על 'ירושלים' של מנדלסון

ירושלים, או על כוח דתי והיהדות, מאת משה מנדלסון.
תרגום – יפתח הלרמן-כרמל.
כרמל, 2022, 229 עמ'.

תחילה, איך הגעתי לספר זה?
קיבלתי זיכוי מצומת ספרים, קנה ב-100 ושלם 50. אז הלכתי לחנות לראות מה כדאי לקנות, ואז ראיתי את הספר הזה. לא שמעתי על צאתו בשום מקום אחר.
כמובן שמיד לקחתי אותו (הוא עלה 99 ש"ח, אז הוספתי גם עט…). ספרו זה של מנדלסון הוא אחד החשובים שבתרבות העברית, אבל כבר עשרות שנים שאין להשיגו, וגם הוא לא תורגם תרגום מודרני עד עכשיו.
לכן מעשה גדול עשתה ההוצאה, כרמל, והמתרגם, יפתח הלרמן-כרמל, שהוציאו את הספר הזה מחדש.
עוד אציין כי המוכרת החביבה אמרה לי שמנהל החנות תמה או הסתקרן לדעת מי יקנה את הספר הזה, ובאמת אני הראשון שקניתי אותו.

מילים ספורות על משה מנדלסון –
מנהיג תנועת ההשכלה היהודית במאה ה-18, אבל עדיין נשאר יהודי שומר מצוות.
כמו כן, ראוי לציין שבתחרות מאמרים אחת הגיע למקום הראשון, כשאת המקום השני תפס לא אחר מאשר קאנט.
נושא המאמר היה הישארות הנפש, ובכך עוסק ספר אחר שלו – 'פאדען – על הישארות הנפש', שגם אותו אין להשיג היום, ואני מקווה מאוד גם הוא יתורגם וייצא לאור.

לספר שלפנינו מספר חלקים –
הקדמה מאת שמואל פיינר.
הקדמה מאת פיני איפרגן.
מאמרו של מנדלסון 'ההקדמה לתשועת ישראל מאת מנשה בן ישראל'.
מאמרו של אוגוסט פרידריך קראנץ 'חקירת האור והצדק'.
וגוף הספר, ירושלים.

להלן אביא את עיקרי הדברים בעיניי דרך צילומי דפים שונים שצילמתי, עם הערות קצרות בלבד.

אציין רק את רעיונו המרכזי, והוא הפרדה והבדלה בין דת ומדינה. המדינה – יכולה לכפות חוקים והנהגות, הדת – מוטב לה שלא תיכפה, אלא תלך בדרך השכנוע והאהבה. והוא מוסיף ואומר שהדת היהודית לא מבוססת על הכתבת רעיונות, אלא על המעשה (וזאת בניגוד לדת הנוצרית). אין לה עיקרי אמונה, אף שאלה אכן נוסחו מאוחר יותר. לכן צריך לאפשר חשיבה חופשית.

אלו הם רעיונות נאורים בסיסיים מאוד, כיאה לקדמותם בזמן, ובכל אופן נראה לי שהם עשויים לסייע לנו במדינתנו אף בימינו.


א. מההקדמות

ב. מההקדמות

ג. מההקדמה לתשועת ישראל

ד. פתיחת הספר. העיסוק העיקרי – בין דת ומדינה. וכן יפורט להלן.

ה. בין דת ומדינה. המדינה – כופה, הדת – עדיף שלא תכפה.

ו. המשך בין דת ומדינה.

ז. לדת היהודית אין עיקרי אמונה, אלא היא מתמקדת במעשה.

ח. לקראת סיום, פנייה לנוצרים – ישוע עצמו קיים את התורה!

ט. המשך הקודם – ולכן גם על הנוצרים לאפשר ליהודים לקיים את דתם.

י.

