האפשרויות של גנץ

האפשרויות של גנץ
אני לא אוהב לדבר על פוליטיקה ומנסה להימנע מכך, אך חייב לציין – אולי דבר שציינתי כבר בעבר – שאני נדהם כל פעם מחדש מדברים שאני שומע בנוגע להרכבת הממשלה.
אנשי שמאל רבים קוראים לגנץ להקים ממשלה צרה. 'רק לא עם ביבי'. ביבי מצידו, ואחריו עדר מהדהדיו, טוען שגנץ יקים ממשלה צרה עם הערבים.
עכשיו, אני מתפלא – איך זה ייתכן? שאלה קצרה ופשוטה – איך? האם ליברמן יישב עם בל"ד? האם הסמנים הימניים בכחול לבן כהנדל והאוזר יישבו איתם? לא! אם כך, על איזו ממשלה צרה אתם מפנטזים?
אפשרות היפותטית אחת שאני יכול להעלות בדעתי היא שחזור ממשלת רבין, עם הצטרפות של ש"ס ובתמיכת המפלגות הערביות. אך אני לא רואה את זה קורה. המציאות השתנתה. ש"ס הפכה ליותר לאומית וימנית, וגם כחול לבן היא מרכז ולא דומה למפלגת העבודה השמאלית מאז. ובנוסף לכל זה – לרבין היה חזון, ולגנץ אין. לפחות לא משהו ששמענו. גם לדבר זה יש חשיבות.
במצב עניינים שכזה אין מנוס ממשלת אחדות. ביבי ראשון, או גנץ ראשון, כן נבצרות או לא – אלה דברים שצריך לפתור איכשהו. ואולי הזמן יעשה את שלו ואחרי הגשת כתבי האישום המצב ישתנה, ימים יגידו. רק מבחינה זו בחירות שלישיות ישנו במשהו, כי מבחינה מהותית קשה להאמין שמפת הגושים תשתנה משמעותית.
טוב, כל זה נראה לי ברור ומובן לחלוטין, לכן אני מתפלא כל הזמן על אנשים נבונים, שעצם עיסוקם הוא התחום הפוליטי, מדברים על דברים אחרים לגמרי. וזה מה שרציתי לומר.

בין פוסטמודרניזם ופוליטיקת הזהויות

שמעתי וידאו שבו נטען כי יש להבחין בין הפוסטמודרניזם ובין פוליטיקת הזהויות, בניגוד למה שעושה פיטרסון, שהרי שני אלה בדרך כלל הפוכים.
הגישה השלטת בפוסטמודרניזם שוללת מהויות אחידות. זוהי גישה אנטי-מהותנית, המוכנה לקבל זהות רק על פי הבחנה בין גורמים שונים. האנטי-מהותנות בולטת בפמיניזם הפוסטמודרני, ודרידה הוא הדובר הראשי של הדיפארנס – הבדל (ובווידאו – דלז).
פוליטיקת הזהויות, לעומת זאת, מתמקדת בזהות מסויימת ובהכרה שלך כבעל זהות מסוימת. מעולם לא התעמקתי בה יותר מדי ולכן איני יכול לתארה כראוי מעבר לזה.
מכאן אפשר להבין שאני בעצם די מסתייג ממנה. זו נראית לי מלאכת תיוג פשוטה, ותיוג לתפיסתי הוא דבר שלילי ומזיק. נכון שאנו משתמשים בו בלית-ברירה והוא מוכיח את עצמו כיעיל מכמה בחינות. למשל, כשאנו בודקים נתונים ביחס לאנשים דתיים וחילוניים. אך למעשה, הוא מפספס הרבה מאוד גוונים ומורכבויות. כך גם בדוגמת הדתיים והחילוניים שהזכרתי. הרי קיים ספקטרום הרבה יותר רחב, בטח היום. והדוגמה הבולטת ביותר לתיוג שלילי היא תיוג מתמודדי הנפש, שנאלצים לחיות עם סטיגמה ואות קין.
זו בכל אופן ההעדפה שלי, אך כאמור לא למדתי לעומק את פוליטיקת הזהויות ואני מדבר יותר מתוך אינטואיציה (אשמח להפניות, אגב).
בכל מקרה, לדבר עליהם בכפיפה אחת, כאילו מדובר בדבר אחד הומוגני – השתכנעתי שזו איוולת.

