"האם שימפנזים עדיין חושבים על פרישה"/ מאת יעקב בורק

"האם שימפנזים עדיין חושבים על פרישה" מאת יעקב בורק, כז"ב דביר, 2019, מהדורה מחודשת, 269 עמ'.

כותרת המשנה: להצליח כנגד חוקי הטבע – המפגש המרתק בין פסיכולוגיה, אבולוציה ועסקים.

באופן כללי, אני די מחבב את ספרי יעקב בורק, וקראתי עד כה את כולם. הוא הצליח בעסקים, אך החליט לפנות גם לכתיבה, וכך כתב כבר חמישה ספרים, כמדומני, בנושא הפסיכולוגיה ההתנהגותית, ובמיוחד בממשק שלה לעסקים (ובספר זה גם קצת אבולוציה).

כאן מדובר בספר שיצא לפני עשור, היה רב מכר בארץ ובעולם, ועתה יוצא שוב, בתוספת המילה "עדיין" בכותרת, וכן בתוספת שלושה מאמרים חדשים בגוף הטקסט.

קראתי את הספר בעבר ועתה חזרתי אליו, כך שזו הייתה הזדמנות בשבילי לראות מה זכרתי ממנו. בהרבה מקומות בקריאה אמרתי "כן, את זה אני יודע", ובוודאי שבחלקים שמתוארים בהם ניסויים פסיכולוגיים מרכזיים, זכרתי אותם מספרי הפסיכולוגיה. ועדיין, רוב החומר שנמצא בספר זה לא היה ממש בתודעתי, חוץ ממאמר אחד, שקראתי כאן וכנראה גם במקומות אחרים, שנחרט בזיכרוני, ושהשתמשתי בו לא פעם מאז.

מדובר במאמר, הארוך יחסית, על האמון, שקובע כי קיים מתאם בין רמת האמון במדינה ובין הצלחתה הכללית. זה המאמר היחיד שנכתב עליו שהנתונים עודכנו להיום (והם עדיין תקפים). עוד נמצא שיש מתאם גם לרמת השוויון במדינה, אך פרט זה לא מפורט (והוא גם נראה לי בעייתי במקצת, אם חושבים על ארה"ב למשל). בישראל, אגב, רמת האמון שנותנים אזרחים זה בזה וכן בממשלה היא בינונית עם נטייה לנמוכה, ביחס לשאר המדינות. ועוד, יוצאת דופן בולטת היא סין, שבה רמת האמון גבוהה במיוחד, אך ההכנסות נמוכות מאוד. בורק כותב שזה רק מראה על הפוטנציאל הכלכלי הגבוה של מדינת-ענק זו, ואכן אנו רואים את התקדמותה כל העת. אני חושב שאפשר לייחס את חריגות הנתונים שלה גם לשיטתה הקומוניסטית, או הסמי-קומוניסטית אם תרצו.

בהמשך נידונים צדדים נוספים של האמון. למשל, מתואר "משחק האמון", בו אדם אחד מקבל 100 ₪ וצריך לקבוע כמה מהם יעביר לאדם נוסף, אך רק האדם הנוסף מחליט האם הוא מוכן לקבל את הסכום המוצע לו, ואם לא – אף אחד משניהם לא מקבל דבר. כביכול מספיק להעביר שקל אחד, אך רק ילדים או אנשים בחברות פרימיטיביות מסכימים לזה. הסכום שבד"כ לא מסכימים לקבל מתחת לו הוא 20%.

אזכיר עוד נתון אחד מעניין ביחס אליו. בורק כותב:

 

"שלא במפתיע, שני המינים מצפים לקבל יותר מנשים, אך מציעים יותר לגברים (כ-15%), השתקפות מצערת של מציאות חברתית מוכרת.

עם זאת, ואולי באופן בלתי צפוי, גברים נוטים לתת אמון יותר מנשים, אך נשים ראויות לאמון יותר מגברים. ממצא זה מוסבר בפגיעותן של נשים בחברתנו. אישה חשופה יותר למעילה באמונה, והתוצאה עלולה לגבות ממנה מחיר רגשי גבוה יותר. ממצא דומה מאפיין קבוצות מיעוטים, המגלות גם הן פגיעות למעילה באמון" (עמ' 151).

 

בפרק הבא בורק דן בשקר, וגם כאן יש נתון אחד ששעשע אותי ביחס להבדל בין המינים:

 

"תובנה נוספת שהניב מחקרו של פלדמן קשורה להבדל בתוכנם של שקרים שמספרים גברים ונשים. אף שלא נמצא הבדל בתדירות שבה משקרים שני המינים, מתברר כי בעוד נשים משקרות כדי לתת הרגשה טובה למי שהן משוחחות עמו, גברים בדרך כלל משקרים כדי לתת הרגשה טובה יותר לעצמם" (עמ' 155).

