ספרים מומלצים משנת 2022

ספרים מומלצים משנת 2022
השנה לא קראתי הרבה ספרים, אבל עדיין קראתי כמה ספרים טובים, וגם כתבתי עליהם, וחלק מהביקורות הופיעו גם בעיתון 77. להלן הספרים שאני ממליץ עליהם. כאן שמונה ספרי עיון ושני ספרי שירה.

1. על 'ירושלים' של מנדלסון

או – על 'ירושלים' של מנדלסון בעתון 77

2. רשימות על אומנות החיים, מאת חיים שפירא

או – על 'רשימות על אמנות החיים' מאת חיים שפירא, בעתון 77

3. מה למעלה מה למטה, מאת ליאור טל שדה

או – על 'מה למעלה מה למטה', בעתון 77

4. כולנו יצורים פילוסופיים, מאת ד"ר שלומי ששון

או – על 'כולנו יצורים פילוסופיים' בעתון 77

5. זמן הקוסמים – מאת וולפרם איילנברגר

או – ארבעה פילוסופים חשובים. מתוך עתון 77.

6-7. על 'ישראל השנייה' ועל 'לא תקין'

8. על 'המקוללים', בעתון 77

9. על גלילאו ומכחישי המדע

10. על 'הפרדס' של רומי, בקצרה

עליון על כל גויים, מאת חנה כשר

עליון על כל גויים, מאת חנה כשר.

ציוני דרך בפילוסופיה היהודית בסוגיית העם הנבחר.

אדרא רבא, 2018.

 

כשיצא ספרו של תומר פרסיקו 'אדם בצלם אלוהים', שמראה איך הרעיון התנ"כי של בריאת האדם בצלם אלוהים השפיע על עיצוב כל העולם – כתבתי שהספר טוב מאוד, אבל שהוא מתעלם מזרם שונה הקיים ביהדות, שרואה עליונות ועדיפות בבני העם היהודי.

גישה זו מוכרת מאוד. יסודה כבר בתנ"ך בביטויים כמו 'עם סגולה', 'לתתך עליון' ועד ביטוי חיובי יותר – 'אור לגויים'. ואולם, פרשנים שונים התייחסו לעמדה זו בדרכים שונות.

פרופ' חנה כשר אוספת כמה עיקריים שבהם, ומתוך מה שהיא מביאה אביא רק רק את החלק היותר חשוב לדעתי.

אין צורך לציין שעם עליית ממשלת נתניהו-בן-גביר הגזענית דברים אלה הופכים לרלוונטיים מתמיד. נראה שעם ישראל הכריע לכיוון הדת הגזענית והמפלה, ולא לכיוון הדת ההומניסטית שבה כולם נבראו בצלם.

 

והנה כמה מהמקומות הגזעניים במקורותינו –

 

בגמרא נאמר –

""אתם קרויין אדם ואין אומות העולם קרויים אדם" (בבא מציעא קיד ע"ב)"

 

רס"ג, לעומת זאת, אומר –

""כי אומתנו איננה אומה כי אם בתורותיה (או: במצוותיה, במקור: שראיעהא)"", וכאן אין יתרון מהותי.

 

ריה"ל הוא זה שביסס את רעיון העליונות בצורה המובהקת ביותר. ואצלו גם הגר לא מגיע לאותו מעמד כמו היהודי.

וכך, אומרים שהיהדות אינה גזענית כי אפשר להתגייר, אבל לפי ריה"ל בכוזרי זה לא מדויק –

"החכם היהודי איננו חוסך מן הכוזרי את האמת, והוא חוזר על הדברים לפחות פעמיים: וכל הנלוה אלינו מן האומות כפרט — יגיעהו מן הטובה אשר ייטיב הבורא אלינו, אך לא יהיה שוה עמנו (א כז). ומי שדבק בדרך הזה יהיה לו ולזרעו חלק גדול מן הקורבה אל האל יתברך. ועם כל זה לא ישתוה הגר הנכנס בתורתנו עם האזרח, כי האזרחים לבדם הם ראויים לנבואה, וזולתם — תכלית ענינם שיקבלו מהם ושיהיו חכמים וחסידים [במקור: אלאוליא] אך לא נביאים (א קטו)."

 

המהר"ל ממשיך בקו הגזעני –

"כלל המין האנושי הנמצא בעולם התחתון מורכב אפוא משתי קבוצות: האחת — אשר עליונותה מתבטאת בהיותה "חלק ה' יתברך" ובכך זכתה ב"עניין האלוהי", והיא הקבוצה האתנית של "יעקב וזרעו", והאחרת כוללת את שאר בני האדם הנחותים ממנה."

 

לעומת זאת, שפינוזה הוא הומניסט –

"בכל מקרה, שפינוזה דחה את האפשרות כי חוקים אלה הם תוצר של התגלות על־טבעית. לדבריו, אין לפרש כפשוטם את פסוקי המקרא שמהם משתמע כי אירועים מסוג זה נוצרו כתוצאה ממעורבות אלוהית ישירה: "[…] אין ספק, כי כל הדברים המסופרים במקרא נתרחשו כדרך הטבע ובכל זאת הם מיוחסים לאלהים; מפני שאין זה מענינו של המקרא […] להסביר את הדברים על פי סבותיהם הטבעיות". בכך הוא היה שותף לעמדה שהוצגה במורה הנבוכים (ב מח). עם זאת, שפינוזה לא היה שותף לאפיונו של הרמב"ם את תורת משה כחוק אלוהי, אשר איננו מצטמצם רק בתיקון החברה אלא גם מנחיל את האמת (מו"נ ב מ, ג כז). לשיטתו של שפינוזה, אין צורך לשם כך בהתגלות לקבוצה מוגבלת: "החוק האלוהי, העושה בני אדם מאושרים באמת ומלמד חיי אמת, משותף לכל בני אדם […] מוטבע וכביכול חרות ברוח האדם". משמע: לחוקים שניתנו לישראל על ידי משה היה תפקיד פוליטי לאומי גרידא."

 

והרב קוק לוקח את דבריו של ריה"ל ומעלה אותם עוד יותר –

"רז מופלא זה של ההבדל העצמי שבין ישראל לעמים כולם, בין נשמת האדם לגוית האדם […] שמונה קבצים"

 

"וכן היה באמת שמרבית העבדים היו תמיד מבני חם […] ובתקון דרכי המוסר הטוב, — היותר נאות לירודים שבבני אדם הוא להיות עבדים לאנשי מעלה (שם)."

 

"ההבדל שבין הנשמה הישראלית, עצמיותה, מאוייה הפנימיים, שאיפתה, תכונתה ועמדתה, ובין נשמת הגויים כולם, לכל דרגותיהם, הוא יותר גדול ויותר עמוק מההבדל שבין נפש האדם ונפש הבהמה, שבין האחרונים רק הבדל כמותי נמצא, אבל בין הראשונים שורר הבדל עצמי איכותי (שם).

 

כרקע לדברים אלו משמש הדירוג המפורסם של המציאות בספר הכוזרי (א לט-מג). אך הרב קוק הרחיק לכת מרבי יהודה הלוי וקבע כי בעוד שההבדל שבין האדם ובעל החיים הוא הבדל של מעלה, הרי שההבדל שבין היהודי לנוכרי איננו מאפשר לדרג אותם כלל בסולם אחד. "

 

לעומת זאת, שוב, ישעיהו ליבוביץ מציג עמדה של חובות, ובלי יתרון מהותי מובנה –

"קדושים תהיו" — בקיום המצוות בזה אנו נבדלים מגויי הארצות. בזה שעם ישראל עובד את ה'. (הערות לפרשת השבוע)"

 

"בעיית האמונה של האדם המאמין אינה ההתחבטות בשאלה כיצד הקב"ה פעל או פועל או עתיד לפעול בעולמו, אלא שימת ליבו לשאלה כיצד הוא האדם פעל וחייב לפעול בעולמו של הקב"ה."

