"לוגיקומיקס"/ מאת אפוסטולוס דוקסיאדיס וכריסטוס ח. פאפאדימטריו

"לוגיקומיקס – החיפוש אחר האמת" מאת אפוסטולוס דוקסיאדיס וכריסטוס ח. פאפאדימטריו, עיצוב ואיור – אלקוס פאפאדטוס ואנני די דונה, ידיעות, 2016, 344 עמ'.

בספר "כעלה נידף" שכתב מילטון שטיינברג בערך באמצע המאה ה-20, אלישע בן אבויה, שנקרא אחר, פורש מן היהדות הרבנית של תקופת אחרי-חורבן-הבית, משום שאין היא מבוססת על ודאות. הוא נמשך לעולם הרוח היווני, אך בסוף הספר – כאן ספוילר – הוא מגלה שגם אצלם כל המתמטיקה מבוססת על אקסיומות, שהן עצמן בלתי-מוכחות. אם כך, מה הוא הרוויח?

אחרי הקריאה בספר "לוגיקומיקס" אפשר להבין מאיפה הגיע לשטיינברג הרעיון הזה, שכן השאלה הזו עולה גם כאן.

הספר מספר על חייו ופועלו של הפילוסוף ברטרנד ראסל, ועל שורה ארוכה של פילוסופים ואנשי רוח שראסל היה בקשרים איתם ושקשורים לפרויקט הלוגי שלו. הפרויקט הזה, כפי שמובא בספר (ראו עמ' 70), פותח גם הוא בשאלה אודות האקסיומות הבלתי מוכחות, ובהמשך הוא מתאר את מאבקו העיקש של ראסל להוכיח את המתמטיקה בכלים לוגיים ולתת לה תקפות.

מהלך הדברים הבסיסי שמובא בספר מתואר יפה בלוח שמצויר בעמ' 189:

"1. המתמטיקה מוכרחה להתבסס על לוגיקה.

  1. פרגה יוצר את הלוגיקה הנכונה (מבוססת על קבוצות).

  2. אני [ראסל] מוצא פרדוקס, ז"א "הלוגיקה לא תקינה!".

  3. וייטהד ואני מוכרחים לתקן את זה ("פרינקיפיה")".

במילים אחרות, ראסל ניסה להתבסס על תורת הקבוצות של פרגה. אך אז הוא גילה את הפרדוקס המפורסם שלו שאומר – האם קבוצת כל הקבוצות שלא מכילות את עצמן כאיבר קיימת? אם תחשבו על זה מעט תראו שהדבר לא אפשרי, זהו פרדוקס. כי אם היא ברשימה, אז היא לא יכולה להיות ברישמה; ואם היא לא ברשימה, אז היא צריכה להיות ברשימה… ובכך יורד לטמיון הניסיון של ראסל.

בהמשך, הוא חובר לפילוסוף וייטהד וביחד הם כותבים במשך תקופה ארוכה את יצירתם המרכזית, "פרינקיפיה מתמטיקה" (כשם ספרו של ניוטון), בה ניסו להתגבר על המכשלות, אך ללא הצלחה יתרה. הרעיון המרכזי שם היה חלוקה ל"טיפוסים", באופן שמשהה מעט את היחס הפרדוקסלי של דבר לעצמו.

כל אלה נשמעים רעיונות סבוכים למדי, ובמובן מסוים הם אכן כאלה. אך הספר משכיל להגישם בצורה מובנת מאוד. הוא גם, כמובן, לא נכנס לנבכיהם ולאופנים הסבוכים שלהם, ודאי לא המתמטיים, ונראה לי שכל קורא ממוצע יבין הכול בקלות.

וכמובן, בנוסף, הכול מוגש בצורת קומיקס. זהו השילוב היחיד שאני מכיר עד כה של קומיקס פילוסופי שיצא בספר, משימה שנראתה לי בהתחלה בלתי אפשרית, אך התגלתה כאפשרית מאוד. ההפך, הפישוט שיוצר הקומיקס עוזר להבנה הנוחה יותר ומבטיח הימנעות מכבדות מיותרת.

ועוד, לא רק רעיונות יש כאן, אלא גם סיפור חיים. הספר עוקב אחר סיפור חייו של ראסל ורעיו, כולל הנשים בחייו, הפציפיזם שלו לעומת ההתנדבות לשדה הקרב של ידידו ויטגנשטיין, ושתי מלחמות עולם שמתרחשות בזמן האמור.

הזכרתי כאן כבדרך אגב את ויטגנשטיין. הוא מופיע לקראת סוף הספר. שם גם מופיע המתמטיקאי גדל, שניסח את משפט אי-השלמות, שסתם את הגולל באופן סופי על כל ניסיון למצוא פתרון כולל לבעיות המתמטיקה איתן התעסק ראסל.

ובספר מוזכרים אישים נוספים, שלא אמנה את כולם. אציין רק כי הוא מסתיים עם פון ניומן וטיורינג, מאבות המחשב, כשנרמז שאלו אולי יהיו גיבוריו של ספר חדש.

ועוד, בין לבין מתואר הקשר המסתורי שבין לוגיקנים רבים ובין השיגעון, שכן כמות הלוגיקנים שאיבדו את צלילות דעתם היא רבה ביותר, דבר המעורר תמיהה.

ואולי הדבר קשור לאופי העולם שלנו, שהוא אחרי הכול בדרך-כלל לא לוגי, או לא הולך תמיד בנתיבים לוגיים. ההסתמכות על התבונה היא דבר חשוב, אך לא תמיד הדבר מסתייע, וגם אין זה הדבר היחיד שמרכיב את עולמנו. במיוחד תובנות אלה חשובות ונראות כמשפיעות על מצב החשיבה וההתייחסות אל החשיבה במציאות הפוסטמודרנית.

חשבתי להוסיף עוד כמה דברים על עניין הפרדוקס, שכן יש לי כמה הגיגים משלי בנושא, אך אשמור זאת לפעם אחרת. כאן רק אציין שעד כמה שאני מבין, במחשבה המזרחית הדברים האלה שגורים ומובנים מאליהם. רבים ממשלי הזן מתבססים על חשיבה פרדוקסלית, שמובילה אותנו אל מעל לדעת הרגילה, היא הסתירה שבה הסתר (ביטוי שהשתמשתי בו גם בביקורת הקודמת שלי).

ואולי בכל זאת אוסיף, כי לדעתי אפשר שלנושא זה תהיינה השלכות גם על שאלה התודעה (שגם עליה כתבתי לא מזמן). הרי מהי תודעה אם לא התייחסות-עצמית? ממש כמו הגדרתו של הפרדוקס. מכאן אפשר ללמוד אולי שהיא מעל הדעת במהותה, גם במובן זה שלעולם לא נצליח להגיע לגמרי לחקרה. שכן אין דבר יכול להבין את עצמו, כי אז יתקבל פרדוקס. טוב, צריך עוד לעבוד על זה, אבל זה הכיוון.

ובקריאה עכשיו חשבתי שזה גם מאוד מזכיר את האמנות המרקסיסטית, ששמה לעצמה למטרה לחשוף את אמצעי המבע שבהם היא עצמה נעשית. פרדוקסלי. צבת בצבת עשויה…

 

לסיכום, ספר מצוין וכיפי מאוד! הייתי חשדן כלפי היכולת של ספר קומיקס לעסוק בנושאים פילוסופיים מורכבים, אך הופעתי לטובה והספר הזה עושה זאת בצורה טובה מאוד. מומלץ!

לוגיקומיקס

מודעות פרסומת

"כמו היינו נצחיים"/ מאת גאולה הודס-פלחן

"כמו היינו נצחיים" מאת גאולה הודס-פלחן, פיוטית, 2019, 53 עמ'.

ספר נוסף לגאולה הודס-פלחן ידידתי (=גילוי נאות), ה-15 במספר. אני עצמי קראתי כבר כמה וכמה מספריה ואף כתבתי עליהם.

גם כאן אנו מוצאים את השירה הטיפוסית לגאולה, עם הדגש על המטאפיזי, במובן הכי רחב של המילה. לדעתי, גם שם הספר, "כמו היינו נצחיים", שהוא גם שמו של שיר אחד בספר, רומז למימד המטאפיזי הזה. החלק הזה בנפש ששואף אל הנשגב ולא מוכן להשלים עם חיינו הארציים, ללא הערך העודף.

מוטיב מרכזי בספר, בהתאם לכך, היא השתיקה, החוזרת בכמה וכמה שירים. למשל בשיר האומר:

 

"דממתך

בלעה את שתיקתי,

כמו לא הייתה מעולם" (עמ' 22).

 

אך הצד השני של המטבע מופיע בשיר אחר:

 

"שתיקה היא חילול הקודש

בזמן שצריך להעיר

…" (עמ' 50).

 

בכלל, מוטיב מרכזי נוסף בספר זה הוא האבסורד, הסתירה שבה הסתר, המסתורין של ההיפוכים. כמו למשל בשיר שאומר:

 

"לא עת תפילה כעת

לכן אני מתפללת" (עמ' 24).

 

לי זה הזכיר את חוכמת המזרח, שמרבה להשתמש בחשיבה פרדוקסלית שכזו, כדי לצאת מהמכניות המובנית של החשיבה הסדורה (כך לפי פרשנותי אותה). למשל כפי שמופיע בקואן הזן הידוע – "מהו הצליל של מחיאת כף-יד אחת?".

כל זה מפנה אותנו אל מעבר לחיים הארציים, פנייה שמאוד בולטת בספר אף בשירים האחרים, שלא מממשים בהכרח את שני המוטיבים שהזכרתי.

הייתי שמח לצטט עוד מהספר, אך אני רוצה להשאיר משהו לקורא…

לסיכום, שירה רוחנית מאוד, ארכיטקטורה של אור ונפש, למי ששואפת רוחו אל אלה.

כמו היינו נצחיים

תהלים להאדס/ מאת ליאור הולצר

תהלים להאדס, מאת ליאור הולצר, הולצר ספרים, 2018.

האם לא שמעתם? ליאור הולצר מחנות הספרים "הולצר ספרים" הוציא ספר שירה בשם "תהלים להאדס". האדס הוא אל השאול במיתולוגיה היוונית, והספר מוקדש רובו ככולו לשירי הלל לאלים השונים שבפנתיאון היווני (וגם הנורדי קצת).

עכשיו, ליאור מלמד שנים את "מורה הנבוכים" לרמב"ם, עכשיו כבר במחזור שני של לימוד, ונראה שמה שהרמב"ם הכי הדגיש זה את איסור העבודה הזרה. והנה, ספר שמוקדש כולו לאלים זרים, הלוא דבר הוא! אך לא לי לפענח את צפונות הדבר, אני רק מציינו.

לדעתי, זהו ספר שונה ומיוחד על נוף ספרי השירה המקומיים. מי מקדיש בימינו שירים לאלים העתיקים? אני לא מכיר הרבה. הנטייה היום היא לאישי והפרטי, אפילו לא הלאומי. והנה, פניית פרסה למיתוסים הגדולים. הנה טעימה (שהופיע בדף הפייסבוק המוקדש לספר):

 

תְּהִלִּים לזֶאוּס

הו, זֶאוּס אָדוֹן האולִימְפּוּס

אֲשֶׁר בְּזַעֲמוֹ הַטּוֹב אֵין הִסּוּס

הוׂ, מְכוּבָּדִי הֶחָכָם מִכֻּלָּם

אֲשֶׁר לְתִפְאַרְתְּךָ פּוֹעֵל הָעוֹלָם

בְּנֵי מָוֶת אוֹתְךָ מְנַסִּים לְהַרְשִׁים

בְּשִׁירִים, בְּגְּשָׁרִים וּבִשְׁאַר מַעֲשִׂים

בִּפְעֻלּוֹת מַרְהִיבוֹת וּבְמַּחְשָׁבוֹת

לֵךָ יַעֲנִיקוּ אֲבָנִים טוֹבוֹת

כִּי בְּנֵי חֶלֶד גּוֹאִים מֵהַמָּוֶת פַּחֲדֵיהֶם

לְהַעֲנִיק לִגְדֻלָּתֵךָ מֵיטָב שְׁנוֹתֵיהֶם

אוּלָם אֵין חֶלֶק בַּנֶּצַח לַחוֹלֵף

וְאֶת נִשְׁמַת כֻּלָּנוּ רַק הַאדֵס אוֹסֵף

 

ובכל זאת אעיר, כי החלקים שאני יותר אהבתי ויותר התחברתי אליהם בספר הם כן החלקים האישיים יותר, היכן שלמשל ליאור מדבר על שנאתו העזה לאדוני המלחמות, מחרחרי הריב והשנאה, שעולים לנו בנפשות. כאן הרגשתי היטב את החיבור האישי לנושא, הן זה של הכותב, והן שלי כקורא.

