הסדנה להנדסת תודעה, מאת חנן עמיאור

הסדנה להנדסת תודעה – 6 הדרכים של התקשורת לעבוד עליכם, מאת חנן עמיאור.
סלע מאיר, 2020, 223 עמ'.

קיבלתי את הספר הזה אתמול וסיימתי אותו ביום אחד, מה שכבר אומר שהוא מעניין. אין ספק שהוא כתוב בצורה קולחת, ומציג תמונה מטרידה מאוד.
כמו כן, אין ספק שהוא חד-צדדי לחלוטין. אני חושב שגם הכותב עצמו לא יחלוק על כך. כל החיצים מופנים כלפי השמאל, ואף לא מילה אחת כנגד הימין. בעיתונות זה נקרא תמונה לא מאוזנת.
אך עדיין זה לא פוטר אותנו מלהתייחס לטענות עצמן. או ליתר דיוק – אני דווקא פטור, כי אני כותב על דברים מיוזמתי האישית, ואין לי כל חובה להיכנס לקלחת הבוערת הזו. אבל ראיתי שיש התעניינות רבה, אז החלטתי לכתוב כמה דברים, בעיקר עבור חברים.

אז הנה כמה בעיות –
הספר פותח בבעייתיות שבהצגת ידיעות ממקורות בלתי מזוהים, 'מקור בכיר בבית הלבן' וכיוב', שלא ניתן לאמתם, ולפעמים הם שקריים. ואולם, המחבר עצמו מודה שזו פרקטיקה לגיטימית ומקובלת, השאלה היא רק המינון. גם כאן, נראה לי שגם לפי המחבר עצמו, זו לא הטענה החזקה שלו. אבל אם רצה שנהיה ערים לידיעות כאלה, שמקורן עלום – זה דבר שבהחלט רצוי מאוד להיות ערים לו.
וזה מוביל לבעיה נוספת – המחבר מזכיר כמה פעמים עבודה עיתונאית שנעשתה, למרות שכבר יצאה 'הצהרה רשמית' אחרת. אבל הודעות ממשלה כאלה ואחרות הן לא סוף פסוק, וכבר ראינו הודעות כאלו שהתהפכו על פיהן. עיתונות היא לא הבאת הודעות דוברות, וגם לא העברת ידיעות גולמיות מסוכנות הידיעות.

הלאה. בפרק הבא עמיאור מאשים בסתימת פיות ומציג מספר מקרים. מבחינה היסטורית כנראה הוא צודק, ולא נתנו לקולות ימין להישמע מספיק. אבל האם המצב הוא כך היום? עמיאור מציג מספר דוגמאות, והנה אחת מהן –

"הלאה. הערה של מגיש הטלוויזיה אברי גלעד בזכות פעולת נקם שביצעו מתנחלים בפלסטינים, בתגובה לניסיון לינץ' בקבוצת ילדים יהודים שנפלה קודם לכן לידיהם, גררה דרישות להשעייתו. הדברים הגיעו עד כדי הגשת עצומה ציבורית למעסיקיו בחדשות 13 ולרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו. גלעד, שהבהיר את דבריו, לא הודח".  (עמ' 59).

כלומר – שדר בטלוויזיה קרא בפומבי להפרת חוק, ולבסוף אפילו לא הודח. ולזה קורא עמיאור סתימת פיות? זו אולי דוגמה לוותרנות-יתר. וגם כאן החד-צדדיות בולטת. מדוע לא הזכיר את אושרת קוטלר, שהייתה לה אמירה בעייתית אחת, והיא נעדרת מן מהרקע מאז ועד היום?
אבל כשהדברים נקראים ברצף, הקורא שאינו מיומן מקבל תמונה מגמתית ומסולפת ומצרף את כל הדוגמאות למכנה משותף אחד. הייתי אומר שזו אפילו הצגה מסיתה.
למעשה, אנשי ימין היום לא מושתקים. הם נמצאים בכל מקום, בטלוויזיה, ברדיו, וכמובן ברשתות החברתיות. זה עדיין לא אומר שלא צריך לשמור על סטנדרטים מקצועיים מסוימים, כמו מניעת הסתה לאלימות.