 

האירוע של ההתגלות במעמד הר סיני לעם ישראל בלבד איננו מרכזי בשיטתו של ליבוביץ: "לא מתן תורה הוא העיקר אלא קבלתה היא העיקר"."

 

*

 

אוסיף שתי הערות –

א. בנעוריי הייתי חניך בתנועת 'בני עקיבא', ובאמת עד עכשיו נאמנים עליי דבריו של רבי עקיבא בפרקי אבות (ג, יד) –

 

הוּא הָיָה אוֹמֵר:

 

חָבִיב אָדָם שֶׁנִּבְרָא בְּצֶלֶם. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לוֹ שֶׁנִּבְרָא בְּצֶלֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ט, ו): כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם.

 

חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ בָּנִים לַמָּקוֹם. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּקְרְאוּ בָּנִים לַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד, א): בָּנִים אֹתָם לַה' אֱלֹהֵיכֶם.

 

חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם, שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה שֶׁבּוֹ נִבְרָא הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ד, ב): "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, תּוֹרָתִי אֶל תַּעֲזֹבוּ".

 

כלומר, כאן הוא כורך את שני הרעיונות – חביב אדם שנברא בצלם – וזה כל אדם, וחביבים ישראל – למה? כי ניתנה להם כלי חמדה. כלומר – בגלל התורה, ולא מתוך יתרון גזעי-גנטי.

 

ב. מצד שני יש הוגה אחד שמקשה עליי, והוא הרב זקס. כי מצד אחד אני חסיד גדול שלו, קראתי את כל ספריו שתורגמו, ואני מסכים עם דבריו ואופן ביאורו, העמוק וההומניסטי. אך מצד שני, הקורא בספריו כל הזמן נתקל ברשימות של יהודים מוצלחים ששינו את העולם לטובה, מעל ומעבר למה שהיה מצופה מבחינה סטטיסטית.

ובכן, הדבר קשה לי. למה צריך להכניס כאן את העמדה הזו, שנראית מעט גזענית? אבל מצד שני – קשה להתווכח עם הנתונים שמביא הרב זקס – היהודים אכן תרמו לעולם במידה מעוררת השתאות. אם כך אולי בכל זאת יתרון להם, ל'עם הנבחר' הזה?

אשאיר את השאלה פתוחה.

על ספרי גאולה הודס פלחן – אוסף ביקורות

על ספרי גאולה הודס פלחן – אוסף ביקורות. חגי הופר.

 

לאורך השנים כתבתי מספר ביקורות על ספרי השירה של ידידתי גאולה הודס פלחן, הנה הן אסופות כאן.

אך אקדים להם דברים שכתבתי לזכרה בפייסבוק –

כמה מילים לזכרה של ידידתי גאולה הודס פלחן.

 

את גאולה אני מכיר כמה שנים, בסביבות 10 שנים, וההיכרות היא בעיקר ספרותית. תחילה, אני כתבתי ביקורות ספרים והיא הייתה מגיבה להן, באופן עקבי ורצוף. דבר זה אינו מובן מאליו, כי מה כותב רוצה אם לא מעט התייחסות לדבריו. ועל כך תודתי האינסופית לה. אחר-כך גם התחלתי לכתוב על ספרי השירה שלה, למרות שעיקר כתיבתי היא על ספרי עיון, אבל למעשה גם אני בא במקור מתחום השירה. שיריה של גאולה מסתוריים ויפים, וכתבתי על כשמונה-תשעה ספרים שלה, שאף נמצאים על המדף בספרייתי.

עם הזמן, ההתכתבות שלנו הפכה גם לאישית יותר, הכרתי את ענייניה הפרטיים במידה רבה, והיא הכירה את שלי.

רוב ההיכרות אמנם הייתה וירטואלית, אבל גם היכרות וירטואלית יכולה להיות משמעותית, וההיכרות הזו הייתה מאוד משמעותית עבורי. פנים-אל-פנים פגשתי אותה כמדומני רק פעם אחת, בשבוע הספר אחד, שבו נפגשנו וישבנו שעה בבית קפה ב'תחנה' בירושלים, והיא העניקה לי את הספר האחרון שכתבה.

 

גאולה הייתה אדם מיוחד מאוד, צנוע אבל עמוק. לבקיאותה בספרות לא היה מתחרה. וכמו כן הייתה בקיאה בכל מכמני היהדות – במקרא, פילוסופיה והרבה מיסטיקה, חסידות וקבלה. גם אהבתה לעם ישראל הייתה מוחלטת.

והנה פלא אחד – אני, כידוע, אדם המחזיק בעמדות שמאל, וגאולה החזיקה בעמדות ימין ותמכה בנתניהו. והנה בכל זאת התפתחה בינינו ידידות אמיצה ומתמשכת, ותמיד נהגנו בכבוד זה בזה, למרות פערי הדעות הגדולים. האם אין זה מופת לצורת התקשרות רצויה, שנראה שכבר כמעט אינה קיימת במחוזותינו? ועתה, עם לכתה של גאולה – קיימת עוד פחות!

 

אך יש גם צד משמח בסיפורה – שנים רבות תמונת הפרופיל שלה בפייסבוק הייתה תמונתו של פולארד, שהיא שאפה לשחרורו. והנה, פולארד שוחרר, חזר לארץ ואף נישא. 'יש שכר לפעולתך', כתבתי לה פעם אחת. ולפני מספר שבועות בטיול שבתי שלי ראיתי את פולארד הולך ברחוב, צילמתי – ושלחתי לה. לפחות שאיפה אחת שלה התגשמה, כך נראה.

 

אך מעל הכול גאולה הייתה אשת ספרות, משוררת. אלא ששירתה לא זכתה לחשיפה רבה, כך נראה. אני מקווה שדבר זה ישתנה, ויגלו קצת יותר את מה שכתבה בחייה.

 

לי, על כל פנים, היא תחסר מאוד, כחברה וכאשת-שיח נבונה ועירנית.

(ובאשר לסיפור הרפואי הכרוך כאן – זה אולי ידובר במקום אחר).

צר לי מאוד.

 

*

 

ביקורת על הצללים נעים באיטיות

 

גילוי נאות: אני מכיר את גאולה מקבוצה משותפת שאנו כותבים בה.

 

"הצללים נעים באיטיות" מאת המשוררת גאולה הודס-פלחן (הוצאה פיוטית, 2015) הוא אגד שירים מסתוריים מאוד וגם הומים רגש. הדימויים הם מאוד מופשטים וקשה לדעת באמת "למה התכוונה המשוררת", אך ניתן להרגיש בבירור את העוצמה הנפשית הזורמת בהם. בראייה פרספקטיבית בת כמה שעות עולה בדעתי כי השירים האלה מזכירים לי יותר מכל את שתי השורות הראשונות בהמנוננו הלאומי, התקווה:

 

"כל עוד בנפש פנימה" – כי השירים נובעים ממעמקי הנפש הכמוסים ביותר, מקומות שלא די במילים הרגילות כדי להביעם.