 

כפי שציינתי, לספר צורפו שלושה מאמרים חדשים. האחד מדבר על מזל והצלחה, השני על מולטיטסקינג, והשלישי – המופיע בסוף הדבר – על שתי פרסומות ומה שניתן ללמוד מהן. נראה לי שהמאמר השני שבהם יכנס אף הוא למאגר זיכרוני ולא אשכח אותו בקרוב.

במאמר זה נקבע, כי בניגוד למה שאולי נראה לנו, לאנשים אין יכולת לבצע שתי פעולות בעת ובעונה אחת. גם אם יצליחו, בעצם הם יעבירו את הקשב בין האחת לשנייה כל העת, ובכל אופן איכותה של כל פעולה תיפגע מאוד. העובדה הזה משותפת לגברים ולנשים, בניגוד למה שאולי נוטים לחשוב. רק 2% מהאוכלוסייה ניחנים ביכולת הזו. למען האמת, הבעיה היא שלאנשים יש אשליה שכן הם ניחנים ביכולת הזו. זה לא כל כך נורא כאשר אתה מנסה לשלב לימודים ושיטוט בפייסבוק, אבל זה כן נורא כאשר אתה מסמס או מדבר בטלפון בזמן הנסיעה. למען האמת, נמצא שמי שעושה זאת מצבו גרוע משל שיכור שנוהג!

זה נראה לי מאמר חשוב ורלוונטי מאוד להיום, והוא נראה לי גם נכון. למשל, בימים האחרונים ניסיתי כמה פעמים לשמוע פודקאסט מסוים ולשוטט בפייסבוק תוך-כדי כך, אך מצאתי שבזמן שאני מרוכז בפייסבוק אני לא באמת מקשיב למה שנאמר בינתיים בפודקאסט. אמנם, אלו שתי פעולות דומות, שכן שתיהן טקסטואליות, אך נראה לי שזה נכון גם לפעילויות אחרות. כן, אפשר לשמוע מוזיקה בזמן שקוראים ספר, אך רמת הריכוז יורדת לפחות באחת מהפעילויות. וכן, אפשר להקשיב לרדיו בזמן שעושים כלים, אך אלו שתי פעולות לא מסובכות מדי, כך שאפשר להסתפק בהן בקשב חלקי, מה גם ששטיפת כלים היא פעולה כמעט אוטומטית.

 

לסיכום, ספר חביב מאוד ושווה קריאה, למרות שכפי שכתבתי רק מאמר אחד ממנו זכרתי ממש, ורק מאמר אחד נוסף אזכור מעתה, כנראה. רוב המאמרים קצרים מאוד, לטוב ולרע, והם יוסיפו לחייכם, אך לא נראה שישנו אותם. בראש ובראשונה, בכל זאת, מדובר בספר למנהלים, אך לא רק.

בסיום הספר אומר בורק דברים שנגעו לליבי. הוא אומר שנוכח לראות שהרבה מתפרסם בתחום הפסיכולוגיה ההתנהגותית, אך חומר חדש ומעניין באמת הוא מועט. ועוד הוא כותב, שחלק מהמאמרים החדשים מפריכים לגמרי תובנות קודמות. קיבלתי את הרושם שהוא התאכזב קצת מהתחום, וזה כאמור נוגע ללב. בכל זאת אני מקווה שהוא ימשיך לכתוב ולסכם לנו מחקרים חדשים ומעניינים, גם בספר חדש ולא רק בספר מחודש. אם לא – עדיין תמיד אפשר להציץ במיזם נוסף שלו – כתב העת האינטרנטי החינמי החביב אלכסון, בו נמצאים מאמרים רבים בתחומים שונים.

 

אסיים בציטוט נוסף מאת עוד מאמר חדש בספר, המאמר על מזל והצלחה:

"וייסמן גילה חיש קל כי בעוד שלמוכוונות ולנועם הליכות אין כל השפעה על המזל (לא נמצא מתאם בין בעלי ציון גבוה בתכונות אלה ובין מי שסווגו בראיונות המוקדמים כבני מזל) הרי שהמדורגים גבוה בממדים מוחצנות, יציבות רגשית ופתיחות מחשבתית הם-הם בעלי המזל שבינינו.

העובדה שבני המזל מדורגים גבוה יותר בתכונת המוחצנות אינה אמורה להפתיע. המוחצנים נוטים לפגוש יותר אנשים, הם מגנט חברתי ושומרים על קשר גם עם מי שפגשו בעבר. הם מדברים גם עם זרים ואינם מהססים לקשור שיחה גם עם העומדים לידם בתור בבנק. בכל הנוגע לשפת הגוף, המוחצנים מחייכים פי שניים ושומרים על קשר עין הרבה יותר מחסרי המזל. שפת הגוף שלהם "פתוחה" – הם אינם משׂכלים רגליים או ידיים ומכוונים את גופם אל הנמצאים מולם.