אדלג על הפרק על הלוחמה הפסיכולוגית, כי אני לא כל-כך זוכר אותו עכשיו, ואגיע לפרק הבא – שיתוף פעולה עם ארגונים אזרחיים. עמיאור מזכיר את 'בצלם', 'שוברים שתיקה' ועוד – הרשימה לא צריכה להפתיע אותנו – שמגישים לעיתונאים חומרים, שאלה מפרסמים כמו שהם.
ובכן, בוודאי שיש לעשות בדיקה לגבי כל מקור, אך עדיין לגיטימי להשתמש במקורות האלה. נזכיר רק את מקרה אלאור אזריה, שאלמלא תועד במצלמות בצלם ספק בעיניי אם היה מגיע לממדים כאלה. אבל משעה שצולם בלתי אפשרי היה להתעלם מכך.
עמיאור מביא כדוגמה גם את המקרה של הכתב עמרי מניב, שהשתמש בחומרים שהועברו לו על-ידי עו"ד יאיר נהוראי בלי לבדוק אותם, ופרסם כתבה על הרב נאומברג ממכינת עלי, בה הוא נראה כמי שכביכול קורא לתלמידיו לא לשרת בצבא. אני זוכר שכשראיתי את הכתבה הזו בזמנו מיד אמרתי – לא יכול להיות! הרי מכינת עלי כשמה כן היא – מכינה תלמידים לשירות צבאי. בוודאי שלא יטיפו שם לא להתגייס. ואכן, הדברים הוצאו מהקשרם, והרב נאומברג בסך-הכל המחיש את טענת החרדים.
אז, נכון, ללא ספק זה מקרה חמור, אבל אכן הכתב הושעה בגין זאת, כלומר זו לא נורמה שמקובלת בשום צורה ואופן. אך תאמרו – זה רק ממחיש את הבעייתיות שבהסתמכות על ארגונים חיצוניים, ולזאת אני בוודאי מסכים, ולכן אמרתי כי בוודאי כל מידע צריך לעבור בדיקה קפדנית.
אך זה המקום להעיר על עוד דבר שצריך להיות ערים אליו בספר – יש נורמה ויש חריגה מהנורמה. עמיאור מציג הרבה מקרים של חריגה מהנורמה, מקרים שבהרבה מקרים עלו בהדחה מהתפקיד וכיוב', אך זה קורה בכל מערכת, ולא מעיד על הכלל בהכרח. גם ברפואה, למשל, יש רופאים שחרגו מהאתיקה הרפואית, אך כמובן שאין זה מכתים את הרופאים כולם. ואדרבא, אם המערכת מטפלת במקרים אלו, זה מצביע על תקינותה ועל נורמות בסיסיות שיש בה.
ולבסוף, עמיאור חותם את הפרק הזה בכלל הבא –

"בנתיבי האייטם –
אז כיצד תזהו בעצמכם ידיעה המבוססת על קו-פרודוקציה? פשוט מאוד: בהליכה לאחור, אל מקור הסיפור, שברוב גדול של המקרים יזכה לאזכור חיובי באייטם. אם אתם מזהים חפיפה אידאולוגית בין העיתונאי לבין מקור הסיפור שלו, אם האירוע המסוקר נראה לכם חשוד בתכנון מוקדם או תפור בצורה גסה ומעוררת ספק, ואם בנוסף לכל אלה הוא מתאר אירוע שלא נראה לכם הגיוני ואמין התרווחו נא בכורסה והצטיידו בפופקורן. אתם צופים בהצגה". (עמ' 29).

יפה. אז האם אני יכול ליישם את הכלל הזה גם על עמית סגל, כמו למשל ב'חשיפתו' האחרונה על פריצת המפגינים למתחם ראש הממשלה? אם כן – אין זכר לזה בספר. כאמור – חד-צדדיות מוחלטת.

הפרק הבא הוא על אתיקה וכבר הזכרנו את מניב. אקצר. ודאי שיש לשמור על אתיקה.

והפרק האחרון הוא על מדור הדעות בהארץ. כבר מוזר – למה להקדיש לזה מקום כל-כך נרחב? אה, כמובן, זה הארץ, והרבה אנשים לא אוהבים את הדעות המובעות שם.
אבל היי, מדובר בסך הכול בדעות, המובאות כדעות. אין שום חובה לקבל אותן. ובמדינה חופשית כדאי לשמוע את כלל הדעות הקיימות.
וגם כאן נעשה עוול. מטבע הדברים, בכל אוסף דעות יהיו דעות קיצוניות יותר וקיצוניות פחות. כאן נאספו ההתבטאויות הקיצוניות ביותר שנאמרו לאורך השנים. אז ברור שזה יוצר תחושה לא נוחה, אבל זה מצג שווא. אנחנו מכירים את רוגל אלפר וגדעון לוי ויודעים מהן דעותיהם, אבל אלה לא הדעות היחידות בעיתון הארץ. ואולי אני חולם, אבל נדמה לי שקראתי בהארץ כמה טורי דעה גם של גדי טאוב מהימין.
אז נכון, רוב הדעות הן של אנשי שמאל, אבל היי – זה עיתון שמאל, נעים להכיר. ולא כל הדעות הן קיצוניות כמו אלה שהוצגו.