 

"נפש יהודי הומייה" – כי רוחה של המשוררת הומה וגועשת, לפחות לפי קריאתי (הכול כאן רק לפי קריאתי…), כפי שתכף אדגים. ואפילו המילה "יהודי" מתאימה כאן, שכן בשיריה יש הפנייה רבה למקורות היהדות ולמקורות הרוחניים בכלל.

 

הרגש הגדול מופיע כבר בשיר הראשון, שמובא אף בגב הספר:

 

נפתולי אלוהים

נפתלתי

פרחי אש עקרתי

ושתלתי

שכחתי

שידי

חשופות"

 

נפתולי אלוהים זהו מאבק פנימי יוקד, ולמולו עומדת המשוררת חשופה, ללא מגן מפני הרוחות הסוערות, חווה את הדברים במלואם.

 

פעימת הרגש ממשיכה גם בשיר השני:

 

"חרדתי

חרדה גדולה…"

 

וכן בהמשך.

 

את הפנייה לרוחניות אדגים בשני חלקי שירים, שמצאו חן בעיניי:

 

"אל תבוזו לשלולית הנידחת,

המרופשת.

פעם הייתה מים טהורים

שמדורם בעליונים" (עמ' 16).

 

ממש יש כאן מדרש חסידי, על הנשמה הטהורה, שהיא "חלק אלוה ממעל", הנמצאת בגוף העכור והמסואב פעמים רבות, ועל המתח בין שני אלה. אל תבוזו לגוף, אל תבוזו לאדם באשר הוא אדם, אומרת המשוררת במסר הומניסטי נפלא.

 

ועוד באותו כיוון:

 

"כי גדול חשק האור להתגלות

מיכולת הכלי להחזיקו

ואין שיעור לערגת הכלי

אל היפעה שלא יוכל לשאת" (עמ' 25).

 

כאן יש מדרש קבלי, כאשר, בקריאה אחת מכמה אפשריות, הכלי הוא הגוף האנושי המוגבל, או מגבלות התפיסה האנושית, והאור הוא הרוחני, האלוהי, אשר בו גם חוכמה וגם יופי.

 

אלה רק חלק מהסגולות המצויות בספר ולא אוכל למנות את כולן. אני משאיר את הנאת חשיפתן לכל מי שיקרא בעצמו את הספר. לקורא או קוראת אלה צפויה חוויה מיוחדת במינה.

 

*

 

איגרת ללהבה/ ביקורת מאת חגי הופר

קודם כל גילוי נאות: את גאולה הודס-פלחן אני מכיר ומוקיר מקבוצת ספרים ששנינו חברים בה.

ועתה לעניין. ספרה החדש "איגרת ללהבה" (הוצאת פיוטית, 2016) הוא הספר השני שאני קורא מפרי עטה, קראתי גם את ספרה הקודם "הצללים נעים באיטיות. מקריאה בשני הספרים אני יכול לומר שיש לה כתיבה מובחנת, כזו שניתן לזהות.

כתיבתה של גאולה אניגמטית ומיסטית. לא תמיד אני בטוח שירדתי לסוף דעתה, אך גם כשזה לא קרה המילים שלה בעלות ניגון וקסם מיוחד. היא בעצמה מעידה, כך נראה, על האניגמאטיות הזו כשהיא אומרת בשיר אחד – "להישאר סבוכה,/ בלתי מפוענחת" (עמ' 118), וממש מיד בשיר נוסף – "לא מחפשת את המפורש,/ הנהגה עד תום" (עמ' 120).

בנוסף, מצאתי, בעיקר בשירים הראשונים בספר, תיאורים של שפע מתפרץ. כך למשל היא כותבת: "השפיעה אדונית לעצמה./ אף אני רוצה להיות אדונית/ לעצמי" (עמ' 9) (וזה מתקשר לי לדברים של יונג, שקראתי ממש לפני, על עצמת התכנים של הלא מודע הקולקטיבי השוטפים את האני), ומיד – "כשאין מוצא לגודש/ אני מברכת על הקמילה" (עמ' 16).

אך לעיתים הדברים ממש ברורים, כמו למשל בשורות – "שלג יורד על ראשי מאמינים/ וראשי ספקנים./ יש מי שילטוש בו עין,/ יש מי שיכבוש ראשו באדמה/ וימהר לעיסוקיו,/ משל לא היה דבר" (עמ' 20). אני רואה פה משל נהדר על מהות האמונה, שבעצם מושאה פתוח לכולם, אך לא כולם שמים את ליבם אליו. וכמובן, יש כאן פרפראזה על שירו הידוע של עמיחי "גשם יורד על רעי המתים".

אפרופו משוררים אחרים שמשפיעים, לספר לדעתי השפעות רבות, שהוטמעו בחוכמה בתוך עורקי החיים שבו, וניכרת ביותר ההשפעה ממקורות היהדות – התנ"ך, המדרש, הקבלה. אך אולי ההשפעה הגדולה ביותר שזיהיתי של משורר אחר היא השפעת דליה רביקוביץ ז"ל, שמוזכרת פעמיים בשמה, ופעמיים יש פרפראזות ישירות לשיריה (פעם ל"סוף הנפילה" ובפעם ל"חמדה").

לסיכום, אני חושב ששירתה של גאולה מעניינת ומפרה מאוד. אני נהניתי מקריאת השירים, במיוחד – אך לא רק – בגלל שבשנים האחרונות אני ממעיט בקריאת שירה, ושיריה של גאולה הזכירו לי כמה עוצמה יכולות להכיל שורות בודדות.

*

בסוד תהומות/ ביקורת מאת חגי הופר

"בסוד תהומות" מאת גאולה הודס-פלחן, הוצאת פיוטית, 2017, 57 עמ'.

אתחיל בגילוי נאות: את גאולה אני מכיר באופן אישי ואף קיבלתי עותק חתום של ספרה.

זהו ספרה ה-11 במספר של גאולה, הספק יפה ביותר, וזה הספר השלישי שלה שאני קורא.

כפי שכתבתי בעבר, שירתה מסתורית ואפופת-סוד, ואני לא יכול לומר שהבנתי את כל השירים עד תום, למרות שקראתי בהם כמה פעמים. אבל גם בהבנה חלקית אני יכול עדיין להתרשם מהסגנון ומהתוכן.

השירים הם קצרים מאוד, ממש מילים בודדות בכל אחד (בקצר ביותר – 4 מילים!), אבל גאולה מצליחה להכניס גם לתוך הכלי המועט הזה הרבה מאוד תוכן ורוח.

הנה שיר אחד שאהבתי במיוחד:

"מעולם
לא
ראיתי שמים
עד
שנבקעו
מעולם
לא ידעתי
אני
עד שנחציתי
ועברת בי
בחרבה" (עמ' 11).

אחד הפירושים שעולים בדעתי הוא שברגיל איננו שמים לב לדברים "רגילים" סביבנו, עד שמתרחש בהם שינוי. אבל יש כאן אף יותר מזה, כי השמים שנבקעו מזכירים חזון נבואי, בדומה לחזון יחזקאל. ובחלק השני המשוררת מדברת על עצמה. גם אנו בעיני עצמנו, בעצם, דבר שגרתי. עד שקורה דבר חריג. כאן – משהו עבר בה, ואנו רק יכולים לנחש מי. אני נוטה לפרש זאת כמשהו אלוהי. ושוב אנו במחוזות הנבואה. והמילה האחרונה, "בחרבה" מזכירה לנו את חציית ים סוף, לפי התיאור המקראי, וזה כבר בעצם דימוי שלישי, וגם הוא אלוהי-ניסי.