סיום ספרו.
הזכיר לי מאוד את סיום ספרו של שפינוזה 'מאמר תיאולוגי מדיני', במילים האלה –
"על כן אנו מסיקים כאן, כמו לעיל בפרק יח, שבטחון המדינה אין טוב לו מלהעמיד את יראת השמים והדת על מעשי חסד ויושר בלבד ומלייחס (ואין טוב לו אלא לייחס) את זכות הרשויות העליונות, גם בעניני־קודש גם בעניני-חול, למעשים בלבד, וזולת זאת להניח לכל אדם גם לחשוב מה שהוא רוצה, גם לומר מה שהוא חושב".

ואכן, בהרצאה של משה הלברטל על מנדלסון (ביוטיוב, ערוץ האוניברסיטה הפתוחה, שווה לצפות), הוא מציין את שפינוזה כמקור השראה שלו.

שער הספר.

על 'ישראל השנייה' ועל 'לא תקין'

ישראל השנייה, מאת אבישי בן חיים. ידיעות, 2022.
לא תקין, מאת חיים נבון. ידיעות 2022.

-גרסת טרום-פרסום, נא לא לשתף

אבישי בן חיים מדבר על התיאוריה שלו בדבר 'ישראל השנייה' מזה זמן, והנה עתה הוא כורכה בספר. נראה שאת עיקריה אין צורך להציג, שכן בן חיים מציג אותם השכם והערב ברשתות החברתיות. ובכל זאת אסכם בקצרה.
הספר של בן חיים מחולק לשני חלקים – הדיכוי המר, והבשורה המתוקה.
החלק הראשון, על הדיכוי המר, גם לו בעצם שתי קומות. הקומה הראשונה היא הטענה העובדתית – שרוב אנשי 'ישראל השנייה' תומכים בליכוד ובנתניהו. נראה לי שעם טענה זו קשה להתווכח, שכן בן חיים מציג רשימה של נתוני הצבעה של שורת ישובים המזוהים כ'ישראל השנייה', ושם רוב מוחלט של הקולות הולך לליכוד ולש"ס.
ואמנם, עדיין אפשר לשאול מהי בדיוק ההגדרה של 'ישראל השנייה' הזו? האם זהו חתך עדתי, דתי, סוציו-אקונומי או אחר? הדבר לא לגמרי ברור. ובכל זאת, נראה שבכל זאת ניתן לדבר כאן על קבוצה מובחנת, שהמאפיין העיקרי שלה לפי בן חיים היא המסורתיות המזרחית. וכמובן, כמו בכל כלל, אין זה אומר שכל מסורתי מזרחי הוא תומך ליכוד, ולא שמגזר זה בלבד תומך ליכוד, אלא שכאן מכנה משותף רחב.
והקומה השנייה בחלק הראשון היא הטענה לרדיפה תודעתית ומשפטית של נציגי 'ישראל השנייה' הזו – תחילה את בגין, אחר-כך את תנועת ש"ס, ולבסוף את נתניהו. המונח של בן חיים לרדיפה זו הוא – 'אלימות לגלית'.
כאן כבר יש יותר מקום לוויכוח, כי הטענה של בן חיים מרחיקת לכת, וקרובה להיות קונספירטיבית. הוא אמנם דוחה איפיון זה, וטוען שהרדיפה נעשית שלא באופן מתוכנן, אבל עדיין זו טענה מרחיקת לכת.
כאן גם נכנס מונח נוסף שלו – הגמוניה שאינה מודעת להגמוניותה, כלומר כזו שפועלת לחיזוק האינטרסים שלה, אבל לא באופן מודע. את כל צורת ההסתכלות זו שאב בן חיים מההוגה המרקסיסט אנטוניו גראמשי, ויפה בעיניי השימוש המקורי שהוא עושה בחומר הגלם התיאורטי הזה.