עד כאן כמה דברים שבלטו לי, לא כתבתי על הכול.
אבל האם זה אומר שאין ממש בביקורת? לא, בהחלט יש מקום לביקורת, ואפילו מקום רב. למעשה, לדעתי התקשורת בכללה סובלת מבעיות חמורות ביותר, מימין ומשמאל. חלק גדול מהציבור איבד את האמון בה, והחלק שעדיין מאמין – מולך שולל. אין ספק שיש בה הצגה מגמתית של דברים, דלטניות רבה, התחנפות לדעת הקהל, ועד מדורים שיווקים במסווה של חדשות, אם לציין רק חלק קטן מהרשימה. אבל הבעיות האלה הן לא רק בעיה של 'תקשורת שמאלנית', אלא של התקשורת בכללה. מה גם, כפי שאמרתי, שהתקשורת המרכזית היום כלל אינה שמאלנית, בעיניי רבים, ואף ישנם הטוענים שהיא מוטה מדי לימין. ושלא נדבר על פלטפורמות התקשורת הרבות שהן ימניות במוצהר, ושהבעיות אצלן לא פחותות מאלו העולות בספר, אם לדבר בלשון המעטה.

אם כך, הבעיות אינן שייכות לשמאל או לימין, אלא הן משותפות לכולם. ואולי הן הגיעו לאקוטיות כזו דווקא בגלל החלוקה הדיכוטומית והחדה בין שני הגושים, הימין והשמאל, ואי ההידברות ביניהם.

לכן, לסיכום, כדי באמת להגיע לפתרון בעיות, יש לבחון את הדברים בצורה כוללת, ולא חד-צדדית, כפי שנעשה בספר זה. כך לגבי התקשורת, וכך אולי גם לגבי שאר בעיות ארצנו.

לבסוף, הצגה מדהימה של העיתונות בישראל, על תעלוליה הרבים, אפשר למצוא גם בספר המעולה 'העורך העירום', שיצא לפני כמה שנים (וכתבתי עליו בזמנו).

על הקטע של אביתר בנאי בארץ נהדרת

אתמול ב'ארץ מהדרת' היה בסוף קטע על מצוקת האמנים, שמופיעים בבתים פרטיים. אביתר בנאי שיחק את עצמו מגיע לבית אחד כזה, ומתבזה. בסוף הקטע (שאיני יכול לקרוא לו מערכון, בכל מקרה) הוא פונה לצופים, אומר שהמצב קשה, ונותן את מספר הטלפון שלו להזמנת הופעות, 'זה המספר האמיתי' – הוא אומר.
עכשיו, כשצפיתי בזה חשבתי כמה דברים –
א. כל ה'מערכון' הזה היה עצוב מאוד. אני לא אומר זאת לרעתו כלל, הוא פשוט היה מכמיר לב.
ב. היה ברור לי שזו לא פנייה אמיתית, אבל היה ברור לי גם כן שיהיו אנשים רבים שיבינו אותה כפנייה אמיתית, ואז מה טוב יוצא מזה?
וג. – שזה בעצם הדבר הראשון שחשבתי – מה שציפיתי לשמוע, באופן ספונטני, הוא – 'שמעו, מצב התרבות קשה, אל תשכחו אותנו', או משהו כזה. אבל זה לא נאמר.

עכשיו מתברר שאנשים אכן טעו והתקשרו.

אז מה אפשר ללמוד מכאן? כמה דברים –
א. קודם כל זה מראה שזו אינה תוכנית סאטירית רצינית. אני בטוח שהם חשבו על פנייה כמו זו שהצגתי, אבל פסלו אותה, גם כי היא 'כבדה' ולא מצחיקה ומתחנפת לקהל, וגם – וזה דבר חמור יותר אם זה נכון – שהם לא רוצים לאתגר את מדיניות הממשלה בנושא הזה, לא רוצים להשמיע באמת ביקורת. ולכן אמרתי – הם לא באמת סאטירה. יותר תוכנית צחוקים משפחתית.
ב. שהפנייה האישית מעבירה את הבעיה מהקולקטיבי לפרטי, וזו מחשבה מאוד קפיטליסטית. כל אחד דואג לעצמו, חלילה לא לציין את 'הכלל'. אז הנה אנו רואים שגם כקטע סאטירי, או קומדי – זה לא עובד!

