קצת על מצב הרשתות החברתיות

שבוע שעבר כתב יאיר אסולין מאמר בהארץ, בהמשך תומר פרסיקו הגיב לו, ובעיתון של היום אסולין השיב בחזרה, ושוב פרסיקו ענה לו בפייסבוק. לא אכנס לפרטי הוויכוח עצמו, אך כן אתייחס לנושא – הגבלת הרשתות החברתיות, שאסולין מתנגד לכך ופרסיקו תומך בכך.

למעשה, זה נושא כבד ורציני מאוד. הרשתות החברתיות נכנסו לחיינו לפני שנים ספורות – פייסבוק ב-2007 כמדומני – והן שינו את פני השיח מן היסוד, אך טרם זכו להתייחסות הגותית מספיקה. לאחרונה סקרתי את ספרו של מיכה גודמן בנושא, אך זה רק התחלת הדיון.

באופן הפשוט ביותר, ברשתות החברתיות יש תועלת רבה, כי הם מאפשרים לכל אחד להתבטא בפומבי, מה שפעם נמנע מהאזרח הפשוט, ונשמר כזכות רק לנציגי ציבור כאלה או אחרים. כלומר, יש כאן תופעה של הגברת דמוקרטיזציה, וזה דבר מבורך, וזכות שרוב האנשים לא רוצים שתילקח מהם.

מצד שני, יש גם מחיר, ובראש ובראשונה הוא – הורדה של רמת השיח. זה דבר מובן, שככל שהדוברים רבים יותר, כך רמת השיח יורדת.
אבל זה בסדר גמור שאנשים יתבטאו ברמות טיעון שונות. מה שיותר בעייתי הוא, שפעמים רבות השיח יורד לרמת קללות וגידופים, העלבות והשמצות.
אני חושב שתופעה זו גלויה לכולם. אין שום אפשרות אמיתית להתבטאות חופשית ברשתות, כי לעולם לא תדע מאיפה 'תחטוף'.
אלא שבאופן מוזר, אפיון זה של הרשתות מעלה לגדולה דווקא את הגורמים היותר מקטבים ויותר פופוליסטיים. גם גודמן בספרו דיבר על כך, שהרשתות החברתיות הן בעיקר במה לקיטוב ולרגשות שנאה.
וזה חבל, כי זה לא חייב להיות כך. סך-הכול, אנשים יכולים גם לשוחח ולשתף זה את זה גם בדברים טובים, והם עושים זאת גם היום, כמובן, אלא שלא זה הטון הדומיננטי. נראה שנחוצים כמה כללים לייצוב השיח. אם תרצו – להגנה של אנשים מפני עצמם.
זה יכול להישמע אולי מתנשא, ואכן – אני נמנע מלומר לאנשים מה טוב בשבילם, כבשיטה המרקסיסטית. אבל עדיין ניתן להציע זאת לאנשים. אני עצמי, למשל, אשמח לחתום על מסמך עקרונות מחייב עם כללי שיח בסיסיים. ויותר מזה – אשמח אם תהיה רשת חברתית שתנסח מסמך כזה ותיישם אותו. אני אעדיף להשתמש בה מאשר בשטח הפרוץ של הרשתות החברתיות הקיימות.

כלומר, מדובר פה בהגבלה, אבל בהגבלה מרצון. האם ניתן ונכון לחייב הגבלה כזו? זו שאלה בפני עצמה.
כפי שעניתי לפרסיקו, על פי דבר ששמעתי פעם – הרשתות החברתיות מוגדרות משפטית כפלטפורמות, ולכן אין להן אחריות על מה שמתפרסם בהן. מצד שני, אנו רואים שהן כן מתערבות בפרסום, על ידי מחיקת פוסטים, חסימת משתמשים וכן הלאה. אם כך, ההגדרה שלהן לא מדויקת.
ואמנם, אפשר לטעון שאלו מגבלות שהן שמות על עצמן באופן וולונטרי, ואין הדבר דומה להגבלות חיצוניות. אך עדיין נשארת השאלה היסודית – האם ניתן להגדירן כפלטפורמות בלבד, וכך לפטור אותן מכל אחריות של מה שמתפרסם בהן, בניגוד לכל עיתון, או פמפלט?
אני חושב שלא, ולכן יש זכות למחוקק להציב להן מספר דרישות, שכותרת העל שלהן היא נשיאה באחריות משפטית על מה שמתפרסם בהן.

כנספח לדבר זה, ולא פחות חשוב – צריך לטפל גם בעניין המיסוי של הרשתות. כרגע הן משלמות מעט מאוד מס, אם בכלל, אבל אין לזה הצדקה. וכל זה – בעוד הן מגלגלות מיליארדים.
וגם זה פועל יוצא של היותן כוח חדש, שהחוקים הישנים לא מצליחים להכילו עדיין. באופן טבעי לוקח זמן עד שלומדים להתמודד עם גורם חדש.

*

מצד שני – יש כאן גם סיכון רב. כי ברגע שנותנים לממשלות כוח הגבלה, איננו יכולים לדעת היכן הוא יסתיים, ואנו רוצים בכל זאת לשמור על הרשתות כמרחב חופשי. לכן, אפשר לומר, צריך להגביל גם את המגביל, ולעשות רגולציה גם לגוף הרגולטורי.
במילים אחרות, ההחלטות צריכות לענות על כמה קריטריונים –
א. להיות שקופות.
ב. להיות הגיוניות, ונובעות באופן הגיוני ועקיב מתוך עקרונות דמוקרטיים.
ג. מוסכמות על רוב גדול, גם מימין וגם משמאל, בגלל החשיבות וההשפעה שלהן. אפשר להשוות אותן מבחינה זו לחוקי יסוד.
ד. מפוקחות באופן סדיר, וניתנות לשינוי במקרה הצורך.
אלה רק חלק מהדברים שאני חושב עליהם באופן מיידי.
ולכך יש להוסיף – הצורך בהצדקה. כי הגבלה ללא הצדקה היא אכן עריצות.

