אחרי שהמילים/ חגי הופר

אחרי שהמילים/ חגי הופר
אַחֲרֵי שֶׁהַמִּלִּים אִבְּדוּ מַשְׁמָעוּת
יָכֹלְנוּ לוֹמַר כָּל מָה שֶׁרָצִינוּ
אֲבָל לֹא אָמַרְנוּ אֶת שֶׁרָצִינוּ לוֹמַר.

אַחֲרֵי שֶׁהַמִּלִּים אִבְּדוּ עַצְמָן לָדַעַת
כְּבָר אִי אֶפְשָׁר הָיָה לָדַעַת
וּבַפֶּה נוֹתַר טַעַם מַר.

מודעות פרסומת

"הטריוויה של הרמן"/ מאת איתי הרמן

"הטריוויה של הרמן" מאת איתי הרמן (הצ'ייסר), אגם, 2019, 175 עמ'.

איני רואה הרבה טלוויזיה, אבל את התוכנית "המרדף" עם עידו רוזנבלום ואיתי הרמן אני נוהג לראות. מדובר בתוכנית שאלות אינטליגנטית מאוד, שכיף לצפות בה ולהרחיב את אוצר הידע הכללי. אמנם ישנן תוכניות רבות המבוססות על שאלות, אך להערכתי האחרות פחות טובות. כאן השאלות הן העיקר, והן לרוב ברמה גבוהה.

עוד לפני הופעתו בתוכנית, הרמן עבד כ"משחקולוג", וכתב שאלות רבות לתוכניות רבות, כגון "גלגל המזל", "1 נגד 100" ו"לעוף על המיליון", ואף תכנן חדרי בריחה.

בספר זה הוא אסף מגוון שאלות רחב, וחילק אותן לפי נושאים שונים. בינתיים קראתי רק כמה, שכן אני רוצה להשאיר את השאלונים למפגשים משפחתיים שונים, לשם הם מתאימים מאוד. אך כמובן שמיד הצצתי בקטגוריית ה"ספרים". אמנם, ידעתי את רוב השאלות, אך עדיין היו כמה שלא ידעתי (גם אם לפעמים הנושא המרכזי מופיע רק בעקיפין).

השאלות הן ברמות קושי שונות. למשל, בקטע על הספרים, השאלה הראשונה קלה מאוד – "מי הסופר הישראלי הראשון שזכה בפרס נובל לספרות?". התשובה היא, כמובן, ש"י עגנון. אך הנה שאלה שלא ידעתי – "מאיזה שיר של להקת "משינה" לקוחה השורה "זה כתוב בספרים, בשירים, במפות הכוכבים"?". התשובה היא "תחזור, תחזור". אמנם הכרתי את השיר, אך לא ידעתי מה שמו.

בהקדמה הרמן מספר קצת על האופן בו הוא חושב. הוא מספר על שליח דמיוני בן-דמותו הנשלח לשלוף מידע בין ארגזים רבים. זה נחמד, אך הייתי שמח שיפרט יותר כיצד ניתן לצבור מידע כה רב. דבר מפליא ביותר.

ואגב, אם לחזור לתוכנית עצמה – צופיה מתחלקים לשניים: אלו שמאמינים שהרמן אכן יודע את כל התשובות, מול אלה שחושבים שלוחשים לו את התשובות באוזנייה… אני נמנה על אלו שמאמינים שאין כאן תרמית, אך עצם זה שיש כאלו החושבים אחרת מראה עד כמה הדבר מפליא.

לסיכום, ספר חביב ביותר, פעילות לכל המשפחה במפגשים משפחתיים, או בין חברים. מה צריך יותר מזה?

הטריוויה

בישראל קיימת בורות עמוקה ביחס לנצרות

בישראל קיימת בורות עמוקה ביחס לנצרות.

לפני כמה ימים ראיתי פוסט של אבישי בן חיים, כתב לענייני חרדים ובעל תואר ד"ר למחשבת ישראל (!), בו הוא אומר ששעות ניסה לבדוק מהיכן באה האמרה "לא מה שנכנס אל הפה מטמא את האדם, אלא מה שיוצא ממנו", עד שלבסוף גילה שזו אמרה של ישו המופיעה בברית החדשה. נדהמתי. זו אחת האמרות היותר ידועות מהברית החדשה וכל ילד בארצות הנוצרים מכיר אותה, אבל אבישי בן חיים, שנושא את כל התארים שהזכרתי קודם, לא מכיר אותה!

אבל הבעיה כאן היא לא אבישי בן חיים, שהוא בחור סימפטי בסך הכול. הבעיה עמוקה הרבה יותר, והיא המופיעה בכותרת – בישראל קיימת בורות עמוקה ביחס לנצרות.

ראשית, בשום מסגרת לא מלמדים אותה, ודאי שלא בבתי הספר. שנית, גם כמעט לחלוטין לא יוצאים כאן ספרים המספרים עליה ודנים בה. אני מתכוון לספרים לקהל הרחב, ולא בתחום האקדמי הצר, שגם בו לא מופיעים הרבה ספרים, אבל משהו בכל זאת כן. איני מכיר ולו ספר אחד המיועד לקהל הרחב בנוגע לנצרות שיצא כאן בזמן האחרון, או לצורך העניין – בכלל (למעט הספרים של ההוצאות המשיחיות. וכן קצת בכלל, כגון ספריהם של קלוזנר – שאין כמעט להשיג – ופלוסר). מהבחינה הזו ישראל מתנהגת כמו שטעטל גלותי ועוד לא לגמרי נפתחה לעולם הרחב.