בניסוי שכבר נכנס לפנתיאון מדעי ההתנהגות התברר כי הנוירוטיות (חרדתיות וחוסר שקט, בין השאר) היא מתכון בטוח לחוסר מזל. וייסמן ביקש מקבוצת הנבדקים שלו לדפדף בכתב עת ולומר לו כמה פרסומות מופיעות בו. על מחצית משטחו של עמוד ארבע שתל ויסמן מודעה: "הפסיקו לספור, במגזין זה 43 תמונות." מתברר כי המדורגים גבוה במדד הנוירוטיות היו מרוכזים כל כך בספירה, עד שלא הבחינו כלל במודעה" (עמ' 43).

האם שימפנזים

מודעות פרסומת

"מיומנו של פטריוט"/ מאת יהונתן גפן

"מיומנו של פטריוט" מאת יהונתן גפן, דביר, 2019, 224 עמ'.

די אהבתי את ספרו הקודם של גפן שקראתי, "הילד הכותב", לכן החלטתי לקרוא גם את זה. גם די אהבתי את הפורמט של הספר הקודם, שמשותף גם לזה – ספר כיס קטן, שאפשר לקרוא ב-3-4 שעות.

הפעם מדובר בקיבוץ של חומרים קודמים של גפן. בחלק הראשון, טורים שכתב לעיתונים "הארץ" וקודם לכן "מעריב" בשנים האחרונות, ובחלק השני, הקצר יותר, קטעים מתוך הופעותיו.

גפן דן בנושאים רבים, וכמובן שמבטא את דעותיו השמאלניות הידועות, למשל כאשר הוא נזכר בערגה בישעיהו ליבוביץ, או שהוא מבקר את אוהדי בית"ר י-ם לאחר לינץ' שעשו בעובדים ערבים בקניון מלחה. אבל הוא מביע גם דעות אחרות. למשל, הוא כותב מכתב לשחקנית פנלופה קרוז, שחתמה על עצומה הקוראת להחרים את ישראל, וטוען שזו לא הדרך. אכן, ככותרת ספרו, פטריוט.

אך לא רק בזאת הוא פטריוט. ספרו מעלה ניחוח של ארץ ישראל הישנה. כך גם בטורי הדעות שלו, וגם, בעיקר, בטורים היותר אישיים הפזורים כאן.

לזאת מצטרף מאפיין נוסף שחוזר בספרו – רתיעה מהעולם החדש, על הטלפונים החכמים שלו, שכולם מכורים אליהם, ה"פייסבוק-שמייסבוק" (כמה אפשר ללמוד על הדובר מהביטוי-הזה), ואולי גם תנועת ה-metoo, או הרגישות הבין-מינית הגוברת.

ואכן, זו התחושה הבסיסית שקיבלתי בקריאת ספר זה – אדם שהוא זן נכחד, של עולם הולך ונעלם, עם תחושות געגועים ונוסטלגיה למה שהיה כאן וכמעט שכבר לא נמצא עוד.

דוגמה לכך אוכל להביא משיר שמופיע לקראת סוף הספר (כן, שלובים בו גם כמה שירים), שאביא רק את שני בתיו הראשונים:

 

תחזירו לי את זה

תחזירוּ לִי אֶת זֶה…

את שמחת הַחַיִים, אֶת הַתּם, אֶת הַחֲלוֹם,

אֶת הָאֱמוּנָה שֶׁאֱלֹהִים

הוּא בְּכָל זְמַן

וּבְכָל מָקוֹם.

אֶת הָאֱמֶת, אֶת הַתִּקְוָה,

אֶת הָאַלְכִימִיָה שֶׁל הָאַהֲבָה.

תַּחְזִירוּ לִי אֶת זֶה.

 

אֶת הַשָׁנִים הַבְּרוּכוֹת שֶׁל הַמָּרֶד,

אֶת הָאֹמֶץ שֶׁמִּתָּר לִי לַחְשֹׁב אַחֶרֶת,

וּלְהַגִיד אֵת כָּל מָה שֶׁאָמַרְתִּי

בְּלִי לְפַחֵד מִתְּגוּבוֹת הָאֲסַפְסוּף.

אֶת הַבִּלְתִּי נִתְפָּס, אֶת הַפַנְטַסְטִי,

אֶת חֹסֶן הַגוּף, אֶת קֶסֶם הַכִּשׁוּף.

תַּחְזִירוּ לִי אֶת זֶה.

(עמ' 219).

 

לסיכום, ספר חביב, אך לא נהניתי ממנו כמו שנהניתי מספרו הקודם. מתאים בעיקר לאוהבי גפן – ויש לו הקהל שלו – ולאנשים נוסטלגיים.