וכאן כבר התחלתי לשמוע מיני סוגי הצדקה דיקטטוריים. למשל, בקשה להסתמכות על 'בודקי עובדות', שהם 'בלתי תלויים'.
כאן אומר, כמו אימי וינהאוס – לא, לא, לא!
בודקי עובדות זה דבר נחמד מאוד, אבל זה נחמד כל עוד הם מציעים לי את שירותיהם, לא כאשר הם כופים אותו. אחרי הכול, מי קובע מהי האמת? זה נתון לוויכוח ולדיון. וכאן נוהגים לומר – יש הבדל בין דעה ובין עובדה. אבל זה לא לגמרי נכון, כי כפי שאנחנו יודעים, במקרים רבים יש ויכוח גם על העובדות. ברגע שיקבעו לנו מהי העובדה הנכונה, בלי שנוכל לומר דבר בנידון – זו תחילתה של עריצות.
ולא צריך לדמיין יותר מדי – כבר היום הרשתות, ואתרי רשת בכלל, מצנזרים דברים רבים שלא מוצאים חן בעיניהם מסיבות השמורות עימם. כרגע עיקר הצנזורה מופנה למי שנקראים 'מתנגדי החיסונים', אבל אתמול זה היה טראמפ, ומחר זה יהיה משהו אחר.
סיכומו של דבר, אני לא רוצה שאף אחד יצנזר לא דעה שלי ולא עובדה שלי. אם תרצו, ואם פגעתי באדם או בעיקרון – תמיד אפשר להגיש תביעה. אבל זכות הדיבור צריכה להישמר. ואגב, לאדם מותר גם לטעות, להתבלבל, ואולי אפילו גם לשקר (אם זה לא פוגע בשום אדם).
(הדבר האחרון אולי שנוי במחלוקת, אבל הוא נוגע למשל לתחום היצירה. אני יכול בקלות לראות איך קטע יצירתי, אולי סאטירי, יצונזר בגלל פגיעה מדומה ב'אמת').

טוב, עד כאן בינתיים, ואולי אוסיף דברים בהמשך.

על ניצחון הליברליזם

על ניצחון הליברליזם.
תומר פרסיקו העלה פוסט על הוצאת שיבולת, ובו דיבר על ניצחון הליברליזם שמדבר על זכויות אדם, כך שגם ההוצאה הימנית לא מתנגדת לו. לכך הגבתי שלזה צריך להוסיף את החלק השני של המשוואה – שגם הליברליזם הכלכלי הימני ניצח באופן ברור. כלומר – יש כאן ניצחון מקיף של הליברליזם, הן מימין והן משמאל.
וכהערת אגב הוספתי, שמוזר שאותו מונח משמש לשני הצדדים, אבל זה המצב. ועתה אוסיף, שאולי באמת יש כאן אנומליה. הרי הליברליזם הוא תפיסה עקרונית, של חירות אישית, של חופש פעולה, ויש לה ביטוי גם בצד האישי, כפי שמתבטא ברעיון זכויות האדם, וגם בצד הכלכלי, כפי שמתבטא בשיטה הקפיטליסטית, התומכת בשוק חופשי.
אז כאמור – הרעיון הזה ניצח במערב ניצחון מוחץ. אם כך, למה החיצוי? אולי באמת אפשר להימנע ממנו! אפשר להקים מפלגה ליברלית, הן בצד זכויות האדם והן בצד הכלכלי.

ומה עם הצד השני? פרסיקו מציין שהשיטה הקפיטליסטית יצרה גם חוסר – בתחושת זהות, בקהילה וכיוב', ואת החוסר הזה ממלאת הגישה השמרנית. ואכן, גם זה דבר נצרך מאוד, ונראה שגם הוא רעיון מנצח.
הנה עתה במקור ראשון ישנם כמה מאמרים העוסקים ב'מסורתיות', שעליה גם אני כתבתי מאמר קצר לפני כמה ימים. רוב האנושות, גם במערב, חיה בקהילות מסורתיות.
וגם בכלכלה – רוב מדינות העולם המערבי מספקות לאזרחיהן תמיכה סוציאלית ברמות משתנות. זה רעיון סוציאליסטי שחילחל לתוך השיטה הקפיטליסטית, שלדעתי כלל לא הייתה מחזיקה מעמד בלעדיו (מרקס, כזכור, ניבא שתקרוס). אם כך, גם התפיסה שנחוצה משענת סוציאלית נחלה ניצחון מוחץ.

אם כך, מה קיבלנו? קיבלנו מסגרת כללית מבוססת היטב של ליברליזם, שהוא השולט, ובתוכה מקום נרחב לפעולה של המגמות המתנגדות לו, מעין חממות המאפשרות את המשך החיים. לי זה מזכיר את סמל היִן והיאנג, כאשר בתוך כל חצי הצבוע בשחור או בלבן יש נקודה מחלק השני.

וכלומר – זו בדיוק ההפך מהחשיבה בשחור ולבן. ואם נחזור להוצאת שיבולת, שעליה כתב פרסיקו את הפוסט שלו – נראה שזו מגרעתה העיקרית – שהיא מחלקת את המציאות לשחור ולבן. או כפי שכתבתי שם – זה שהיא אידיאולוגית לא אומר שהיא לא גם פופוליסטית.

אך הוצאת שיבולת – וגם זאת כתבתי שם – מצריכה התייחסות נרחבת יותר, שעוד לא נעשתה. אני קראתי לא מעט ספרים שלהם, אך איני חושב שאני האדם המתאים לעשות סיכום כולל. אולי אסף שגיב, שמרבה לכתוב עליהם בפייסבוק, יעשה זאת.
אני רק אוכל לומר, שאת רוב הספרים שלהם לא אהבתי, ופעמים רבות גם לא סיימתי. היותר טובים בעיניי הם ספריו של טאוב ועמיאור הישראלים, וגם את הספר על הפוסטמודרניזם אהבתי במידה מסוימת, אף כי שמעתי עליו ביקורת רבה. זה לא מספיק, בעיניי.

אז אולי כדאי לחזור לעמדות מורכבות יותר, עמדות שיודעות להכיל בתוכן גם נקודה מהעמדה המתנגדת.