עכשיו, אני מבין את הרתיעה, היא מובנת לגמרי. כמובן, רבות סבלנו מאת הנוצרים לאורך ההיסטוריה והדת היהודית עוינת מאוד את הנצרות, הרבה יותר מכל דת אחרת. הנה, למשל, הבודהיזם לא מעורר כזה אנטיגוניזם, ובאמת יש שפע עצום של ספרים בעברית בתחום זה. מלבד זאת, קיים פחד שאנשים יתפתו להמרת דת (ושוב – רק לנצרות, לא לבודהיזם).

אבל כל אלה הם נימוקים שיש לדחות, כי הנימוקים מהצד השני חזקים יותר (וגם כי נימוקים אלה עצמם הם בעצם חלשים מאוד). כיום יש כשני מיליארד (!) נוצרים בעולם, וכל תרבות המערב טבולה עמוקות בנצרות. אינך יכול להבין דבר וחצי דבר בספרות העולם של אלפיים השנים האחרונות בלי רקע כלשהי במחשבה הנוצרית. מלבד זאת, הנטייה הבסיסית צריכה להיות מלחמה בבורות, ובורות בשטח זה היא בורות כמו כל בורות אחרת.

ובכן, אני מקווה שנתגבר על בורות זו. קודם כל קריאתי היא אל הוצאות הספרים, שיעשו מעשה ויוציאו לאור מעט ספרות בנושא. למשל, לפני כמה ימים הייתה כתבה ב"הארץ"[1] על חוקר יהודי, מארק ברטלר, שכתב ספר על הנצרות בהיבט יהודי (וראיון מביך למדי של ד"ר רבקה נריה בן שחר). ובכן – לתרגם! דבר שני, עשו טובה לעצמכם ולפחות קראו את טקסט הבסיס. לא יקרה לכם כלום.

[1] https://www.haaretz.co.il/blogs/rivkaneriya/BLOG-1.7317349?fbclid=IwAR1YwUoxQ281DwhyTSBM_Ogf7gFFgpUkuqje3XkjjkRdKjDtKSZJFNOVSxU

המידה הטובה/ חגי הופר

המידה הטובה/ חגי הופר
הֱיֵה פִּקֵּחַ, מָתוּן, אַמִּיץ וְצוֹדֵק
אָמְרוּ הַקַּדְמוֹנִים
וְהַנּוֹצָרִים הוֹסִיפוּ
הַחְזֵק גַּם בָּאֱמוּנָה, בַּתִּקְוָה וּבָאַהֲבָה
וּלָאִשָּׁה אָמְרוּ
מַסְפִּיק שֶׁתִּהְיִי צְנוּעָה וְנֶאֱמָנָה.

זוֹ הַמִּדָּה הַטּוֹבָה, הַ-virtu
מִי שֶׁמַּחֲזִיק בָּהּ אִישׁ הוּא
הוּא הַאָשְׁיָה וְהָאִישׁוּ
וּלָאִשָּׁה הַבִיאוּ טִישׁוּ.

רשמים מצפייה ב"הסיפור של אלוהים" (עונה 3 פרק 4).

רואה "הסיפור של אלוהים" על החטא. בהתחלה מראים אנשים שמכים עצמם עד זוב דם, דווקא מתוך הנצרות, כדי לשחזר את הפסיון של ישו. בהמשך מראים עוד כמה דברים משונים.
תהרגו אותי, קשה לי לכבד כאלה דברים. כן, אני מבין שככה דתות פועלות בעולם וזה אנושי, כלל-אנושי, אבל האם לא הגיע הזמן שנתגבר על זה?
(אגב, גם ביהדות יש משהו דומה – מכות קטנות שנותנים על החזה בתפילה. אבל כדרכנו, זה סימבולי ולחלוטין ולא מזיק).
אבל לא לשם כך התכנסנו. אלא – בשלב מסוים מורגן מראיין אדם שהיה מוציא להורג בכלא בארה"ב, ואז שואל אותו האם זה לא חטא, שהרי נכתב "לא תהרוג" (כלומר, מצד אחד זה ומצד שני "עין תחת עין", כדבריו).
ובכן, זו אי הבנה נפוצה בארצות הנוצרים, שנובעת מתרגום לקוי.
במקום do not murder מתרגמים do not kill.
ובעבר ראיתי בספר של מורה קרישנה מפורסם אחד, א.צ. בהקטיודאנתה סוואמי פרבהופאדה, שאומר שלכן אסור להרוג גם בעלי חיים, שכן נאמר לא תהרוג.
דבר דומה קורה גם עם דיבר נוסף – לא תענה ברעך עד שקר, שמדבר על האיסור להעיד עדות שקר, כלומר מדבר על תחומי המשפט בלבד. אבל בארצות הנוצרים לומדים מכאן שאסור לשקר, בכל מצב!
אני חושב שגם מכאן שאב או הושפע קאנט בצו הקטגורי שלו (לעניין זה), שאמר שאין לשקר בשום מצב.
ללמדך כמה חשוב תרגום מדויק והבנה נכונה של הטקסט.