ובכן, מה אפשר לומר על טענה זו? אני בעבר חשבתי, וגם כתבתי זאת, שהטענה שרק לאחר מהפך 77 התחילו לחקור ולהרשיע נבחרי ציבור בכמות גדולה, כדי לפגוע בשלטון הימין – שטענה זו אינה הכרחית. שהרי אפשר גם לטעון שפשוט עלתה הרגישות הציבורית לשחיתויות. ואולם, בן חיים מתייחס בספרו להשגה זו – שאליה הוא מתייחס כטענה 'כמעט הגונה', או משהו כזה – ואומר, ואף מוכיח, כי בכל זאת רוב הנחקרים והמורשעים הם נציגי 'ישראל השנייה'. אז נכון, מיד מביאים את דוגמת אולמרט. בן חיים מתייחס אליה בהרחבה בספרו, אבל כאן די אם נאמר שוב – די להוכיח כלל, ולכל כלל יש יוצא מן הכלל.
כלומר, גם הטענה השנייה של בן חיים היא, בעיניי, רצינית מאוד. ואולם, ברשתות החברתיות בן חיים זוכה לזלזול רב ולשנאה רבה, אמנם בצד הערכה ואהבה רבה מצד שני. מדוע זה קורה? כנראה בגלל שתי סיבות – האחת, שבן חיים מדבר על פוליטיקה של זהויות, והן תמיד דבר רגיש. והשנייה, שבן חיים מתייחס למצב הפוליטי בזמן הווה, שאף הוא, כידוע לנו, רגיש וסוער.
ואולם, מהן הטענות הענייניות כלפי בן חיים? כאלה אני התקשיתי למצוא. הנה למשל כתב הארץ איתי רום מצא כמה אי דיוקים בספרו – שירים 'מסמני מהפך' שנכתבו לפני המהפך, וחוקים 'של ההגמוניה' שנחקקו למעשה בידי ממשל בגין. אבל בנוגע לשירים – בן חיים עצמו כותב שאלה רק מטעימים הלך-רוח מסוים של התקופה. ובנוגע לחוקים – כאן אכן כנראה מדובר במשגה, ואולם אין זה משגה גדול, ובוודאי שזה לא עיקר טענותיו של בן חיים. אז מתוך הלאו אני שומע הן – אם השגיאות היחידות שמצא הכתב הם זוטי-דברים אלו, כנראה ששאר הדברים יותר מבוססים.
זהו אם כן החלק הראשון, ולאחריו בא החלק השני – 'הבשורה המתוקה', שגם לו בעצם שתי קומות.
קומה אחת היא המסורתיות המזרחית, שהיא מגזר רחב בישראל, המונה יותר מ-30 אחוזים מהאוכלוסייה. זו גישה דתית שאינה קפדנית, ולכן יכולה להתאים לניהול החיים החברתיים, הקרועים בין דרישות דתיות לדרישות חילוניות, כך לפי בן חיים.
והקומה השנייה היא הדתיות המזרחית, וכאן מתייחס בן חיים בעיקר לפסיקתו המתונה של הרב עובדיה יוסף ז"ל. גם כאן יש מתינות, אם כי כאן עדיין הכול בתוך גדרי ההלכה. האם בן חיים רוצה שכולנו ננהג לפי פסיקת עובדיה יוסף? איני חושב שהדבר רצוי, ואיני חושב שזו הצעתו, אבל גישה מתונה ופשרנית למתחים דתיים היא דווקא חיובית ורצויה בעיניי.