מכתם קצר על הסדרה 'תמונות מחיי נישואין'

תמונות מחיי נישואין – הסדרה של חגי לוי ב-HBO – סדרה איכותית ביותר.
עכשיו ראיתי את הפרק החמישי והאחרון, והוא דווקא החלש ביותר, למרות שגם בו יש רגעים יפים. אבל כל הסדרה – מעולה, אולי אפילו מופתית.
כאמור (בפרקים הקודמים) – רוב מוחלט של הסדרה מראה פשוט שני אנשים, זוג נשוי, מדברים בדירתם. אני מניח שזה יכול לשעמם הרבה מאוד אנשים, אבל זה לא משעמם בכלל. כך נכנסים לעומק של היחסים שלהם, ושל המשבר שהם עוברים. אנחנו מרגישים שאנחנו מכירים אותם היטב.
רוב הסדרה היחסים ביניהם לא טובים. זה נשמע מעיק לצפייה, אבל זה לא, בגלל ההזדהות. אבל זה כן כבד. ורק בפרק האחרון היחסים תקינים, אבל דווקא הוא, כאמור, החלש מכולם. יותר מדי מהורהר ללא הצדקה מספקת. בו גם לראשונה יש גם קצת צילומי חוץ.
אבל מלבד דיבורים של שני אנשים בדירה, קורים בה עוד דברים – לפעמים מכינים קפה, או סתם עולים במדרגות… זה נשמע מצחיק, אבל גם הדברים האלה מוסיפים לאווירה של הסדרה. לדעתי הבמאי הושפע כאן מהסרטים של שנטל אקרמן, שצילמה את גיבורותיה בשגרה היומיומית שלהן. למרות שכמובן הסדרה היא קודם כל מחווה לסרט של אינגמר ברגמן באותו השם (שאמנם צפיתי בו בזמנו, אבל כבר איני זוכר אותו).
לסיכום – שווה מאוד לצפות (למרות שאין כאן בובה ענקית שיורה באנשים…).

שני ספרים על מסורתיות ישראלית

ישראל השלישית, מאת הרב שי פירון.
ידיעות, 2021, 252 עמ'.

ימים באים, מאת סיוון רהב מאיר.
ידיעות, 2021, 304 עמ'.

כבר ציינתי לא מזמן, שלאחרונה יוצאים ספרים רבים עם הערכה מחודשת של פני החיים בישראל. האחרון שקראתי היה ספרו של ארי שביט, ועכשיו ספרו של הרב שי פירון.
הרב פירון אומר דבר פשוט – הבסיס לחיים המשותפים שלנו כאן בארץ יכול להיות המסורתיות. ולמעשה הוא מעלה שני מונחים – מסורתיות וממלכתיות, שהוא רואה קשר ביניהם.
כך הוא כותב –

"המרכז הישראלי אינו נקודת המרכז בין שני קצוות, אלא אבן הראשה הממזגת של תפיסות סותרות. המרכז הישראלי אינו פשרה, אלא חזרה לנקודת המוצא. כמו המסורתיות, שנתפסה כפשרה בין אמונה לחילון בשעה שאינה אלא הבסיס הקיומי שלנו; כמו הממלכתיות שנתפסה כניסיון לקדש את החיים הישראליים באמצעות הסכמה על כללי משחק מעורפלים, בעוד שאין היא אלא נקודת הפתיחה של חיינו המשותפים, כך המרכז הישראלי אינו אלא הבסיס ליצירתם של חיים ישראליים שלמים."

הוא מזכיר את 'נאום השבטים' של הנשיא לשעבר ריבלין, ואומר שהמסורתיים לא הוזכרו בו. אבל אולי מוטב כך, שהרי כאמור אין הם שבט, אלא מצע כולל.
כמו כן, הוא מתנגד לזיהוי של המסורתיות עם המזרחיות דווקא.
ומעבר לצד התיאורתי, הקטעים הכי נוגעים בספר, לטעמי, הם הקטעים האישיים. כך הוא מספר על אביו, שלימודיו הופסקו, מכיוון שהפסיק להגיע הכסף מהוריו, שהיו במצרים, בגלל סגירת הגבולות באותו הזמן; וכך הוא מספר על אימו, שהייתה מכינה לו כבד שהיה אוהב, אך בתקופה מסוימת, כשלמד בישיבה, לא היה אוכל אותו, כי חשב שהוא לא נעשה באופן כשר (בטיגון ולא בצלייה).

קטעים אלה נוגעים ללב מאוד, וההצעה של פירון, כאמור, אפשרית. אך אני שואל את עצמי האם אכן היא יכולה להתממש כאן, או שזהו פשוט מסמך זהות של אחד מסוגי הזהויות המצויים בארצנו.
אם כך ואם כך – כדאי לקרוא.

*

ואוסיף כי במקביל לספרו של פירון, קראתי גם את ספרה האחרון של סיוון רהב מאיר, 'ימים באים', בו היא עוברת על מעגל השנה היהודית, כולל ימים שלא תמיד מתעכבים עליהם, כמו ימים החשובים בחסידויות חב"ד וברסלב, או יום פטירת משה, ואף מוסיפה בסיום הספר חלק על מצב הקורונה.
הספר הזה לא הלהיב אותי במיוחד (אבל בכל זאת כמה קטעים אהבתי מאוד, למשל הסיפור על יהודי אתיופיה, שחשבו שהמקדש עומד על תילו, וכשגילו שהוא נחרב פרצו בבכי. מדהים. או הסיפור על אביב גפן, שהתחיל לאהוב את החרדים. יפה), אבל יש לה קהל קוראים גדול, שאוהב קטעים קצרים כאלה של יהדות רכה, קלה ומקרבת, שאפשר לכנותה 'יידישקייט'.
ובכן, עלה בדעתי – האין ה'יידישקייט' הזה הוא בעצם המסותיות הכלל ישראלית, שבה משתתפים אף מסורתיים-אשכנזים? נראה שכן, והדבר מחזק את טענתו של פירון, שאין לזהות את המסורתיות עם המזרחיות בהכרח.

(גם בארצות אשכנז, אני חושב, רוב היהודים היו קרובים מאוד למסורתיות).