 

בסוף הספר יש אחרית דבר בה מאפיין ליאור את הקורא הטוב (גם עמוס עוז אפיין אותו ב"סיפור על אהבה וחושך" בקטע מופתי). הוא אומר כי יש קורא שבא ללמוד על המיתולוגיה היוונית, או להשוות את ידיעותיו עם מה שנכתב, ויש קורא שבא למצוא שגיאות, אפילו ברמה הטכנית, בשירים, אך יש גם קורא, והוא הקורא הרצוי, שבא באמת להקשיב, או – כלשונו של ליאור – לאפשר לרצון לעוצמה של המחבר לבוא לידי ביטוי.

איזה קורא אני הייתי? אני מודה, היה בי משהו משלושתם, אם כי אני מקווה שלפחות ברוב הזמן הייתי הקורא מהסוג השלישי.

 

לסיכום, מדובר בשירים שונים ומיוחדים, שלגמרי לא נפוצים במחוזותינו, וגם לא במחוזות אחרים, עד כמה שידוע לי, וכמו כן ניכרת בהם בקיאות רבה בחומר המיתולוגיה העתיקה. אם נושאים אלה מעניינים אתכם השיגו לכם עותק וקראו.

את הספר ניתן להשיג בחנות הולצר ספרים (עד כמה שידוע לי רק שם).

תהלים להאדס2

 

"מתי לשדוד בנק?"/ מאת סטיבן לוויט וסטיבן דבנר

"מתי לשדוד בנק? – ועוד 147 הצעות מעוותות וטענות מלאות כוונות טובות ממברי "פריקונומיקס"", מאת סטיבן לוויט וסטיבן דבנר, דביר, 2019, 328 עמ'.

סטיבן לוויט וסטיבן דבנר, כפי שכתוב על הכריכה הקדמית, הם מחברי הספר "פריקונומיקס", שהיה רב מכר גדול בזמנו, ושמאז גם יצאו לו שני המשכים. אני קראתי את שלושת הספרים האלה ואהבתי אותם מאוד. הכתיבה היא בתחום הכלכלה, במובן הנרחב של המילה, אבל שני כותבים אלה מציגים גישה רעננה ומקורית, גישה לא שגרתית ופוקחת עיניים, שאפשר ללמוד ממנה הרבה.

הפעם מדובר לא בספר רגיל, אלא באוסף מאמרים שכתבו לבלוג שלהם, שאף הופיע משלב מסוים בעיתון מרכזי. מבין 8,000 טורים לטענתם – הספק מדהים! – הם בחרו 148, ואם אלה נכנסים לספר אחד של 328 עמ' אתם יכולים לשער את אורכם. בדרך כלל הוא תופס עמוד אחד או שניים, לעיתים קצת יותר.

השטח מצומצם כל-כך קשה להגיד דברים בעלי משמעות עמוקה באמת, אבל עדיין הרבה מהטורים האלה חכמים ומבריקים, ויש בהם רעיונות מקוריים ואף משעשעים.

כך, למשל, הספר נפתח בהצעות-ייעול לטרוריסט, כיצד כדאי לעשות אירוע טרור מוצלח. הפוסט הזה – שהיה גם הפוסט הראשון בבלוג שלהם – גרר תגובות נזעמות רבות, ובצדק, אך בפוסט שלאחריו הכותבים מנסים לרכך את המכה ולהסביר. שם בין היתר הם כותבים שכמות המתים מטרור היא מזערית בעצם, יחסית לצורות מוות אחרות, ושאין באמת סיבה להדגיש אותם. דבר דומה אגב קראתי גם בספרו האחרון של יובל נח הררי.

במאמר אחר הם מסבירים מדוע בעצם כדאי לנו (למעשה – להם, לאמריקאים, כי שם המחיר זול בהרבה מכאן) שמחירי הדלק יעלו. בגלל הפקקים המשק מפסיד מיליארדי דולרים, וכך יופחתו הפקקים. חוץ מזה שישתפר נושא זיהום האוויר, שגם אותו הם מודדים במונחים כספיים.

והמאמר שנתן לספר את שמו מספר על שודד בנקים אחד, שתמיד שדד ביום חמישי אחרי הצהריים. לא ברור מדוע נהג כך, אך המחברים דנים בשאלה האם יש עדיפות ליום מסוים, ובין היתר מציגים נתונים על מספר השודים שקרו בכל יום נתון. לא ניתן ללמוד מכך הרבה. מה שכן, הם מגיעים למסקנה (הלא מפתיעה) שכלל לא כדאי לשדוד בנק. כשליש (אם אני זוכר נכון) ממבצעי השוד נתפשים, כך שזו עבודה לא משתלמת מבחינה זו. על הבחינה המוסרית לא דובר כאן.

עד כאן דגימה קטנה, וכמובן שלא אוכל וגם לא ארצה לציין את הכול, זאת ימצא מי שיקרא בספר. זהו ספר חביב מאוד, ובוודאי שווה קריאה, אף שמטבע הדברים אין הוא מגיע לרמה של קודמיו.

 

הספר נמצא החודש – ינואר 2019 – בעשירייה של צומת ספרים, ונמכר בהנחה.

מתי לשדוד בנק

"יהדות ישראלית"/ מאת שמואל רוזנר וקמיל פוקס


"יהדות ישראלית – דיוקן של מהפכה תרבותית" מאת שמואל רוזנר וקמיל פוקס, דביר והמכון למדיניות העם היהודי, 2018, 285 עמ'.

שמואל רוזנר הוא עמית בכיר במכון למדיניות העם היהודי, וספרו הקודם הוא "היהודים, 7 שאלות נפוצות", שסקרתי גם כן בזמנו. העיסוק בשאלות היהודים בוער בו מסתבר.

קמיל פוקס הוא פרופסור לסטטיסטיקה ואחד מעורכי הסקרים הידוע בארץ.

הם חברו יחד בספר זה לבחון מספר שאלות ואספקטים של העם היהודי.

 

הם בחנו את הזרמים השונים ומציגים ממצאים רבים, שלא אוכל להציג את כולם. רק אציין כמה שנראים לי חשובים.

ראשית, הם מבחינים בין חילוני לחלוטין לחילוני-קצת-מסורתי ומוצאים ביניהם הבדלים גדולים. למשל, נמצא שהחילונים לחלוטין הם אשכנזים יותר וגם שמאלנים יותר. בצד אלה קיים המסורתי, שבאופן היסטורי בדרך כלל הוא מזרחי.

גם את הדתי הם מחלקים לדתי ליברלי, דתי ודתי תורני, כשבצדם החרדי. החברה של הכיפות הסרוגות מרובדת מאוד ונמצאים הבדלים גדולים בין כל רובד. כמעט כולה משתייכת לימין הפוליטי.

מעניין עוד שנמצא שיש 8% רפורמים בארץ ו-5% קונסרבטיבים, לצד 37% אורתודוכסים ו-51% שלא שייכים לאף זרם. כלומר, יש כחצי מיליון רפורמים וקונסרבטיבים, למרות שלבתי הכנסת שלהם בהם עשרות אלפים בלבד.

 

המסקנה העיקרית של הספר, שממנה שמו, היא שרוב היהודית בישראל – 55% – יכולים להיקרא "יהודים-ישראלים" (בצד 17% שהצד היהודי חזק יותר אצלם, 15% שהצד הישראלי חזק יותר אצלם, ו-13% "אוניברסלים") – ראו תרשים במע' 18). זוהי יהדות האופיינית לחיים בארץ, אשר אינה בהכרח מחויבת להלכה, כלומר היא אינה דתית, למרות שהיא שומרת על כמה ממאפייני המסורת היהודית. היא גם אינה מסורתית ואינה חילונית. למעשה, הכותבים מציינים שקיימת שחיקה בשלושת הסוגים האלה שהזכרתי, והיהדות הישראלית באה על חשבונם.

 

זו מסקנה מעניינת למדי, וכפי שאמרתי הספר מלא נתונים על חיי היהודים, שחלקם מעניינים יותר וחלקם פחות. הרוב, יש להודות, נראה מאוד מובן-מאליו אינטואיטיבי. יש קושי מסוים לקרוא מסד-נתונים כזה ארוך, על אף שהוא מתובל בהסברים רבים ובדוגמאות שונות, אבל אין ספר שמחקר מקיף שכזה יכול להיות שימושי מאוד כאשר רוצים להציג נתונים מהימנים ולא שליפות מהמותן והערכות לא מבוססות.

לכן להערכתי כדאי לקרוא את הספר ולהתרשם ממצב עמנו, באחוזים.

(בעמ' 20 יש קוד לסריקה המפנה לעמוד עם שאלון שבסופו מוצג היכן אתם עומדים במפה הישראלית-יהודית, שווה לבדוק).

יהדות ישראלית

על הקורס 'טלוויזיה כחול-לבן: זהויות משתנות בסדרות ישראליות', באתר קמפוס.

על הקורס 'טלוויזיה כחול-לבן: זהויות משתנות בסדרות ישראליות' של המכללה האקדמית ספיר, באתר קמפוס.

סיימתי את הקורס, ונשאר רק המבחן הסופי שצריך לעלות בהמשך.

זה הקורס הכי כייפי שלמדתי עד כה באתר קמפוס!

איתי חרל"פ, חוקר טלוויזיה מוכר, מעביר את הקורס ברוב חן ועניין.

כאן גם ההיכרות המוקדמת שלי עם התכנים הייתה הרבה ביותר, שכן אני בעל תואר ראשון ושני בקולנוע וטלוויזיה מאונ' ת"א. ועדיין נהניתי מאוד מהקורס, ואני משער שגם אנשים אחרים ייהנו ממנו, ואפילו יותר ממני.

רוב הקורס עוסק בזהויות השונות – מזרחי/אשכנזי, מיני, דתי/חילוני וערבי/יהודי. השאלה המרכזית שמתמודדים איתה בכל שיעור היא מידת ואופי הייצוג שהזהות מקבלת במדיום הטלוויזיוני, וגם מעט על מסכי הקולנוע.

מושג חוזר מרכזי כאן הוא ההבחנה בין "הכחדה סימבולית כמותית" ו"הכחדה סימבולית איכותית".

הכחדה סימבולית כמותית היא כאשר זהות מסוימת כלל אינה מוצגת בטלוויזיה, או כמעט שאינה מוצגת.

הכחדה סימבולית איכותית היא כאשר הזהות אכן מוצגת, אלא שהיא מוצגת בצורה מעוותת, סטריאוטיפית, או מגחיכה.

ניתן להתחקות אחר השינוי שכל זהות עברה במהלך השנים. לרוב ככל שהשנים עוברות הייצוג הולם יותר, ואף מורכב יותר, אך דומני שעדיין לא הגענו לסוף הדרך.

כאן כדאי להציג מושג נוסף מרכזי בקורס – פוסט-טלוויזיה, או הטלוויזיה שאחרי. זו הטלוויזיה של תקופת אפשרויות ה-VOD והסטרימינג, כאשר אין חובה לצפות התוכנית מסוימת בשעה יעודה, אלא הצופה קובע מתי ואיך יצפה. גם אין חובה לצפות במכשיר הטלוויזיה, אלא אפשר לצפות אף במחשב או במכשיר הסלולרי. ואין זה רק שינוי טכני, אלא שהשינוי הטכני משפיע גם על התכנים. למשל, ניתן לצפות ביותר ויותר תכנים המיועדים לקהל ספציפי וממוקד, מה שלא כל-כך התאפשר בעבר. והדבר פחות צוין, אך אופיינית לתקופה זו היא גם הפריחה חסרת-התקדים של סדרות-איכות שונות בטלוויזיה, שרבים צופים בהן, לעיתים ברצף.