בכלל, שיריה של גאולה טבולים עמוק בתנ"ך וביהדות. יוסף מוזכר יותר מפעם אחת, וגם מוזכר נחשון בן עמינדב ועוד ועוד.

בהקשר זה אציין, כי קראתי בספרה של חוה עציוני-הלוי, שכותבת רומנים תנ"כים, תודה לגאולה ששיריה היוו השפעה עבורה. לא קשה להבין מדוע.

בנוסף, בספר זה יש הרבה מילים המתקשרות לעולם הרוחני. כך המילה "אור" חוזרת כמה פעמים. למשל (ציטוט חלקי):

"האור
מתגעגע
על
האור,
כי
טוב לאור
להתפלש באור…" (עמ' 39).

מלבד השימוש במילה אור שציינתי, אנו רואים פה גם חזרה עליה, במעין לשון-נופל-על-לשון. מבחינה סגנונית, גם זו תופעה שחוזרת על עצמה כמה פעמים בספר זה, ולמשל עוד:

"שתיקה לשתיקה
תביע אומר…" (עמ' 47).

אני חושב שאפשר לראות במילים אלו את כל המאפיינים שדיברתי עליהם, והתוצאה – שירה רוחנית, השואבת ממקורות היהדות, אפופת סוד ומסתורין.

טוב, אני חושב ש"חפרתי" קצת יותר מדי, אבל אני אוהב להסביר לעצמי, קודם כל לעצמי, מה המשמעות ומה המבנה של מה שאני קורא. ובכל זאת הגענו לשורה תחתונה שיכולה להועיל אף לקוראי: שירה רוחנית, השואבת ממקורות היהדות, אפופת סוד ומסתורין.

כך הוא בעיניי, ואני נהניתי לקרוא. תודה גאולה!

*

שיכורת שמים/ ביקורת מאת חגי הופר

"שיכורת שמים – שירים והרהורים" מאת גאולה הודס-פלחן, הוצאת פיוטית, 2018, 88 עמ'.

גילוי נאות: את גאולה אני מכיר באופן אישי.

זה הספר הרביעי של גאולה שאני קורא, ויש לה עוד רבים אחרים. בכל הספרים שקראתי זיהיתי קול מובחן ועליו כתבתי בביקורות הקודמות. אזכיר בקצרה – שיריה של גאולה קצרצרים, אך מתומצתים היטב ומכילים עולם תוכן עשיר. עולם התוכן היהודי מאוד נוכח בשיריה, על כל רבדיו: פשט, דרש, רמז, וסוד. בעיקר סוד – שיריה אפופי מסתורין וסוד, ולכן גם לא קל לפענח אותם מהר.

כל הדברים האלה מאפיינים גם את הספר הזה. הנה למשל השיר הראשון, שהרשים אותי מאוד בפיוטיות ובעוצמה שלו:

"שיכורת שמים –
שם מים
ואף כאן מים
ובכל מקום מים
ואני איני שם
ולא כאן
ולא בשום מקום.
עד אפסי ארץ
יגיע קולי,
כי איני אלא במים." (עמ' 9).

השיר מבוסס על הפירוש המסורתי – שמים=שם מים. אגב, יש גם פירושים מתחרים – שא מים, או עירוב של אש ומים, אם אני זוכר נכון. אבל אז היא מנגידה את קיומה הפרטי, האינדיבידואלי, לעולם שכולו מים שתיארה בתחילה. ואז שוב מגיע ביטוי מקראי – "עד אפסי ארץ". ובסיום, כפי שאני מבין אותו, שוב חוזרת המחברת לכוליות העולמית המימית ומזדהה איתה, ויש כאן ניגוד להנגדה הראשונה.

יש כאן, אם כך, טבילה עמוקה במימיה העמוקים של היהדות, אך גם הופעת אני פרטי, שניתן לראות בו סממן מודרני יותר. שני הגורמים האלה, לדעתי, חוזרים וחורזים בכל השירים המופיעים בספר.

אך בספר זה יש חידוש נוסף – כמה קטעי פרוזה. האמת, כבר בספר הקודם הופיע קטע אחד פרוזאי יותר, שהרשים אותי מאוד, אך שכחתי לכתוב עליו בזמנו. עתה מופיעים חמישה קטעים כאלה:

תחילה, מופיע מבט אישי על שיר אחד של זלדה, שיש דמיון רב בין שירתה לשירת גאולה ועל כן די ברור מדוע נבחרה. גם אצל זלדה, כמובן, יש חיבור עמוק ליהדות, ואף אצלה החיבור הזה מופיע בצד אינדיבידואליות.

שנית, יש "מכתב ליקירותיי". אמנם לא ברור למי בדיוק הוא מופנה, אך למעשה הוא יכול להיות מופנה לכל אחת ואחד. בו ממליצה גאולה לספר סיפור חיים מעניין ומשמעותי. אותי תפס בו בעיקר משפט אחד:

"הלוואי שהייתי חכמה מספיק כדי לדעת איך להשתמש בחוכמה שיש בי" (עמ' 55).

המשפט הזה דיבר אליי ומאוד הזדהיתי איתו. הוא גם הזכיר לי משפט מפורסם של יונה וולך – תן יופייך לחייך, ולא לדברים! (אף כי טוב גם לתת יופי בדברים, אחרת היינו חסרים את כל השירים היפים…).

ולבסוף, מופיעות בספר שלוש רשימות על פרשות השבוע – וירא, וארא ותרומה.

ברשימה על פרשת וירא, למשל, גאולה משווה בטבלה בין גירוש ישמעאל ובין עקדת יצחק (עמ' 72-73). זו השוואה מאירת עיניים ונכונה. אכן, גירוש ישמעאל הוא מעין פרוטוטיפ שחוזר אחר-כך במעמד בעקידה, והדבר מעלה שאלות נוגות על יחסו של אברהם לבניו. ועוד ההשוואה מעניינת מכיוון שהמוסלמים כידוע טועים שדווקא ישמעאל הוא שנעקד, בעוד היהודים דוחים זאת. אך גם אם נדחה סיפור כזה, הרי שגם לפי המסורות שלנו, סיפור הגירוש הוא מאוד דומה.

ועוד דוגמה, מפרשת תרומה. גאולה כותבת שהמילה "פנים" מופיעה שלוש פעמים בפרשה, פעם אחת בתיאור הכרובים, שעומדים "פניהם איש אל אחיו". בכך גאולה רואה גילוי של חסד, אך תחילה היא מפקפקת מעט בדבר ושואלת האם זו "דרשנות גרידא"? אך לדעתי זו אבחנה תקפה מאוד, וכן זכור לי מדרש אחד שמדבר על כך, שלפעמים הכרובים עומדים כשפניהם זה אל זה ולפעמים כשפניהם אל הבית, אך הדבר תלוי במצב ישראל ובשלום שיש ביניהם.

וכן גאולה נדרשת לביטוי "איש אל אחיו", או בתיאור היריעות – "אישה אל אחותה" ורואה כאן תיאור של קרבה ויציבות. אני מסכים גם עם זאת, ובאמת תמיד הביטויים הללו צדו את עיני והפליאו אותי (ואגב, כך גם הביטוי בפרשת נח לגבי זוגות החיות שנכנסו לתיבה – "איש ואשתו"!).