הווידאו –
https://youtu.be/LkCzWUyjY5Q

סודות היהדות – החכמה, מאת הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ

סודות היהדות – החכמה, מאת הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, 2018.
בשתי השבתות האחרונות קראתי את הספר הזה. זהו ספר בעריכת הרב שטיינזלץ, חלק מסדרה, שמביא את מדרשי חז"ל הידועים ביותר, תחילה על הפרשות ואחר-כך על עניינים שונים.
אמנם, הספר לא חידש לי כמעט כלום. כאמור, מובאים בו המדרשים הידועים ביותר ואת הרוב המוחלט שלהם כבר הכרתי היטב. ועדיין, נהניתי לקרוא (במיוחד כשלא היה לי משהו אחר, בעצם). ועוד יותר מכך – זה נראה לי ספר מבוא נחמד למי שלא מכיר את עולם המדרש. לכך נראה שסדרה זו מכוונת.
יש ארבעה ספרים בסדרה, אך בינתיים קראתי רק את זה, אז לא אוכל לדבר על האחרים.
וכן, נכון שקיים ספר האגדה, שכבר קיבץ עבורנו את עיקר המדרשים, אך אני חושב שטוב שיצא גם הספר הזה, שהוא צנום יותר ונוח לקריאה (יש גם פירוש המילים בצד), ועדיין נראה שמביא את מיטב הבציר.
בקיצור, ספר חביב ומועיל.

מכתם על הסערות המתחלפות

אומר גם במילים פשוטות.
כל יום יש פרשה חדשה שמסעירה את הרשת, אך לרוב אני לא מוצא בה כל עניין. כל אחד משכפל את דעתו, ועשרות אנשים חוזרים על אותה דעה.
הנה למשל עניין הרב פירר. באמת שאפילו את הפרטים הבסיסיים איני יודע, אבל הנושא הזה של הדרת נשים חוזר כל כמה שבועות. מה השתנה הפעם מהפעמים הקודמות? אה, כי הפעם מדובר באיש חסד? באמת גוון מעניין לאותו עניין עצמו.
הדבר הנכון הוא לדון על הדברים העקרוניים ולהגיע להחלטות. זה לא ממש נעשה. וכך, בצורה הרחבה ביותר, ישראל נעדרת חוקה, שהייתה יכולה מאוד להועיל לנו.
בנושא פירר, אגב, אני ממש לא מבין. אם זה אירוע ציבורי אין מקום להדרה, כמקובל. אם זה אירוע פרטי, הוא יכול לקבוע את אופיו. אם זמר מסוים החליט להגיע או לא להגיע, זה העניין שלו. מה יש כאן עוד לדבר? באמת שלא הבנתי.
אבל כך גם בפרשיות אחרות. נושא עולה וכולם מדברים עליו, כל אחד מהפוזיציה שלו. משעמם ביותר. אני חווה את הדיון פה כרעש צעקני ולא נוגע. האם זה רק אני?

שני משפטים ידועים של דוד ו-וולטר והשוואה ביניהם

שני משפטים ידועים של דוד ו-וולטר והשוואה ביניהם.
(שרבוט זריז).

דוד אומר לשאול שרודף אחריו –
כַּאֲשֶׁר יֹאמַר מְשַׁל הַקַּדְמֹנִי מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶשַׁע וְיָדִי לֹא תִהְיֶה בָּךְ.
לכן כשאתם רואים אנשים שבעיניכם הם רשעים, אשר לא מפסיקים לשפוך את דברי הרשע שלהם, אל תתפלאו ואל תתרגשו יותר מדי. זה טבעם. ומה עוד יכול לצאת מרשעים חוץ מרשע? אתם, שקדו על טבעכם שלכם, על הערכים שלכם, על ערוגתכם הקטנה, והתעלמו מהם.
ועוד עצה קטנה מופיעה בסוף הפסוק – גם אם הם מאוד מעצבנים אתכם, אל תתנקשו בהם…

ולוולטר מיוחסת (בטעות) האמרה –
איני מסכים לאף מילה שלך, אבל אני מוכן למות על זכותך לומר אותה.
יש דמיון בין שני המשפטים, אך גם שוני. וולטר גם רואה בצד השני אנשים טועים, אמנם לא רשעים, אך בעלי תפיסת עולם שבעיניו היא מעוותת. וגם הוא מניח להם לחשוב מה שהם חושבים. אבל כאן, לא רק שהוא לא הורג אותם, אלא הוא מוכן למות עבורם, עבור האפשרות שלהם לומר את דברם. זהו אם כך מעבר ממונחי צדק מוחלט למונחי דמוקרטיה יחסית.