*

אסיים בהגדרה יפה של המגמה שהצבעתי עליה, מתוך ספרו של פירון –

"חברי כל השבטים והקהילות בישראל עוברים תהליך עמוק של עיצוב, גיבוש והגדרה".

על מוסר אתאיסטי ועוד

(מאמר קצת שנוי במחלוקת, שבהתחלה נמנעתי מלפרסם, אבל אעלה אותו בכל זאת, למען הביטוי החופשי, ואף שאיני בטוח בחלקים השנויים-במחלוקת שלו)

*

קראתי בספר "אדם בצלם אלוהים" את הדברים האלה –

"האתוס של האתאיזם

ד'הולבך מציג כאן תפיסה מודרנית של כבוד עצמי, כבוד עצמי הנובע מהאדם עצמו ונמדד על פי קריטריונים אנושיים. כבודו של האדם לא ניתן לו בידי האל ולא תלוי בהיענות לציוויי האל. אדרבה, כבודו של האדם תלוי דווקא בכך שישמור על עצמאותו (המחשבתית, המעשית), ושיהיה נאמן לעקרונותיה. כבודו של האדם תלוי באוטונומיה שלו ובשלמותו הפנימית. האדם אינו צלם אלוהים, ואינו אלוהי או רוחני כלל. הוא מכונה. אולם גם כמכונה הוא יכול לשמור על כבודו העצמי, וזאת על ידי פעולה בהתאם לציוויי המוסר והתבונה – שנובעים מתוכו."

– אדם בצלם אלוהים מאת תומר פרסיקו

ועל כך הגבתי –
האם אין בעיה מובנית בתוך תפיסה זו? אם האדם הוא אכן מכונה, מניין המוסר שלו? וכן – מניין התבונה שלו?

לכך התקבלו כמה תגובות, ועתה ארחיב.
התגובה העיקרית הייתה שיש כמה סוגים של אתאיזם, או חילוניות. וזה נכון. תחילה יש להבחין – האתאיזם היא התפיסה העקרונית השוללת את מציאותו של אלוהים. חילוני, לעומת זאת, הוא אדם שלא שומר על אורח-חיים דתי, והוא יכול להאמין בקיום האל, או שלא.
ונכון שבתוך החילוניים יש גוונים שונים. בישראל, חלק גדול מהחילוניים מאמינים באלוהים, או ב'כוח עליון' כלשהו. חלק גדול פחות, אבל עדיין גדול, הם 'מסורתיים', כלומר שומרים על כמה ממנהגי הדת, ברמה כזו או אחרת. ואגב, כנראה אפשר להיות מסורתי גם מבלי להאמין באלוהים. חלק אחר – הם אגנוסטים, כלומר לא הכריעו בשאלה האם אלוהים קיים או לא, ושאלה זו אף עשויה שלא לעניין אותם כלל. וחלק אחר אינם מאמינים באלוהים ולא שומרים על אורח-חיים דתי, אלה הם האתאיסטים, והם כנראה קבוצה לא גדולה. וגם בתוכם יש גוונים – יש האתאיסטים הלוחמניים, שבאים לקעקע את יסודות האמונה הדתית, או הפרקטיקה הדתית. אותם אולי אפשר לכנות אנטי-תיאיסטים. ויש אנשים שלא מתעסקים בזה, אלא פשוט חיים את חייהם הרגילים. ואבחנה אחרונה – יש מהנלחמים נגד הכפייה הדתית שאינם בהכרח אתאיסטים, הם יכולים להיות חילוניים-מאמינים, ואף דתיים.

אך כל אלה הם הבחנות סוציולוגיות, והן פחות מעניינות אותי. מה שמעניין אותי זו השאלה הוותיקה – מה מקור המוסר של האדם שאינו מאמין באלוהים?
וכאן צריך להבהיר כבר בהתחלה – בפועל, אי אמונה באלוהים כלל לא מחייבת אי מוסריות. יש חילוניים רבים, למעשה רובם, שהם מוסריים לחלוטין, מוסריים מאוד אפילו. השאלה היא רק במה תלוי מוסר זה.
ובכן, לפחות בתפיסה האתאיסטית שהוצגה בקטע המצוטט, האדם הוא לא יותר ממכונה. זו התפיסה המטריאליסטית, הנטורליסטית, שהיא גם, אפשר לומר, התפיסה המדעית השלטת. ובכן, אם זה כך, אילו דרישות יכולות להיות לנו ממכונה? האדם מתנהג לפי טבעו, ואין לו כל דרך אחרת. והוא גם לא צריך להכפיף עצמו לצווים חיצוניים.

כאמור, זו שאלה ותיקה, אך עדיין איני יודע בדיוק מה התשובה עליה.


מצד שני – יש גם תועלת בתפיסה החילונית, כי היא מעניקה את מרכז הכובד של ההחלטה המוסרית בידי האדם עצמו, בעוד בדתות המסורתיות האדם כפוף להחלטות חיצוניות – המוכתבות בידי האל, או בידי כוהני הדת.
אם כך נראה שיש צד יתרון בתפיסה החילונית, ויש גם צד יתרון בתפיסה הדתית. ומה עדיף?
כאן נראה לי להציע דרך שלישית, והיא דרך הדאיזם, הכוללת אמונה באלוהים, מקור המוסר, מצד אחד, אך גם באוטונומיה של האדם, מצד שני. זו, נראה לי, הדרך היחידה לשמר את שתי התועלות.

*

(ומכאן מתחיל החלק היותר מורכב/בעייתי).

ולבסוף אוסיף עוד הערה, שאני חושב שתהיה שנויה במחלוקת, בלשון המעטה, בדבר המוסר החילוני. והיא נסמכת על ההבחנה בין הפרט החילוני ובין התרבות החילונית.
הפרט החילוני, כבר אמרנו, יכול להיות מוסרי לגמרי. אף כי – עתה אוסיף – יכול גם להיות לגמרי לא. אבל החברה החילונית היא דבר אחר. היא אמנם שומרת חוק, לפחות במוצהר, אך מהם תוצריה התרבותיים? ממה שאני מתרשם מצפייה בערוצי הטלוויזיה פה ושם, ובנטפליקס – תרבות ההמונים היא ירודה ביותר. אני לא מוצא שם שום ערכים שארצה לחיות לפיהם. ובעיניי – כן, זו לגמרי עגלה ריקה!
אז כן, כמובן, יש גם אנשי הגות רציניים ופילוסופים, אבל אחרי הכול – כמה כבר קוראים אותם? לא הם גיבורי התרבות ולא הם מעצבי התרבות. וכפני התרבות של החברה כן פני מוסרה.