 

 

מיומנו של פטריוט

"מגילת אסתר – פירוש ישראלי חדש"/ מאת מישאל ציון

"מגילת אסתר – פירוש ישראלי חדש" מאת מישאל ציון, ערך – אביגדור שנאן, ידיעות וקרן אבי חי, 2019, 240 עמ'.

בסדרה חביבה זו של "פירוש ישראלי חדש", בהובלת פרופ' שנאן, יצאו עד כה ספרים על פרקי אבות, ספר יונה, מגילת רות ומגילת איכה. עתה מצטרפת אליהם מגילת אסתר, הידועה והאהובה, הנקראת בחג הפורים.

הכותב הפעם הוא הרב מישאל ציון, המשמש כמנהל תכנית מנדל למנהיגות בתרבות יהודית במכון מנדל למנהיגות בירושלים, ומראשי קהילת קלוזנר, מניין הלכתי שוויוני בתלפיות-ארנונה, ירושלים.

כמו תמיד, גם הפעם הפירוש הוא רב-גוני, ומשלב מדרשים ופרשנויות עתיקות לצד פירושים חדשים ומרעננים, מנהגי החג השונים לצד הופעותיו השונות בתרבות ובראשית הציונות, וכן תמונות רבות וצילומי מוצגים היסטוריים וארכיאולוגיים. כל זה מובא בלשון פשוטה ובהירה, ובפורמט אלבומי נעים ונוח. כך שכבר אפשר לומר שהקריאה בספר זה, במיוחד לקראת פורים, מומלצת ביותר.

כאן אציין רק מקצת מהרעיונות המובאים בספר, אלה שנראים לי המעניינים ביותר להצגה.

ראשית, במבוא לספר ציון מזכיר את הקרבה הגדולה שיש בין המגילה הזו לסיפור יוסף, ולכך הוא חוזר מספר פעמים לאורך הספר. זהו דבר ידוע במחקר, ובעיניי אחד הצדדים המעניינים ביותר במגילה ובמחקר המגילה. הקרבה היא קודם כל לשונית, בצורה מובהקת, ואני בטוח שקל יהיה למצוא מאמר המפרט את הדברים במרחבי המרשתת.

שנית, ציון אומר שמנהג התחפושות מקורו באירופה של ימי הביניים, וכנראה הוא מושפע ממנהג דומה שרווח אצל עמי-הנוצרים בסביבה. בארצות האסלאם, לעומת זאת, מנהג זה לא היה ידוע ונפוץ עד העת המודרנית. דברים אלה מופיעים גם בהמשך הספר, לקראת סופו.

שלישית, ציון מציג תרשים מתהפך של המגילה, על פי החוקר מיכאל פוקס, המחלק אותה לשני חלקים, כאשר כל מה שמופיע בחלק הראשון מופיע שוב על דרך הפתרון בחלק השני, ובמרכז ניצב הפסוק "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו". בהמשך הספר יופיעו אף תרשימים נוספים.

רביעית, ציון מציין כי התקיים פולמוס על קבלתה של המגילה לקנון. הדים ממנו ניתן למצוא בתלמוד, הדן האם לכלול אותה בכתבי הקודש. ומעניין לציין בהקשר זה, שבמגילות מדבר יהודה אסתר הוא הספר היחיד שלא נמצא עותק ממנו.

 

עתה אפרט כמה דברים מהפירוש עצמו. כאן אאריך קצת בדברים ובציטוטים, כך שמי שיחפוץ בכך יוכל לדלג.

חז"ל אומרים כמה דברים מוזרים למדי על פרטים במגילה. כך, לפי דבריהם, ושתי התבקשה להגיע עירומה לפני אחשוורוש, ואילו אסתר לא הייתה בתו המאומצת של מרדכי, אלא אשתו, וכמו כן הייתה אולי מכוערת וזקנה – בת 75 כאשר נלקחה לבית אחשוורוש, לפי דעה אחת.

כאן שמחתי לראות פירוש מעניין, שמרכך לפחות קביעה אחת מאלה שהזכרתי. לפי דעה אחת בתלמוד "אסתר ירקרוקת הייתה", ומכאן הובן שהייתה מכוערת, למשל על-ידי רש"י. ואולם, לפי חוקרת הלשון הפרסית ד"ר תמר עילם גינדין – שבכלל לכל אורך הספר דבריה מרתקים במיוחד – יתכן שניתן להבין את המילה אחרת (וכן אפשר שאסתר הייתה בכלל בלונדית!):

 

"עם זאת, לא הכול מסכימים לדעה שירקרוקת הוא כינוי של גנאי: חוקרת הלשון הפרסית תמר עילם גינדין (ילידת 1973) מסבירה כי בפרסית נפוץ תיאור של נשים יפות כ"סבזה" – ירקרקות כצבע המוקה. אגב יש להעיר ששם הצבע ירוק בלשון חכמים איננו מתאר דווקא את הצבע שאנו קוראים לו בשם זה, אלא את הצהוב. (ירוק סתם בלשון חז"ל הינו צהוב, ואילו "ירוק ככרתי (=ככרשה)" הינו הירוק שלנו [ראו סוכה לא ע"ב]. ושמא ר' יהושע בן קרחה מציע לומר שאסתר היתה בעלת שער או עור בהיר" (עמ' 57).

