייה' הזו? האם זהו חתך עדתי, דתי, סוציו-אקונומי או אחר? הדבר לא לגמרי ברור. ובכל זאת, נראה שבכל זאת ניתן לדבר כאן על קבוצה מובחנת, שהמאפיין העיקרי שלה לפי בן חיים היא המסורתיות המזרחית. וכמובן, כמו בכל כלל, אין זה אומר שכל מסורתי מזרחי הוא תומך ליכוד, ולא שמגזר זה בלבד תומך ליכוד, אלא שכאן מכנה משותף רחב.
והקומה השנייה בחלק הראשון היא הטענה לרדיפה תודעתית ומשפטית של נציגי 'ישראל השנייה' הזו – תחילה את בגין, אחר-כך את תנועת ש"ס, ולבסוף את נתניהו. המונח של בן חיים לרדיפה זו הוא – 'אלימות לגלית'.
כאן כבר יש יותר מקום לוויכוח, כי הטענה של בן חיים מרחיקת לכת, וקרובה להיות קונספירטיבית. הוא אמנם דוחה איפיון זה, וטוען שהרדיפה נעשית שלא באופן מתוכנן, אבל עדיין זו טענה מרחיקת לכת.
כאן גם נכנס מונח נוסף שלו – הגמוניה שאינה מודעת להגמוניותה, כלומר כזו שפועלת לחיזוק האינטרסים שלה, אבל לא באופן מודע. את כל צורת ההסתכלות זו שאב בן חיים מההוגה המרקסיסט אנטוניו גראמשי, ויפה בעיניי השימוש המקורי שהוא עושה בחומר הגלם התיאורטי הזה.
ובכן, מה אפשר לומר על טענה זו? אני בעבר חשבתי, וגם כתבתי זאת, שהטענה שרק לאחר מהפך 77 התחילו לחקור ולהרשיע נבחרי ציבור בכמות גדולה, כדי לפגוע בשלטון הימין – שטענה זו אינה הכרחית. שהרי אפשר גם לטעון שפשוט עלתה הרגישות הציבורית לשחיתויות. ואולם, בן חיים מתייחס בספרו להשגה זו – שאליה הוא מתייחס כטענה 'כמעט הגונה', או משהו כזה – ואומר, ואף מוכיח, כי בכל זאת רוב הנחקרים והמורשעים הם נציגי 'ישראל השנייה'. אז נכון, מיד מביאים את דוגמת אולמרט. בן חיים מתייחס אליה בהרחבה בספרו, אבל כאן די אם נאמר שוב – די להוכיח כלל, ולכל כלל יש יוצא מן הכלל.
כלומר, גם הטענה השנייה של בן חיים היא, בעיניי, רצינית מאוד. ואולם, ברשתות החברתיות בן חיים זוכה לזלזול רב ולשנאה רבה, אמנם בצד הערכה ואהבה רבה מצד שני. מדוע זה קורה? כנראה בגלל שתי סיבות – האחת, שבן חיים מדבר על פוליטיקה של זהויות, והן תמיד דבר רגיש. והשנייה, שבן חיים מתייחס למצב הפוליטי בזמן הווה, שאף הוא, כידוע לנו, רגיש וסוער.
ואולם, מהן הטענות הענייניות כלפי בן חיים? כאלה אני התקשיתי למצוא. הנה למשל כתב הארץ איתי רום מצא כמה אי דיוקים בספרו – שירים 'מסמני מהפך' שנכתבו לפני המהפך, וחוקים 'של ההגמוניה' שנחקקו למעשה בידי ממשל בגין. אבל בנוגע לשירים – בן חיים עצמו כותב שאלה רק מטעימים הלך-רוח מסוים של התקופה. ובנוגע לחוקים – כאן אכן כנראה מדובר במשגה, ואולם אין זה משגה גדול, ובוודאי שזה לא עיקר טענותיו של בן חיים. אז מתוך הלאו אני שומע הן – אם השגיאות היחידות שמצא הכתב הם זוטי-דברים אלו, כנראה ששאר הדברים יותר מבוססים.
זהו אם כן החלק הראשון, ולאחריו בא החלק השני – 'הבשורה המתוקה', שגם לו בעצם שתי קומות.
קומה אחת היא המסורתיות המזרחית, שהיא מגזר רחב בישראל, המונה יותר מ-30 אחוזים מהאוכלוסייה. זו גישה דתית שאינה קפדנית, ולכן יכולה להתאים לניהול החיים החברתיים, הקרועים בין דרישות דתיות לדרישות חילוניות, כך לפי בן חיים.
והקומה השנייה היא הדתיות המזרחית, וכאן מתייחס בן חיים בעיקר לפסיקתו המתונה של הרב עובדיה יוסף ז"ל. גם כאן יש מתינות, אם כי כאן עדיין הכול בתוך גדרי ההלכה. האם בן חיים רוצה שכולנו ננהג לפי פסיקת עובדיה יוסף? איני חושב שהדבר רצוי, ואיני חושב שזו הצעתו, אבל גישה מתונה ופשרנית למתחים דתיים היא דווקא חיובית ורצויה בעיניי.