נשאר, אם כך, ערך חילוני אחד – המדע. אבל המדע הוא כבר מזמן לא ערך חילוני בלבד, ולמעשה מעולם לא היה. יש אנשי מדע דתיים רבים, והם לא רואים סתירה בין דתיותם למדעם. אם כך, גם בתחום הזה אין יתרון חילוני.

אך לבסוף, יתכן שהחיסרון הזה הוא אשר הגביר את נוכחותו של המדע בחיינו, עד שהפך למעין 'דת המדע', או בשמו האחר – 'מדעיזם'. וכמו בדת, גם כאן, יש 'כופרים' שיש להילחם בהם – 'מכחישי המדע' וכיוב', בעוד שכוהני הדת – דת המדע – הם אנשים קדושים שלא יכולים לטעות…
ולמותר לציין שהנאמנות הדתית הפנאטית הזו מובילה גם למחוזות לא אתיים ולא מוסריים.

דור הולך ודור בא

פתאום התחדד לי דבר מה. כלומר, תמיד חשתי בו, ואף חשבתי עליו, אבל עכשיו הוא התבהר לי יותר –
יש כאן מעבר דורות. יש כאן דור חדש, שיש לו ערכים אחרים, והגלגל לא עומד לחזור אחורה.
מהו הדור החדש? אומר דברים שידועים לכולם –
ראשית, זהו דור ה-Y. אפשר לקרוא על מאפייניו בספר של הזוג אלמוג, או בסקירה שלי על ספרם, אם תרצו.
אני, לעומת זאת, מדור ה-X, או ה-X/Y.

שנית, זהו דור שעסוק בפוליטיקת הזהויות בעיקר. המאבק המרכזי עכשיו הוא בין 'השמרנים' ו'הפרוגרסיבים'. שוב ושוב דנים על אותם נושאים – על ענייני מגדר, גזע, קיפוח, זכויות, מחאה, וכן הלאה. מצד אחד לפעמים לוקחים את הערכים האלה עד הקצה, ויש שיטענו שעד האבסורד, ומצד שני קמה התנגדות למגמות האלה.
בקטגוריה זו פועלים אישים כמו ג'ורדון פיטרסון, בעולם, וגדי טאוב, בישראל, בצד המתנגד.
אותי אישית השיח הזה לא כל-כך מעניין. אני ליברל קלסי. כמובן, אני מתנגד לגזענות ולקיפוח, ובעד זכויות שוות לכל המגזרים והנטיות המיניות. מצד שני, גם אני חושב שלפעמים המאבק הזה גולש למחוזות האבסורד.
אבל זו לא הנקודה, אלא הנקודה היא שזה השיח שפועל עכשיו, והדעה שלי בנושא נחשבת מיושנת ולא רלוונטית.

ושלישית, זהו דור הרשתות החברתיות, עם אופן השיח המיוחד שמאפיין אותן. לאחרונה כתב על כך מיכה גודמן את ספרו 'מהפכת הקשב', שגם אותו סקרתי כאן. הוא מציין מאפיינים שונים של שיח הרשתות החברתיות, ובעיקר קיטוב והקצנה בדעות. אבל ישנם מאפיינים נוספים לשיח זה, ובעיקר – הרעילות שלו. הרבה פעמים זהו שיח נוטף שנאה ומשתלח. שווה להתייחס גם למאפיין זה בהזדמנות.
ואני? אני גם משתמש ברשתות החברתיות, ואפילו די הרבה, אבל כבר שנים רבות אני מנסה להימנע מאינטראקציות שליליות, מנסה – ולרוב גם מצליח.
אבל השיח הזה, כך נראה, לא מעניין אף אחד. זה לא מה שמחפשים בפייסבוק ובטוויטר. מחפשים דם, מריבות. וזו גם הסיבה, כנראה, שהחשיפה והמעורבות שאני זוכה להן ברשתות החברתיות הן קטנות מאוד.

ובכן, אלה שלושה קודקודים שמצאתי, ובוודאי יש קודקודים נוספים. אבל שלושתם קשורים זה בזה – דור חדש, פוליטיקת זהויות, שיח רשתות רעיל.

מה יש לעשות עם נתונים אלה? איני בטוח. דבר אחד ראשון שבולט לעיניי הוא – שמעניין, שמצד אחד קיים שיח הפוליטקלי קורקט, הרגיש לכל פגיעה ואגרסיה, ומצד שני יש שיח רשתות, שבעצם המאפיין העיקרי שלו הוא פגיעה ואגרסיה. האם זה בא כנגד זה? כמענה לזה? כשני צדדים של אותו מטבע? תחליטו בעצמכם.

אך מעבר לזה יש כאן מסר אישי שאני לוקח לעצמי –
שדור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת. ואל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת.

סיפורה של הפוליטיקה הישראלית, מאת עמית סגל

סיפורה של הפוליטיקה הישראלית, מאת עמית סגל.
הוצאה עצמית, יולי 2021.