עוד נידונים בתחילת הקורס המושגים אינדיבידואליזם, שהלך וגבר עם השנים, והיהודי החדש, שהציונות הקלסית התנכרה לו, וכן דיון בפער בין מציאות ובדיון בטלוויזיה.

בקיצור, קורס שווה ביותר! אולי אפשר להפוך את הסרטונים בכל שיעור לפרק אחד ארוך מצולם, של כשעה עד שעה חצי, ולשדרו בטלוויזיה. אני בטוח שיהיו רבים שיתעניינו בזה.

אל תחמיצו!

הדינמיקה של יחסי הכוחות טלוויזיה-פוליטיקה בישראל: בין תקופת בנימין נתניהו לתקופת אהוד ברק.

אוניברסיטת תל-אביב

הפקולטה לאמנויות

החוג לקולנוע וטלוויזיה

טלוויזיה גלובאלית

שנה ב', סמינריון

המרצה: ארנון צוקרמן

עבודת סמינריון בנושא:

הדינמיקה של יחסי הכוחות טלוויזיה-פוליטיקה בישראל:

בין תקופת בנימין נתניהו לתקופת אהוד ברק.

חגי הופר

שנה ב', לתואר ראשון

1.8.2000

 

תוכן העניינים

מבוא

פרק ראשון – יחסי הכוחות טלוויזיה-פוליטיקה מבחינה תיאורטית.

פרק שני – ההיסטוריה של יחסי הכוחות טלוויזיה-פוליטיקה בישראל.

פרק שלישי – יחסי הכוחות טלוויזיה-פוליטיקה בתקופת בנימין נתניהו.

פרק רביעי – יחסי הכוחות טלוויזיה-פוליטיקה בתקופת אהוד ברק.

סיכום

ביבליוגרפיה

 

מבוא

הנושא של עבודה זו הוא הדינמיקה של יחסי הכוחות טלוויזיה-פוליטיקה בישראל בין תקופת

בנימין נתניהו לתקופת אהוד ברק.

השאלה המחקרית היא מה היה טיב מערכת הכוחות טלוויזיה-פוליטיקה בתקופת בנימין נתניהו,

מה טיבה בתקופת אהוד ברק והאם יש קשר בין האחת לשניה, אם כן – מהו?

הטענה העיקרית בעבודה זו היא, כי בתקופת נתניהו נוצר חיכוך בין הפוליטיקה והתקשורת, שיצר

מציאות תקשורתית-פוליטית דינמית, המורכבת משתי פרקטיקות של הבניית שיח, שאינן

מתיישבות ביניהן: ייהתקשורת אשמה" מול "ביבי שקרן". בתקופת אהוד ברק, שנתפש מבחינה

תדמיתית כאלטרנטיבה המיוחלת לנתניהו, קיים סירוב סמוי אך עיקש לשיתוף-פעולה עם

התקשורת בכל הנוגע ליקופסא השחורה' של פעולותיו – סירוב שמתאפשר הודות למציאות

הפוסט-טראומטית, שהשאירו אחריהם יחסי הכוחות טלוויזיה-פוליטיקה בתקופת נתניהו.

בפרק הראשון נציג את יחסי הכוחות טלוויזיה-פוליטיקה מבחינה תיאורטית:

נראה, כי מערכת היחסים בין אמצעי התקשורת ובין הממסד הפוליטי היא קונפליקטואלית

ביסודה וגוררת התייחסות תיאורטית בהתאם.

עבודה זו מבוססת על הגישה הביקורתית והיא מסתמכת על עבודתו של דניאל לוי – ייהתפקיד

האידיאולוגי של חדשות בטלוויזיה: המקרה של האינתיפאדה ב'מבט'", שאת הגישות שהוא מונה

מסכם גם David McQueen בספרו Television – A Media Student's Guide'י . כמו כן, נציג

גישות נוספות לטקסט הטלוויזיוני, שיש בהם נגיעה לענייננו: מאמרו של ג'ון פיסק – "טלויזיה:

פוליסמיות ופופולריות", מאמרם של פול לזרספלד ורוברט מרטון – "תקשורת המונים, טעם עממי

ופעולה חברתית מאורגנת", מאמרם של מקסוואל מקומבס ודונלד שו – "התפקוד של אמצעי

תקשורת ההמונים כקובעי סדר-היום", וכן – ספרו של פייר בורדייה – "על הטלויזיה".

בפרק השני נסקור את ההיסטוריה של יחסי הכוחות טלוויזיה-פוליטיקה בישראל : סקירתנו תכלול שלושה נושאים עיקריים: א. החקיקה הקיימת לגבי הטלוויזיה; ב. יחסן של הממשלות השונות אל הטלוויזיה ; ג. יחסה המשתנה של הטלוויזיה אל המצב הפוליטי בתקופת המונופול של הערוץ הראשון.

בסקירה זו נסתמך בעיקר על ספרו של ארנון צוקרמן – "טלוויזיה גלובלית", אך גם על אדי סופר –

"טלויזיה ישראלית נוסח הבי.בי.סי.", על ספרו של יריב בן-אליעזר – "מי מפחד מהטלוויזיה?", על

נייר העמדה של המכון הישראלי לדמוקרטיה – "רפורמה בשידור הציבורי : דרכים להתמודדות עם

הסכנות האורבות לשידור הציבורי בדמוקרטיה הישראלית", ועל מאמרה של דינה גורן – "אמצעי

התקשורת והדמוקרטיה בישראל".

בפרק השלישי נבחן יחסי הכוחות טלוויזיה-פוליטיקה בתקופת בנימין נתניהו:

לאור ההיסטוריה המונופוליסטית של הטלוויזיה בישראל, נבין את הפניית האצבע המאשימה של

נתניהו לעבר הערוץ הראשון דווקא, ולא לעבר הערוץ השני. ולאור תלותה של התקשורת בנכונות

הממשל לפעול על-פי 'כללי המשחק', בהיעדר חקיקה מספקת, נבין מדוע היא נאלצה להמשיך

ולטעון למניפולציה של נתניהו ביתר-שאת.

כמו כן, נתייחס בפרק זה לדו"ח ורדי על-פי מאמריהם העיתונאיים של אריאל ויס – "משהו רקוב

ברוממה" ואביב לביא – "יש סולם, נשאר רק לטפס".

בפרק רביעי נבחן את יחסי הכוחות טלוויזיה-פוליטיקה בתקופת אהוד ברק:

אם עיקר נוכחותו של בנימין נתניהו הייתה בתחום הקדמי – עיקר נוכחותו של אהוד ברק היא

בתחום האחורי. בתחום הקדמי, כלומר – ביחסיו עם התקשורת, התנהגותו של ברק, 'המרגיע

הלאומי', היא פועל-יוצא של מערכת היחסים שניהל נתניהו עם התקשורת במהלך כהונתו, כך

שהתקשורת נותרת כמעט חסרה הרשאה לבקר את פעולותיו. כמו כן, נבחן מדיניות זו ביחס

לטכנולוגיות החדשות, הרשתות הגלובליות וחזון הערוצים הייעודיים.

את ההפרדה בין 'תחום קדמי' ו'תחום אחורי' יספק לנו יריב בן-אליעזר. את הגדרת ברק כ'מרדים

הלאומי' נמצא בראיון עכשווי, שערך גדי בלום עם ניסים משעל.

 

פרק ראשון – יחסי הכוחות טלוויזיה-פוליטיקה מבחינה תיאורטית.

בפרק זה נבחן את יחסי הכוחות טלוויזיה-פוליטיקה מבחינה תיאורטית :

יחסי הכוחות טלוויזיה-פוליטיקה הם, בקצרה – הקונפליקט של אמצעי התקשורת בין היותם

כלב-השמירה של הדמוקרטיה ובין שיעתוקם את האידיאולוגיה הדומיננטית מבחינת אופן עיצוב

השיח הפוליטי, אל מול הקונפליקט הכפול של הממסד הפוליטי ביחסו לאמצעי תקשורת אלה בין

היותו תלוי בהם לקבלת אהדת הציבור ובין היותו מבוקר על-ידם, וכן בין שיתוף הפעולה שלו עם

התקשורת תוך השלמה עם הקונפליקט הראשון ובין האפשרות לשנות את פני-השטח על-ידי

חקיקה.

את הבסיס התיאורטי לבחינת יחסי הכוחות טלוויזיה-פוליטיקה יספק לנו מחקרו של דניאל לוי :

דניאל לוי, במחקרו "התפקיד האידיאולוגי של החדשות בטלויזיה", מנסה לבדוק את טיב

היחסים בין אמצעי התקשורת לבין המדינה. על פי הגישה הביקורתית, הוא כותב, "אמצעי התקשורת הינם מנגנון מרכזי ליצירת תפישות הגמונאליות אודות מציאות ושיעתוקן. זאת, בתוקף כושרם למסגר אירועים וליצור סגירות של משמעויות לגבי נושאים הנוגעים לערכים המרכזיים של החברה." (לוי, 9).

מאידך – "התפיסה הליברלית גורסת שתפקידם של אמצעי התקשורת ההמוניים (מכאן ואילך

את"ה) הוא להבטיח כי המוסדות הפוליטיים יהיו נתונים לפיקוח ציבורי. לפי גישה זו, את"ה

הינם אמצעי בקרה על פעולתן של אליטות פוליטיות. כיון שאת"ה משמשים כ'כלב השמירה' של

הדמוקרטיה לא ראוי שתהיה למדינה יכולת התערבות בפעולתם… הפרדה זו מופרת רק כאשר

אנשי תקשורת מחדירים את השקפותיהם הפוליטיות בחדשות, או כתוצאה ממעורבות ישירה של

גורמים פוליטיים." (לוי, 9 – 10).

הגישה הביקורתית, לעומת זאת, ממשיגה באור שונה את היחסים בין המדינה לבין את"ה.

הנחתה היא, כי את"ה ממלאים תפקיד מרכזי בהפצתן של אידיאולוגיות דומיננטיות ו-"כך הם

הופכים להיות כלי מרכזי לקביעת גבולות השית ולשיעתוקם בהתאם לתפיסות קונסנזואליות."

(לוי, 10), ולכן ההפרדה בינם ובין המוסדות הפוליטיים נתפשת כמסווה.

אלתוסר, כפי שמציין לוי, מציע מספר מושגים המסבירים את אופן שיעתוקה של המערכת

החברתית : "הוא גורס כי, שיעתוק של מערכת החברתית מחייב קיום של מוסדות מסוימים,

אותם הוא מכנה מנגנונים אידיאולוגיים מדינתיים (Ideological State Apparatuses), וביניהם

המשפחה, מערכת החינוך, הכנסיה, המערכת הפוליטית ואת"ה. פעולתם האידיאולוגית של את"ה

מתבטאת בהפיכת תפיסת המציאותי אודות תופעה מסוימת למובנת מאליה ובכך מקשים על

הסובייקט לבחון תופעה זו מזווית שונה (אלטרנטיבית, אופוזיציונית). אידיאולוגיה נתפסת כזירה

שבה מתנהל מאבק על המשמעותי, בתוך שדה של משמעויות חלופיות. פעולתם האידיאולוגיות

של את"ה מתבצעת על-ידי יצירת 'מסגרות' (frames) המבנות את המשמעות של תופעות, כך שהן

הופכות כאמור למובנות מאליהן." (לוי, 11).

המונח "אוטונומיה יחסית", המיוחס לאת"ה, תופש את הניגוד – בין היותם של את"ה חופשיים

מלחצים ישירים ובין הישארותם בטווח ההגדרות של האידיאולוגיות הדומיננטיות: "ראשית,

למרות שאת"ה קשורים באופן פורמלי למדינה, הם נחשבים 'חופשיים'. תדמית זו חשובה לקבלת

הלגיטימציה שהם זקוקים לה ולביסוס אמינותם. כוחם האידאולוגי של את"ה טמון בכך, שהם

מייצגים, כביכול, אינטרס כללי (לשרת את הציבור) ולא אינטרס פרטיקולרי. בעזרת 'האוטונומיה

היחסית', המעניקה להם חזות של ניאטרליות, יוצרים את"ה דימוי של מציאות פלורליסטית."