 

דוגמה נוספת לביאורה המעניין של גינדין הוא פענוח שמה של ושתי:

 

"לשמה של ושתי שני פירושים אפשריים בשפה הפרסית. וַשְׁתִּי בפרסית עתיקה משמעה "הנחשקת", ואילו וַהִישְׁתִי משמעה "הטובה ביותר". שני הפירושים זוכים להדהוד במגילה עצמה: הראשון, כאשר ושתי מוזמנת "להראות העמים והשרים את יופיה כי טובת מראה היא" (פסוק יא); והשני, באופן אירוני, באשר היא מודחת ואת מלכותה נותן המלך "לרעותה הטובה ממנה" (פסוק יט). או אז ושתי כבר איננה והישתי" (עמ' 42).

 

באופן דומה מפוענחים גם שמות נוספים במגילה, לפעמים בדרך ההשערה.

מבין הפירושים המהותיים, בעלי מוסר ההשכל, אביא אחד שנראה לי יפה וחשוב מאוד, והוא מבין המדרשים האהובים עליי:

 

""הרשעים – ברשות לבן: 'אמר נבל בלבו' (תהילים יד, א), 'ויאמר עשו בלבו' (בראשית כז, מא), 'ויאמר ירבעם בלבו' (מלכים-א יב, כו), 'ויאמר המן בלבו' (פסוקנו). אבל הצדיקים – לבן ברשותן: 'וחנה היא מדברת על לבה' (שמואל-א א, יג), 'ויאמר דוד אל לבו' (שם כז, א) 'וישם דניאל על לבו' (דניאל א, ח). [ובכך הצדיקים] דומין לבוראן: 'ויאמר ה' אל לבו' (בראשית ח, כא)" (בראשית רבה סז, ח).

המדרש סוקר את הספרות המקראית ומצביע על הבדל לשוני בין האומרים דבר "בלב" לבין המדברים "על הלב" או "אל הלב". עשו, ירבעם, המן והנבל מתהילים – כולם נשלטים על ידי לבם, ולא שולטים בו. דומה כי לדעת המדרש אכן "יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית ח, כא), והאדם המסור בידי לבו, כלומר פועל ומדבר מתוך רחשי לבו בלא בקרה, יתדרדר למעשי רשע. מאידך גיסא, היכולת לקיים הפרדה בין ה"עצמי" לבין מחשבות הלב, היא היכולת המאפיינת צדיקים, כגון חנה, דוד ודניאל, והיא גם ממאפייני הקב"ה.

המדרש פורש בפנינו תורת נפש מורכבת, שבה לצד הלב – המזכיר את היסוד היצרי של פרויד, את האגו – ישנם חלקי נפש אחרים, המסוגלים להכפיף את הלב לרצונם (והלב על פי זה עומד לרשותם). ההתנהגות המוסרית הראויה נובעת אם כן מן היכולת שלא להיות ברשות הלב. המן נופל כיוון שאינו מסוגל להפריד עצמו מלבו" (עמ' 145).

 

ולבסוף, סיום נאה:

"ר' ישראל אלנקאוה (ספרד, המאה הארבע-עשרה) כותב: "גדול הוא השלום שלא שיבח הכתוב את מרדכי אלא בשלום, שנאמר: ודובר שלום לכל זרעו'. שאחר כל המידות הללו (="גדול, רצוי, טוב") הוא מסיים בשלום. מגיד שהשלום שקול כנגד הכול" (מנורת המאור, ניו יורק תרצ"ב, ד, עמוד 556)" (עמ' 233).

 

לסיכום, ספר מצוין ומומלץ מאוד.

מגילת אסתר

"יצורי הפלא במדרש ובמדע"/ מאת נתן סליפקין

"יצורי הפלא במדרש ובמדע" מאת נתן סליפקין, מגיד, 2018, 369 עמ'.

הרב ד"ר נתן סליפקין הוא מייסד ומנהל מוזיאון הטבע התנ"כי ליד בית שמש, והוא מחברם של ספרים רבים על יהדות וזואולוגיה, כפי שמסופר בדף האחרון של ספר זה. עוד אפשר לומר עליו, שלמרות שהוא חרדי בעצמו ויוצא מנקודת המבט הדתית, הוא עורר תרעומת והתנגדות כלפיו בחלק מהציבור החרדי, שלא אוהב את הסתמכותו על המדע, שלפעמים מובילה למחוזות חדשים המאתגרים את המסורת הידועה.