נתחיל מהסוף – ספר מעולה. על תולדות הפוליטיקה הישראלית תמיד מעניין לשמוע, ובטח כאשר זה בא מאחד מראשי הפרשנים הפוליטיים. כבר ציינתי לא מזמן שלפי התרשמותי בתקופה האחרונה יצאו ספרים רבים עם סיכום המצב הפוליטי הישראלי. למשל – ספרו של ארי שביט, אבל יש עוד כמה. אגב, שאלתי את אבישי בן חיים בטוויטר מדוע הוא לא כותב ספר על תיאוריית 'ישראל השנייה' שלו, והוא ענה לי שהוא דווקא כתב ספר, ועתה הוא מחפש הוצאה לאור.
ניתן לשאול מה יש בה בתקופה זו שמנביעה ספרות כה ענפה בתחום? אינני יודע את התשובה, ואני משאיר את השאלה פתוחה.
ניתן גם לשאול – מה עוד ניתן לחדש על הפוליטיקה הישראלית? ובאמת – רוב הדברים ידועים, וגם בספרו של עמית סגל, רוב הדברים ידועים לישראלי הממוצע.
אך בכל זאת יש בו שני יתרונות –
ראשית, הוא מוסיף זוויות נסתרות ובלתי ידועות לסיפורים הגדולים, הן מתוך מה שהיה עד לו, והן מתוך מה ששמע או מה שקרא. זה תמיד מעניין להיחשף לזוויות העסיסיות האלה.
ושנית, חשוב יותר – הוא מציג גם פרשנות שלו לאירועים שונים, מותח קווים, עורך הקבלות והבחנות, וכך מתקבלות כמה תובנות לא מבוטלות על הפוליטיקה בארצנו.
למשל, וזו הנקודה הראשונה ולהערכתי גם החשובה ביותר – דבריו ביחס לשיטת הבחירה הנהוגה בישראל, שנקבעה בימי בן-גוריון. היא לא נשיאותית, ונותנת כוח רב בידי המפלגות. אבל יש בה חסרונות מובנים, שאחד העיקריים שבהם הוא הכוח הפוליטי הרב שניתן בידי מפלגות קטנות, המשמשות כלשון מאזניים. דבר זה ידוע לנו עד היום, ואולי היום אף ביתר שאת, כאשר מפלגה קטנה, עם שישה מנדטים פעילים, היא זו שמתוכה יצא ראש הממשלה, בנט.
וסגל חוזר לשיטת הבחירה גם בסוף דבריו, ומתייחס לצד אחר שלה – לכך שכהונת ראש הממשלה לא קצובה בזמן, כמו בארה"ב למשל. גם לעובדה זו יש השפעה מכרעת על כל פני הפוליטיקה הישראלית, מראשיתה עד היום.
מבחינת שיטת הכתיבה – סגל מתייחס לשנים עשר ראשי ממשלה, כאשר על שרת הוא מדלג, ואת אשכול ושמיר מביא ביחד. ולגבי כל ראש ממשלה הוא מתמקד בהחלטה אחת שקיבל. אבל מתוך נקודת מוצא זו הוא יוצא להתייחסות רחבה יותר, ובכלל – נראה לי שהוא תופס חלק משמעותי מאוד מכל ראש ממשלה.
לכן, לסיכום, בעיניי זה ספר מצוין, ואני ממליץ לקרוא אותו. גם אם אתם לא אוהבים את דמותו או פרשנותו של עמית סגל.

אך יש שתי הערות פרטניות –
הראשונה על מה שאומר סגל עצמו בהקדמה – שעד היום לא יצא אף ספר על הפוליטיקה הישראלית. האומנם? לי נראה שיצאו מאות ספרים, הן על הפוליטיקה הכללית, והן במובן של פוליטיקה פנימית.
ואגב, כאן סעיף משנה להערה – כי סגל אומר שגם אין מילה עברית ל'פוליטיקה', ואפשר שכאן הוא צודק. אמנם קיימת 'מדינאות', אך זוהי מה שכיניתי 'פוליטיקה כללית', ואילו סגל מתכוון בעיקר לפוליטיקה הפנימית, ועל כך גם ספרו.

והערה שנייה היא על ביקורת שקראתי על ספרו השבת באחד העיתונים (מקור ראשון). בה נאמר כי זה ספר טוב, אך רואים שיצא בהוצאה עצמית, כי יש בו שגיאות כתיב רבות.
ובכן, קודם כל – אכן הספר יצא בהוצאה עצמית, בדומה לספרו האחרון של חנוך דאום. אולי זו שיטת הפרסום של העתיד, לפחות לגבי מי שיש לו עוקבים רבים. אבל לגבי העניין עצמו – אני מצאתי בספר טעות אחת בלבד!(*) ואני קורא קפדן, כך שאיני יודע על מה בדיוק דיבר אותו מבקר.
ומשמעות הדבר – אף כי זהו ספר שייצא בהוצאה עצמית, הוא מוקפד מאוד, מכל הבחינות.

(*למתעניין – להציף במקום להציץ, בעמ' 119. לכך ניתן אולי להוסיף עוד שתי טעויות מינוריות – רמת החיל במקום רמת החייל, בעמ' 126, ופסיק מיותר בעמ' 162. יש גם בעיית ניסוח קלה לקראת סוף הספר, שם נאמר על נתניהו 'המכהן', במקום המכהן את התקופה הארוכה ביותר, או משהו כעין זה. בכל אופן, אלה טעויות ספורות ומינוריות, שקיימות בכל ספר.

ועל פעם אחת שכתוב 'אכיבוש' לא אתעכב, כי אולי בכוונה נכתב כך).

רשמים מהסדרה 'החוג לאנגלית'

החוג לאנגלית, בנטפליקס – סדרה מצוינת בת שישה פרקים קצרים, חצי שעה כל אחד, על החוג לספרות אנגלית באוניברסיטה אחת, בהווי התקינות הפוליטית העכשווית.
עיקר הסיפור הוא על מרצה אחד בחוג, שבאחת מהרצאותיו, לשם המחשה לימודית כלשהי, הצדיע במועל יד, כלומר את ההצדעה הגרמנית הידועה לשמצה – וצולם. מכאן הדבר מתפתח ונוצרת מחאה נגדו, והוא מסתבך והולך.
דברים כאלו ידועים לנו מן המציאות, בעיקר בארה"ב, ובעיקר במה שקורה באוניברסיטאות ובמכללות שם.
בארץ הדבר פחות בולט, אבל עדיין קיים ברמת השיח, ובמלחמה הכי אקטואלית עכשיו בין 'הפרוגרסיביים' ו'השמרנים'.
באווירת השיח שקיימת היום, קשה מאוד לומר משהו על הנושא בלי להיות מותקף. והנה, סדרה שמעזה לגעת בכך, ועוד מציגה את רדיפת המרצה הסורר-כביכול באור ביקורתי ברור. אני חושב שזה מעשה אמיץ, ולכן גם הסדרה עניינה אותי וריתקה אותי.
מלבד זאת, כמובן, היא עשויה היטב. מה שציינתי הוא רק הסיפור המרכזי, אך מלבדו יש סיפורי משנה רבים – ראשת החוג החדשה, שהיא האישה הראשונה בתפקיד, וממוצא אסייתי; בתה הקטנה, שגורמת לכל הבייביסיטרס שלה להתפטר, כי היא אומרת דברים בוטים, ובעצם מייצגת בדיוק את  ההפך מתרבות התקינות הפוליטית העכשווית; צוות מרצים קשישים, אבל צעירים ברוחם בחלקם, שמייצגים את אהבת הספרות באשר היא ספרות; ואפילו דיוויד דוכובני!
גם האורך של הסדרה והפרקים מצא חן בעיניי. אין כאן מריחת נושא כמו שיש בסדרות רבות אחרות. מדובר בשלוש שעות צפייה, ולמעשה היה אפשר לעשות מזה סרט, אולי מעט ארוך מהרגיל, או עם קצת הידוק – באורך רגיל של שעתיים.