והספר השני שארצה לכרוך למאמר ביקורת זה הוא 'לא תקין' של הרב חיים נבון, כי מצאתי בו מבנה דומה – גם הרב נבון מדבר על 'הדיכוי המר' ועל 'הבשורה המתוקה'.
'הדיכוי המר' בספרו של נבון זו תרבות הפוליטקלי קורקט, או 'תרבות הביטול', הנפוצה בעיקר בארה"ב. שם נוצרה רגישות גדולה מאוד סביב זהויות, כגון זהות מגדרית או גזעית, ומי שאינו מתבטא כראוי בנושאים האלה – מיד מודר ומוחרם. נבון מתרעם כנגד תרבות חדשה זו, וכמוהו גם רבים. למעשה, כיום הוויכוח ההגותי המרכזי שמתנהל הוא בדיוק זה, והוא מתנהל בין הגוש שמגדיר את עצמו כשמרני, מול הגוש המוגדר בדרך כלל כ'פרוגרסיבי'. גם כאן, הדברים ידועים מאוד, לכן איני רואה צורך להרחיב יותר. רק אעיר שגם אני לא רווה נחת מתרבות הביטול הזאת, וזאת דווקא מתוך נקודת מוצא של ליברליזם קלסי, שמחשיב זכויות מיעוטים, אך גם כן את זכות הדיבור.
והחלק השני בספרו של נבון גם הוא מעין 'הבשורה המתוקה' – כאן מדבר נבון על חלופה לתרבות הביטול הזאת, מתוך גישה יהודית. כך למשל, מול ערעור על יסודות המשפחה, ביהדות המשפחה חשובה מאוד וניצבת במרכז החיים – ונבון מרחיב עליה, כאן כמו גם בספריו הקודמים. וכך גם אל מול המגבלות השונות המושמות על השיח, אפשר להתייחס אל הדיבור כאל מקום של מפגש, וגם כאן ליהדות יש הרבה מאוד מה להציע בנושא ניהול שיחה הוגנת, יחס של כבוד-הדדי בין הדוברים וכיוצא בזה.
אז הנה גם נבון מציע 'בשורה מתוקה', וגם אצלו היא נמצאת בהגות היהודית – ודווקא בזו המתונה יותר. ממש בדומה לבן חיים.

ומה אני חושב? אני חושב קודם כל, שיפה שאנשים מנסים להביא בשורה חיובית לעולם, ושנית – שאכן יש ליהדות המתונה הרבה מה להציע כאן. בכל מקרה, אני נהניתי לקרוא את שני הספרים האלה.

רשימות על אומנות החיים, מאת חיים שפירא


רשימות על אומנות החיים, מאת חיים שפירא.
כנרת-זמורה-דביר, 2022, 304 עמ'.

-גרסת טרום-פרסום, נא לא לשתף

ספר חדש לחיים שפירא, ואם אינני טועה הוא העשירי במספר. את כל ספריו עד כה קראתי, ומכולם נהניתי.
שפירא עוסק בספר זה, כמו גם בספריו הקודמים, בדברים ברומו של עולם, במחשבות קיומיות על חיינו כאן, והוא עושה זאת בקלילות ובחן. זה תמיד מעניין לקרוא.
כך בספר זה הוא עוסק בנושאים הקלסיים – מהו האושר? מהו האומץ? וכן הלאה, אך גם בנושאים פרטניים יותר, למשל על הטלוויזיה ועל שעות הפנאי.
אביא דוגמאות קצרות מדבריו.
תחילה, בנושאים הפרטניים יותר, על שעות הפנאי הוא אומר –
"ובהתאם לכך הוא [ראסל] סבר כי הדרך לאושר ולשגשוג אישי מקורה בראש ובראשונה בהפחתה מאורגנת של שעות העבודה ובהגדלת שעות הפנאי. ואז, לפי האציל הבריטי החכם הזה, מגיע האתגר הכי קשה — להפוך את הפנאי לאיכותי".
ועל הטלוויזיה –
"ניל פוסטמן (Neil Postman), סופר וחוקר תקשורת המונים, כתב בספרו בידור עד מוות (ספריית הפועלים, 2000) כי הטלוויזיה של ימינו ממלאת את מקומה של "סומא" של האקסלי [בספרו 'עולם חדש מופלא']. לדעתו — ולדעתי — הטלוויזיה הפכה את עצמה למין "סומא" להמונים, המשתעבדים לה מרצון ורק רוצים עוד ועוד בידור. החזון הקודר של האקסלי ממש קורם עור וגידים".