לסיכום, ספר מהנה נוסף של גאולה, כשהפעם יש גם בונוס בדמות כמה קטעי פרוזה ופרשנות מעניינים ומחכימים. קטעי פרשנות המקרא, אוסיף, מעוררים את התיאבון, ואשמח לראות בעתיד ספר שלם של גאולה עם פרשנויות כאלה.

*

דבר אודות המים/ ביקורת מאת חגי הופר

"דבֵּר אודות המים" מאת גאולה הודס-פלחן, הוצאת פיוטית, 2018, 51 עמ'.

גילוי נאות: יש לי היכרות מוקדמת עם גאולה.

זהו ספרה ה-14 במספר של המשוררת גאולה הודס-פלחן ונראה שהיא שומרת על הסגנון המיוחד המאפיין אותה. גם מבחינה צורנית – מדובר בשירים קצרים מאוד בדרך כלל, וגם מבחינת התמות בהן היא עוסקת – שירים רוחניים מאוד, הנובעים ממעמקי הנפש, ועם חיבור עמוק למקורות היהדות.

הפעם המוטיב המוביל הוא המים (ולצידו – השתיקה. וגם מוטיב הבבואה חוזר), שמופיעים כבר בכותרת הספר. הנה כבר בשיר השני, שאהבתי אותו מאוד, מופיעה ומתפענחת כותרת הספר:

"אתה החרוך
אל תספר לי אודות האש.
דבֵּר אודות המים" (עמ' 8).

אכן, זהו שיר קצר מאוד, ממש כמו שיר הייקו, אבל הוא מעט המחזיק מרובה. אני רואה בו מסר אופטימי, חינוכי, ואפילו אפשר לומר אימוני, לפיו עדיף להתרכז לא בגורם המכה – וכולנו נחרכנו פה ושם – אלא בריפוי, המסומלים פה במים.

אבל מים הם הרבה יותר מזה. במקורותינו מצאנו "אין מים אלא תורה", וניתן למצוא להם אף מסומלים נוספים, שהמשותף להם הוא החיוביות והרוך. כך מיד בשיר העוקב היא מפתחת מוטיב זה עוד וכותבת:

"צמאה נפשי
לדיבור שיש בו מים.
אדבר אל נפשי,
אשדלנה
במים מטוללים,
מי ברָכה.
אעתיר בעד נפשי:
אַת, הרסיס הקרוע
מים הסוד,
הישארי נא
בגוף-מדְבר זה
להמתיק
לחַיות" (עמ' 9).

הגוף ממושל למידבר והמילים למים מחיים. ואכן, מה היינו עושים ללא המילים, השפה, גם בשירים, אך גם בכל המישורים בחיינו. נראה שהן אלו שנותנות משמעות לחיינו, ומביאות לידי ביטוי את נשמתנו.

השיר האחרון בספר הוא יוצא דופן. מדובר בדיאלוג בין המשוררת ובין דמותה המשתקפת המראה. זהו דיאלוג שנון ומקורי, והמשוררת מצליחה לחדש גם בתוך מסגרת שכתבו עליה כה רבות (עניין ההשתקפות).

ואחרון-אחרון, הפעם שמתי לב לכך שכל שיריה של גאולה (למעט האחרון) מתוארכים. זה גרם לי למעט מחשבות ואף לכתיבת מכתם קצר (שלא אשתף כאן). ציון התאריך כמובן יכול לסייע לחוקרים עתידיים, אך מעניין גם לראות איזה שיר נכתב קודם, או לעיתים שני שירים שנכתבו באותו היום. כך למשל מתגלה שמוטיב המים העסיק את המשוררת תקופה ארוכה, אף כי כל השירים (דומני) נכתבו בשנה  אחת (2018). בכל מקרה, צריך להודות שגם ציון התאריך הוא חלק מה"טקסט".

לסיכום, עוד ספר עמוק ושובה לב של גאולה. אוהבי שירתה לא יתאכזבו גם הפעם.



*

"כמו היינו נצחיים" מאת גאולה הודס-פלחן, פיוטית, 2019, 53 עמ'.

ספר נוסף לגאולה הודס-פלחן ידידתי (=גילוי נאות), ה-15 במספר. אני עצמי קראתי כבר כמה וכמה מספריה ואף כתבתי עליהם.

גם כאן אנו מוצאים את השירה הטיפוסית לגאולה, עם הדגש על המטאפיזי, במובן הכי רחב של המילה. לדעתי, גם שם הספר, "כמו היינו נצחיים", שהוא גם שמו של שיר אחד בספר, רומז למימד המטאפיזי הזה. החלק הזה בנפש ששואף אל הנשגב ולא מוכן להשלים עם חיינו הארציים, ללא הערך העודף.

מוטיב מרכזי בספר, בהתאם לכך, היא השתיקה, החוזרת בכמה וכמה שירים. למשל בשיר האומר:

"דממתך
בלעה את שתיקתי,
כמו לא הייתה מעולם" (עמ' 22).

אך הצד השני של המטבע מופיע בשיר אחר:

"שתיקה היא חילול הקודש
בזמן שצריך להעיר
…" (עמ' 50).

 בכלל, מוטיב מרכזי נוסף בספר זה הוא האבסורד, הסתירה שבה הסתר, המסתורין של ההיפוכים. כמו למשל בשיר שאומר:

"לא עת תפילה כעת
לכן אני מתפללת" (עמ' 24).

לי זה הזכיר את חוכמת המזרח, שמרבה להשתמש בחשיבה פרדוקסלית שכזו, כדי לצאת מהמכניות המובנית של החשיבה הסדורה (כך לפי פרשנותי אותה). למשל כפי שמופיע בקואן הזן הידוע – "מהו הצליל של מחיאת כף-יד אחת?".

כל זה מפנה אותנו אל מעבר לחיים הארציים, פנייה שמאוד בולטת בספר אף בשירים האחרים, שלא מממשים בהכרח את שני המוטיבים שהזכרתי.

הייתי שמח לצטט עוד מהספר, אך אני רוצה להשאיר משהו לקורא…

לסיכום, שירה רוחנית מאוד, ארכיטקטורה של אור ונפש, למי ששואפת רוחו אל אלה.

*

"הדממה מצאה בי בית" מאת גאולה הודס-פלחן, פיוטית, 2019, 58 עמ'.

ספר שירה נוסף לידידתי (=גילוי נאות) גאולה הודס-פלחן, ה-16 במספר (!). זו פוריות שאפשר רק להתקנא בה.

סקרתי חלק מספריה הקודמים, ובאופן כללי מאפייני שירתה שהזכרתי אז תקפים גם לספר הזה – שירים קצרים לרוב, אניגמטיים מאוד, רוחניים מאוד, מיסטיים, מטאפיזיים, עם השפעה גדולה של היהדות והקבלה, שירים מעוררי מחשבה.

בכל זאת נראה לי שבספר הזה חל שינוי מסוים, שקשה לי לאפיין אותו (איני מומחה), אבל אנסה: מצד אחד יש שירים שהם הרבה יותר ברורים וישירים, ודבר שני שנראה לי שהספר יותר מתפקד כמכלול שלם אחד. אפשר לקרוא את השירים כפואמה אחת גדולה.

הנושא המרכזי הוא כשם הספר – הדממה, נושא שחוזר על עצמו לכל אורך הספר בשירים שונים ובווריאציות שונות. גם נושא זה הופיע כבר בספרים קודמים, ואף ציינתי זאת בזמנו כמדומני, אבל הפעם הוא תופס את מרכז הבמה.