ומבחינת הנושא – אין לי כוונה להסתבך עם התקינות הפוליטית, אבל אהבתי את המסר של הסדרה. אני תומך בזכויותיהם של כל המיעוטים והמופלים לרעה, וגם בסיס מסוים של תקינות פוליטית נראה לי חיובי ומועיל, אבל גם אני חש שהרחיקו קצת לכת בכיוון הזה, עד כדי כך שיש סכנה לעיקרון נוסף שחשוב לי לא פחות – חירות המחשבה והדיבור.
אז אולי החוכמה היא למצוא את דרך המלך בין שני העקרונות האלה, שכן הגזמה לצד האחד גוררת תגובת נגד של החרפה לצד השני (כפי שראינו למשל במקרה בחירתו של טראמפ). אך זה כמובן נושא שיש הרבה מה לומר עליו, בהזדמנות אחרת.
בכל מקרה, יפה מאוד שהסדרה הזו מעלה אותו ועוסקת בו – ובצורה אינטיליגנטית.

מחשבות קצרות על החירות האזרחית

מכיוון שראיתי שנושא החירות האזרחית הוא על סדר היום, קראתי שוב את שני הפרקים האחרונים בספרו המכונן של ג'ון סטיוארט מיל 'על החירות' – על גבולותיה של סמכות החברה על היחיד, ו-יישומים. חשבתי שאמצא בהם עקרונות התייחסות למצב העכשווי – אך לא מצאתי כאלה.
העיקרון הגדול של מיל הוא יפה ומוכר – עשה מה שאתה רוצה, כל עוד אינך פוגע באחר. אבל מהם גבולותיו? הרי יש כל כך הרבה מקרים שבהם לא ברור האם הדבר שייך לזכות הפרט או לזכות הכלל.
מיל מנסה לדון בכך, אבל עקרונותיו לא ברורים די הצורך, ולעיתים נראים שרירותיים. למשל, הוא דן בזכות לקנות ולמכור חומרים רעילים, ואומר שיש זכות כזו, ואפילו שמיסוי מוגבר שלהם פוגע בזכות הזו, אבל אז הוא אומר שבכל זאת המיסוי המוגבר מוצדק. ובכן, זה לא ברור ולא חד משמעי.
כך שמדבריו של מיל קשה לדעת מהם העקרונות המכוננים וכיצד בדיוק צריך לנהוג.
כמובן שקיימת גם ספרות ענפה בעקבות מיל, אך אני לא מכיר אותה מספיק, וכמובן שאשמח להפניות.

*

כמו כן ראיתי היום הרצאה של חברת 'מסעות' על סינגפור. המרצה כינה אותה 'דיקטטורה נאורה?', כולל סימן השאלה. ולמעשה סימן השאלה שייך לשתי המילים – זו לא לגמרי דיקטטורה, כי נערכות בסינגפור בחירות, אבל המפלגה השלטת תמיד מנצחת ברוב ניכר. והיא גם לא בדיוק נאורה, כי אמנם היא מתקדמת מאוד והאזרחים חיים בה טוב, אבל החוקים דרקוניים – אסור לעשן בחוץ, למעט בשטחים קטנים שסומנו לשם כך, וגם אסור ללעוס מסטיק. הקנס – אלף דולר. ובפעם השנייה גם עבודות שירות לשלושה חודשים – למשל למי שלכלך – לעבוד בניקיון רחובות. יש עונש מלקות, ועונש על סחר בסמים הוא מוות. איום ונורא.
כאן נראה בבירור שחירות הפרט נגזלת בחסות הכלל, אבל מי יכול לטעון משהו כנגדם בצורה מנומקת, אם כך החליטה המדינה?
כך שנראה שהגבולות האלה, בין הפרט והכלל, הם נזילים מאוד, ודווקא בגלל זה צריך להיות ערים לרגישות שלהם ולפריכות שלהם.

*

ובנושא הרפואי שלנו – כאן אין צורך להכביר מילים. כבר ציינתי בהזדמנויות רבות שלדעתי הפלישה לחירות הפרט כבר מזמן עברה פה את הגבול. אז במקום שאומר את הדברים שוב, אפנה אתכם למאמר של אלון מזרחי שהוא פרסם היום –

https://easternoak.co/2021/09/17/%D7%94%D7%9E%D7%98%D7%A8%D7%94-%D7%9B%D7%A1%D7%A3-%D7%9B%D7%95%D7%97-%D7%95%D7%AA%D7%93%D7%9E%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%90%D7%9E%D7%A6%D7%A2%D7%99-%D7%95%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A1-%D7%90%D7%95-%D7%A4/

גלילאו ומכחישי המדע, מאת מריו ליביו

גלילאו ומכחישי המדע, מאת מריו ליביו.
אריה ניר ומודן, 2021, 269 עמ'.