ועתה לנושאים הגדולים, וכאן הדברים הופכים למסובכים יותר. ניקח לדוגמה את האושר.
שפירא אומר דבר מעניין וחשוב על האושר, או יותר נכון על מהו לא האושר –
"ידידי הטוב והחכם פרופסור יורם יובל אומר כי "יש דבר אחד ורק אחד, שעליו מסכימים כל הוגי הדעות הגדולים וכל חכמי הדתות בעולם: הדרך אל האושר לא עוברת דרך התמכרות להנאות. מי שינסה למקסם עד הקצה את ההנאות שלו בחיים, לא יהיה מאושר אף פעם. כשהבנתי שהנאה ואושר הם שני דברים שונים, זה עשה אותי מאושר"".
אלא שבהמשך הוא כותב על אפיקורוס, שדגל בהנאות, אם כי בעיקר בהנאות רוחניות –
"אפיקורוס טוען גם שאי אפשר לחיות חיי עונג ושלווה בלי לנהוג בחוכמה ובכבוד ובצדק, ואי אפשר לנהוג בחוכמה ובכבוד ובצדק בלי לחיות חיים של עונג ושלווה. אני חייב לציין שיש סיכוי גבוה שהתענוגות שאפיקורוס מדבר עליהם שונים מאוד ממה שעולה בדמיונכם. הוא סבר ששיחות עם חברים, לימוד פילוסופיה וטיולים בגן הם תענוגות עילאיים. אני נוטה להסכים עמו".
ועוד בעניין זה, מכיוון מעט שונה, הנה מחלוקת ששפירא עצמו מציין, בין אריסטו והסטואיקנים.
מצד אחד גישת אריסטו –
"אריסטו חושב שלא סביר שאדם יהיה במצב של אודימוניה [אושר] אם חסרים לו דברים כמו ממון שהכרחי לחיים של כבוד, משפחה אוהבת וחברים טובים, בריאות איתנה ואפילו מראה סביר. אריסטו ממש לא מתגורר בשום מגדל שן; הוא אכן אומר שאדם בודד מאוד או מכוער בצורה קיצונית או אומלל ביותר לא יהיה מאושר גם אם ילמד פילוסופיה יומם ולילה".
ומצד שני גישת הסטואיקנים –
"לפי דעתם של הסטואיקנים (ובניגוד לדעת אריסטו) החכם חסין לחלוטין מפני חוסר מזל מכל סוג שהוא, ומעלותיו הטובות הן, כאמור, תנאי הכרחי ומספיק לאושר".
אז היכן האמת? מי צודק?
אבל כאן אולי יש להזכיר את התובנה העמוקה ביותר אצל שפירא, שמובאת בספר זה וגם בספרים הקודמים, וזו התובנה של הפיזיקאי וחתן פרס נובל נילס בוהר –
"אמת טריוויאלית, היפוכה שטויות. אמת עמוקה, היפוכה אמת עמוקה".
כלומר – 'השמש זורחת בבוקר' זו אמת טריוויאלית, שניתן לבדוק אם היא נכונה או לא. העניין הוא שיש אמיתות עמוקות, תפיסות עולם, וכאן גם בשני צדדים מנוגדים יכולה להיות אמת.
וזו, כמדומני, מהות כתיבתו של שפירא – התייחסות לזרמי העומק, שאין בהם תמיד הכרעה לכאן או לכאן.

תשורה לחיים שלא נחוו, מאת גאולה הודס פלחן

כמה מילים על ספרה של ידידתי גאולה הודס-פלחן 'תשורה לחיים שלא נחוו – שירים וכתבים', הוצאת מיאסטקובצקי, 2022.