והספר השני שארצה לכרוך למאמר ביקורת זה הוא 'לא תקין' של הרב חיים נבון, כי מצאתי בו מבנה דומה – גם הרב נבון מדבר על 'הדיכוי המר' ועל 'הבשורה המתוקה'.
'הדיכוי המר' בספרו של נבון זו תרבות הפוליטקלי קורקט, או 'תרבות הביטול', הנפוצה בעיקר בארה"ב. שם נוצרה רגישות גדולה מאוד סביב זהויות, כגון זהות מגדרית או גזעית, ומי שאינו מתבטא כראוי בנושאים האלה – מיד מודר ומוחרם. נבון מתרעם כנגד תרבות חדשה זו, וכמוהו גם רבים. למעשה, כיום הוויכוח ההגותי המרכזי שמתנהל הוא בדיוק זה, והוא מתנהל בין הגוש שמגדיר את עצמו כשמרני, מול הגוש המוגדר בדרך כלל כ'פרוגרסיבי'. גם כאן, הדברים ידועים מאוד, לכן איני רואה צורך להרחיב יותר. רק אעיר שגם אני לא רווה נחת מתרבות הביטול הזאת, וזאת דווקא מתוך נקודת מוצא של ליברליזם קלסי, שמחשיב זכויות מיעוטים, אך גם כן את זכות הדיבור.
והחלק השני בספרו של נבון גם הוא מעין 'הבשורה המתוקה' – כאן מדבר נבון על חלופה לתרבות הביטול הזאת, מתוך גישה יהודית. כך למשל, מול ערעור על יסודות המשפחה, ביהדות המשפחה חשובה מאוד וניצבת במרכז החיים – ונבון מרחיב עליה, כאן כמו גם בספריו הקודמים. וכך גם אל מול המגבלות השונות המושמות על השיח, אפשר להתייחס אל הדיבור כאל מקום של מפגש, וגם כאן ליהדות יש הרבה מאוד מה להציע בנושא ניהול שיחה הוגנת, יחס של כבוד-הדדי בין הדוברים וכיוצא בזה.
אז הנה גם נבון מציע 'בשורה מתוקה', וגם אצלו היא נמצאת בהגות היהודית – ודווקא בזו המתונה יותר. ממש בדומה לבן חיים.

ומה אני חושב? אני חושב קודם כל, שיפה שאנשים מנסים להביא בשורה חיובית לעולם, ושנית – שאכן יש ליהדות המתונה הרבה מה להציע כאן. בכל מקרה, אני נהניתי לקרוא את שני הספרים האלה.

רשימות על אומנות החיים, מאת חיים שפירא


רשימות על אומנות החיים, מאת חיים שפירא.
כנרת-זמורה-דביר, 2022, 304 עמ'.

-גרסת טרום-פרסום, נא לא לשתף

ספר חדש לחיים שפירא, ואם אינני טועה הוא העשירי במספר. את כל ספריו עד כה קראתי, ומכולם נהניתי.
שפירא עוסק בספר זה, כמו גם בספריו הקודמים, בדברים ברומו של עולם, במחשבות קיומיות על חיינו כאן, והוא עושה זאת בקלילות ובחן. זה תמיד מעניין לקרוא.
כך בספר זה הוא עוסק בנושאים הקלסיים – מהו האושר? מהו האומץ? וכן הלאה, אך גם בנושאים פרטניים יותר, למשל על הטלוויזיה ועל שעות הפנאי.
אביא דוגמאות קצרות מדבריו.
תחילה, בנושאים הפרטניים יותר, על שעות הפנאי הוא אומר –
"ובהתאם לכך הוא [ראסל] סבר כי הדרך לאושר ולשגשוג אישי מקורה בראש ובראשונה בהפחתה מאורגנת של שעות העבודה ובהגדלת שעות הפנאי. ואז, לפי האציל הבריטי החכם הזה, מגיע האתגר הכי קשה — להפוך את הפנאי לאיכותי".
ועל הטלוויזיה –
"ניל פוסטמן (Neil Postman), סופר וחוקר תקשורת המונים, כתב בספרו בידור עד מוות (ספריית הפועלים, 2000) כי הטלוויזיה של ימינו ממלאת את מקומה של "סומא" של האקסלי [בספרו 'עולם חדש מופלא']. לדעתו — ולדעתי — הטלוויזיה הפכה את עצמה למין "סומא" להמונים, המשתעבדים לה מרצון ורק רוצים עוד ועוד בידור. החזון הקודר של האקסלי ממש קורם עור וגידים".

ועתה לנושאים הגדולים, וכאן הדברים הופכים למסובכים יותר. ניקח לדוגמה את האושר.
שפירא אומר דבר מעניין וחשוב על האושר, או יותר נכון על מהו לא האושר –
"ידידי הטוב והחכם פרופסור יורם יובל אומר כי "יש דבר אחד ורק אחד, שעליו מסכימים כל הוגי הדעות הגדולים וכל חכמי הדתות בעולם: הדרך אל האושר לא עוברת דרך התמכרות להנאות. מי שינסה למקסם עד הקצה את ההנאות שלו בחיים, לא יהיה מאושר אף פעם. כשהבנתי שהנאה ואושר הם שני דברים שונים, זה עשה אותי מאושר"".
אלא שבהמשך הוא כותב על אפיקורוס, שדגל בהנאות, אם כי בעיקר בהנאות רוחניות –
"אפיקורוס טוען גם שאי אפשר לחיות חיי עונג ושלווה בלי לנהוג בחוכמה ובכבוד ובצדק, ואי אפשר לנהוג בחוכמה ובכבוד ובצדק בלי לחיות חיים של עונג ושלווה. אני חייב לציין שיש סיכוי גבוה שהתענוגות שאפיקורוס מדבר עליהם שונים מאוד ממה שעולה בדמיונכם. הוא סבר ששיחות עם חברים, לימוד פילוסופיה וטיולים בגן הם תענוגות עילאיים. אני נוטה להסכים עמו".
ועוד בעניין זה, מכיוון מעט שונה, הנה מחלוקת ששפירא עצמו מציין, בין אריסטו והסטואיקנים.
מצד אחד גישת אריסטו –
"אריסטו חושב שלא סביר שאדם יהיה במצב של אודימוניה [אושר] אם חסרים לו דברים כמו ממון שהכרחי לחיים של כבוד, משפחה אוהבת וחברים טובים, בריאות איתנה ואפילו מראה סביר. אריסטו ממש לא מתגורר בשום מגדל שן; הוא אכן אומר שאדם בודד מאוד או מכוער בצורה קיצונית או אומלל ביותר לא יהיה מאושר גם אם ילמד פילוסופיה יומם ולילה".
ומצד שני גישת הסטואיקנים –
"לפי דעתם של הסטואיקנים (ובניגוד לדעת אריסטו) החכם חסין לחלוטין מפני חוסר מזל מכל סוג שהוא, ומעלותיו הטובות הן, כאמור, תנאי הכרחי ומספיק לאושר".
אז היכן האמת? מי צודק?
אבל כאן אולי יש להזכיר את התובנה העמוקה ביותר אצל שפירא, שמובאת בספר זה וגם בספרים הקודמים, וזו התובנה של הפיזיקאי וחתן פרס נובל נילס בוהר –
"אמת טריוויאלית, היפוכה שטויות. אמת עמוקה, היפוכה אמת עמוקה".
כלומר – 'השמש זורחת בבוקר' זו אמת טריוויאלית, שניתן לבדוק אם היא נכונה או לא. העניין הוא שיש אמיתות עמוקות, תפיסות עולם, וכאן גם בשני צדדים מנוגדים יכולה להיות אמת.
וזו, כמדומני, מהות כתיבתו של שפירא – התייחסות לזרמי העומק, שאין בהם תמיד הכרעה לכאן או לכאן.