(לוי, 11).

ההלימה בין התכנים המופצים על-ידי את"ה לבין הרעיונות הדומיננטיים בחברה, מוסווה על-ידי

האתוסים המקצועיים. בתוך זה – "כוחם האידאולוגי נובע מכך שהם מחזקים הגדרות הנפוצות

במערכת הפוליטית הדומיננטית, ועל-ידי כך דוחקים תפיסות שמחוץ לקונסנזוס (שמוגדר על-ידי

אותה מערכת) והופכים אותן ל'לא רציונליות' ו-או לא לגיטימיות" (לוי, 12).

ההסתמכות על הקונסנזוס נובעת מן הצורך בקונטקסטואליזציה, שכן – "תהליך ההצפנה

(encoding), שבו מנסה איש התקשורת להפוך את האירוע למובן עבור הצופה, הינו תהליך חברתי

ביסודו… אחת הדרכים למניעת עירפול היא הישענות על הנחות הקשורות לאופי הקונסנזואלי של

החברה." (לוי, 12).

לכן ה'ניאטרליות' – מוגבלת לגורמים מוסדיים רשמיים ותלויה בהם, וה'איזון' – מופעל בתוך

הקונסנזוס ובמונחיו, וכך מצביע על סגירות אידאולוגית, שכן – "האיזון שקיים לכאורה במדיה

מסווה את עיצוב השיח על-פי הפרמטרים השולטים' ואף בידי ה'מגדירים הממוסדים'. לעומת

זאת, הציבור (צופים וחוקרים כאחד) אינו מטיל לרוב ספק באיזון, אלא אם כן ניכרת התערבות

גלויה של גורמים חיצוניים (רק פוליטיזציה שמטרתה להפר את האיזון נתפסת כהתערבות)." (לוי,

13). לפי הגישה הביקורתית – "הבניית המציאות נעשית, אם כך, בעיקר באמצעות ייצור מפוקח

של שיח, שמקבל את תוקפו הציבורי על-ידי מידת ההתמסדות שלו." (לוי, 14).

לבסוף, הפרקטיקות אשר מבנות את השיח החדשותי הן "מסגרות מדיה", כלומר – ארגון השיח

נעשה לפי דפוסים קבועים החוזרים על עצמם, מאחר שמסגרות אלו מאפשרות לאנשי התקשורת

לארגן תופעות מסוימות בצורה המובנת לצופים… במילים אחרות, את'יה גם משקפים וגם מבנים

את השיח הציבורי סביב הנחות קונסנזואליות." (לוי, 14).

 

דיוויד מקוו'ין (McQueen, 227-253) מסכם את הגישות השונות, אותן הזכיר דניאל לוי:

התיאוריה הליברלית –

Liberal theorists argue that the media provide forums for public debate about issues of

the day, articulating public opinion arising out of these debates, forcing governments

to take account of what people think. The mass media play an important role in the

wider education of citizens, enabling them to make informed judgements at election

time. The various arms of the media, including television, provide a forumfordiscussion between different groups in society, allowing a natural consensus to

emerge on issues of importance to the nation. Furthermore, because journalists,

directors and programme makers are autonomous, they can effectively report on

anything they want, including government mistakes or corruption. As such they are

champions of the individual against the abuse of executive power and the misdeeds of

the powerful

(McQueen, 229).

 

התיאוריה המרקסיסטית –

Marxist theory, unlike liberal theory, focuses on the media in terms of its patterns of

ownership, its manipulation by powerful elites (as in public relations) and its

ideological role in reproducing the status quo. (McQueen, 230).

 

משויכים לתיאוריה המרקסיסטית החוקרים הבאים :

לואיס אלתוסר (Louis Althusser) –

The ISAs transmit ideological forms of misrecognition of the real relations of

domination. Hence the mass media, in Althusser's view, perform an ideological role

in securing the consent of the population for the continuation of capitalism,

(McQueen, 233).

 

נועם גומשי (Noam Chomsky) –

According to Chomsky's 'propaganda model' the media are used as a technique of

control, creating the necessary illusins' which are in the interests of the ruling class.

(McQueen, 234).

 

אנטוניו גרמשי (Antonio Gramsci) –

Gramsci's concept of hegemony has come to take a crucial role in critical

understanding of popular culture and the mass media. Hegemony is the ideological

means whereby the bourgeois class maintain power by securing the spontaneous

consent of subordinate groups, including the working class, through the negotiated

construction of a political and ideological consensus. (McQueen, 235).

 

סטיוארט הול (Stuart Hall)  –

Hall argues that the mass media is the most important ideological apparatus of

contemporary capitalism. Hall's specific contribution to mass communication

research has been to examine both the ideological nature of 'encoding' of media

messages and the work of audiences in decoding these messages. (McQueen, 236).

 

על אף שעבודה זו מסתמכת בעיקרה על מחקרו של דניאל לוי ועל הגישה הביקורתית שהוא סוקר,

מן הראוי להציג גישות נוספות לקריאת טקסט טלוויזיוני, שאף הן נמצאות רלוונטיות לנושא של

עבודה זו.

ג'ון פיסק טוען לאי-יכולתה של הביקורת האידיאולוגית להסביר את הפוליסמיות של טקסט

טלוויזיוני. הוא מסתמך על תיאוריית המשמעות המועדפת, שפוחתה בידי הול, וקראה תגר על

הגישה הביקורתית, שטענה ל"אידיאולוגיה מובלעת בטקסט", ועל מורלי – שהראה טווח רחב של

תגובות צופים לתוכנית טלוויזיה אחת.

לפי טיעונו המרכזי – הטלוויזיה, כדי להיות פופולרית, צריכה להגיע למגוון רחב של צופים, וכדי

שאלה יבחרו בה, עליה להיות טקסט פתוח, המאפשר לתת-התרבויות השונות להפיק ממנו

משמעויות הממלאות את צורכי הזהויות הפרטיות שלהן. והוא מפרט – "תפיסה מרכזית

בתיאוריה זו היא, שכדי שטקסט טלוויזיוני יהיה פופולרי, עליו לכלול תמיד סתירות בלתי

פתורות. הצופה יוכל לנצל את הסתירות הללו כדי למצוא בהן דמיון מבני ליחסיו החברתיים

ולזהותו החברתית." (פיסק, 174). כלומר, פיסק מתמקד בקורא, שכן – "משמעויות מופיעות רק

במפגש בין טקסטים לבין קוראים." (פיסק, 186).

לזרספלד ומרטון מונים "תפקודים חברתיים אחדים של אמצעי תקשורת ההמונים":

הענקת מעמד – "אמצעי התקשורת מעניקים מעמד לסוגיות ציבוריות, לאישים, לארגונים

ותנועות חברתיות" (לזרספלד ומרטון, 80).

אכיפה של נורמות חברתיות – "אמצעי תקשורת ההמונים עשויים לגרום לתחילתה של פעולה

חברתית מאורגנת על ידי חשיפה של מצבים שאינם תואמים את המוסר הציבוריי?" (לזרספלד

ומרטון, 81). וביתר פירוט – "הפרסום סוגר את הפער בין יעמדות פרטיות' לבין 'מוסר ציבורי'"

(לזרספלד ומרטון, 82).

הסימום – תפקוד שלילי – "החשיפה למבול הזה של מידע עשויה להקהות ולאו דווקא לעורר את

חושיו של הקורא או המאזין הממוצע… הוא אינו מבחין בין ידיעת הבעיות העכשוויות לבין

עשיית דבר-מה בנוגע אליהן." (לזרספלד ומרטון, 82).

בנוסף, לורפלד ומרטון שואלים מה הם התנאים לשימוש יעיל באת"ה כדי להשיג "תעמולה למען

מטרות חברתיות" ועונים – "המחקר מוכיח כי כדי שתעמולה זו תהיה יעילה, צריכים להתקיים

לפחות אחד או יותר משלושת התנאים האלה: (1) מונופוליזציה ; (2) תיעול של ערכי יסוד יותר

מאשר שינוי שלהם; (3) מגע פנים-אל-פנים משלים." (לזרספלד ומרטון, 88).

מקומבס ושו כותבים על "התפקוד של אמצעי תקשורת ההמונים כקובעי סדר-היום" :

הם כותבים – "בימינו, יותר מאי-פעם, מועמדים פוליטיים מגיעים אל העם דרך אמצעי תקשורת

ההמונים יותר מאשר באמצעות מגע פנים-אל-פנים" (מקומבס ושו, 109). וטענתם היא, כי – "אף

שעדיין לא הוכח חד-משמעית שאמצעי תקשורת ההמונים משנים מן היסוד עמדות של בוחרים

במערכת בחירות, יש הוכחות רבות לכך שהבוחרים אכן לומדים מכמות המידע העצומה המועברת

להם בכל מערכת בחירות… יתר על כן, נראה שהם לומדים בהתאם לדגש שבוחרים אמצעי

תקשורת ההמונים לשים בסוגיות העומדות על סדר היום במסע הבחירות". (מקומבס ושו, 109).

כך, את"ה בונים לדמויות פוליטיות דימוי ציבורי, מלמדים את הפרטים בהמון על מה עליהם

לחשוב, על מה עליהם לדעת וכלפי מה עליהם לנקוט עמדה.

לבסוף, ביקורת חדישה יותר, אם כי לא בהכרח חדשנית יותר, מציג פייר בורדייה: "אני מאמין

שהטלויזיה מעמידה בסכנה גדולה לא פחות את החיים הפוליטיים ואת הדמוקרטיה" (בורדייה,

7). הוא מתייחס אל התקשורת כמבנה שיש לחשוף, כשלדעתו מאפיינים אותה הומוגניזציה,

באנליזציה והשארת המבנים המנטליים על כנם. הוא מזכיר את הנטייה לתיאור ציני של עולם

הפוליטיקה, אך לדעתו הביקורת מופנה בדרך-כלל – ולא בצדק – כלפי בני-אדם ולא כלפי המבנה

(בורדייה, 60).

 

פרק שני ההיסטוריה של יחסי הכוחות טלוויזיה- פוליטיקה בישראל.

בפרק זה נתייחס לשלושה גורמים:

א. החקיקה הקיימת לגבי הטלוויזיה.

ב. יחסן של הממשלות השונות אל הטלוויזיה.

ג. יחסה המשתנה של הטלוויזיה אל המצב הפוליטי בתקופת המונופול של הערוץ הראשון.

 

ארנון צוקרמן סוקר את "התפתחות הטלוויזיה בישראל" :

לפי צוקרמן, בן-גוריון – מנע את כניסתה של הטלוויזיה לישראל במשך שנים רבות מטעמים

חינוכיים ותרבותיים, ואולי פוליטיים, גולדה מאיר – סירבה לאשר את המעבר לשידורי צבע,

ואמנון רובינשטיין – פעל להקמת ערוץ שני מסחרי. ובאופן כללי – "המשותף לכל ממשלות ישראל

הוא, שהן לא הבינו כיצד רשות השידור הממלכתית אינה נשמעת להוראותיהן ואינה כפופה

לרצונן. פעמים רבות הן ראו בתקשורת האלקטרונית העצמאית אויב, שכל עניינו לפגוע

בממשלה." (צוקרמן, 123). כך, "במשך כל שנות קיומה היתה רשות השידור נתונה להתקפות ברוטליות מימין ומשמאל… תולדות התקשורת האלקטרונית בישראל רצופות במאבקים

בלתי-פוסקים בין רשות השידור לבין המערכת הפוליטית." (צוקרמן, 124).

בתקופת קום המדינה פעל רדיו קול ישראלי כמחלקה במשרד ראש הממשלה: "מנהלי השידור

נקבעו על-ידי ראש הממשלה ונמצאו בפיקוח צמוד של מנכ"ל המשרד, או אחד מיועציו של ראש

הממשלה… הממשלה שלטה ישירות בכלי התקשורת הנפוץ ביותר, ניהלה רשימות שחורות

ופיקחה על זרימת המידע." (צוקרמן, 124 – 125 ).