כל זאת אפשר למצוא גם בספר הנוכחי. מצד אחד, הרב סליפקין מפגין בקיאות רבה בחומר, ומביא מקורות עתיקים וחדשים, מדעיים ורבניים. ומצד שני הוא נאמן להלכה ומשלב דיונים ארוכים כיצד יש לקבל ולעכל את החומר החדש.

הספר עוסק במגוון חיות מופלאות המופיעות בתנ"ך ובמדרש. הן כוללות – חדי קרן, בנות ים ואנשי פרא, ענקים וגמדים, מפלצות ימיות והלוויתן, החיה הנקראת בהמות, השמיר המופלא, אנשים דו-ראשיים ומוטנטים אחרים, עוף החול, גריפונים, חיה הנקראת רוק, דרקונים ושרפים מעופפים, הסלמנדרה, אנשי אדמה ואווזי-עצים, עכבר הבוץ וכינת הזיעה הספונטנית.

רוב החיות האלו מתוארות בצורה דמיונית ומוגזמת, ואין הן אלה אגדות ומיתוסים. בכל אופן הרב סליפקין בודק את מקורן, הן המיתי שבסיפורים והן זה שאפשר שיש לו מקור מציאותי, גם אם הרבה יותר צנוע, וכל זאת הוא עושה, כפי שכבר אמרתי, בבקיאות וידענות גדולה.

למשל השמיר, שהיה החומר שאיתו סיתתו את אבני המקדש, על-ידי כך שהיו מציגים אותו לפניהן, ללא מגע. לפי המדרשים מדובר בתולעת, וסליפקין בודק ומציג כמה מיני חלזונות, שאכן יכולים לעכל ולמוסס אבנים. אלא שאלה עושים זאת רק לאבנים רכות, ותוך כדי מגע. כך מגיע סליפקין בהמשך להשערה של עמנואל וליקובסקי הנודע, שטען כי אין מדובר בתולעת אלא בחומר רדיואקטיבי. זה אכן מסוגל למוסס חומרים אחרים, ורמז לו אפשר למצוא בכלי שהחזיק את השמיר לפי חז"ל – כלי עופרת, שאכן מתאים להחזקת חומר רדיואקטיבי.

ולעיתים הדיון הוא הרבה יותר מחובר למציאות. כך למשל בנוגע לחיה הנקראת בהמות, המוזכרת בספר איוב – סליפקין מציג את הדעה, שנראית מבוססת מאוד וכמעט ודאית, שמדובר בהיפופוטם, שאכן היה קיים באזור ארץ ישראל באותה התקופה ומאפייניו דומים לאלה המתוארים בספר איוב.

וכן לעיתים יש לדברים השלכות הלכתיות מעשיות. כך למשל בדיון האחרון הדן בקביעת חז"ל שכינים נוצרות מעצמן, ללא הפרייה הורית, בצורה ספונטנית. ובכן, מתברר כי דעה זו הייתה מקובלת בעולם העתיק, ואפילו היא מופיעה אצל אריסטו, וכן הרמב"ם מציין אותה. אלא שלפי המדע הנוכחי דעה זו שגויה מן היסוד. ואולם, לפי חז"ל מותר להרוג כינים בשבת מפני שהן אינן פרות ורבות. אז האם עכשיו כשאנו יודעים אחרת ההלכה משתנית? בכך עוסק סליפקין, ואף שאין הוא מורה הלכה, הדיון שלו כנראה מוביל לדעה שאין ההלכה אמורה להשתנות במקרה זה.

אני משער שלאדם הדתי הספר הזה יהיה חשוב מאוד. ואולם לי הוא בעיקר היה מעניין בצבעוניות שבו ובמגוון החיות האגדתיות שהוא מציג. ממש כמו לקרוא ספר אגדות ישן! רק לעיתים חשבתי על כך, שקצת חבל שאת כל ידענותו הגדולה המחבר משקיע בחקירת דברים שאין בהם ממש, ותועלת חקירתם דלה. אך מילא, אני מניח שגם לדברים אלה יש מקום, ובכל אופן הדיון כאן הוא אינטליגנטי ומרתק.

התגובה הדתית המושכלת הרגילה לסיפורים האלה, אגב, היא שמדובר במשלים. וגם הרמב"ם קבע (כמדומני) שאין חובה לקבל את כל מדרשי חז"ל ואת המדע שהם נסמכים עליו. כאן התמונה מורחבת קצת מעבר לכך.