שמחתי לקבל לידי את ספרה זה של גאולה, ה-20 במספר, כפי ששמחתי לקבל את הקודמים. ואולם, הפעם כמדומני השירים שונים באופיים, ואם ניתן לשים את האצבע על הגורם הדומיננטי, הרי שזהו האופל, או הקדרות. יש מעין עצבות השורה על כל הספר, ולפעמים היא מפורשת מאוד. למשל בשיר זה שגאולה שיתפה בפייסבוק, ואני משתף פה לשם הדגמה וטעימה –

מִנְּבוּאוֹת הַמִּיסְטִיקָנִיּוֹת הִתְמַמֵּשׁ בְּעִקָּר הָרַע,
וּבְכָל זֹאת כָּתַבְתִּי, כִּי לֹא הָיְתָה בְּרֵרָה,
חַיַּי בָּעֲרוּ בִּשְׂרֵפָה אַדִּירָה,
וַאֲנִי כָּתַבְתִּי וּבָעַרְתִּי בְּאֵשׁ זָרָה,
הַחוֹמוֹת נָפְלוּ, לֹא נוֹתַר זֵכֶר לַנַּעֲרָה,
הַפְּרָחִים שֶׁהוּשְׁטוּ — נָבְלוּ בְּיָד קָרָה,
אֲבָל לַמְרוֹת שֶׁמֵהַנְּבוּאוֹת הִתְמַמֵּשׁ בְּעִקָּר הָרַע,
לֹא מָצָאתִי עַצְמִי בְּאֶרֶץ גְּזֵרָה,
כִּי הַשִּׁירִים שָׂרְפוּ כָּל מָה שֶׁלֹּא הָיָה גְּבוּרָה

אפשר לחוש את הקדרות, נכון?
ומעבר לזה, נראה שיש כאן סיכום חיים, ציון דרך.
דבר זה תקף גם לסוג הכתבים השני בספר, הקטעים שבפרוזה. כאן גאולה מספרת על משפחתה, שעלתה לארץ מברה"מ עוד בשנות השבעים – עלייה שלא מספיק מכירים, לדבריה – ושבברה"מ היו דוברי עברית ואף מורים לעברית.
היא מספרת על אביה, מינל, שנפטר לפני כשנה, ועוד.
כמו כן, היא מתייחסת לתקופת השואה, שזה ודאי נושא אפל ועצוב מאוד.
ונראה שאת הטון הכללי של הספר ניתן לקבל כבר מהכריכה היפה. ראשית, שם הספר – 'תשורה לחיים שלא נחוו', שיש בו מן העצבות. ושנית, הציור האפור – Before the Storm, של Shishkin – שגם בו שורה עצבות.

לסיכום, הצטערתי מעט על הנימה העצובה של הספר, אבל שמחתי על הוצאתו. כי לא משנה כיצד הם חיינו, תמיד נוכל לכתוב אותם!

או כפי שכותבת גאולה –

יש רגע שבו נפתחת הדלת
ואני נובטת ירוקה, אפלה ומוארת
(עמ' 52).

אפלה – אך גם מוארת.

כולנו יצורים פילוסופיים, מאת ד"ר שלומי ששון

כולנו יצורים פילוסופיים, מאת ד"ר שלומי ששון.
פרדס, 2021, 218 עמ'.