ב – 1963 בן-גוריון נותן את הסכמתו להקמת הטלוויזיה הלימודית, שמאוחר יותר שונה שמה

ל"טלוויזיה החינוכית", ואשר אינה נמצאת בפיקוח ציבורי, אלא בפיקוח שר החינוך. חוק רשות

השידור נחקק ב- 1965, והוא קובע, כי הרשות תקיים את השידורים כשירות ממלכתי בעל שורה

של תפקידים לאומיים. הסעיף החשוב ביותר בחוק הוא סעיף 4, הקובע: "הרשות תבטיח, כי

בשידורים יינתן מקום לביטוי מתאים של השקפות ודעות הרווחות בציבור ותשודר אינפורמציה

מהימנה". הסעיף הזה אמור להבטיח את שידור של מגוון הדעות הקיימות בחברה ומתן ביטוי לא

רק לדעת השלטון: "חוק רשות השידור מבטיח לרשות את עצמאותה ואת אי-תלותה כבל הנוגע

למערכת השידורים ותכניה." (צוקרמן, 126).

לאחר מלחמת ששת הימים החליטה הממשלה, כי יש צורך דחוף בהקמת רשת טלוויזיה ישראלית: "לנוכח הרחבת שידורי הטלוויזיה הירדנית והגידול במספר המקלטים בישראל התעורר חשש, כי זירת שידורי הטלוויזיה תופקר לתעמולה ערבית… הטלוויזיה הכללית הוקמה על-ידי צוות הקמה במשרד ראש הממשלה ב – 1968… ב – 1969 הוחלט על צירוף הטלוויזיה לרשות השידור והחוק תוקן בהתאם. בנובמבר 1969 החלה הטלוויזיה הכללית בשידורים סדירים." (צוקרמן, 126).

צוקרמן מציין, כי אף שחוק רשות השידור נחקק כאשר גלי צה"ל והטלוויזיה הלימודית כבר פעלו,

לא ראתה המערכת הפוליטית לנכון להסדיר את פעולתם של גופי השידור האלה בחוק: "בישראל

פועלים אפוא שני גופי שידור חשובים, הכפופים ישירות לממשלה, ללא פיקוח ציבורי וללא חובה

חוקית כלשהי." (צוקרמן, 127).

צוקרמן מזהה בהתפתחות התקשורת בישראל שלושה מאפיינים חשובים: "המאפיין הראשון

הוא, ששום שלב בהתפתחותה לא נעשה בצורה מתוכננת כחלק ממדיניות סדורה… המאפיין השני

הוא מעורבות של השיקולים הפוליטיים בהתפתחות התקשורת בארץ… המאפיין השלישי של

התקשורת הוא הלחצים הרבים שהופעלו על-ידי בעלי האינטרסים השונים" (צוקרמן, עמי 127 – 128). כך, חקיקת חוק הערוץ השני נמשכה שנים רבות : "ב – 1979 המליצה ועדת קוברסקי על

הקמת ערוץ מסחרי שני, ועברו אחת-עשרה שנים עד שחוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו אושר

בכנסת." (צוקרמן, 128).

מדובר היה המאבק על עצמאות: "במשך כל שנות קיומה ניהלה רשות השידור מאבק בלתי-פוסק

נגד התלות בממשלה… יש לזכור, כי הטלוויזיה הישראלית פעלה כמונופול במשך עשרים וארבע

שנים ועמדה בודדה במערכה על עצמאותו ואי-תלותו של השידור במערכת הפוליטית." (צוקרמן,

128 – 129 ). אבני דרך במאבק זה הם העימותים סביב השידורים בשבת, סביב התכנית "ניקוי ראש" וסביב שידור 'חרבת חזעה'. לבסוף – "בשנות ה – 70 ההגדרה של תקשורת עוינת' היתה 'מאפיה שמאלנית'. לאחר המהפך של 1977… הממשלה מינתה לרשות השידור מנהלים מטעמה, שנשלחו לנקות את האורוות מן המאפיה השמאלנית'." (צוקרמן, 131).

 

יריב בן-אליעזר, בספרו "ימי מפחד מהטלוויזיה" – בו גם הוא מציג את הדעות השונות בקשר

לטיבם של היחסים בין החברה לאמצעי התקשורת – כותב על "המבנה המשפטי, הכלכלי והפוליטי

של הטלוויזיה הישראלית":

"נראה כי מחויבותם של חברי המליאה לציבור בלבד איננה עומדת במבחן המציאות. רובם חברי

מפלגה זו או אחרת, והחלוקה היחסית שלהם לפי השתייכות מפלגתית הינה ביטוי של מפת

המפלגות המרכזיות בכנסת… השפעתו של הממשל הפוליטי על רשות השידור בולטת במיוחד

באופן מינויים של חברי הוועד המנהל. שבעת החברים ממונים על-ידי הממשלה ובתוכם גם יו"ר

הוועד המנהל וסגנו." (בן-אליעזר, 35).

והוא מוסיף – "ניסים משעל מסכם במאמרו "את מי מנהל הוועד המנהל' ('ידיעות אחרונות' 8.6.79) וקובע כי הפוליטיזציה של הגופים הציבוריים ברשות השידור גרמה לשתי תופעות : א. ניטרול הדדי בגופים הציבוריים, הנובע מאינטרסים מנוגדים של חברים המייצגים זרמים שונים במערכת הפוליטית… ב. יחסים מעורערים בין גופי הפיקות ליחידות הביצוע ברשות השידור, הנובעים מכך שביחידות הביצוע אין סומכים על שיקול דעתם המקצועי של חברי הגופים הציבוריים וקובעים שהקריטריונים שלהם מפלגתיים מעיקרם וניתנים לצפיה מראש." (בן-אליעזר, 35 – 36). חוק רשות השידור עצמו, הוא כותב, מאפשר לממשלה להתערב ישירות בעבודתה של רשות השידור ולכוון את התכנים המשודרים.

 

אדי סופר, בספרו "טלויזיה ישראלית נוסח הבי.בי.סי.", מזהה את "מחלותיה הכרוניות של

הטלויזיה הישראלית" :

המבנה הארגוני הוא תמציתו של סגנון הניהול המזרח-אירופי: "נושאי התפקידים הנמצאים

בשכבה העליונה, כגון מנהל הטלויזיה וראשי החטיבות השונות, טרודים לעתים מזומנות בפרטים

זעירים וקלי ערך…" (סופר, 57). האצלת הסמכויות מעורפלת וקבלת ההחלטות נעשית בדרגים

הלא מתאימים בהירארכיה.

אלה שיטות של המינהל הציבורי בישראל: "אף שמניחי היסוד של הטלויזיה הישראלית הגו את הקמתה על פי דגם הבי.בי.סי., היא עברה את שנות התפתחותה מבחינה תפעולית בסביבה

הישראלית הקלאסית" (סופר, 58). האב-טיפוס של סגנון המינהל הישראלי המודרני צמח

בישובים הקיבוציים הראשונים – מערכת ביוקרטית ואיטית.

לרשות השידור הונחלו עקרונות מינהל אלה: "רשות השידור עוצבה למעשה כשלוחה של המינהל

הציבורי: ההנהלה נבחרה על פי מפתח מפלגתי, עובדים דורגו, באשר למעמד ומשכורת, בדיוק כמו

פקיד במשרד הפנים או מפקח במשטרה. כמו שאר עובדי המדינה בישראל, עובדי רשות השידור

מקבלים קביעות, שכמעט אינה ניתנת לערעור – תופעה הפוגעת תכופות ביעילות ובאיכות

העבודה" (סופר, 59).

הקווים המנחים לפעולת הרשות מקובצים ב"מסמך נקדי" : "מסמך זה כולל, בין השאר, הוראה

למראיינים, שבעת ראיונות אותנטיים-ספונטניים, עליהם להימנע מהבעת דעותיהם, עליהם

לחתור אל האמת ולא להניח למרואיינים להתחמק מנושאים עליהם נשאלו" (סופר, 60). קובץ אחר של הנחיות, הכולל את נושא מערכת הבחירות, גובש על-ידי המחלקה המשפטית של הרשות. אלא ש "לאמיתו של דבר, ספק בידנו את מכלול הכללים האופרטיביים והנוהליים הנהוגים בטלויזיה הישראלית הם חוקיים" (סופר, 62), שכן מעולם הם לא קיבלו את 'אישור השר', כנדרש בחוק.

 

בעיה מרכזית נוספת של הרשות היא היעדר תפישה של תכנון לטווח ארוך. בעיקר בתקופת

תחלופת המנהלים המהירה, הניסיון הוא לחפש הצלחות מידיות: "נראה שמנהלי השידור חרטו

על דגלם את הסיסמה: 'מקסימום הישגים במינימום זמן'" (סופר, 67). בנוסף, המבנה של הרשות

מהווה גורם לקפיאתה על השמרים, וכן ריבוי ועדי העובדים.

בפרק "חדשות בטלויזיה מונופוליסטית" סופר מציין את הדומיננטיות הרבה של שידורי החדשות

בישראל, הגוררת בעיות נלוות: "לא פעם ניצבים כתבי הטלויזיה הישראלית בפני מצב אומלל זה

של הפחדה פוליטית… במשך תריסר שנות פעולתה הואשמה חטיבת החדשות של הטלויזיה

הישראלית, בלי הפסק, בחוסר איזון, סילוף ורדיפת שערוריות" (סופר, 76), כשבמקביל –

הפוליטיקאים הם השולטים האמיתיים ברשות.

מחלקת החדשות, על פי חוק, אמנם אינה משדרת פרשנות, אולם – "המצלמה יכולה לסלף את

המציאות – וכך היא עושה לא פעם. חשוב להכיר בעובדה זו. המצלמה נשענת על פישוט-יתר

ועיוות" (סופר, 83). בנוסף – "עריכת כתבת חדשות אינה אלא פרשנות (editorializing), הבעת דעה" (סופר, 84). וכן – "האיזון המפורסם המכונה 'זמן שווה' (equal time balance), אינו יכול להוות

משקל נגד לחוסר האיזון המבני של החדשות בטלויזיה מונופוליסטית" (סופר, 86).

 

נייר העמדה "רפורמה בשידור הציבורי" מסכם את תפקידיו העיקריים של השידור הציבורי

בדמוקרטיה":

"מתן במה להבעת דעות ועמדות שונות בנושאים מגוונים.

הפצת מידע מהימן ונטול הטיות, בנושאים פוליטיים, חברתיים, כלכליים ותרבותיים.

סיפוק תכני שידור לכל סוגי הציבור, כולל מגזרים שאינם מעניינים את המפרסמים בטלוויזיה

המסחרית, כגון ציבור הקשישים, מגזרי העוני וכיו"ב.

מתן במה לביקורת על פעולות הממשלה ומדיניותה.

מתן הזדמנות ליצירה מקורית בכל תחומי התרבות ושידורה לציבור."

(אזרחי, בן שחר ולאל, עמ' 1).

המסקנה: "ישידור ציבורי עצמאי, נטול לחצים פוליטיים וכלכליים, הוא יסוד חשוב של המשטר

הדמוקרטי".

 

דינה גורן כותבת על "אמצעי התקשורת והדמוקרטיה בישראל":

בשיטה הדמוקרטית על העיתונות (הכתובה והמשודרת) למלא כמה תפקידים: "עליה לדווח על המתרחש, עליה לשמש כלב שמירה ולחשוף את מחדלי השלטון, עליה לסקור ולהעביר תחת שבט הביקורת את מדיניותו של השלטון ואת אורח תיפקודו, ולבסוף עליה לשמש בימה, שמעליה תינתן

ההזדמנות, לכל מי שמבקש זאת, להציע פתרונות אלטרנטיוויים ולנסות לגייס תמיכה". עיתונות

הממלאת תפקידים אלה מקשה על השלטון, ולכן – "כדי שבפני השלטון לא יעמוד שום פיתוי

לפגוע בעיתונות, וכדי שזו תוכל למלא את התפקידים המיועדים לה – יש להבטיח את אי-תלותה

בשלטון ולחסנה מפני איומים כלשהם מצידו. אי-תלות כזו היא תמציתו של חופש העיתונות" (גורן, 250).