יצורי הפלא

"הפשיזם הנצחי"/ מאת אומברטו אקו

"הפשיזם הנצחי" מאת אומברטו אקו, תרגום יונתן פיין, בתוספת "מבחן ערכים" מאת מרדכי בר-און, תשע נשמות, 2019, 70 עמ'.

ספר זה הוא תרגום של מאמר שכתב אומברטו אקו לעיתון אודות הפשיזם ומאפייניו. אומברטו אקו הוא אחד ההוגים החשובים בדורנו, והוא גם איטלקי, כך שהוא מכיר את הדברים מקרוב, ולכן מעניין מאוד לשמוע את דבריו.

המאמר הזה בעצם מחולק לשני חלקים. בחלק הראשון מספק אקו מעין מבוא היסטורי, עמוס שמות ופרטים, המעידים על בקיאות רבה. ובחלק השני הוא מונה 15 מאפיינים של הפשיזם, שמספיק שמתקיימים חלק מהם כדי לעורר דאגה. בכל שלב עלינו לשאול את עצמנו האם אנו מתקרבים לתמונת העולם המאיימת הזו.

פרסום הספר הזה הוא אקט פוליטי חשוב בישראל של היום, והוא מקבל משנה תוקף בתקופה זו של טרום בחירות. זהו ספר העיון הראשון, למיטב ידיעתי, שיוצא בהוצאת תשע נשמות, ואני מקווה שיתווספו לו ספרים נוספים.

עוד בספר מאמר של מרדכי בר-און הבודק את הרלוונטיות של הדברים לימינו. בר-און עמד בעבר בראש "הקרן החדשה לישראל" השנואה והמושמצת על-ידי רבים, אך דבריו כאן הם מאוזנים מאוד לדעתי.

ובכל זאת, כשסיימתי את הספר הרגשתי שאני רוצה להרחיב את ידיעותיי על הפשיזם, ולכן פניתי לקריאת ספר נוסף, עב-כרס יותר – "האנטומיה של הפשיזם" מאת רוברט פקסטון.

זה אכן ספר יסודי ורציני מאוד, אך אני הצלחתי להגיע רק עד עמ' 100. זו רק 'אשמתי' – פשוט ספרים היסטוריים הם לא חומר הקריאה הטבעי שלי ואני מתקשה איתם.

דבר זה החזיר אותי להכיר בחשיבות הספר הנסקר כאן, שכן כמוני ודאי יש אנשים נוספים שמתקשים עם הספרים ההיסטוריים המפורטים והמלומדים, וכאן הם מקבלים את עיקרי הדברים בצורה תמציתית.

מי שמעוניין להתרשם מרשימת המאפיינים של אקו, אפנה אותו לסקירה של ידידי שניר פלג (קישור בהערה[1]). תחת זאת, אני כאן אפנה דווקא למאפיינים בספר השני, "האנטומיה של הפשיזם", המופיעים במהלכו, וכן גם בסיומו, בסיכום. שתי הרשימות די חופפות וביחד מתקבלת תמונה מלאה יותר:

 

74 | האנטומיה של הפשיזם

  • התחושה של משבר מכריע, שכל הפתרונות המסורתיים לא יובן. לתת לו תשובה;

  • עליונותה של הקבוצה, שחובותיו של היחיד כלפיה עולות בחשיבותן על כל זכות, אישית או אוניברסלית, והכפפתו של היחיד לקבוצה;

  • האמונה שהקבוצה שהיחיד שייך אליה היא קורבן – רגש המצדיק כל פעולה נגד אויבי הקבוצה, הן פנימיים והן חיצוניים, ללא מגבלות מוסריות או חוקיות;

  • הפחד מפני שקיעתה של הקבוצה כתוצאה מפעולות השחיקה של הליברליזם האינדיבידואליסטי, העימות המעמדי וההשפעות הזרות;

  • הצורך בגיבוש הדוק של קהילה טהורה יותר, אם אפשר בהסכמה, ובלית ברירה – על-ידי אלימות המוציאה קבוצות מסוימות מן המחנה;

  • הצורך בסמכות של מנהיגים טבעיים (תמיד זכרים), ששיאה הוא מנהיג לאומי שהוא לבדו מסוגל לגלם את ייעודה ההיסטורי של הקבוצה;

  • עליונות האינסטינקטים של המנהיג על פני היגיון מופשט ואוניברסלי. – יופיה של האלימות ויעילותו של הרצון, כשהם מוקדשים להצלתם הקבוצה;

  • זכותו של העם הנבחר לשלוט באחרים ללא כל הגבלה מצד חוק אנושי או אלוהי כלשהו, זכות המוקנית על-ידי הקריטריון היחיד. והוא כישוריה יוצאי הדופן של הקבוצה במסגרת מאבק דרוויניסטי.

 

לסיכום, ספר ראוי מאוד, שבא בזמן.