הספר הזה נמצא אצלי כבר כמה חודשים, אך רק עכשיו משום מה פניתי לקרוא אותו, וקראתי אותו ברציפות ובעניין.
מריו ליביו הוא סופר מדע פופולרי ידוע, וכתב על נושאים שונים. הפעם הוא מקדיש את ספרו לגלילאו, ומספק ביוגרפיה מפורטת ומרתקת שלו.
אזכיר כמה נקודות מפתח –
בתחילת דרכו, גלילאו, בן המאות ה-16 וה-17, בחן גופים נופלים, והגיע למסקנה שמהירות נפילתם של גופים כבדים וגופים קלים היא זהה, אם איננו מתחשבים בחיכוך האוויר. בזה הוא סתר את דעת אריסטו שהייתה מקובלת בזמן ההוא כסמכות שאין לערער עליה. אבל הוא צדק. אין להמעיט בחשיבות של סתירתו את המוסכמה האריסטוטלית.
בנוגע לכך ידוע הסיפור שעשה ניסוי כזה של זריקת חפץ כבד וחפץ קל יחדיו ממגדל פיזה, אבל זו כנראה רק אגדה.
בהמשך פיתח את המיקרוסקופ, שהומצא זמן קצר לפניו, והגדיל את יכולת ההגדלה שלו. כך הגיע לתגליות נוספות – הוא מצא את הירחים של צדק, והתחיל לזהות את הטבעת של שבתאי, הוא מצא תוואי חרוץ בפני הירח, וגם זיהה כתמים בשמש. ואלו רק חלק מתגליותיו.
אך הדבר הידוע ביותר בחייו הוא פרסום ספרו 'דיאלוג על שתי מערכות העולם המרכזיות', בו עימת, בצורה של דיאלוג בין שני דוברים, בין השיטה הקוסמולוגית של תלמי, שהייתה המקובלת באותו הזמן, ובה העולם נמצא במרכז, ובין זו של קופרניקוס, שקדם לו בכמה עשרות שנים, שבה השמש היא במרכז וכדור הארץ סובב אותה – דעה שהכנסייה שללה, משום שהיא סתרה לדעתה את כתבי הקודש.
ולכן, לאחר פרסומו של ספר זה, נערך משפט הכנסייה המפורסם, שבסופו הורשע גלילאו ונגזר עליו מאסר בית עד סוף ימיו.
לא איכנס כאן לכל הפרטים, וכדאי לקוראם בספר, אך רק אומר, שוב, כי גם המשפט הידוע שאמר – 'ואף על פי כן, נוע תנוע' – גם הוא כנראה לא יותר מאגדה (אולי אמר זאת אחר-כך לחבריו). וכנראה זהו טבע האדם – לקשט סיפורים אמיתיים בנופך אגדי.
ולאחר ספר זה פרסם גלילאו, בקושי, עוד ספר חשוב, שנקרא בקיצור – 'שני מדעים', ובו בין היתר ניסח את מה שבהמשך יהיה המשפט הראשון של ניוטון.

אין ספק שסיפורו של גלילאו מעורר השראה, וכך הוא עשה לאורך דורות, ומריו ליביו מיטיב לתאר את חייו ותגליותיו בצורה מאירת עיניים, ולכן כדאי מאוד לקרוא ספר זה. אני נהניתי ממנו מאוד.

ומה בעניין מכחישי המדע שבכותרת? כאן ראוי לומר שאין זה מרכז הספר, וליביו מקדיש לו משפטים ספורים לאורכו, ועמודים בודדים בסופו.
וגם כאן צריכים להיות זהירים. כי הסיפור של גלילאו יכול לשמש דוגמה לכאן ולכאן. מצד אחד הוא כמובן מראה עד כמה חשוב חופש המחשבה, ובפרט חופש המחשבה במדע. אך מצד שני צריך לזכור שגם בתוך המדע לפעמים התעלמו מתגליות אדם בודד, כדוגמת זוכה הנובל פרופ' שכטמן, ועל כן גם המדע צריך לשמור על ענווה.
ואמנם, ליביו מתייחס לכפילות זו ומכנה את טענת הנגד 'גמביט גלילאו' ודוחה אותה, אך לדעתי היא עדיין תקפה.
בכל מקרה, ליביו מתייחס בדבריו לשני נושאים. הראשון הוא הבריאתנות, או תומכי התיכנון התבוני, ומלחמתם בתורת דרווין. והשני הוא משבר האקלים, המקובל על רוב מוחלט של המדענים, אך יש המתכחשים לו. בשני מקרים אלו אני מסכים איתו. ואולם, היום כידוע הדיון הזה הוסט לכיוון החיסונים ויעילותם, וכאן יש פנים לכאן ולכאן, ולא אכנס לזה במסגרת זו.

ולבסוף, ליביו משווה בין גלילאו ואיינשטיין בנוגע לגישתם כלפי מדע ודת. שניהם תמכו בחופש המדעי, אך בגישה כלפי אלוהים יש ביניהם הבדלים. גלילאו, אחרי הכול, היה נוצרי, ואילו איינשטיין חילוני המאמין ב'אלוהים של שפינוזה', או 'אלוהים הקוסמי', והדברים ידועים.
ואולי אפשר להוסיף השוואה נוספת בה הם דומים – גלילאו התחיל מבדיקות פיזיקליות על כדור הארץ, ואז פנה אל הכוכבים. וגם איינשטיין התחיל בתורת היחסות הפרטית, שאותה הרחיב אחר-כך לתורת היחסות הכללית, המיישמת את הפרטית בחלל, ומנסחת מחדש את הגרוויטציה שיוצרים הכוכבים.
וכך גם בהמשך לגלילאו בא ניוטון, שאיחד את שתי צורות הפיזיקה לחוק אחד. וגם בהמשך לאיינשטיין בא הוא עצמו, שניסה לאחד בין כל הכוחות הפיזיקליים הידועים, אך למרות מאמציו נכשל בכך, והאתגר הזה עדיין עומד בפני הפיזיקאים. אך כל אלה הם הרהורים שלי.

ואסיים בציטוט שמצא חן בעיניי, שאמר קפלר – האסטרונום החשוב השני בזמן ההוא – על גלילאו –
"הואיל והוא אוהב את האמת, אין הוא מהסס להתנגד אפילו לדעה המקובלת ביותר, ונושא הוא בשוויון נפש את קריאות הבוז של ההמונים" (עמ' 91).

מומלץ מאוד.