מלבד עיקרון החופש, העיתונות צריכה להיות מסוגלת להגיע למידע, כך שעיקרון נוסף, שקיומו

חיוני לדמוקרטיה, הוא 'זכות הציבור לדעת', ולכן – "זהו, בסופו של חשבון, עניין של

'כללי-משחק', הנקבעים מכוחה של הסכמה. שכן על-מנת שהעיתונות תוכל למלא את התפקידים

החיוניים השמורים לה בדמוקרטיה אין די בחוקים, לשם כך דרושה גם הכרה מצד השלטון,

ובעיקר מצד הציבור, שפעולה זו אכן נעשית לטובתם" (גורן, 251). בתוך זה, כוחה של העיתונות

הוא פונקציה של 'דעת-הקהל' : "זיקתה של העיתונות לדעת הקהל מוצגת, בדרך כלל, כמי

שמעצבת אותה, מצד אחד, ומבטאת אותה, מצד שני. מכוחו של תפקיד כפול זה, שיש עמו גם

מידה של סתירה פנימית, נגזרת עוצמתה הפוליטית של העיתונות" (גורן, 252).

מידת ההתעניינות שמגלה הישראלי בחדשות היא גבוהה ביותר, וכתוצאה מכך – "נוטים רבים

מאיתנו – בתור צרכני תפוקותיה של העיתונות – לפתח כלפיה יחס דו-ערכי של הערכה ושל שנאה:

מצד אחד, אנו מתייחסים אל דיווחיה לא רק כאל אמת לאמיתה אלא גם כאל תיאור של

המציאות בשלמותה; מצד שני, כאשר אין אנו מרוצים ממה שהעיתונות מביאה לידיעתנו – אנו

נוטים להטיל את האשמה לכך על הגורם המדווח, כלומר על העיתונות, ולא על נושאי הדיווח

עצמם" (גורן, 252). באופן זה משתבשת יכולתה של העיתונות ליידע את האזרח על הנעשה.

מבחינה היסטורית, העיתונות העברית הייתה מגויסת: "העיתונים של תקופת הישוב היו ברובם

בטאונים של מפלגות, שראו את משימתם העיקרית בפעולה למען מנהגיהן ובהפצת דבר המפלגה"

(גורן, 253). גם לאחר קום המדינה – "התנהלה מערכת היחסים כמעט כמו לפני קום המדינה, והיו

לכך כמה סיבות: גם לאחר קום המדינה לא ניתן היה לפרסם ברבים את כל מעשי השלטון" (גורן,

.(254

לדפוס יחסים זה בין העיתונות לבין השלטון הייתה השפעה לאורך זמן על מעמדה של העיתונות,

בכמה מישורים: "במישור החוקי נשארו כתוצאה מכך על כנם ללא שינוי חוקי העיתונות

המגבילים, שמקורם בתקופת המנדט, וכתוצאה מכך פועלת העיתונות במדינת ישראל בלי

שחירותה ואי-תלותה יהיו מעוגנים בחוק. במישור הפוליטי נתגבשה מסורת, שהעיתונות תיתן

תמיכה לשלטון וחיזוק לעמדותיו בנושאי חוץ וביטחון…" (גורן, 254). כך, בגלל הרגלי העבר, "יש

רבים הנוטים ליחס, בטעות, לרדיו ולטלוויזיה מעמד כמו-רשמי ולצפות שיפעלו בהתאם כשופרות השלטון" (גורן, 255). השינוי ביחסי עיתונות-שלטון בישראל החל להסתמן לאחר מלחמת יום הכיפורים, והוא בא לידי ביטוי מפורש מאד בכל הנוגע לטיפול במלחמת לבנון, ומאוחר יותר –

ב'פרשת קו 300'.

כך התפתח הדגם העימותי ביחסי עיתונות-שלטון, שכן, באופן טבעי, השלטון קיבל במורת רוח

את השינוי שחל ביחס העיתונות כלפיו, ובמקביל – "העובדה, שבשנות קיומה הראשונות של

המדינה, אומנם, פעלה העיתונות – כפי שראינו – לחיזוקה של 'ההסכמה הלאומית' ונתנה גיבוי

לשלטון הולידה את הרושם, כי השינוי שחל בהתנהגותה של העיתונות הינו תוצאה של נאמנות

למפלגה, שהייתה בשלטון לפני המהפך' של 1977" (גורן, 258).

מבחינה חוקית, "בישראל מתקיים חופש העיתונות על יסוד מארג עדין של כללי משחקי ובזכות

פסיקה של בית המשפט העליון" (גורן, 259). פקודת העיתונות וחוקי הצנזורה מתקופת המנדט

תקפים עד עצם היום הזה, פרט לקביעת בית המשפט העליון בשנת 1953, בפסק דין "קול העם" –

"כי ראוי להגביל מאד את הסמכויות המוקנות לשלטון ביחס לעיתונות מכוח פקודה זו…" (גורן, 260).

לסיום, כותבת גורן, "ישנם מגזרים באוכלוסייה, שלא הפנימו עדיין את העובדה, שחופש העיתונות הוא תנאי בל-יעבור לקיומו של משטר דמוקרטי… שלילת זכותה של העיתונות לקיים את תפקידה היא גם בגדר איום על אופיה הדמוקרטי של החברה הישראלית, וסכנה זו חמורה במיוחד, משום שחופש העיתונות, כאמור אינו מעוגן בחוק אלא מתקיים אך ורק תודות ל'כללי משחק", שתוקפם מותנה בנכונות לפעול לפיהם" (גורן, 261).

 

פרק שלישי – יחסי הכוחות טלוויזיה- פוליטיקה בתקופת בנימין נתניהו

בפרק זה נבחן את האסטרטגיה התקשורתית של בנימין נתניהו על רקע פריצת הערוץ השני

והכבלים :

בתקופת שלטונו של בנימין נתניהו – במקביל להתפתחות דומה בשאר מדינות העולם המערבי

המתקדם – עולה המודעות לצד התקשורתי של הפוליטיקאי מחד ולצד הפוליטי של התקשורת

מאידך. החיכוך הבלתי-נמנע בין שני אלה יוצר מציאות תקשורתית-פוליטית דינמית, המורכבת

משתי פרקטיקות של הבניית שיח, שאינן מתיישבות ביניהן; "התקשורת אשמה" מול "ביבי

שקרן". בתוך דינמיקה זו, וכחלק מהאסטרטגיה הכוללת של הפקת רווחים פוליטיים

מההיסטוריה של יחסי הכוחות טלוויזיה-פוליטיקה בישראל, מירב ההאשמה לגבי אי-הוגנות

כוונה על-ידי נתניהו לעבר הערוץ הראשון, כשבמקביל אף התקבלו החלטות מעשיות לגביו.

תחילה נתאר את ההתפתחות התקשורתית :

ארנון צוקרמן כותב, כי בתחילת שנות ה- 90 הגיעה מהפכת התקשורת העולמית גם לישראל,

כשהשינוי הראשון התרחש עם כניסתם של ערוצי הכבלים, שהקדימו את הערוץ השני, וחדרו לשוק במהירות חסרת-תקדים, "המבטאת את הצורך הגדול של הציבור להשתחרר מן המונופול של ערוץ יחיד". (צוקרמן, 133). עם זאת, "המהפכה האמיתית בשידורים מבחינתו של הצופה היתה עם כניסתו של הערוץ השני המסחרי, שהחל את שידוריו בנובמבר 1993" (צוקרמן, 134),

ואשר שבר את המונופול של הערוץ הראשון. וממשיך צוקרמן – "צפוי, כי השידורים בישראל

יושפעו בעתיד משני גורמים מרכזיים: ההשקפות הפוליטיות של הממשלה, ועמדתה ביחס

לתקשורת ; הגורם השני קשור להתפתחויות הטכנולוגיות ולשינויים העוברים על מערך השידורים בעולם כולו." (צוקרמן, 135), כשהשינויים הם טכנולוגיה דיגיטלית רב-ערוצית ושידורים

גלובליים חסרי-גבולות.

 

מבחינה פוליטית, המדיניות של בנימין נתניהו בתקופה האמורה היא הפרטה וריבוי ערוצים.

בנוסף, הוקמו שתי ועדות:

א. ועדת צוקרמן – בוחנת את האפשרות של שינויים במבנה הארגוני של השידור הציבורי

בישראל: "הוועדה מצאה כי יעדיהן של רשות השידור והטלוויזיה החינוכית אינם ברורים היום

וכי עליהן להגדיר אותם מחדש." (צוקרמן, 137). לפי הועדה, אין להפריט את הרשות, אלא רק

באופן חלקי, שכן יש חשיבות מיוחדת לקיומו של שידור ציבורי עצמאי.

ב. דו"ח הוועדה להרחבה ולארגון-מחדש של מערך השידורים לציבור (ועדת פלד) מ – 1997 ממליץ

על "יישום עקרונות של שוק חופשי בתנאים של תחרות הוגנת ושווה, אשר תבטיח הגנה וחופש

בחירה לצרכני התקשורת" (צוקרמן, עמ' 136). וביתר פירוט – "ההמלצות המעשיות בהקשר הזה

הן הקמת ערוץ מסחרי שני בסוף 1999, מתן רשיונות לשידורי לוויין ישירים – DBS – לבתי

הצרכנים, והקמתם של חמישה ערוצי כבלים ייעודיים, שימומנו משידורי פרסומות." (צוקרמן,

136). כמו כן המליצה הועדה על הקמתה של רשות לאומית לתקשורת.

 

גבריאל וימן, במאמרו "להתחבר לכבלים", מוצא שינויים בתרבות הפנאי הישראלית, שנבעו מן

המעבר לטלוויזיה מרובת-ערוצים: "שינויים נמצאו בהקצאת זמן, בנוהגי צפייה, בהעדפות של

תכנים ובעמדות כלפי הצפייה בטלוויזיה." (וימן, 607). עם זאת, ההיצע העשיר של למעלה מ – 40

ערוצים התברר במהרה כ"אשליה אופטית": הצופים שדילגו בתחילה בין עשרות הערוצים

הבלתי מוכרים למדו כי האופציות הרלוונטיות להם הן מצומצמות יותר ולכן מיקדו במהלך הזמן

את צפייתם בערוצים נבחרים בלבד" (וימן, 608).

בתוך התפתחות תקשורתית זו, כלומר – בראש ובראשונה בעקבות תחילת שידורי הערוץ השני,

האסטרטגיה התקשורתית של בנימין נתניהו הייתה אי שיתוף פעולה עם התקשורת, לפחות במובן

המסורתי. ההתייחסות שהתקיימה בכל-זאת לתקשורת הייתה האשמתה באי הוגנות ובנטייה

לשמאל, כשהדברים אמורים בעיקר כנגד הערוץ הראשון. לאור סקירת מערכת הכוחות

טלוויזיה-פוליטיקה בתקופת המונופול של הערוץ הראשון, מובן מדוע החצים של בנימין נתניהו

כוונו לעברו ולא לעבר הערוץ השני. שכן הערוץ הראשון, כפי שראינו, אכן פעל כמונופול ואכן לא

היה נקי ממעורבות פוליטית. הערוץ השני, לעומת זאת, על אף שטענותיו כלפי ראש הממשלה לא

היו פחות חמורות מאלו של הערוץ הראשון, לא זכה לאותו יחס מאשים ומבטל, שכן הוא ביטא –

במיוחד בעיני בנימין נתניהו, שקידם אותו – את האלטרנטיבה הפלורליסטית לערוץ הראשון.

התקשורת, מצדה, מכיוון שהיא תלויה, כפי שראינו, בנכונות הממשל לפעול על-פי 'כללי המשחק',

נותרה חסרת אונים, כך שלא נותר לה אלא להמשיך לטעון למניפולציה של ביבי ביתר שאת,

ללחוץ עליו בצורה הולכת-ומוחרפת, וכך בעצם להיכנע לכללי המשחק שהוא מכתיב.

תיאור מערכת יחסים זו מומחש היטב בטבלה הבאה:

 

התקשורת:

הדיאלוג המוסווה:

ביבי שקרן. ביבי משקר כשהוא אומר שהתקשורת אשמה. הטיעון של ביבי מעגלי. הוא לא לוקח אחריות. ביבי פונה לאמוציות של העם. הוא דמגוג. ביבי טוען כך כדי להשיג רווחים פוליטיים.

המסקנה המשתמעת:

אי-אפשר לדבר עם ביבי. בכל אופן יש חובה לעשות זאת. לכן – המטרה תהיה לחשוף את מנגנון האשמת התקשורת.