הפוסט שפרסם אביתר

סיפורים מהעולם ו'

סיפורים מהעולם

מה למדתי?
אלבניה – מדינה בבלקן, פי אחד וחצי מישראל בגודלה, אך עם רק כשלוש מיליון תושבים, מוסלמים ברובם, אך גם נוצרים קתולים ואורתודוכסים.
לאלבניה חוקה לאומית בת כחמש-מאות שנה, ובה יש חוקי הנוגעים גם להכנסת אורחים, ובאמת הכנסת אורחים היא דבר חשוב מאוד בתרבות האלבנית.
בתקופה הקומוניסטית אסרו ללמוד את החוקה הקדומה הזו, אך מאז נפילת הקומוניזם מנסים לשקם אותה.
בתקופת השואה ולפניה אלבניה פתחה את גבולה לכניסת יהודים. אחד שניצל זאת הוא אלברט איינשטיין, שעבר לארה"ב דרך אלבניה (כך לפי הנאמר).
וכן היהודים באלבניה נשמרו וכמעט לא נפגעו. למעשה, היא המדינה היחידה באזור שמספר היהודים בה היה גבוה יותר בסוף המלחמה מבתחילתה – מכמאתיים בתחילה לכשלושת-אלפים (לפי הערכות) בסופה. כך גם יש חסידי אומות עולם אלבנים.
אך דבר נוסף, שלילי, בתרבות האלבנית הן נקמות הדם. אפשר לקרוא על כך בספר של איסמעיל קאדרה 'אפריל השבור'. וכן הומלץ על הסרט 'הקוד האלבני' של יעל קציר.

איי פוקלנד – לצד דרום אמריקה. כזכור, הייתה מלחמה על האיים האלה בין בריטניה, בראשות תאצ'ר, ובין ארגנטינה. ובריטניה ניצחה. כך שעד היום הם שריד אחרון לתקופה הקולוניאליסטית.
מצד שני, מאוחר יותר עשו משאל עם באיי פוקלנד, ושאלו את התושבים למי הם רוצים להשתייך – לבריטניה או לארגנטינה. 99.8 אחוזים ענו שלבריטניה.
ועדיין, יש כאן שאלה, מה קובע – רצון האזרחים, ההיסטוריה והגיאוגרפיה, או משהו אחר?

ארגנטינה – טוב, מה נאמר? יש כל-כך הרבה. אסתפק בדבר אחד.
לפני כמה ימים כתבתי בפייסבוק (כמו רבים) –
"אחרי שראינו שהערוץ הציבורי 'כאן' מתפקד מצוין, עכשיו אנחנו רואים שגם קופות החולים הציבוריות הן הצלחה. נא לקחת לתשומת הלב".
והנה מתברר שמי שאחראי על הבריאות הציבורית בארגנטינה, כמו גם החינוך הציבורי ועוד, היא לא אחרת מאוויטה פרון. אז אמנם זה היה משטר דיקטטורי, אבל עשה גם כמה דברים טובים.
אך אעיר שלמעשה מעולם לא קראתי על משטר זה ולא חקרתי לעומק, אז יש לקחת את הדברים בעירבון מוגבל, בינתיים.
אבל המשטר הבאמת גרוע היה החונטה הצבאית שהוקמה ב-1976 בתמיכת ארה"ב, עם שליחה הנרי קיסינג'ר. היא אחראית ל'היעלמותם' של כ30,000 ארגנטינאים, שנזרקו אל מותם בנהר. זה נעצר רק אחרי מחאת אימהות. עד היום הנושא בוער בארגנטינה. מעניין שגם אצלנו אולי ההפגנה היחידה שבאמת הובילה לשינוי היא הפגנת 'ארבע אימהות'.

אנקדוטות על ציירים

אנקדוטות על ציירים

יש כמה סרטי תעודה על ציירים מפורסמים בסלקום טיוי. בינתיים ראיתי חמישה מהם, את הבולטים ביותר, והנה אנקדוטות קצרות עליהם –

כשלאונרדו דה-וינצ'י הציג עצמו בפני הפטרון שלו, הוא כתב שהוא יודע לבנות גשרים, מכונות מלחמה ועוד, ורק בסוף כתב – כן, ואני יודע גם לצייר.
ללמדך… מה? אולי שכדאי תמיד שיהיה לך מקצוע פרקטי.
יצירות בולטות – מונה-ליזה, הסעודה האחרונה.