תשורה לחיים שלא נחוו, מאת גאולה הודס פלחן

כמה מילים על ספרה של ידידתי גאולה הודס-פלחן 'תשורה לחיים שלא נחוו – שירים וכתבים', הוצאת מיאסטקובצקי, 2022.

שמחתי לקבל לידי את ספרה זה של גאולה, ה-20 במספר, כפי ששמחתי לקבל את הקודמים. ואולם, הפעם כמדומני השירים שונים באופיים, ואם ניתן לשים את האצבע על הגורם הדומיננטי, הרי שזהו האופל, או הקדרות. יש מעין עצבות השורה על כל הספר, ולפעמים היא מפורשת מאוד. למשל בשיר זה שגאולה שיתפה בפייסבוק, ואני משתף פה לשם הדגמה וטעימה –

מִנְּבוּאוֹת הַמִּיסְטִיקָנִיּוֹת הִתְמַמֵּשׁ בְּעִקָּר הָרַע,
וּבְכָל זֹאת כָּתַבְתִּי, כִּי לֹא הָיְתָה בְּרֵרָה,
חַיַּי בָּעֲרוּ בִּשְׂרֵפָה אַדִּירָה,
וַאֲנִי כָּתַבְתִּי וּבָעַרְתִּי בְּאֵשׁ זָרָה,
הַחוֹמוֹת נָפְלוּ, לֹא נוֹתַר זֵכֶר לַנַּעֲרָה,
הַפְּרָחִים שֶׁהוּשְׁטוּ — נָבְלוּ בְּיָד קָרָה,
אֲבָל לַמְרוֹת שֶׁמֵהַנְּבוּאוֹת הִתְמַמֵּשׁ בְּעִקָּר הָרַע,
לֹא מָצָאתִי עַצְמִי בְּאֶרֶץ גְּזֵרָה,
כִּי הַשִּׁירִים שָׂרְפוּ כָּל מָה שֶׁלֹּא הָיָה גְּבוּרָה

אפשר לחוש את הקדרות, נכון?
ומעבר לזה, נראה שיש כאן סיכום חיים, ציון דרך.
דבר זה תקף גם לסוג הכתבים השני בספר, הקטעים שבפרוזה. כאן גאולה מספרת על משפחתה, שעלתה לארץ מברה"מ עוד בשנות השבעים – עלייה שלא מספיק מכירים, לדבריה – ושבברה"מ היו דוברי עברית ואף מורים לעברית.
היא מספרת על אביה, מינל, שנפטר לפני כשנה, ועוד.
כמו כן, היא מתייחסת לתקופת השואה, שזה ודאי נושא אפל ועצוב מאוד.
ונראה שאת הטון הכללי של הספר ניתן לקבל כבר מהכריכה היפה. ראשית, שם הספר – 'תשורה לחיים שלא נחוו', שיש בו מן העצבות. ושנית, הציור האפור – Before the Storm, של Shishkin – שגם בו שורה עצבות.

לסיכום, הצטערתי מעט על הנימה העצובה של הספר, אבל שמחתי על הוצאתו. כי לא משנה כיצד הם חיינו, תמיד נוכל לכתוב אותם!

או כפי שכותבת גאולה –

יש רגע שבו נפתחת הדלת
ואני נובטת ירוקה, אפלה ומוארת
(עמ' 52).

אפלה – אך גם מוארת.

כולנו יצורים פילוסופיים, מאת ד"ר שלומי ששון

כולנו יצורים פילוסופיים, מאת ד"ר שלומי ששון.
פרדס, 2021, 218 עמ'.

-גרסת טרום-פרסום, נא לא לשתף-

שתי טענות עיקריות שמשמיעים אנשים שנמנעים מלקרוא פילוסופיה הן, ראשית, שהיא לרוב מסובכת מאוד, ושנית, שהיא תיאורטית מדי ולא מעשית. ספר זה בעצם עונה על שתי השאלות.
ראשית, הוא מציג את גישת הפילוסופיה המעשית, שלה גם שיטת טיפול – הייעוץ הפילוסופי. ושנית – ביחס לטענה הראשונה – הספר כתוב בצורה ידידותית מאוד לקורא והוא שווה לכל נפש.
שיטת הייעוץ הפילוסופי מוכרת בארץ, כמדומני, בעיקר באמצעות ספריו של ד"ר לוּ מרינוף – אפלטון במקום פרוזק ו-תרפיה לשפויים, אותם מציין ששון בסוף ספרו כמקורות שבהם נעזר. אך הוא מציין עוד ספר חשוב -ספרו של פייר אַדוֹ (Hadot): Philosophy as a Way of Life.
בתחום הפילוסופיה, נראה שהזרם שששון מתמקד בו באופן המרבי הם הסטואים, ובהם בעיקר במרקוס אורליוס וספרו "מחשבות לעצמי" ובאפיקטטוס.
מן המאוחרים יותר הוא מתייחס גם לשופנהאואר ולניטשה, שלהם תובנות עמוקות רבות, אך אצל שניהם נמצא גם דברים שלא כל אדם ירצה לאמץ, אצל הראשון פסימיזם עז, ואצל השני פריעת המוסר המקובל.
עוד זרם שאליו מתייחס ששון הוא זרם פסיכולוגי דווקא – הפסיכולוגיה האקזיסטנציאלית, או בכלל הפסיכולוגיה ההומניסטית, וכאן הוא מתייחס לויקטור פרנקל וספרו המוכר "האדם מחפש משמעות", לאריך פרום וספרו המוכר גם כן "אמנות האהבה", ולפסיכיאטר-הסופר הנודע ארווין יאלום.
ועוד יש להזכיר, לפי מה שהוא כותב באחרית הדבר, את אבות תחום הייעוץ הפילוסופי – אכנבאך בגרמניה ואד הוכנדייק בהולנד.