אציין כמה נקודות שלכדו את עיני:

בשיר הראשון (קרדו, עמ' 7) היפה מופיעה המילה המיוחדת "תשתעי", וכן "תשתעינה". פירוש אחד שלה במילון הוא לשוחח. לי יש חיבה למילה הזו, שאני מכיר מספר ישעיה, אך לא מרבים להשתמש בה, ולכן שמחתי להיתקל בה.

בשיר שבעמ' 29 מופיעות השורות היפות: "כל נפש היא קשת מתוחה/ שקשָתה [=הקשת שלה] בל יוודע". אלה בעיניי שורות יפות ועמוקות מאוד, התחברתי אליהן, אף שבוודאי יש בספר עוד שורות רבות יפות לא פחות.

ובעמוד הבא, 30, מופיע השיר "תפילה להארה", שממש מזכיר קואן בודהיסטי:

"איך אחלץ
מתבנית האני,
מבלי לשבור אותה?".

בשיר שבעמ' 33 מופיע הביטוי – "בורא ניב שפתיים". זה פסוק מישעיה, שפרשנים מאפיינים בו את הנביא. מה ההבדל בין נביא ומשורר?

בעמ' 38 מופיעה שיר "לזכרה של אורי אנסבכר הי"ד". יהי זכרה ברוך.

וַאֲנִי הֵעַדְתִּי: "לֹא אֶרְאֶה מִכָּאן נוֹף מִתְנַשֵּׁם,
גַּם הַצִּפּוֹרִים הָאֲצִילוֹת לֹא תִּשְׁתַּעֶינָה עִמָּדִי.
לֹא בְּקוֹלִי אֲדַבֵּר וְלֹא בְּיָדִי אֶכְתֹּב,
קוֹלִי וְיָדִי קֹדֶשׁ הֵם לַנִּשְׁכָּח, לַזָּנוּחַ,
בְּבוֹר תַּחְתִּיּוֹת אֶרְאֶה מַרְאוֹת שָׁמַיִם.
גַּם אִם לֹא אוֹתִיר אַחֲרַי אוֹת וְסִימָן,
הַשָּׁכוּחַ חַי בִּי בְּעָצְמָה שֶׁלֹּא תֻּדְבַּר,
אַשְׁרַי שֶׁהָיִיתִי לוֹ לְבַיִת!"

*

היפאטיה, מאת גאולה הודס-פלחן
הוצאת מיאסטקובצקי (עצמית), 2019.
בעיתון השילוח האחרון כתב צור ארליך על ספרה הקודם של גאולה. הוא אמר שלפי התדירות הגבוהה בה יוצאים ספריה אפשר לראותם ככתב עת פרטי.
ובכן, לשמחתי משלב מסוים הפכתי למנוי על כתב עת זה וקראתי כמה מספריה הקודמים. כך, מעבר לתועלת שבכל ספר כשלעצמו, ניתן לי לנסות ולהבחין בהתפתחות ביניהם. התפתחות זו אמנם קיימת כל הזמן, אך אולי קשה לאבחן אותה בדיוק, שכן היא מתפתחת כמו צמח, לאט ובבטחה.
בכל אופן שינוי אחד בולט הפעם הוא שהספר יצא בהוצאה עצמית. כך גם הפעם בכריכה אין מציוריה היפים של אימהּ של גאולה כבספרים קודמים, אלא עיצוב מקורי, יפה כשלעצמו. רואים בו אישה שתווי פניה משתלבים עם מתארו של הירח, וזה נראה לי מתאים והולם מאוד לתוכן השירים, שהם רוחניים וקוסמיים כרגיל.

עוד שינוי בולט הוא שהפעם שם הספר הוא שם אדם – היפאטיה, הפילוסופית בת המאות הראשונות לספירה, שהומתה בצורה אכזרית בידי המון נבער. אני ממליץ על הסרט שנעשה על חייה – אגורה. השיר שמוקדש לה הוא בעיניי היפה ביותר בספר, ואביאו בסיום. בשיר זה גאולה מזכירה גם את איאן חירסי עלי ותיאו ואן גוך, סיפורים מודרניים על קורבנות לסביבה נבערת. שווה לקרוא עליהם בנפרד.

וחוץ מזה הספר כמובן מלא שירים, קצרים ויפים. חלק קצת יותר ארוכים מהרגיל, או שקובצו ביחד. מצאו חן בעיניי למשל השורות הבאות:

"הים אינו מלא
הים לא ימלא לעולם
קל וחומר אדם" (עמ' 12).

או אלה:

"…
עשב בר,
ברי לי שֶבּוּרָה
אני,
ולא ארד לחקרך" (עמ' 16).

מבחינה פואטית, במילה, יש כאן לשון נופל על לשון של המילים בר-ברי-בורה, יש כאן כפל משמעות בין ש-בורה ושְבורה, ויש כאן מיד שבירת השורה בין 'שבורה' ל'אני', אולי כביטוי לשבירת הנפש. וכל זה בארבע שורות קצרות.

לסיכום, מי שכבר מכיר את שיריה של גאולה ישמח להמשיך לעקוב, ומי שלא – יוכל להצטרף עתה.
והנה השיר שהבטחתי –

היפאטיה

אֵיךְ קָרְעוּ אֶת בְּשָׂרֵךְ,
הִיפַּאטְיָה,
אֵיךְ זְכוּיוֹתַיִךְ הָיוּ לִזְדוֹנוֹת
אַתְּ עוֹזֶבֶת אֶת גּוּפֵךְ
וּמִתְבּוֹנֶנֶת בְּעוֹלָם שֶׁהָיָה לְזָר
וּמְעַנַּיִךְ לֹא זָרִים לָךְ, הִיפַּאטְיָה,
הֵם מוֹקִיעִים עַל הַצְּלָב
אֶת אוֹר הַשֵּׂכֶל הַטָּהוֹר
אֶת הַחֵרוּת וְהָעֹשֶׁר
הָאֵינְסוֹפִיִּים שֶׁל הַמַּחְשָׁבָה
הֵם אַנְשֵׁי הַחֲשֵׁכָה
וְזִיוֵךְ, זָר לָהֶם, הִיפַּאטְיָה,
וְאַתְּ עַצְמֵךְ מֻכֶּרֶת לָהֶם עַד חַלְחָלָה
אַתְּ מֵישִׁירָה מַבָּטֵךְ אֶל הֶעָתִיד
וְלֹא נִכְנַעַת לְצַו הַהֶגְמוֹן
הָעוֹלָם עוֹזֵב אוֹתָךְ,
וְנִהְיֶה לְזָר
אֵיךְ קָרְעוּ אֶת בְּשָׂרֵךְ,
הִיפַּאטְיָה,
וּמְאֻחָר יוֹתֵר הֶחְלִיפוּ אֶת פָּנַיִךְ
בִּפְנֵי "קְדוֹשָׁה" נוֹצְרִיָּה
אַךְ אַתְּ לֹא דּוֹמֶמֶת, הִיפַּאטְיָה,
אַתְּ דּוֹבֶרֶת בְּקוֹל זְמַנֵּנוּ
בְּקוֹלָהּ שֶׁל אַיַאן חִירְסִי עַלִי הַנִּרְדֶּפֶת
בְּקוֹלוֹ שֶׁל תֵּיאוֹ וַן גּוֹךְ
שֶׁדָּמוֹ נִשְׁפַּךְ בִּרְחוֹבוֹת אַמְסְטֶרְדָּם
שְׂפָתַיִךְ דּוֹבְבוֹת, הִיפַּאטְיָה,
וְלֹא תִּדְמְמִי!