מיכאלאנג'לו אמר דבר מפורסם – שהדמות המפוסלת נמצאת כבר בתוך האבן, והוא רק מסיר את האבן המכסה אותה. בזה הוא מאוד אידיאליסטי ואפלטוני. אבל לשם דיוק ביצירת פסליו הוא גם ניתח גופות, והגיע לידע אנטומי שהתפרסם מדעית רק חמישים שנה מאוחר יותר, ובזה הוא מאוד מדעי ו'אריסטוטלי', אפשר לומר.
יצירות בולטות – פסל דוד, תקרת הקפלה הסיסטינית.

רמברנדט, בן זמנו של דקרט, שאולי גם נפגש איתו, צייר כ-80 פורטרטים עצמיים. הגרסה שלו ל'אני קיים'.
יצירות בולטות – משמר הלילה.

ואן גוך היה צייר גאון ופורץ-דרך, אך עני. הוא התקיים מקצבה מאחיו, בעוד אחיו עבד בבית ממכר לאמנות ולא יצר כלום, אך התקיים בכבוד. זה מאוד לא צודק, אבל למעשה גם היום המציאות לא שונה בהרבה – כי משוררים מפרסמים את שיריהם או בחינם, או בהפסד – אלו שתי האפשרויות היחידות – בעוד הפרופסורים לספרות, שלא יוצרים דבר משל עצמם, מתשכרים היטב. היצירתיות לא משתלמת, כנראה.
יצירות בולטות – חמניות (ועוד הרבה).

פיקאסו – ידוע בתקופות הרבות שלו. בסרט שראיתי סקרו רק את תחילת דרכו, והתקופה הכחולה והוורודה. הדבר הבולט ביותר הוא שבצעירותו בספרד פיקאסו צייר ציורים ריאליסטיים, מרשימים מאוד מבחינה טכנית. אך אז עבר לפאריז התוססת והתחיל לצייר בצורה שונה, קרוב יותר לפיקאסו המוכר כיום. אפשר לראות בזה ממש סימן לתחילת המודרניזם בעולם. והנה, שנת מעברו לפריז היא 1900, השנה בה פרויד מפרסם את ספרו 'פשר החלומות', וניטשה הולך לעולמו. וגם האופי של פיקאסו אופייני – חיפוש מתמיד, ושינוי.
יצירות בולטות – העלמות מאבניון, גרניקה.

אז מה היה לנו?
ציירים מהמאה ה-16, ה-17, ה-19, וה-20. אבל בלי המאה ה-18.
וכן – שני איטלקים, שני הולנדים, וספרדי שחי בצרפת.

ניידים ונייחים – הערה וטיעון מרכזי

כמעט מסיים את הספר (בינתיים סיימתי) של טאוב. וואלה, ספר מעניין. הוא מסביר יפה את עמדתו. הנושאים מוכרים – ניידים ונייחים, יחס למסתננים, בעיות בבית המשפט, הפוליטקלי-קורקט.
אבל אני לא בטוח אם אכתוב על הספר. גם זה נושא רגיש, ואנשים יכולים להתרעם, וגם אני לא מקבל שום תשלום על זה, אז בשביל מה לי?

אתן לכם בכל זאת את הטיעון המרכזי –

"הניידים אינם תלויים במקום מבחינה כלכלית, חברתית, ותרבותית, ואילו הנייחים אחוזים בשורשיהם במדינות לאום בכל המובנים האלה, ולא פחות חשוב מזה במובן הפוליטי. כל החלשה של מדינת הלאום מאיימת להחליש את יכולתם לקחת חלק בעיצוב גורלם. לכן הפרויקט הגלובליסטי מאיים עליהם בממדים רבים."

"אבל למרות כל אלה יש קשר בין ניידות ונייחות סוציולוגית לבין בחירה בין פטריוטיות לבין גלובליזם. הקשר הזה עומד, כמדומה, בחלל האוויר, עולה מתוך השיח הפוליטי, נמצא ברקע המחלוקות של הזמן. מפני שלכולם ברור שהגל הפופוליסטי שואב את כוחו בעיקר משכבות עממיות החשות שגבולות מדינת הלאום, יציבותה וריבונותה, הם החומה המגינה עליהן מפני שיטפון גלובלי מאחיד, שלא רק ימחק את ייחודם אלא גם יפגע במרקם חייהם ובפרנסתם. ברור גם למה אליטה בעלת כושר ניידות ואמצעים כלכליים רואה יותר אפשרויות ופחות איום בעולם ללא גבולות. אפשר לדבר אם כן בקירוב סביר גם על השקפות אופייניות לניידים ולנייחים, כלומר על ההקרנה האידיאולוגית של הממד הסוציולוגי — גלובליזם ופטריוטיות."