ג'וקר – ביקורת

אז ראיתי את הסרט "ג'וקר", ובמילה אחת – סבלתי. אבל בגלל שזו תופעה תרבותית וסרט מדובר, אנסה לומר עליו מספר מילים.
קודם כל, זו הצלחה שיווקית. אם הצליחו לגרום לי ללכת לראות אותו בקולנוע, למרות שאני לא קהל-היעד של סרטי גיבורי-העל, עשו פה משהו.
ומה עשו? הכניסו מעט עומק לקריקטורות הקרטון שלהם. אבל רק קצת. כל הסרט בעצם מתאר מנגנון פסיכולוגי אחד, מוכר וידוע – של האדם בשולי החברה, שסופג וסופג, עד שהוא מחליט להשיב מלחמה. כאמור, טיפה יותר עמוק מסרטי גיבורי-העל הרגילים, בהם המוטיב המרכזי הוא מלחמת הטוב והרע. טוב, לא צריך להכביד על הקהל.
ואולי כבר זה המקום להגיד – אם אתם הקהל – שיבושם לכם. הסרט הזה כנראה יהנה אתכם. מה שאני אומר יכול להישמע אליטיסטי ומתנשא, אך באמת שאין לי שום כוונה כזו. אני פשוט מדווח על חוויית הצפייה שלי.
ובאמת, יש גם דברים טובים בסרט. הוא עשוי כמקשה אחת, כשלכך עוזרת גם המוזיקה הנפלאה והחזקה, וכן, גם המשחק, למרות שהדמות כאן היא של אדם מטורף, ועל כן נראה לי שאפיון הדמות נותן חלק גדול מההתרשמות שנרשמה.
ועוד בנוגע לעלילת הסרט – השוו אותה לנהג מונית של סקורסזה, אבל לי היא יותר הזכירה את הסרט "בדרך למטה", שמספר סיפור דומה, רק שהוא טוב בהרבה. אולי בגלל שגיבורו הוא אדם נורמטיבי.
מעניין לעניין – כאן הגיבור הוא חולה נפש. לתרבות האמריקאית, לפי התרשמותי, יש משיכה מיוחדת לדמויות מוקצנות כאלה. וכאן גם יש בעיה אחת גדולה של הסרט – שהוא מציג הצגת-חסר (Misrepresentation) של מתמודדי הנפש. דבר זה יכול להוביל הן להרעת היחס שהם מקבלים מהחברה והן בדימוי העצמי שלהם עצמם.
בעיה שנייה של הסרט, שיכולה להיות קשורה לראשונה, ושהיא זו שתופסת את עיקר המיקוד ודנו בה הרבה, היא האפשרות שהסרט יגביר אלימות באופן כללי. כאמור, הרבה נאמר על סוגיה זו, ואוסיף רק את השנקל שלי –
אי אפשר להתחמק מזה שהתרבות האמריקאית טבולה עד טבועה באלימות. כשאומרים לי סרט צרפתי אני חושב על רומנטיקה ומערכות יחסים – אף על פי, כמובן, שלא כל הסרטים הצרפתיים הם כאלה. כשאומרים לי סרט אנגלי, אני חושב על נימוסים והומור משובח. וכשאומרים לי סרט אמריקאי, אני חושב על דם ורובים.
בצד זה, אי אפשר להתעלם ממקרי המוות על-ידי אזרחים המרובים בארה"ב. מרובים בכמה סדרי גודל כמעט מכל מדינה אחרת, ודאי מדינה מערבית תרבותית. תמיד מדברים בהקשר הזה על הזכות לנשיאת נשק שם, שוודאי קשורה לזה. אבל יש כאן מאפיין תרבותי עמוק יותר.
אז כן, לפי דעתי הסרט כן יכול להגביר אלימות. זה אגב לא אומר שאין זכות לעשות אותו. הרי יש כאן אמירה, ויוצרי הסרט זכאים לומר אותה. אך כדאי לדעת מה טיב האמירה כאן. וקטעי האנרכיה החברתית בסוף הסרט לא משאירים הרבה מקום לספק.
לסיום אחזור לקטע האליטיסטי. מרטין סקורסזה אמר לאחרונה שסרטי מרוול – סרטי גיבורי-על – הם "לא קולנוע", ופרנסיס פורד קופולה החרה-החזיק אחריו, ואף הקצין את ביטויי הסלידה. אלו שני גאוני קולנוע אמריקאים, ונראה לי חשוב בהקשר הזה לציין שהם אמריקאים, כי הם מגיבים לתרבותם-הם. ובכן, הרבה לא הסכימו איתם, ובאמת, אין ספק שמדובר בקולנוע במובן הפשוט, ואף יותר מכך – בקולנוע שאהוד על רבים, אך הכוונה היא שאין זה קולנוע איכותי – ולכך אני מסכים.
כשלמדתי קולנוע באוניברסיטה, הרבה מחבריי בחרו לכתוב עבודות על סרטי גיבורי-על. בדרך כלל עשו זאת בניתוח יונגיאני, שהרי קריקטורות-האישיות של יונג מתאימות להפליא לקריקטורות הקרטון של הקומיקס. אותי, לעומת זאת, זה מעולם לא עניין. ודאי, זה כלי מצוין לחקור את חברת ההמונים, אך אני מעדיף, ודאי היום, להתמקד בתוכן קצת יותר מורכב, גם אם קהל-היעד שלו מצומצם יותר. ועמכם הסליחה.