הפילוסופיה הבסיסית של הסטואים היא פשוטה – גישה של שוויון נפש כלפי דברים שלא בשליטתנו, פיתוח מידות טובות, שימוש בתבונה. אך ששון מראה את גישתה, וכאמור גם את גישתם של פילוסופים אחרים, כלפי תחומים שונים של החיים – כלפי המוות, האהבה, עבודה, ניהול רגשות, פיתוח אישי ועוד. הדברים, כאמור, מובנים מאוד, ואני חושב שבאופן כללי מביאים לגישה חיובית אל החיים.
אבל, כפי שאומר ששון עצמו, יש לזכור שזה רק נתיב אחד בפילוסופיה, והיועץ הפילוסופי מנתב את לקוחו למצוא את הגישה הפילוסופית שמתאימה לו ביותר.

אני חושב שזה ספר חיובי, מועיל ונוח לקריאה, וכדאי לקרוא אותו.

*

להלן כמה ציטוטים מהספר בנושאים שונים, מעט מהרבה.

בעניין עבודה, משופנהאואר –
""אדם שניחן בכישרונות מנטליים נעלים, נדירים, ונאלץ לעבוד במלאכה שאינה אלא מועילה בלבד, כמוהו כאגרטל יקר ערך מקושט בציורים מרהיבים ביופיים, אשר משתמשים בו ככלי מטבח" (שופנהאואר בתוך יאלום, 2004, עמ' 119)."

על תועלות נוספות בהגשמה עצמית –
"ככל שנרגיש סיפוק, מימוש עצמי, עשייה והגשמת חלומות בחיינו, נוכל לוותר על האחיזה בחיים בבוא העת. הידיעה שעשינו טוב, מימשנו, הצלחנו וחווינו לא מעט, תוכל להקל עלינו. קל יותר לקבל ולהבין את המצב ההפוך, של אדם המרגיש שחייו הם החמצה גדולה. אדם שלא חווה הרבה, וכמעט שלא הגשים את מטרותיו וחלומותיו כפי שציפה, אלא להיפך, לרוב נכשל. לבטח הוא יחוש תסכול ומרירות רבה יותר לנוכח המוות".

על האהבה, לפי פרום –
"האומנות שלנו, ההכשרה העצמית וההתמקצעות שלנו בלהיות אוהבים צריכה להיות במוקד, ולא השאלה היכן הוא מושא האהבה החסר או הנכון בשבילנו. אותו מושא יבוא, לאחר שנהיה בתודעה ויכולת להיות אוהבים. וגם אם הוא בא בטרם רכשנו מיומנות שכזאת, יש סיכויים לא מעטים שנאבד אותו, שנחמיץ את האהבה הנכונה הזאת, ולא נדע כיצד לשמור עליה."

מה למעלה מה למטה, מאת ליאור טל שדה

מה למעלה מה למטה – הומניזם יהודי בדיאלוג אוהב עם היהדות, מאת ליאור טל שדה.

כרמל, 2022, 341 עמ'.

-גרסת קדם-פרסום, נא לא לשתף-

 

ליאור טל שדה היה סמנכ"ל התוכן בארגון 'קולות', שהוא ארגון של יהדות חילונית הומניסטית, ובמשך כשנתיים-שלוש העביר את הפודקאסט 'קולות של רוח', שעסק בעניינים אלה, והקשבתי בהתמדה לכל פרקיו. בספר זה הוא מופיע עיבוד של כמה שיחות מתוך הפודקאסט הזה, ולו נוספו דברים נוספים רבים.

לספר כמה חלקים.

השער הראשון עוסק ביהדות חילונית-הומניסטית באופן כללי, השער השני נכנס כבר לסוגיות ספציפיות, השער השלישי הוא אוסף פרשנויות לפרשות ספר בראשית, ולבסוף בא נספח אישי ובו קטע אישי של טל שדה.

בחלק הראשון מופיעים למשל – שיחה עם אבי שגיא על מוסר של חמלה, שיחה עם שי זרחי על היהדות החילונית מסורתית של ביאליק, מחד, ועל היהדות הקיומית של ברנר, מאידך, פרק על היהדות החילונית חברתית של אריך פרום, ועוד.

בחלק השני מופיעים רעיונות כגון – בנייתה של שבת ישראלית, לפי חזונו של ביאליק, דיון ב'הלכות גבולות ברשתות החברתיות' וב'דילמת השיימינג', שהם נושאים אקטואליים מאוד, ודיון במוסריות של 'הסיכול הממוקד' לפי הכלל של 'מצווה הבאה בעברה', שהוא דיון עמוק מאוד, וגם קריטי.

 

אני מצאתי דבר מעניין, שבעצם נושאים רבים בספר מתייחסים ישירות לעשרת הדיברות, או לעיקרים חשובים אחרים ביהדות.

הנה למשל, הדיבר השני הוא איסור עשיית פסלים, ובכלל קיים איסור גדול לעבוד עבודה זרה. ואריך פרום כתב הרבה על הערך הזה והרחיב אותו, בעיקר בספרו 'והייתם כאלוהים'.