"למעשה, כאן טמון לדעתי האלמנט המרכזי במאבק הזה, שעדיין לא זכה לתשומת הלב שהוא ראוי לה: האידיאולוגיה האופיינית לאליטות הניידות היא לא רק פוסט־לאומית, אלא גם אנטי־דמוקרטית. המכנה המשותף הרחב ביותר לכל תוכניותיה הפוליטיות אינו רק התעלות מעל מדינות הלאום, אלא גם העברת הכוח הפוליטי מידי ההמונים לידיה שלה, על ידי עקיפה, החלשה והחלפה של מנגנוני הייצוג הדמוקרטיים."

– ניידים ונייחים מאת גדי טאוב.

סיפורים מהעולם ה'

סמוראים – בתחילה נוצרו כדי להגן על יפן, אך בהמשך נלחמו הרבה אלה באלה. אך עדיין נלחמו גם עם האויבים בחוץ כשהיה צורך. בשאר הזמן – מילאו גם את תפקידי האדמיניסטרציה הבכירים במדינה. למעשה, הם היו המעמד העליון, אף שגם בינם ובין עצמם היו דרגות שונות, כשמעליהם – השוגון, שמעליו רק הקיסר, ומתחתיהם – שאר העם, איכרים ואמנים. הסמוראים היו רק כחמישה אחוזים מהאוכלוסייה.
מהם נלמדו רוב אמנויות הלחימה היפניות, וגם הסומו ראשיתו בהם. מאידך, היו גם סמוראים שנדחו, ומהם יצאו היאקוזה – המאפיה היפנית. גם מבחינה ארכיטקטונית-תיירותית – מלבד ארמון הקיסר והשוגון, רוב מבני-הפאר המצויים ביפן הם בתים של סמוראים.
מעניין שגם מבחינה לשונית המילה 'סמוראים' מזכירה את המילה העברית 'שומרים'. אך מעניין עוד יותר, שמבחינה מהותית הם מזכירים מאוד את מעמד השומרים, עליו דיבר אפלטון בספרו 'המדינה', מעמד נבחר, שמעליו המלך-הפילוסוף, ומתחתיו שאר העם. רק שאפלטון דיבר על חיי-שיתוף של השומרים, וזה לא בדיוק התקיים אצל הסמוראים. אך מלבד זאת – איני מצליח לחשוב על דוגמה טובה יותר המממשת את האידיאל האפלטוני.

ויקינגים – בני סקנדינביה. פירוש שמם – שודדי ים. בין המאה השמינית למאה ה-11 פלשו למקומות שונים באירופה ועשו שמות. מכיוון שהיו פאגנים, לא הייתה להם בעיה לשדוד את הכנסיות. והכנסיות גם כך לא היו מוגנות, כי העם חש יראת-כבוד כלפיהן ולא היה צריך להגן עליהם. בכל אופן, החל מתקופה זו האצילים התחילו לבנות חומות סביב טירותיהם.
ואגב הכנסיות – בהרצאה שראיתי המרצה אמר דבר מעניין: באירופה היו מעמדות שונים, בהם הכנסייה בראש, אחר-כך המלך והאצילים, ולבסוף העם, שהוא רוב האוכלוסייה. והעם היה בור ולא ידע קרוא-וכתוב. זו, בין היתר, הסיבה שאת הכנסיות מעטרים ויטראז'ים רבים וציורים. שהרי אותם אפשר להבין גם בלי לדעת לקרוא.
לכך אוכל להוסיף, כי היהודים, לעומת זאת, ידעו הרבה יותר קרוא וכתוב, ואולי גם זו הסיבה להיעדר ציורים בבתי הכנסת, מלבד איסור עשיית הצלם. כמו כן, מכאן אפשר להבין את השפעת מהפכת הדפוס והמהפכה הפרוטסטנטית – שהפנתה את כתבי הקודם לכל העם, ולכן גם לותר תרגם את התנ"ך לגרמנית. ועוד בהמשך – מהפכת ההשכלה.
על כל פנים גם כאן, עד היום המקומות המתוירים ביותר באירופה הם הכנסיות, הארמונות והטירות.
ועוד פרט אחד מעניין – הויקינגים הגיעו גם לאמריקה, לאזור קנדה, ואף התיישבו בה כשני עשורים, אך לבסוף חזרו למקומם. וכל זה 500 שנה לפני קולומבוס.
ועוד – המיתולוגיה הנורדית מוכרת מאוד, עם אודין, תור ואחרים. אבל לבסוף היא נדחתה מפני הנצרות. והכנסיות שנבנו בשלב הביניים משלבות מוטיבים נוצריים ונורדיים. אבל הם גם השפיעו חזרה – כך למשל בשמות הימים באנגלית.