*

העולם קרוב מנשוא, מאת גאולה הודס-פלחן.
הוצאת מיאסטקובצקי, 2020, 85 עמ'.

גילוי נאות – אני מכיר את המחברת.

זהו ספרה ה-18 של גאולה, ועל פי רוב חוזר כאן סגנונה המוכר, המיסטי-פילוסופי המתומצת, שדיברתי עליו בעבר. אבל הפעם יש גם כמה חידושים.
ראשית, בספר מצויים אף כמה קטעים בפרוזה, כמו אחד המתאר את חייה הסוטנדטיאליים בעבר, או אחר המתאר את מסעה עם קבוצת שליחות של סטודנטים לרוסיה. זהו שינוי מרענן, והקטעים יפים מאוד. בעיקר אהבתי את הראשון.
שנית, יש כמה מקומות שיותר באה לידי ביטוי דעתה הפוליטית – הימנית – של גאולה, כמו בשיר המוקדש לגאולה כהן, או שיר אחר המוקדש לאביה ומוקיע את האנטישמיות. האחרון הוא שיר חריף-מבע ביותר.
ושלישית, למרות ששיריה של גאולה אניגמטיים מאוד, לעיתים אפשר לחוש מהם גם נתח ביוגרפי. אינני יודע אם זה לא היה גם בעבר, אבל בכל אופן כאן זה מופיע.

למשל בשיר הבא –

על שכמי עמסתי
משא משפחה
ולי – שש כנפיים
שש ידיים
שש רגליים
וממקומי לזוז
לא אוכל!
(עמ' 28).

הדימוי של שישיות האיברים מוביל ישירות לחזון ההקדשה של ישעיהו הנביא, והריהו תיאור של מלאך! אבל המלאך הזה כבול למקומו. כאן לדעתי התיאור מקביל לתיאור מלאך אחר, זה שבחזון המרכבה של יחזקאל, אשר 'רגליהם רגל ישרה', ועם רגל ישרה, חסרת ברך, אי אפשר לנוע.
ועניין המשפחה גם הוא חוזר לאורך הספר, כמו בשיר שהזכרתי המוקדש לאביה, וכן בעוד מקומות.

והשיר שממנו לקוח שם הספר הוא כבר ממש נבואי. היא כותבת –

העולם קרוב מנשוא,
עד כי לא די בכיסויים.
המחיצה אם כן, מוזחת פנימה,
ובדבקות יישמר מרחק
מהחלק הנוגע, החשוף –
מהגוף שהעולם עוטף אותו
בקבלה חונקת.
(עמ' 33).

כיסויים, מחיצה, ישמר מרחק וכו' – והשיר נכתב עוד לפני הקורונה! פשוט מדהים. גאולה מתייחסת לזה בסוף הספר.

אך מלבד כל אלה יש עוד הרבה שירים מעניינים ויפים, שלא אוכל להתייחס לכולם. אחתום רק עם שיר אחד קצרצר כזה שאהבתי –

הזמן נוגס בנו,
הבה נהיה טעימים!
(עמ' 78).

הבה אם כן.

*

כמה מילים על ספרה של ידידתי גאולה הודס-פלחן 'תשורה לחיים שלא נחוו – שירים וכתבים', הוצאת מיאסטקובצקי, 2022.

שמחתי לקבל לידי את ספרה זה של גאולה, ה-20 במספר, כפי ששמחתי לקבל את הקודמים. ואולם, הפעם כמדומני השירים שונים באופיים, ואם ניתן לשים את האצבע על הגורם הדומיננטי, הרי שזהו האופל, או הקדרות. יש מעין עצבות השורה על כל הספר, ולפעמים היא מפורשת מאוד. למשל בשיר זה שגאולה שיתפה בפייסבוק, ואני משתף פה לשם הדגמה וטעימה –

מִנְּבוּאוֹת הַמִּיסְטִיקָנִיּוֹת הִתְמַמֵּשׁ בְּעִקָּר הָרַע,
וּבְכָל זֹאת כָּתַבְתִּי, כִּי לֹא הָיְתָה בְּרֵרָה,
חַיַּי בָּעֲרוּ בִּשְׂרֵפָה אַדִּירָה,
וַאֲנִי כָּתַבְתִּי וּבָעַרְתִּי בְּאֵשׁ זָרָה,
הַחוֹמוֹת נָפְלוּ, לֹא נוֹתַר זֵכֶר לַנַּעֲרָה,
הַפְּרָחִים שֶׁהוּשְׁטוּ — נָבְלוּ בְּיָד קָרָה,
אֲבָל לַמְרוֹת שֶׁמֵהַנְּבוּאוֹת הִתְמַמֵּשׁ בְּעִקָּר הָרַע,
לֹא מָצָאתִי עַצְמִי בְּאֶרֶץ גְּזֵרָה,
כִּי הַשִּׁירִים שָׂרְפוּ כָּל מָה שֶׁלֹּא הָיָה גְּבוּרָה

אפשר לחוש את הקדרות, נכון?
ומעבר לזה, נראה שיש כאן סיכום חיים, ציון דרך.
דבר זה תקף גם לסוג הכתבים השני בספר, הקטעים שבפרוזה. כאן גאולה מספרת על משפחתה, שעלתה לארץ מברה"מ עוד בשנות השבעים – עלייה שלא מספיק מכירים, לדבריה – ושבברה"מ היו דוברי עברית ואף מורים לעברית.
היא מספרת על אביה, מינל, שנפטר לפני כשנה, ועוד.
כמו כן, היא מתייחסת לתקופת השואה, שזה ודאי נושא אפל ועצוב מאוד.

ונראה שאת הטון הכללי של הספר ניתן לקבל כבר מהכריכה היפה. ראשית, שם הספר – 'תשורה לחיים שלא נחוו', שיש בו מן העצבות. ושנית, הציור האפור – Before the Storm, של Shishkin – שגם בו שורה עצבות.

לסיכום, הצטערתי מעט על הנימה העצובה של הספר, אבל שמחתי על הוצאתו. כי לא משנה כיצד הם חיינו, תמיד נוכל לכתוב אותם!

או כפי שכותבת גאולה –

יש רגע שבו נפתחת הדלת
ואני נובטת ירוקה, אפלה ומוארת
(עמ' 52).

אפלה – אך גם מוארת.