סיכום יפה של עניין זה מצאתי דווקא בהערה, בעמ' 180, וזה לשונה –

"במקרא מופיע איסור עבודה זרה כאחד משלושת איסורי "ייהרג ובל יעבור"; במסכת מגילה אומר רבי יוחנן "כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי" (מגילה יג ע"א); במסכת קידושין אומר רב אחא בר יעקב: "חמורה עבודת כוכבים שכל המודה בה כמודה בכל התורה כולה" קידושין בע"א); הרמב"ם כותב: "כל הכופר בעבודת כוכבים מודה בכל התורה כולה ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם והוא עיקר כל המצות כולן" הלכות עבודת כוכבים פרק ב); אחד העם כתב: "אלו בא לפני אותו גוי שבקש ללמוד כל התורה כולה כשהוא עומד על רגל אחת, הייתי אומר לו: "לא תעשה לך פסל וכל תמונה – זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא'" (על שתי הסעיפים); ברל כצנלסון כתב: "והנה לב חכם שאמר, כי די לה ליהדות בדבר אחד בלבד: כפירה בעבודה זרה! אני רואה בזה אחר הגילויים הגאוניים של המחשבה ושל האופי היהודי. אין התרבות היהודית מתחילה ב'אני מאמין' גדול אלא במלחמה בעבודה זרה"; ישעיהו ליבוביץ כתב: "לא לקדש דברים שתוכנם ערכים הנובעים מצרכים ואינטרסים אנושיים, לשבור דברים אלה זאת היא האמונה. עיקרה של האמונה באלוהים הוא, לא להאמין בדבר שאינו אלוהי, לא לקדש מה שנובע מצרכים, אינטרסים, מגמות, אידאלים וחזונות של האדם, גם אם מבחינה אנושית אלה הם דברים נעלים, וכשדברים אלה נעשים מקודשים יש לשבור אותם" (קדוש קדוש ולא קדוש) על תפיסתו של אריך פרום בנדון ראו בפרק על פרום בספר זה; אציין שזו גם התזה המרכזית בספרו של אסא כשר יהדות ואלילות".

 

ודיבר נוסף הוא מצוות השבת, שאותה, כאמור, הדגיש ביאליק, ששאף לחידוש הלכה דווקא, אבל לאו-דווקא ההלכה הנוקשה של השולחן ערוך. להלן ציטוט מעמוד 189, המביא את דבריו בעניין זה –

 

"בין היתר התבטא כך: "הטרם יבינו אלה המחללים את השבת בזדון וביד רמה, בצורה גסה ופרועה כזאת… עד כמה יש במעשיהם מן הפראות והנבלה? הטרם ידעו אלה, כי השבת היא המתנה הגדולה ביותר שהביאה היהדות לעולם, והיא בלבד דיה לתת לנו זכות של קיום תרבותי בין העמים: הטרם יבינו, כי השבת היא הסמל המזוקק והצרוף ביותר של הרעיון הסוציאלי ושוויון ערך האדם? האם לא הפועל עצמו צריך להתעורר ראשון להלחם מלחמת המוסד הנפלא והקדוש הזה, שבעיקרו לא נוצר אלא בשבילו?".13 במכתב נוסף לאותם נמענים הוסיף: "ארץ־ישראל בלי שבת לא תיבנה, אלא תחרב, וכל עמלכם יהיה לתוהו. עם ישראל לא יוותר לעולם על השבת, שהיא לא רק יסוד קיומו הישראלי, אלא גם יסוד קיומו האנושי. בלי שבת אין צלם אלוהים וצלם אנוש בעולם. אילו היתה העבודה תכלית לעצמה – הרי אין מותר לאדם מן הבהמה… השבת ולא התרבות של תפוחי-זהב או תפוחי אדמה היא ששמרה על קיום עמנו בכל ימי נדודיו. ועתה, בשובנו לארץ אבות, הנשליכנה אחרי גוונו ככלי אין חפץ בו?".14

 

13 – אגרות ביאליק, כרך ה, רטו-ז.

14 – שם, רכח-ט."

 

ודיבר נוסף הוא 'לא תרצח' ובכך עוסק המאמר האמור על הסיכול הממוקד, אלא שמאמר זה מורכב מאוד, לכן לא אביא חלק מתוכו, ואני ממליץ לקרוא את הדברים בספר עצמו.

 

ובעיקרים החשובים שמחוץ לעשרת הדיברות – 'הלכות הרשתות החברתיות' מתבססות אצל טל שדה על איסור הלבנת פנים, שהוא כה מרכזי ביהדות, ו'דילמת השיימינג' מתבססת על איסור הרכילות ולשון הרע, בעיקר לפי כלליו המפורטים של החזון איש בספרו 'שמירת הלשון', וגם הוא ערך חשוב ביהדות.

כך שדבריו של טל שדה מיוסדים כולם על אדני התרבות היהודית, וכן התרבות היהודית העתיקה בעצם מכילה את כל עיקרי המוסר לו אנו נדרשים היום, וזה יפה.

 

ועוד כדאי לציין כי את כל הערכים האלה אפשר לצמצם עוד יותר – למושג הבריאה בצלם אלוהים. כך, עבודת האלילים עובדת צלם-אליל במקום להתייחס לצלם-אלוהים, וכך גם השבת, בדברי ביאליק שהבאנו, מביאה לידי ביטוי את צלם אלוהים זה. גם האיסור לא תרצח מתקשר אליו ישירות, ובמקור, בבראשית ט, אף נאמר בסמוך לו.

לבסוף, איסורי הלבנת פנים, רכילות ולשון הרע עניינם כבוד, ואף הוא מתייחס למושג צלם אלוהים, המצריך יחס מכבד.

וכאן כדאי להביא מדבריו של טל שדה לפרשת ויחי, על הבחנתה של אורית קמיר בין שלושה סוגי כבוד –

 

"פרשת ויחי: כבוד האדם בספר בראשית!

בתחילת ספר בראשית נברא האדם: "בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אתָם". צלם האלוהים שבאדם מתואר בחלק מהספרות כדרך מטפורית לתאר את הכבוד הסגולי, ה־dignity, שכל אדם נושא עמו. אורית קמיר מסבירה בספרה שאלה של כבוד כי הכבוד הסגולי הוא מושג הומניסטי־ליברלי מובהק שמצא את דרכו להכרזה בדבר זכויות האדם של האו"ם ב-1948. הוא מסמל קו מינימלי שאין לחצות. זהו כבוד האדם במובן של הבסיס האנושי שבו, בסיס שלמעט במקרים קיצוניים, ואולי לעולם לא, אין לפגוע בו. זהו הדבר שאליו מכוונים במשפט: "כל בני האדם נולדו שווים". אנו שווים בכבוד האנושי, בצלם אלוהים שבנו, ולפיכך שווים בזכותנו לקבלת יחס מכבד. כפי שניסח רבי תנחומא

בברייתא עתיקה: אם אתה מבזה אדם "דע למי אתה מבזה, בדמות אלהים עשה אותו".