ג'יינים – דת בהודו, נולדה פחות או יותר בזמן לידת הבודהיזם, במאה השישית או החמישית לפני הספירה, אך בעוד הבודהיזם התפשט בכל המזרח, אך בהודו עצמה כמעט נעלם, הג'יינים נשאר בהודו, אלא שכדת קטנה יחסית, המונה כמה מיליוני בני אדם.
העיקרון המנחה של הג'יינים הוא האהימסה הידועה – עקרון אי האלימות, שבו נקט מהטמה גנדי, ובהמשך גם מרטין לותר קינג.
בהודו יש אנשי עסקים עשירים רבים שפרשו מעסקיהם והפכו להיות נזירים ג'ייניסטים, ועל פי מודל זה נכתב הספר המפורסם – 'הנזיר שמכר את הפרארי שלו'.
בדגל שלהם יש חמישה קווים בחמישה צבעים, ובמרכז – צלב קרס – סמל הודי עתיק.
פעם ב-12 שנה הג'יינים עולים לרגל למקום מסוים בדרום הודו, בו פסל של בהובאלי – מורה רוחני קדום, והם מושחים אותו בחלב, יוגורט ודברים נוספים.

רשימת ספרים מומלצים משנת 2020

רשימת ספרים מומלצים משנת 2020.

כבכל שנה, אסכם את השנה, 2020, ברשימת ספרים מומלצים. זו הייתה שנה בעייתית לשוק הספרים, בגלל הקורונה, אך עדיין יצאה רשימה מכובדת.
הרשימה כאן תהיה מורכבת משתי רשימות שפרסמתי במהלך השנה – לקראת שבוע הספר ולקראת ראש השנה העברי, אך תחילה אציין את הספרים שנוספו בשלושת החודשים האחרונים, מאז הרשימה האחרונה.
באופן מפתיע, שמתי לב שהספרים הבולטים ביותר יצאו בהוצאה עצמית (או דרך פרויקט מימון המונים), ולכן אתמקד בהם, אף שהייתי יכול לציין עוד שניים-שלושה ספרים חוץ מהם. זו עצמה תופעה מעניינת וייחודית, שיש להאריך בה בהזדמנות אחרת.

ואלה הספרים –
עברית של שבת, מאת ניסן נצר –
https://wp.me/p712oV-H4

חיים בעיר – ארז עמיר
https://wp.me/p712oV-Gb

חופש. מניפסט, מאת אלון מזרחי
https://wp.me/p712oV-FV

הפטרה לעניין – מסע בעקבות הנביאים, מאת גדי איידלהייט
https://wp.me/p712oV-FF

לאלה אוסיף את ספרו של חנוך דאום 'החיים הם תקופה קשה', שקראתי ואהבתי מאוד, אבל לא כתבתי עליו.

ולהלן סיכומי ההמלצות הקודמים השנה –

2.
ספרים מומלצים לכבוד ראש השנה תשפ"א.

השנה יצאו מעט ספרים, בגלל נגיף הקורונה, אבל עדיין יצאו לא מעט ספרים טובים. אמנה את הבולטים ביותר בעיניי, שיצאו מאז המלצתי הכוללת האחרונה, לפני שבוע הספר המבוטל של השנה –

נזיד עדשים, מאת כרמה בן יוחנן
https://wp.me/p712oV-Et

על חירות ואחריות, מאת רועית דהן
https://wp.me/p712oV-Eq

שירת ההשכלה העברית – מבחר.
עורכים – יהושבע סמט שינברג ויהודה ויזן.
https://wp.me/p712oV-Eo

הרמב"ם על יסודות האמונה היהודית, מאת דרור ארליך
https://wp.me/p712oV-Eg

איך להיות טוב, מאת יאיר בן דוד
https://wp.me/p712oV-Ee

היסטוריה של הכלכלה לצעירים מכל הגילים, מאת ניאל קישטיני
https://wp.me/p712oV-DW

מלבד זאת, בזמן הזה גם קראתי מחדש את ספרי הפילוסופיה שיצאו בהוצאת ידיעות ועליית גג, 12 במספר, הכוללים את אפלטון (3), דקארט (2), קאנט, אוגוסטינוס, מיל, חומסקי, קון, רולס והארט – ואני ממליץ בחום על כולם.