 

ביבי:

הדיאלוג המוסווה:

התקשורת אשמה. התקשורת אשמה כי היא אומרת שביבי משקר. הטיעון של התקשורת מעגלי. היא משוחדת. האמוציות האלה קיימות בגלל התקשורת. היא שמאלנית. התקשורת טוענת כך כדי להשיג רווחים תקשורתיים.

המסקנה המשתמעת:

אי-אפשר לדבר עם התקשורת. בכל אופן יש חובה לעשות זאת. לכן – המטרה תהיה לחשוף את אשמת התקשורת.

 

במקביל למערכת היחסים שניהל בנימין נתניהו עם הערוץ הראשון במישור התקשורתי, הוא אף

נקט כלפיו אמצעים במישור הפוליטי – על-ידי מינוי אורי פורת וגיל סמסונוב. את הבעייתיות

שבמינויים פוליטיים אלה, ביחד עם הבעייתיות שברשות השידור עצמה, מתאר דו"ח ורדי:

 

דו"ח ורדי לבדיקת מצבה של רשות השידור הונח על שולחן ראש-הממשלה אהוד ברק ב – 23.2.200, כשלפיו מצבה 'חולה מאוד והיא זקוקה לניתוח כואב ומעמיק'. אריאל ויס מסכם

בעיתון "הארץ" מספר ימים אחר-כך: "ורדי קובע כי אם יתקבלו המלצותיו יש צורך בהנהגה

חדשה ברשות – כלומר, יש להחליף את המנכ"ל אורי פורת ואת היו"ר גיל סמסונוב. ורדי ממליץ

גם למנות מנהלים חדשים לקול ישראל, ולשקול להחליף בערוץ 1 סמנכ"לים, מנהלי חטיבות ובעלי תפקידים בכירים אחרים". הממצאים של ורדי עוסקים, אם כך, בעיקר באופן הניהול של

הרשות: "מקצת הליקויים הטרידו את הרשות במשך כל שנות קיומה, אחרים צצו או החלו

להתבלט בתקופה האחרונה".

כמו כן, "ורדי מזהיר כי מבנה המוסדות מאפשר התערבות פוליטית ברשות, ומליאת רשות השידור אינה ממלאת את תפקידה – לפעול למען האינטרס הציבורי"; אין לרשות, לפי ורדי, תפישה מגובשת בנוגע לייעוד השידור הציבורי.

הליכי ההתקשרות עם חברות הפקה גם הם בעייתיים, כפי שנכתב בדו"ח: "התקבלו החלטות

שהיו נגועות לכאורה בשיקולים פוליטיים בדבר מינויים לתפקידים מקצועיים ברשות בעניין

תוכניות, ביטול תוכניות וניסיונות לביטולן", כשהכוונה בעיקר ל"כלבוטק" של רפי גינת

ולהתקשרות עם מירי שילון. ליקויים אחרים המוזכרים בדויים הם בתשתית הטכנית – המיושנת

והמוזנחת – ובהסכמי העבודה, אשר "משעבדים את הרשות לתנאי עבודה שאינם מאפשרים

שידור יעיל ותחרותי".

ורדי מציע תוכנית הבראה מקיפה, לפיה רשות השידור תגדיר מחדש את תפקידי השידור

הציבורי : הרשות, קובע ורדי, צריכה להחליט שהיא מציעה אלטרנטיווה איכותית לשידורים

המסחריים, כך ש"אלמנט הרייטינג לא צריך להיות מרכיב דומיננטי בשידור הציבורי". בנוסף,

כותב ויס – "במקום למנות, כפי שהיה עד כה, את חברי המועצה לפי מפתח פוליטי, ורדי מציע

ועדת מינוי מיוחדת בראשות שופט בית המשפט העליון". כל השינויים היסודיים הללו מחייבים

לפי ורדי שינוי בחוק רשות השידור.

על הגעישה התקשורתית שעורר הדו"ח, כותב אביב לביא, באותו עיתון : "זה, כנראה, בדיוק מה

שרצו בלשכתו של ברק כשהטילו על ורדי את המשימה: הדו"ח שלו מלכתחילה לא נועד להיות כלי

לבדיקת המתרחש ברשות השידור, כל הנוגעים בדבר – פוליטיקאים, עיתונאים וגם הציבור

שפחות ופחות לוחץ על הספרות 11 בממיר – ידעו את חומרת המצב הרבה לפני שורדי יצא למסע

הפגישות הארוך שלו". והוא ממשיך – "דו"ח ורדי הוזמן כדי לאפשר לאנשי ברק להתערב בנעשה

ברשות השידור בלי שמהצד הימני של המפה הפוליטית תעלה זעקה גדולה נגד הניסיון של השמאל

להשתלט על רשות השידור, שבראשה מכהנים שני מינויים של ממשלת נתניהו – אורי פורת וגיל

סמסונוב". אלא שבמבט מעמיק בדויים, טוען לביא, ספק אם הוא מניח בידי ממשלת ברק לחולל

רפורמה ברשות, שכן הדו"ח נמנע מלרדת לפרטים.

 

פרק רביעי – יחסי הכוחות טלוויזיה-פוליטיקה בתקופת אהוד ברק.

בפרק זה נבחן את יחסי הכוחות טלוויזיה-פוליטיקה בתקופת אהוד ברק ואת הדינמיקה ביניהם

ובין אלו של תקופת בנימין נתניהו :

האם יש קשר בין החיוך המאולץ של אהוד ברק, שמסתיר מתחתיו סירוב עיקש לשיתוף-פעולה

עם התקשורת בכל הנוגע ל'קופסא השחורה' של פעולותיו, ובין המציאות הפוסט-טראומטית,

שהשאירו אחריהם יחסי הכוחות טלוויזיה-פוליטיקה בתקופת ביבי, ושברק נתפש כמושיעה?

כיצד מתקשרת אסטרטגיה זו עם המודעות הישראלית החדשה לאופציה החדשותית שמציעות

הרשתות הגלובליות, בעיקר ה – CNN, אשר פטורות מנטל קיום היחסים עם הפוליטיקה

המקומית? ולבסוף, באיזה אופן עשויה להיות מושפעת הטלוויזיה העתידית – אם אכן יתממש

חזון הערוצים הייעודיים – ממדיניותו המוצהרת של ברק, שהוא 'ראש ממשלה של כולם'?

 

בראיון מן התקופה האחרונה (30.6.2000), ניסים משעל, מנחה תוכנית האקטואליה הפופולרית

"משעל חם", מתאר את ברק כגורם לחוסר ההתעניינות בפוליטיקה הישראלית: "הוא כפה את התרדמת הזאת. אהוד ברק היה השנה המרדים הלאומי, ממש כמו הרופא המרדים של

הפוליטיקה הישראלית. האסטרטגיה שלו היא להנמיך את הטונים ולנהל את הוויכוח בשקט

בשקט. כתוצאה מהמדיניות הזאת, נגררה כל המערכת הפוליטית לירידת מתח גדולה".

על נתניהו, לעומת זאת, כותב משעל: "אין ספק שבעונה הקודמת היו לנו גיבורים טלוויזיונים

שנתנו שואו אדיר, כמו נתניהו ואריה דרעי, ששניהם גדושים בכריזמה טלוויזיונית מעצם

הופעתם".

ועל ההבדל בין ברק ונתניהו מבחינה טלוויזיונית: "תראה, לברק יש את המקצב הטלוויזיוני שלו,

את הניסוחים שלו, אבל אין לו את אותה כריזמה טלוויזיונית שיש לאנשים כמו נתניהו, דרעי, או

אפילו חיים רמון. הוא משתדל כל הזמן לא לאבד שליטה, הוא מחושב מאוד, ומפחד להיות

ספונטני. הרגעים היחידים הטובים עם ברק הם כשהוא מסיר את הכפפות ושוכח את המסרים

שהוא הכין מראש, ומדבר באופן ספונטני".

בן-אליעזר מעלה את תופעת 'חוסר הכריזמה של הפוליטיקאי': "בהתיחסו לחברה כאל במת

תיאטרון, טוען אירוינג גופמאן כי ניתן לחלק את ההתנהגות האנושית לשתי קטגוריות: א. תחום

קדמי; ב. תחום אחורי; לדבריו, התנהגותו של אדם ב'תחום הקדמי' תפורה על-פי כללים קבועים

ונוקשים, המתחייבים מהתפקיד אותו הוא ממלא ומהציפיות הקשורות בו. ב'תחום האחורי'

לעומת זאת התנהגות נינוחה יותר, שכן אין לה כללים קבועים ומחייבים… הרדיו והטלויזיה

טישטשו אפוא את ההבדלים בין 'התחום הקדמי' ל'תחום האחורי'." (בן-אליעזר, 98 – 100 ).

על פי טרמינולוגיה זו, עיקר נוכחותו של בנימין נתניהו הייתה בתחום הקדמי, ואילו עיקר נוכחותו

של אהוד ברק היא בתחום האחורי. בעוד נתניהו התייחס לתחום הקדמי כאל במת תיאטרון, הרי

כשברק מופיע בו, התנהגותו תפורה על-פי כללים קבועים ונוקשים.

טענתנו כאן אומרת, כי התנהגותו של ברק בתחום הקדמי, כלומר – ביחסיו עם התקשורת, היא

פועל-יוצא של מערכת היחסים שניהל נתניהו עם התקשורת במהלך כהונתו. כך, בעוד נתניהו

התסיס את המערכת – ברק מרגיע אותה, כשהוא נהנה הן מההילה החיובית של 'המרגיע' והן

מפרותיו של רוגע זה.

התקשורת מצדה, לאחר שבזבזה את כל תחמושתה בתקופת נתניהו, נותרה חסרת מוטיבציה,

וכמעט חסרת הרשאה, לבקר את פעולותיו של ברק, וכך גם כאשר זה נעשה – זה נעשה בצורה

מאופקת עד מהוססת. וכאשר מועמדת ביקורת זו מול הביקורת החדה והנוקבת שהוטחה בנתניהו

– העמדה שאכן מתרחשת בסאב-טקסט של הדיאלוג טלוויזיה-פוליטיקה, כפי שאנו טוענים כאן –

כי אז היא מתגמדת, כך שאפשר לפתור אותה בחיוך מאולץ.

דינמיקה זו מומחשת היטב בתרשים הבא:

 

ברק אינו ביבי –

ברק אינו שקרן – ברק אינו  אומר דבר

ברק אינו מאשים את התקשורת  – באופן פרדוקסלי, כך מוכחת 'אשמת' התקשורת

ברק אינו פונה לאמוציות של העם – ברק הוא רציונליסט.

 

בנוסף, כשם שבמקביל למערכת היחסים שניהל בנימין נתניהו עם הערוץ הראשון במישור

התקשורתי, הוא אף נקט כלפיו אמצעים במישור הפוליטי – על-ידי מינוי אורי פורת וגיל סמסונוב

– כך גם במקביל למערכת היחסים שמנהל אהוד ברק עם התקשורת חלה התפתחות טכנולוגית,

ועל כן מן הראוי לדון במשמעות ההתפתחויות הטכנולוגיות האחרונות על רקע יחסי הכוחות

טלוויזיה-פוליטיקה בישראל תחת שלטון אהוד ברק:

 

ארנון צוקרמן דן בטלוויזיה העתידית בישראל:

הוא מעלה את סכנת האמריקניזציה – התפישה של הטלוויזיה כמסחרית ולא כחלק מהתרבות

כבמערב אירופה – ומציין, כי המודל האמריקאי לא מתאים לישראל. (צוקרמן, 138). בנושא של

ריבוי הערוצים – כתוצאה מן הטכנולוגיות החדשות – הוא יוביל לצמצום ההשקעה בתכניות

ופיחות בחשיבותם של ערוצי השידור, הן בעיני הציבור והן בעיני הפוליטיקאים. (צוקרמן, 139).

נושא הערוצים הייעודיים כבר ראוי, במסגרת זו, לבדיקה מעמיקה יותר:

החלטת הממשלה על הקמתם של ערוצי טלוויזיה ייעודיים בכבלים התקבלה ב – 1998. השאלה

שעולה היא – האם הם גורמים לאינטגרציה או לקיטוב? (צוקרמן, 143).