קמיר עומדת בספרה על מובן נוסף של כבוד האדם והוא כבוד המחיה, ה־respect. כבוד המחיה מרחיק לכת יותר מהכבוד הסגולי ומדבר על היכולת של כל אדם לשגשג ולמלא את צרכיו הסובייקטיביים. האישי מקבל פה מקום מרכזי. כבוד המחיה שלי דורש שיהיו לי התנאים להגשים את עצמי ולממש את אישיותי. זהו סוג הכבוד הנמצא בבסיס ההומניזם של דרך עץ החיים.

המעבר מהאידאה הנאצלת לחיים קשה. במהלך ספר בראשית נרמס שוב ושוב כבודם של אנשים. כבוד האדם מוחלף בחשיבה של כבוד האגו. קמיר מכנה זאת הדרת כבוד – honor הדרת הכבוד מאפיינת חברות עתיקות רבות, אך קיימת גם כמוטיב מרכזי בכל חברה בת ימינו. הדרת הכבוד נקבעת על פי קודי התנהגות שמשתנים בין תרבויות. אל מול הדרת הכבוד ניצבת הבושה. כאשר אדם פוגע בהדרת כבודי הוא מבייש אותי. בדרך כלל הקודים של הכבוד אומרים שאם רוצה אני להחזיר את כבודי, עליי לפגוע בחזרה. אני בעצם יכול להחזיר את כבודי רק באמצעות פגיעה בכבודו של הפוגע. אני אנסה לפגוע בו במידתיות הנכונה שהיא פגיעה דומה לזו שהוא פגע בי, אך אוסיף ריבית קטנה…".

 

אם כך, טל שדה אכן מצליח להציג יהדות הומניסטית, המבוססת על עיקרי היהדות, ושנראה שעיקרה הגדול הוא שכל אדם נברא בצלם – תפיסה שאני מתחבר אליה מאוד – והוא עושה זאת בשום שכל ובעניין. אני נהניתי מאוד מהקריאה בספר זה, ואני ממליץ עליו בחום.

זמן הקוסמים – מאת וולפרם איילנברגר


זמן הקוסמים – העשור הגדול של הפילוסופיה 1919-1929, מאת וולפרם איילנברגר.
תרגום אביעד שטיר.
ידיעות ועליית גג, 2022, 392 עמ'.

-גרסת ניסיון, לא לשתף!-

אחרי שהתייחסתי לספר 'אדם בצלם אלוהים' של תומר פרסיקו, שאמנם מתייחס למושג התנ"כי 'צלם אלוהים', אבל גם מראה את גלגוליו בהיסטוריה, שהחשוב שבהם התרחש בעת החדשה, בתקופת הנאורות, שבה נעשה שימוש במושג זה כדי לבסס חירויות אזרחיות, שהרי 'כל אדם נברא בצלם', ולכן כולם שווים בפני חוק המדינה – וכאן המרכז היה התבונה; ולאחר שהתייחסתי גם לאסופת השירה 'המקוללים', בעריכת דורי מנור וסיוון בסקין, שהביאה משיריהם של חלוצי המודרניזם בצרפת – בודלר, רמבו, מלארמה ועוד – וכאן המרכז הוא התשוקה – שמחתי לקרוא בספר זה, 'זמן הקוסמים', הסוקר את חייהם ומשנתם של ארבעה פילוסופים חשובים מתחילת המאה העשרים – לודוויג ויטגנשטיין, מרטין היידגר, ולטר בנימין וארנסט קסירר – ונראה שהפעם מה שעומד במוקד הוא השפה, הלשון. זהו, כפי שנהוג לומר, 'המפנה הלשוני' המאפיין את התקופה, ויש לו צדדים שונים.
להלן אנסה להציג מעט מתוכן ההגות בנושא, דרך ציטוטים קצרים שאספתי במהלך הקריאה, אף כי יש לקחת בחשבון כי כאן רק אגע בקצה המזלג בנושאים אלו, וכמובן שההגות עליהם מפותחת הרבה יותר. אציין גם שאין אני בר-סמכא בתחום, ועל כן יתכן שהצגתי את הנושא לא תהיה מדויקת או מספיקה.
כמו כן, הספר גם מתייחס בהרחבה לצד הביוגרפי של ההוגים האלה – שלושה יהודים ואחד (היידגר) גרמני שהתחבר לנאצים – צד שכמעט לא אתייחס אליו כאן.
ואולם אציין כי השילוב הזה, של תיאור ההגות בצד החיים, של ארבעה הוגים חשובים שפעלו בזמן אחד ועסקו בנושאים דומים בצורות שונות, הוא מלבב ופוקח עיניים במיוחד. מאוד נהניתי מקריאתו של ספר זה, ואני ממליץ עליו בחום לכל.

*

ובכן, נתחיל מוויטגנשטיין, שבסוף ספרו 'מאמר לוגי פילוסופי' אומר את משפטו הידוע 'מה שאי אפשר לדבר עליו, אודותיו יש לשתוק', אבל כמה משפטים קודם הוא מפרט יותר –

"6.53. השיטה הנכונה בפילוסופיה תהיה, אכן, זו: לא לומר אלא את מה שניתן להיאמר, כלומר, משפטים ממדעי הטבע, כלומר, משהו שאין לו כל שייכות לפילוסופיה, ואז, כשמישהו אחר ירצה לומר משהו מטאפיזי, להוכיח לו שהוא לא נתן משמעות לסימנים מסוימים במשפטים שלו…"

ועל כך מוסבר בספר –
"ויטגנשטיין הוכיח, תוך שימוש באותם יסודות מתודיים של תפיסת העולם המדעית הצרופה הזאת – הניתוח הלוגי – שבפועל, בדיוק ההפך הוא הנכון. כל מה שמקנה משמעות, במלוא המובן של המילה, לחיים ולעולם שאנחנו חיים בו, נמצא מחוץ לגבולותיו של הניתן להיאמר במישרין".