על רעיונות ותיקים בלבוש חדש – פילוסופיה, פסיכולוגיה והדת.

נשארו לי עוד כמה הגיגים מאתמול, שאפרוש עתה. אדגיש כי זו כתיבה יומנית יותר ולא דברים מוגמרים. אני משתף אתכם במחשבות שלי בזמן התהוותן. לא יודע אם או עד מתי זה ימשיך.

ובכן, בנוגע לשני שיעורים שהשתתפתי בהם. הראשון הוא על 'ביקורת כוח השיפוט' של קאנט, שאנו קוראים בעקביות כבר תקופה ארוכה. בתחילת הספר הוא מדבר על אסתטיקה ובחצי השני על תכליותיות בטבע, אבל ממש לקראת הסוף הוא מגיע למוסר ומדבר עליו קצת, למרות שעיקר דבריו בנושא מופיעים בביקורתו השנייה ובמטאפיזיקה של המידות.
ועדיין, כבר כאן הוא מעלה את המחשבה שלו, שהגם שהמוסר צריך להיות אוטונומי ומוכרע על-ידי האדם, מצד אחד, הרי מצד שני הוא טוען כי אלוהים הוא זה היוצר את אפשרות המוסר. זה דבר מעט – או הרבה – פרדוקסלי. בביקורת התבונה המעשית הוא אומר שיש לקבל את אלוהים כרעיון פדגוגי. אך כאן נראה שיש יותר מזה. אולי כוונתו היא שעצם המושג מוסר מתאפשר על ידי האל, אבל את תוכנו הספציפי האדם צריך ליצור בעצמו.
ובכן, לי זה הזכיר את מאמר חז"ל בפרקי אבות, ג, א:

אַנְטִיגְנוֹס אִישׁ סוֹכוֹ קִבֵּל מִשִּׁמְעוֹן הַצַּדִּיק. הוּא הָיָה אוֹמֵר, אַל תִּהְיוּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אֶלָּא הֱווּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, וִיהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם.

הרמב"ם התייחס לזה, וכן לייבוביץ. יש כאן הרעיון של מוסר אוטונומי, לא לשם קבלת שכר. ומציינים שבכך ניתלו הבייתוסים כשטענו שאין עולם הבא בכלל. ומצד שני, המילים האחרונות מזכירות שבכל זאת צריך מורא שמיים. יש כאן פרדוקס דומה לזה שהזכרנו, ואלפי דרשות נכתבו על כך.

שיעור שני היה על פסיכואנליזה. למדנו על ויניקוט ועל מושג ההעברה-הנגדית שהוא פיתח מעבר למה שדנו בו בזמנו.
בהקשר הזה איני יכול שלא להיזכר כל הזמן, שהדברים האלו היו ידועים לפני אלפי שנה. הפעם מי שפיתח אותם ביותר היא דווקא הנצרות, ואחר-כך בתלמוד. אני מעתיק מתוך אתר המיועד לכך:

במתי, ז: 2, קבע ישוע “כי במשפט אשר אתם שופטים, בו תשָפֵטו ובמידה אשר אתם מודדים, בה יִמד לכם”. ובתלמוד נאמר: “במידה שאדם מודד, מודדין לו”.

ישוע בקש: “הסר בראשונה את הקורה בעינך ואחרי כן ראה תראה להסיר את הקסם מעין אחיך”. ובתלמוד נאמר: “טול קיסם מבין עיניך. אמר לו: טול קורה מבין עיניך”.

איני בא לדון כאן בזכות הקדמונים לרעיון הזה, אלא רק להראות שזהו רעיון עתיק, שמקורו בדת.

אעיר רק עוד שגם בנצרות וגם ביהדות מבחינים בין רוח ונפש. הפסיכולוגיה עוסקת רובה ככולה בנפש, ואילו הדת – על פי מונחיה שלה – ברוח. הנפש היא חמקמקה ומטעה, הרוח היא גורם יציב יותר. אולי בהזדמנות אחרת ארחיב על כך.

ובכן, בשני המקרים האלו נוכחתי שהרבה מדברי הפילוסופים והפסיכולוגים הם רעיונות דתיים ותיקים בלבוש חדש. לא עדיף, אם כך, לפנות אל המקור, או לפחות להפנות אליו כאשר אתה כותב משהו חדש, שמתיימר להיות מקורי?
אציין כי אני עצמי מצאתי מקבילות רבות כאלה, אותו הבאתי בספרי 'פילוסופיה והתנ"ך; התנ"ך בראי הפסיכולוגיה' (שבינתיים אזלו לי עותקיו).