הערוצים הייעודיים כוללים – שידורים בערבית, ברוסית, באמהרית, ערוץ לדת, ערוץ למוסיקה

ים-תיכונית וערוץ חדשות "לראש הממשלה ולליכוד". מיד הועלתה הדרישה לערוץ חדשות נוסף

"בשל החשש, שאם יופעל רק ערוץ אחד הוא יהיה בשליטת הליכוד, וכמובן שצריך כנראה לדידו

גם ערוץ לאוהדי מפלגת העבודה. שרת התקשורת נתנה את הסכמתה לשני ערוצי חדשות, כל זאת

כדי לקדם את הפלורליזם ואת עקרונות השמים הפתוחים וכלכלת השוק. עכשיו גם נקבע בלי

משים על-ידי הכנסת הכלל, המעניק לגיטימציה של הטיה פוליטית לחדשות". (147). אך אין זה

פלורליזם, כותב צוקרמן, אלא הכתבה-מטעם.

גם ההכתבה מלמעלה של הערוצים האחרים גרועה, שכן היא מכתיבה את סדר העדיפויות

התרבותי. בנוסף, מדיניות זו גורמת להגברת ההסתגרות ולניכור חברתי ולא מעודדת דו-שיח.

גם לשידורי הלווין חשיבות אפסית מבחינה תרבותית. על-כן "מדינה כישראל צריכה לעודד שידור

מקומי, אשר יבטא תרבות מקורית ואשר יהווה כוח חברתי אינטגרטיבי, הפועל לשימור הזהות

התרבותית הלאומית' (צוקרמן, 148).

הצעות חלופיות לערוצים הייעודיים קיימות בשטח; כך למשל, חיים בראשית, בכתבה בעיתון

'הארץ', מעלה את ההצעה להקים בארץ ערוץ שידור ציבורי-מסחרי על פי מודל ערוץ 4 הבריטי,

תוך הסתייגות עיקשת מריבוי ערוצי טלוויזיה בישראל. ערוץ 4, כזכור, הוקם בבריטניה ב –

1982, לאחר שנים של תכנונים ושיקולים, והוא נועד לספק צרכי קהל, שלא סופקו על-ידי

הערוצים האחרים. כיום ברור, כי ערוץ 4 הוא סיפור הצלחה הן מן הבחינה האיכותית והן מן

הבחינה הכלכלית. ערוץ בנוסח זה, אם יוקם בארץ, יוכל לענות על חלק מתפקידיו של השידור

הציבורי בדמוקרטיה (כפי שהוזכרו בפרק השני). שאינם נענים על-ידי הערוץ הראשון.

חזון הערוצים הייעודיים נקבע בתקופת שלטונו של בנימין נתניהו, שחרט על דגלו את סמל

ההפרטה, והוא מתעתד להיות מיושם בתקופת אהוד ברק, כנראה, כדי ששר התקשורת יוכל

להראות הישגים, שערוץ בסגנון ערוץ 4 הבריטי – שדורש תכנון ארוך ושיקולים מרובים – מונע

ממנו, כביכול.

אין זה בתחום עבודה זו לבדוק את הקשר בין ההתפתחויות הטכנולוגיות ובין הדינמיקה של יחסי

הכוחות טלוויזיה-פוליטיקה; עד כמה מדיניותו התקשורתית של פוליטיקאי מושפעת ממצבה

הטכנולוגי של התקשורת ועד כמה ההתקדמות הטכנולוגית של התקשורת מושפעת מן היחס

שהיא מקבלת מן הפוליטיקאי? עד כמה מדיניותה הפוליטית של התקשורת מושפעת ממצבה

הטכנולוגי ועד כמה מושפעותה מן המצב הטכנולוגי משפיעה על שינוי היחס של הפוליטיקאי

אליה? או בקיצור – מה טיב היחס בין ההתפתחויות הטכנולוגיות ובין יחסי הכוחות

טלוויזיה-פוליטיקה? שאלות אלה הן מחוץ לענייננו. על כל פנים, ברור כי קיים קשר בין

ההתפתחויות הטכנולוגיות ובין יחסי הכוחות טלוויזיה-פוליטיקה: ההתקפה של בנימין נתניהו על

הערוץ הראשון קשורה הדוקות לעלייתו של הערוץ השני האלטרנטיבי, וכך גם מדיניותו התקשורתית של אהוד ברק – נישול התקשורת מהתערבות ב'קופסא השחורה' של הפעילות

המדינית – קשורה הדוקות לאופציה החדשותית שמציעות הרשתות הגלובליות, בעיקר ה – CNN,

אשר פטורות מנטל קיום היחסים עם הפוליטיקה המקומית.

סיסמת הבחירות של אהוד ברק הייתה, כי ברק יהיה 'ראש ממשלה של כולם' – וסיסמה זו מכילה

בתוכה גם את מדיניותו התקשורתית, כמי שפועל לאינטגרציה ואיחוי קרעים. במישור

התקשורתי-פוליטי, ראינו, כי מדיניות זו מאפשרת לברק להבדיל עצמו מראש הממשלה הקודם,

בנימין נתניהו, וכך גם מן התדמית השלילית שהוא קיבל. במישור התקשורתי-טכנולוגי, משמעות

אמירה זו היא ביטול חזון הדיפרנציאציה של הערוצים הייעודיים. אי יישום משמעות האמירה

במישור התקשורתי-טכנולוגי רק מחדד את תפקודה כפונקציה של יחסי-כוח תדמיתיים במישור

התקשורתי-פוליטי.

 

סיכום

ראינו, כי האסטרטגיה התקשורתית של בנימין נתניהו הייתה אי שיתוף פעולה עם התקשורת,

לפחות במובן המסורתי, כשההתייחסות שהתקיימה בכל-זאת לתקשורת הייתה האשמתה באי

הוגנות ובנטייה לשמאל, כשהדברים אמורים בעיקר כנגד הערוץ הראשון. התקשורת, מצדה, עקב

תלותה בנכונות הממשל לפעול על-פי 'כללי המשחק', נותרה חסרת אונים, כך שלא נותר לה אלא

להמשיך לטעון למניפולציה של נתניהו ביתר-שאת וכך בעצם להיכנע לכללי המשחק שהוא

מכתיב. במקביל למערכת היחסים שניהל בנימין נתניהו עם הערוץ הראשון במישור התקשורתי,

הוא אף נקט כלפיו אמצעים במישור הפוליטי – על-ידי מינוי אורי פורת וגיל סמסונוב.

כמו כן, ראינו, כי התנהגותו של ברק בתחום הקדמי, כלומר – ביחסיו עם התקשורת, היא

פועל יוצא של מערכת היחסים שניהל נתניהו עם התקשורת במהלך כהונתו. כך, בעוד נתניהו

התסיס את המערכת – ברק מרגיע אותה, כשהוא נהנה הן מההילה החיובית של 'המרגיע' והן

מפרותיו של רוגע זה. התקשורת מצדה, לאחר שבזבזה את כל תחמושתה בתקופת נתניהו, נותרה

חסרת מוטיבציה, וכמעט חסרת הרשאה, לבקר את פעולותיו של ברק, וכך גם כאשר זה נעשה – זה

נעשה בצורה מאופקת עד מהוססת. במישור הפוליטי-ביצועי מדיניותו התקשורתית של אהוד ברק

– נישול התקשורת מהתערבות ב'קופסא השחורה' של הפעילות המדינית – קשורה הדוקות

לאופציה החדשותית שמציעות הרשתות הגלובליות, בעיקר ה – CNN, אשר פטורות מנטל קיום

היחסים עם הפוליטיקה המקומית. חזון הערוצים הייעודיים נקבע בתקופת שלטונו של בנימין

נתניהו, שחרט על דגלו את סמל ההפרטה, אך הוא מתעתד להיות מיושם בתקופת אהוד ברק,

וזאת בהתאם להיסטוריה ארוכה של חוסר תכנון ושיקולים פוליטיים בבניית הטלוויזיה בישראל.

 

לסיום:

בזמן כתיבת עבודה זו, על-פי דיווחים בתקשורת, מסתמנת חזרה של בנימין נתניהו לזירה

הפוליטית. אם חזרה זו אכן תתבצע, תעלינה שוב לשיח הציבורי השאלות בדבר יחסי הכוחות בין

התקשורת ובין הפוליטיקה, והן אף יתחדדו ; תעלינה שאלות נוספות, כגון – מה היחס בין

מדיניותו התקשורתית החדשה של נתניהו ובין זו של התקופה הקודמת? ומה היחס בינה ובין זו

של אהוד ברק, שהנגיד עצמו לזו של נתניהו בתקופה המוקדמת? בדינמיקה מעין זו, אם וכאשר

תתרחש, העבודה המוצעת כאן תוכח כרלוונטית.

 

ביבליוגרפיה

חוקים ומסמכים

  1. חוק רשות השידור – 1965.
  2. חוק הבזק – תיקון מס' 19864, תקנות וכללי הבזק – 1987.
  3. חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו – 1990.
  4. דויית הוועדה לבירור נושא הערוץ השני בטלוויזיה בישראל (ועדת קוברסקי).
  5. מסמך המלצות הוועדה לבדיקת המבנה והתפקוד של רשות השידור, 1993 (ועדת לבני).
  6. דויים הוועדה להרחבה ולארגון-מחדש של מערך השידורים לציבור, 1997 (ועדת פלד).

ד. דו"ח הוועדה לבדיקת מבנה השידור הציבורי בישראל, ומעמדו המשפטי והציבורי, 1997 (ועדת

צוקרמן).

 

ספרים ומאמרים

  1. אזרחי, ירון, בן-שחר עמרי ולאל, רחל (1997) ירפורמה בשידור הציבורי : דרכים להתמודדות עם

הסכנות האורבות לשידור הציבורי בדמוקרטיה הישראלית', נייר עמדה, המכון הישראלי

לדמוקרטיה.

  1. בורדייה, פייר, על הטלויזיה, בבל, 1999.
  2. בלום, גדי, 2000: יאהוד ברק הוא המרדים הלאומי', ראיון עם ניסים משעל, עיתון תל אביב, 30.6.200, עמ' 26-30.
  3. בן-אליעזר, יריב, מי מפחד מהטלוויזיה!, עם עובד, תל-אביב, 1988.
  4. בראשית, חיים, למי נחוץ עוד ערוץ', הארץ, 6.12.99.
  5. גורן, ד. (1989): אמצעי התקשורת והדמוקרטיה בישראל', בתוך: ש. סטמפלר (עורך): אנשים

ומדינה, החברה הישראלית, תל-אביב, משרד הבטחון, עמ' 250 – 261 .

  1. ויס, אריאל, 2000: 'משהו רקוב ברוממה', הארץ, גלריה, 28.2.2000.
  2. לביא, אביב, 2000: יש סולם, נשאר רק לטפס', הארץ, גלריה, 28.2.2000.
  3. לוי, דניאל, 1992: התפקיד האידיאולוגי של חדשות בטלוויזיה: המקרה של האינתיפאדה

ב"מבט", פתויים (כתב עת בנושאי פוליטיקה, תקשורת וחברה), גיליון ראשון, 1992.

  1. לזרספלד, פול ומרטון, רוברט, יתקשורת המונים, טעם עממי ופעולה חברתית מאורגנת',

תקשורת המונים – מקראה, תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה.

  1. מקומבס, מקסוואל א. ו-שו, דונלד ל. (1972): התפקוד של אמצעי תקשורת ההמונים כקובעי

סדר-היום, עמ' 109

– 121 , ב-כספי, דן (1995) תקשורת המונים – מקראה, תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה.

  1. סופר, אדי, טלויזיה ישראלית נוסח הבי-בי-סי, אלך-פרלאג אטלינגן, 1982.
  2. צוקרמן, ארנון, טלוויזיה גלובלית, האוניברסיטה הפתוחה, 1999.
  3. פיסק, ג'ון (1986): טלויזיה: פוליסמיות ופופולריות, עמי 173 – 190 , ב-כספי, דן (1995) תקשורת המונים – מקראה, תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
  4. McQueen, David, 1998: Television – A Media Student's Guide, Arnold:

London-New-York-Sydney-Auckland, pp. 227-253.