ועל המיסטי כתב ויטגנשטיין כך –

"6.522. הלא־ייאמֵר בלי ספק ישנו. הוא מראה את עצמו; הוא־הוא המיסטי.  
6.44. מה שמיסטי זה לא איך העולם, אלא זה שהוא ישנוֹ."

כמו כן, נעשה ניסיון לתת הסבר פסיכולוגיסטי לגישתו –
"הדיבורים המטאפוריים על "קיר", "חלון", או אפילו "חומה", שחוצצים בין חווייתו האישית של האדם לבין עולמם של האחרים, טיפוסיים מאוד לאופן שבו מתארים את עצמם אנשים הסובלים מהתקפי דיכאון."

*

ואילו אצל היידגר המושג המרכזי הוא ה"דאזַיין" (Dasein), ההוויה, או 'היות שם' –

וביתר פירוט –
"לדעתו של היידגר, לא אנחנו מציגים לעצמנו שאלות – השאלות האמיתיות מציגות לעצמן אותנו!
אבל באיזה מין חוויות מדובר? לדעתו של היידגר, שוב, מדובר בחוויות של הֶעְדר־יסוד קיומי, מרכזי ואינטנסיבי, או אפילו של תהוֹמיוּת. ובמיוחד חוויות של כמעט־מוות. ובמיוחד חוויות של חרדה. חוויות של "קריאה מצד המצפּון" (Gewissensruf)."

"אומנם, מי שמתפלסף בצורה כזו, בהכרח מטיח את עצמו – והיידגר יהיה הראשון להודות בכך – "נגד גבולות השפה". ובכל זאת, דווקא ורק בהתנפלות הזאת מפיק הדאזַיין באופן אותנטי את מה שמכונה על־פי־רוב "משמעות": כלומר, כחוויה של חיים מלאים, מוכרעים, מייסדי־עצמם באופן חופשי."

אם כך, גם ויטגנשטיין וגם היידגר נתקלו במחסום השפה, אך היחס שלהם אליו שונה, כפי שמוסבר –

"שכן דווקא במקום שבו אחד מהם (היידגר) סבר כי מצויה בפועל השאלה הפותחת, ועוד יותר מכך – פריצת הדרך אל ידיעה אמיתית ולא מסולפת של ההוויה, האחר (ויטגנשטיין) ראה רק הבלים צפויים־מראש ובעיות סרק שהן ילודות השפה."

*

ועתה לוולטר בנימין שאף הוא נדרש לסוגיה, ופונה אליה בצורה אחרת, על ידי רעיון של 'שפה טהורה' כלשהי –

"בנימין פותר את הסוגיה הזאת באופן תיאולוגי־היסטורי על־ידי כך שהוא טוען כי "הלשון בטהרתה", כפי שהוא מכנה אותה, "או "הלשון האמיתית", היא שפתו של אלוהים".

ובהמשך יכתוב בגישה זו גם על ענייני תרגום נכון ועוד.

ועוד מושג מרכזי אצל בנימין היא התוגה, הנוצרת בגלל מצב עניינים זה –
"לתופעה דמוית הדיכאון הזאת של אובדן משמעות או אובדן שפה ("שום דבר לא מדבר אלי יותר") קורא בנימין בשם הקולע Trauer, כלומר תוגה, או אֵבל"

והמוצא שלו, מבחינת הביטוי הלשוני, היא האלגוריה –
"לאחר הנפילה אל המודרנה, כבר אין אופן ישיר לבטא במילים את האמת. השפה עצמה מרוקנת וכבולה יותר מדי לשם כך. אבל בהחלט ייתכן שבתוך ההקשר הזה של ההילכדוּת יש דרך להביא את רמת התפיסה הקמאית הזאת לידיעתנו ולשדה ראייתנו: האלגוריה."


" כך בנימין השתמש באלגוריה ובקריאה האלגורית כאמצעי ראשון במעלה לביקורת מוּכוונת־אמת על מצב תקופתו המודרנית. את האמת, בעיניו, אי־אפשר לומר במילים בשפה ובמצב התרבות שבהם הוא תקוע בלי אפשרות להיחלץ, אבל אפשר להראות אותה ולהצביע עליה."

וראוי גם לציין שבנימין עסק במגוון נושאים רחב מאוד. החלק הזה על הלשון הוא רק מקטע אחד מהגותו.

*

ורעיון השפה הטהורה מופיע גם אצל קסירר –
"קסירר קורא לצורה הזאת, העומדת בבסיסן של כל השפות, "צורת השפה הטהורה". ההנחה הזאת עתידה, כמובן, למשול בכיפה בעולם הבלשנות במשך עשרות שנים, החל מסוף שנות ה־1950 ואילך, בדמות תיאוריית הדקדוק הגנרטיבי של נועם חומסקי, הכוללת את ההשערה המובילה בדבר ההבדל בין מיבנה העומק ומיבנה השטח של השפות".

אבל במחשבה שנייה הוא חזר בו מרעיון זה –
"הנחת היסוד הבסיסית הזאת התחילה להיראות מפוקפקת בעיניו. הוא נאלץ להודות בפני עצמו שאולי מיבנה־היסוד המאחד הזה שבבסיס כל השפות, אותה "צורת שפה טהורה", אינה קיימת כלל – יש פשוט רק מיבני עומק מרובים שונים, שלא תואמים כלל זה את זה. ואם כך, יכול להיות שצורת השפה הטהורה האחת לא באמת קיימת"

ורעיון נוסף אצל קסירר שכדאי להזכיר הם דבריו נגד מושג אופי העם –
"קסירר האמין כי המטען הפילוסופי שנושא עימו המושג "אופי" – במיוחד כשהוא לובש את צורת "אופי־העם" – משַׂחק לידי הרטוריקה של השוביניזם הלאומני, כמו גם של פולחן "האותנטיות" ו"גרעין הישות האמיתי", פולחן שהוא בסופו של דבר מנוגד לחירות. "

"לדעתו של קסירר, אנשים המדברים על "האופי האמיתי של האדם" או על "גרעין הישות של עַם" כעל משהו שמכתיב, מעומק העולם הפנימי, את כלל הפעולות – או אף מתגלה בסיטואציות גבוליות כמושיע וכבעל ערך נצחי – חושפים את עצמם קודם כל כבלתי־נאורים באופן קיצוני".