 

[1] בבלוג שלו "הספרים ואני":
https://snirbooks.com/2019/02/21/%D7%94%D7%A4%D7%90%D7%A9%D7%99%D7%96%D7%9D-%D7%94%D7%A0%D7%A6%D7%97%D7%99-%D7%90%D7%95%D7%9E%D7%91%D7%A8%D7%98%D7%95-%D7%90%D7%A7%D7%95/

שתי הקבלות בין הספרות המצרית הקדומה ובין התנ"ך

מתוך: מבחר הספרות המצרית העתיקה – ספורי עם ושירים, תירגם ממצרית והוסיף מבואות והערות – יהושע מ. גרינץ, דביר, תל אביב, 1958. ספר כיס, 147 עמ'.

להלן שני מקורות מן הספרות המצרית העתיקה, שיש בהם מן הדומה לשני סיפורים תנ"כיים. אין הכוונה שיש כאן שאילה ישירה, רק מכנה משותף.

הראשון הוא סיפור המלך חופו והחרטומים, הדומה מאוד לסיפור משה והחרטומים, עת הפך מטהו לתנין ובחזרה. נכתב בערך ב-1700 לפנה"ס:

ספרות מצרים1

השני הוא מעשה בשני אחים, המספר סיפור דומה למעשה יוסף ואשת פוטיפר – והשוואה זו ידועה מאוד. נכתב בערך ב-1210 לפנה"ס:

ספרות מצרים2

עוד מופיע בספר המנון לאל השמש, הידוע גם הוא, אך אותו כמדומני קל למצוא ברשת.

"תורת האהבה של רבי עקיבא"/ מאת נפתלי רוטנברג

"תורת האהבה של רבי עקיבא" מאת נפתלי רוטנברג, כרמל, 2018, 250 עמ'.

קראתי כבר מספר ספרים על סיפורו ותורתו של רבי עקיבא. את הרומן של יוכי ברנדס "הפרדס של עקיבא" שמאוד אהבתי, את ספרו של הרב בני לאו "חכמים כרך ב'" שבחלקו הגדול מוקדש לו, ולאחרונה גם את ספרו של ראובן המר "עקיבא". כל הספרים האלה טובים, כל אחד בדרכו, ולהם מצטרף עתה ספר נוסף – ספרו של הרב והפרופסור נפתלי רוטנברג. הייחוד שלו, על כל פנים, הוא התרכזות בנושא האהבה.

בנושא הזה הרבה רוטנברג לעסוק בעבר. כך בספרו "בעקבות האהבה – על אהבה וזוגיות במקורות היהודיים", וכך בספר המאוחר יותר, שהוא מעין עיבוד של הראשון – "איילת אהבים – עיונים בחוכמת האהבה". אני קראתי את שניהם – למרות שכאמור האחד הוא עיבוד של השני – ונהניתי משניהם.

רבי עקיבא נראה באמת כבעל תורת אהבה מבוססת. קודם כל – בסיפורו האישי הידוע, עם אשתו רחל, בת כלבא שבוע, כפי שמוכר לרבים. אך גם בתורתו – הוא הציל את "שיר השירים", ספר האהבה האולטימטיבי של התנ"ך, מלהיגנז. הוא קבע את האימרה הידועה – "איש ואישה זכו – שכינה ביניהם, לא זכו – אש אוכלתם". הוא זה שקבע ש"ואהבת לרעך כמוך" הוא כלל גדול בתורה. בדברו על הבריאה בצלם אמר, כי חיבה יש לכל אדם שנברא בצלם. וגם אהבת אלוהים גדולה הייתה בו, כפי שהתבטא בעיקר במותו על קידוש ה', תוך קיום המצווה לאהוב את ה' "בכל לבבך, ובכל נפשך, ובכל מאודך". וכמו כן הוא היחיד מהארבעה שנכנס לפרדס בשלום ויצא ממנו בשלום.

את כל אלה הולך ומפרט פרופ' רוטנברג, תוך היסמכות על ממצאי המחקר מחד ועל הפרשנים המסורתיים מאידך. וכמו כן הוא מוסיף מקורות רבים אחרים, חלקם הרבה פחות ידועים, ודן בכולם באותו הקשר-גג.

אני חושב שמבין הספרים שציינתי זה אחד הספרים המעמיקים והנרחבים, על כן טוב שיצא לאור. אמנם מבחינה אישית הרגשתי חזרה מסוימת, שכן הכרתי את עיקרי הדברים, אך עדיין מצאתי חידושים מעניינים פה ושם, ומי שפחות קרא קודם לכן על הנושא ודאי שיימצא פה עניין רב.

סך הכול ספר טוב מאוד בתחומו. מפגין בקיאות רבה, קריא מאוד, ובעל נושא שבעיניי לפחות הוא מעניין מאוד.

 

רבי-עקיבא