-גרסת טרום-פרסום, נא לא לשתף-

שתי טענות עיקריות שמשמיעים אנשים שנמנעים מלקרוא פילוסופיה הן, ראשית, שהיא לרוב מסובכת מאוד, ושנית, שהיא תיאורטית מדי ולא מעשית. ספר זה בעצם עונה על שתי השאלות.
ראשית, הוא מציג את גישת הפילוסופיה המעשית, שלה גם שיטת טיפול – הייעוץ הפילוסופי. ושנית – ביחס לטענה הראשונה – הספר כתוב בצורה ידידותית מאוד לקורא והוא שווה לכל נפש.
שיטת הייעוץ הפילוסופי מוכרת בארץ, כמדומני, בעיקר באמצעות ספריו של ד"ר לוּ מרינוף – אפלטון במקום פרוזק ו-תרפיה לשפויים, אותם מציין ששון בסוף ספרו כמקורות שבהם נעזר. אך הוא מציין עוד ספר חשוב -ספרו של פייר אַדוֹ (Hadot): Philosophy as a Way of Life.
בתחום הפילוסופיה, נראה שהזרם שששון מתמקד בו באופן המרבי הם הסטואים, ובהם בעיקר במרקוס אורליוס וספרו "מחשבות לעצמי" ובאפיקטטוס.
מן המאוחרים יותר הוא מתייחס גם לשופנהאואר ולניטשה, שלהם תובנות עמוקות רבות, אך אצל שניהם נמצא גם דברים שלא כל אדם ירצה לאמץ, אצל הראשון פסימיזם עז, ואצל השני פריעת המוסר המקובל.
עוד זרם שאליו מתייחס ששון הוא זרם פסיכולוגי דווקא – הפסיכולוגיה האקזיסטנציאלית, או בכלל הפסיכולוגיה ההומניסטית, וכאן הוא מתייחס לויקטור פרנקל וספרו המוכר "האדם מחפש משמעות", לאריך פרום וספרו המוכר גם כן "אמנות האהבה", ולפסיכיאטר-הסופר הנודע ארווין יאלום.
ועוד יש להזכיר, לפי מה שהוא כותב באחרית הדבר, את אבות תחום הייעוץ הפילוסופי – אכנבאך בגרמניה ואד הוכנדייק בהולנד.

הפילוסופיה הבסיסית של הסטואים היא פשוטה – גישה של שוויון נפש כלפי דברים שלא בשליטתנו, פיתוח מידות טובות, שימוש בתבונה. אך ששון מראה את גישתה, וכאמור גם את גישתם של פילוסופים אחרים, כלפי תחומים שונים של החיים – כלפי המוות, האהבה, עבודה, ניהול רגשות, פיתוח אישי ועוד. הדברים, כאמור, מובנים מאוד, ואני חושב שבאופן כללי מביאים לגישה חיובית אל החיים.
אבל, כפי שאומר ששון עצמו, יש לזכור שזה רק נתיב אחד בפילוסופיה, והיועץ הפילוסופי מנתב את לקוחו למצוא את הגישה הפילוסופית שמתאימה לו ביותר.

אני חושב שזה ספר חיובי, מועיל ונוח לקריאה, וכדאי לקרוא אותו.

*

להלן כמה ציטוטים מהספר בנושאים שונים, מעט מהרבה.

בעניין עבודה, משופנהאואר –
""אדם שניחן בכישרונות מנטליים נעלים, נדירים, ונאלץ לעבוד במלאכה שאינה אלא מועילה בלבד, כמוהו כאגרטל יקר ערך מקושט בציורים מרהיבים ביופיים, אשר משתמשים בו ככלי מטבח" (שופנהאואר בתוך יאלום, 2004, עמ' 119)."

על תועלות נוספות בהגשמה עצמית –
"ככל שנרגיש סיפוק, מימוש עצמי, עשייה והגשמת חלומות בחיינו, נוכל לוותר על האחיזה בחיים בבוא העת. הידיעה שעשינו טוב, מימשנו, הצלחנו וחווינו לא מעט, תוכל להקל עלינו. קל יותר לקבל ולהבין את המצב ההפוך, של אדם המרגיש שחייו הם החמצה גדולה. אדם שלא חווה הרבה, וכמעט שלא הגשים את מטרותיו וחלומותיו כפי שציפה, אלא להיפך, לרוב נכשל. לבטח הוא יחוש תסכול ומרירות רבה יותר לנוכח המוות".

על האהבה, לפי פרום –
"האומנות שלנו, ההכשרה העצמית וההתמקצעות שלנו בלהיות אוהבים צריכה להיות במוקד, ולא השאלה היכן הוא מושא האהבה החסר או הנכון בשבילנו. אותו מושא יבוא, לאחר שנהיה בתודעה ויכולת להיות אוהבים. וגם אם הוא בא בטרם רכשנו מיומנות שכזאת, יש סיכויים לא מעטים שנאבד אותו, שנחמיץ את האהבה הנכונה הזאת, ולא נדע כיצד לשמור עליה."