*

זהו, אלה עיקרי הדברים כפי שאני ראיתי אותם, אף שכמובן הוגים אלה אמרו עוד דברים רבים וחשובים, כפי שמובא בספר, וכן דברים אלה מורחבים בספר הרבה יותר – וגם הוא רק טעימה, בעצם, מהגות ענפה זו.
ולהגות זו יש המשכים – ההתרכזות בשפה ובטקסט המשיכה במידה רבה בהגות הפוסטמודרנית: הגישה הקיומית של היידגר המשיכה עם האקזיסטנציאליזם של סארטר, קאמי וחבריהם בשנות החמישים; והניסיון למצוא 'שפה טהורה' קשור, כפי שראינו, לרעיון הדקדוק הגנרטיבית של חומסקי, ואלה רק עיקרי הדברים.

ואוסיף הרהור משלי על הדברים –
ראינו שויטגנשטיין והיידגר הציגו גישות שונות למה שאי אפשר להגיד. ויטגנשטיין אמר שדבר זה בהחלט קיים, הוא המיסטי, אך לא ניתן לומר עליו דבר, ולכן לא צריך לנסות. ואילו היידגר אמר שצריך לחיות בתוך המציאות כולה, כולל ממד זה.
אז ראשית, אני חושב שבאמת ממד זה קיים, אלא שאפשר לבטא אותו, וזאת בעיקר בשירה, ובאמנות בכלל. כאן גם השימוש בשפה הוא שונה.
אך שנית – האמונה מתייחסת בדיוק לממד זה, שאין לבטאו, והוא המכונה 'אלוהי', ונראה שהיא הולכת בדרכו של היידגר, של לחיות את הדברים, מתוך אותנטיות, אך לא רק תוך השתעבדות לרציונל המילולי, אלא גם לקיחה בחשבון של מה שאינו נכנס למילים. וגם לה יש פרקטיקות שונות לתקשור עימו, ובראשן – התפילה.

סיכום מצב, זמן האומיקרון

סיכום מצב, זמן האומיקרון.
כבר חודשים רבים שאיני צופה בטלוויזיה, לא מסוגל. לא בחדשות ולא בתוכניות, למעט רק כותרות וכדומה. לא בתוכניות – כי הן רדודות ומשעממות. ולא בחדשות – כי הן היסטריות ושקריות. היסטריות – כי כבר שנתיים שוטפים לאזרחים את המוח עם נתוני קורונה, גרפים והפחדות. גם אם הכול נכון – מי יכול לצפות בזה? זה כמו אירוע-חירום, שבמקום להיות משודר כמה שעות, נפרס על פני שנתיים. הרבה אינפורמציה חדשה אין, אבל צריך לדבר על משהו. ובאמת, הרייטינג של הערוצים המסחריים יורד מאוד.
וגם שקריות – כי לא מציגים את כל התמונה, ובמקום להתייחס למי שמציג נתונים אחרים כפשוט בעל דעה שונה, יש להם שם בשבילו, בשבילם – מכחישי קורונה ומתנגדי חיסונים. כלל אצבע – ברגע שנאמרו המילים האלה דעו לכם כי הצד השני טועה. כי בדרך כלל לא מדובר על מכחישי קורונה, וגם לא על מתנגדי חיסונים. אלה אנשים רציניים עם דעות שונות, וזה כבר אמור להיות ידוע, אבל עדיין מתעקשים להדביק להם את התווית הזו. למה? כי זה קל. אבל ככה עובדת תעמולה גבלסית ולא תקשורת במדינה דמוקרטית. אבל אנו, לצערי, כבר מזמן לא מדינה דמוקרטית, ועוד נגיע לזה.
וכמו כן בפועל מסתירים נתונים מהציבור. נפגעי החיסון הרבים – לא מדווחים. הפגנות שנעשות בישראל כל שבוע – לא מדווחות. והנה מהימים האחרונים – בקנדה הייתה הפגנת ענק של אלפי משאיות, עד כדי כך שהיו צריכים להחביא את ראש המדינה שם – וכאן זה כמעט לא מדווח. אם כך אפשר לסכם בביטחון, כי התקשורת מועלת בתפקידה.
אבל התקשורת היא רק צד אחד, שאמנם עובד בסינרגיה מושלמת עם השילטון, וכבר אינו כלב השמירה של הדמוקרטיה. הצד השני הוא השילטון עצמו, ששולט בכל צד של אזרחיו, ממקומות העבודה והבילוי ועד בתי הספר. הוא זה שהגה ויישם את התו הירוק המתועב, שכבר דיברתי עליו. ובכלל, כנגד מחדליו ופשעיו של השילטון כבר כתבו רבים, למשל מחברי מחצ קורונה האמיצים.
והתוצאות בשטח? עגומות. מעבר לנפגעי החיסון שכבר הזכרתי, ההשפעות הפסיכולוגיות, בעיקר על ילדים, עצומות. כבר דווח, גם בתקשורת הממסדית, על עלייה חדה בשיעורי הדיכאון ושאר הבעיות הפסיכולוגיות אצל ילדים, ועל עלייה חדה בשיעורי מקבלי העזרה הנפשית.
וכן הלאה. קשה לתאר את כל האספקטים של מה שקורה עכשיו, רק דבר אחד ברור – הוא לא תקין, כלל לא תקין. והכול כביכול בגלל וירוס, שפגיעתו לא נוראית, ושבכל מקרה אין להימנע ממנו. ועוד שנראה שהחיסון כלל לא מגן מפניו (מגן מתחלואה קשה – זה קשקוש. אנשים חלו קשה עם חיסון. ונכון שתמיד יכול להיות גרוע יותר – אבל זה טיעון שאין להוכיח ולכן אינו תקף).
ולבסוף, גם ברמה האישית, אני חייב להודות, המצב לא טוב, כלל.
עד כאן בעניין זה.