לאחר היוודע תוצאות הבחירות, 3.11.22

אחרי הסערה,
צפיתי בנאום הניצחון של נתניהו, ומה אגיד לכם – נאום מרשים, בטח הרבה יותר מרשים מקודמו, ללא שום השוואה. אינני שונא את נתניהו ומעולם לא שנאתי, לא אותו ולא את מצביעיו, בירכתי בעבר על ממשלת גנץ-נתניהו, והוא אומר הרבה דברים נכונים (זה שהוא אומר ולא עושה זה משהו אחר).
אלא שצפיתי אחר-כך גם בנאום הניצחון של בן גביר, ונחרדתי. זה האיש שהגיע לסמל הרכב של רבין ואמר שיכול להגיע עד אליו, זה האיש שנאשם באינספור פעולות עוינות, זה האיש שהצהיר על עצמו שהוא ממשיכו של כהנא, איש תורת הגזע. ובנאומו הוא מודה לרב דב ליאור – זה האיש שלפי המסופר נתן את האישור ההלכתי לרצח רבין, אחד מראשי הרבנים שעשו זאת, ועתה הוא בשלטון, וקיבל 14-15 מנדטים (בעוד העבודה ומר"צ מגרדות את אחוז החסימה ואולי כלל לא יעברו. בבחירות 92, נזכיר, מר"צ קיבלה 12 מנדטים. תמונת מצב).
אז לא, אין לי שום בעיה עם נתניהו או עם חזרת הליכוד לשלטון, ובכל מקרה אני מכבד את הכרעת העם. אבל כן, יש לי בעיה גדולה עם בן גביר ועם הבן גביריזם, משום שזו מפלגה גזענית, וגזענות אמורה להיות מחוץ לתחומי הלגיטימי.
אני נולדתי לחברה הדתית לאומית, ולמרות שיצאתי ממנה תמיד נשארתי מחובר אליה, מתוך ויכוח אידיאולוגי ודתי, אבל גם מתוך כבוד הדדי וחיבור אמיתי. ודווקא מתוך מקום זה אני כואב את המקום שהחברה הזאת הגיעה אליו, וראיתי שאין אני היחיד – הרבה דתיים לאומיים מתונים חשים כמוני.
בשכונתי גר בעבר הרב עמיטל, ראש ישיבת הר עציון ומייסד תנועת מימד – תנועת שמאל דתית לאומית, שאף ישבה בממשלה. בילדותי לקחו את כיתתנו לביתו לשמוע מדבריו. איפה התנועה הזאת היום? איפה הגותו היום? הייתה כלא הייתה.
ועכשיו אני קורא ומתפעל עמוקות מדבריו של הרב זקס – איש רוח גדול, ששנים רבות היה רבה הראשי של אנגליה, שדבריו חכמים ועמוקים, אך גם תמך בממשלת רבין ובדרך השלום. והיום, נראה שרבים קוראים אותו, אבל מי הולך בדרכיו? איזה מקום יש ליהדות ההומניסטית שלו היום בישראל? נראה ששום מקום.
על זה השבר ועל זה הכאב.

ועדיין, שביב תקווה קטנה – לו ישכיל נתניהו לחבור לגורמים המתונים בכנסת – לגנץ וללפיד, ולו ישכילו ויסכימו הם לא להחרימו, אז יהיה אפשר לברך על הממשלה שתקום. אבל האם זה יקרה? נראה שהסיכויים קלושים.

על 'הפרדס' של רומי, בקצרה

סיימתי לקרוא – ספר מסחרר. רומי משורר ענק. כל שיר שלו – רעידת אדמה, חצוב מעומק הנשמה. משורר אהבה ומשורר אמונה, אבל לא אמונה דתית מסודרת וקבועה, אלא אמונת הלב הפנימית. והוא שיכור אהבה, ממש כמו מה שאמרו על שפינוזה – שיכור אלוהים.
קראתי את השירים נפעם. איני יכול לכתוב 'ביקורת' על זה, קטונתי. על כל פנים בטח לא עכשיו. לדעתי כתיבתו של רומי אינה נופלת מכתיבתם הספרותית של הנביאים שלנו. משורר ענק.
כמובן שכדאי מאוד לקרוא.

דוגמה –

על 'ירושלים' של מנדלסון

ירושלים, או על כוח דתי והיהדות, מאת משה מנדלסון.
תרגום – יפתח הלרמן-כרמל.
כרמל, 2022, 229 עמ'.

תחילה, איך הגעתי לספר זה?
קיבלתי זיכוי מצומת ספרים, קנה ב-100 ושלם 50. אז הלכתי לחנות לראות מה כדאי לקנות, ואז ראיתי את הספר הזה. לא שמעתי על צאתו בשום מקום אחר.
כמובן שמיד לקחתי אותו (הוא עלה 99 ש"ח, אז הוספתי גם עט…). ספרו זה של מנדלסון הוא אחד החשובים שבתרבות העברית, אבל כבר עשרות שנים שאין להשיגו, וגם הוא לא תורגם תרגום מודרני עד עכשיו.
לכן מעשה גדול עשתה ההוצאה, כרמל, והמתרגם, יפתח הלרמן-כרמל, שהוציאו את הספר הזה מחדש.
עוד אציין כי המוכרת החביבה אמרה לי שמנהל החנות תמה או הסתקרן לדעת מי יקנה את הספר הזה, ובאמת אני הראשון שקניתי אותו.

מילים ספורות על משה מנדלסון –
מנהיג תנועת ההשכלה היהודית במאה ה-18, אבל עדיין נשאר יהודי שומר מצוות.
כמו כן, ראוי לציין שבתחרות מאמרים אחת הגיע למקום הראשון, כשאת המקום השני תפס לא אחר מאשר קאנט.
נושא המאמר היה הישארות הנפש, ובכך עוסק ספר אחר שלו – 'פאדען – על הישארות הנפש', שגם אותו אין להשיג היום, ואני מקווה מאוד גם הוא יתורגם וייצא לאור.

לספר שלפנינו מספר חלקים –
הקדמה מאת שמואל פיינר.
הקדמה מאת פיני איפרגן.
מאמרו של מנדלסון 'ההקדמה לתשועת ישראל מאת מנשה בן ישראל'.
מאמרו של אוגוסט פרידריך קראנץ 'חקירת האור והצדק'.
וגוף הספר, ירושלים.

להלן אביא את עיקרי הדברים בעיניי דרך צילומי דפים שונים שצילמתי, עם הערות קצרות בלבד.

אציין רק את רעיונו המרכזי, והוא הפרדה והבדלה בין דת ומדינה. המדינה – יכולה לכפות חוקים והנהגות, הדת – מוטב לה שלא תיכפה, אלא תלך בדרך השכנוע והאהבה. והוא מוסיף ואומר שהדת היהודית לא מבוססת על הכתבת רעיונות, אלא על המעשה (וזאת בניגוד לדת הנוצרית). אין לה עיקרי אמונה, אף שאלה אכן נוסחו מאוחר יותר. לכן צריך לאפשר חשיבה חופשית.

אלו הם רעיונות נאורים בסיסיים מאוד, כיאה לקדמותם בזמן, ובכל אופן נראה לי שהם עשויים לסייע לנו במדינתנו אף בימינו.


א. מההקדמות

ב. מההקדמות

ג. מההקדמה לתשועת ישראל

ד. פתיחת הספר. העיסוק העיקרי – בין דת ומדינה. וכן יפורט להלן.

ה. בין דת ומדינה. המדינה – כופה, הדת – עדיף שלא תכפה.

ו. המשך בין דת ומדינה.

ז. לדת היהודית אין עיקרי אמונה, אלא היא מתמקדת במעשה.

ח. לקראת סיום, פנייה לנוצרים – ישוע עצמו קיים את התורה!

ט. המשך הקודם – ולכן גם על הנוצרים לאפשר ליהודים לקיים את דתם.

י.

סיום ספרו.
הזכיר לי מאוד את סיום ספרו של שפינוזה 'מאמר תיאולוגי מדיני', במילים האלה –
"על כן אנו מסיקים כאן, כמו לעיל בפרק יח, שבטחון המדינה אין טוב לו מלהעמיד את יראת השמים והדת על מעשי חסד ויושר בלבד ומלייחס (ואין טוב לו אלא לייחס) את זכות הרשויות העליונות, גם בעניני־קודש גם בעניני-חול, למעשים בלבד, וזולת זאת להניח לכל אדם גם לחשוב מה שהוא רוצה, גם לומר מה שהוא חושב".

ואכן, בהרצאה של משה הלברטל על מנדלסון (ביוטיוב, ערוץ האוניברסיטה הפתוחה, שווה לצפות), הוא מציין את שפינוזה כמקור השראה שלו.

שער הספר.