3.
ספרים מומלצים לשבוע הספר (המבוטל) 2020 –
שבוע הספר אמנם בוטל השנה, לצערנו, אך זה לא צריך למנוע ממני מלהמליץ על מספר ספרים טובים שיצאו מתחילת השנה האזרחית, כפי שאני נוהג בכל שנה.
ובכן, אלה הספרים שקראתי, חדשים בלבד, הראויים ביותר לציון מבחינתי (אם איני שוכח משהו) –

חלום הנאורות, מאת אנתוני גוטליב
https://wp.me/p712oV-C2

כל שקרי האקדמיה, תמר ועוז אלמוג
https://wp.me/p712oV-CO

מגילת שיר השירים – פירוש ישראלי חדש, מאת יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן.
https://wp.me/p712oV-C5

קריאת ביניים – מדריך קצר לימי הביניים במערב, מאת אביעד קליינברג
https://wp.me/p712oV-AC

איך להביס את שלטון הימין, מאת עורב ישראל
https://wp.me/p712oV-xD

(גם שני הספרים האחרונים הם פרויקטים עצמאיים).

עברית של שבת, מאת ניסן נצר

עברית של שבת – תבליני לשון לפרשיות השבוע, מאת ניסן נצר.
שלושה כרכים – בראשית, שמות-ויקרא, במדבר-דברים-חגים.
הוצאה עצמית, תשע"ה-תש"פ.

סקירה על שלושת הספרים האלה ראיתי לפני שבוע וחצי בעיתון 'מקור ראשון' ומיד קניתי מהמחבר. עדיין לא סיימתי את הקריאה בכל הכרכים, אך כבר אוכל למסור את חוות דעתי – והיא חיובית מאוד!
ניסן נצר הוא לשונאי ותיק, שפרסם ספר ללימוד ניקוד, מצד אחד, וספר על לשון הסלנג, מצד שני. שני אלה באים לידי ביטוי בסדרת הספרים האלה.
נצר עובר פרשה אחר פרשה ומאיר ומסביר עניינים לשוניים שונים אודות מילים מסוימות בה. הרובד הבסיסי ביותר של הבנת הכתוב הוא הבנת המילים, ואכן כל הפרשנים המסורתיים מימי הביניים והלאה התעכבו על הצד המילולי, מי יותר ומי פחות. אלא שמדע הלשון ממשיך ומתפתח, ועל כן יש צורך גם בפירוש עדכני.
עדיין, נצר מסתמך הרבה על הפרשנים הקדומים, וגם לא מעט על פירוש 'דעת מקרא' העכשווי. אולי אפשר לומר ש'דעת מקרא' כבר מספק את כל העיון הלשוני הדרוש, אך ראשית – כאן נברר המעניין ביותר מתוך המכלול, ושנית – יש כאן דברים שאין שם, כמו קישור לשפת ימינו ולתופעות שונות כלליות בלשון.
אני מאוד נהנה מהקריאה בסדרת ספרים זו, ואני ממליץ עליהם לכל. לא רק לאנשים דתיים, אלא גם לכל אוהבי הלשון העברית והתרבות העברית.

דוגמה אחת, ממש מראשית הקריאה שלי –
בפרשה שעברה, מקץ, יוסף נקרא 'אברך'. הפירוש המסורתי דורש – 'אב בחכמה ורך בשנים', וזו המשמעות של אברך עד היום. אך הנה, הלשונאי הקדום אבן ג'נאח מפרש מלשון 'הברך', כלומר מכובד שצריך לכרוע ברך עבורו, וכן הפסוק מדבר על דבר ש'קוראים לפניו'. פירוש יפה, שנראה לי גם נכון.

להזמנות ישירות מהמחבר: netzernis@gmail.com, 054-2345307

על ההנגשה

על ההנגשה.
אדבר לפי תומי.
לאחרונה אני נתקל כל הזמן במילה 'להנגיש'. זה מונגש פה, וזה מונגש שם, בכל מקום מנגישים. זה קצת מפריע לי.
השימוש המקורי של המילה הוא הנגשת מקומות לנכים, וכאן כמובן שאין היא מפריעה לי, כי זה שימוש מדויק ונחוץ. הבעיה מתחילה כשמשתמשים בה בהקשרים אחרים, בייחוד בתיאור ספרים.
גם כאן, עקרונית אין עם זה בעיה, השאלה היא שימוש תקין, וגם אני השתמשתי לפעמים במילה זו בביקורות שלי. הבעיה היא שימוש-יתר, שהופך את המילה לקלישאה.
אך זה גרם לי לחשוב על מעבר לשימוש המילולי של המילה, כלומר על המהות שלה. והנה, למהות שלה אני כלל וכלל לא מתנגד.
מהי הנגשה בספרים? היא הפיכת נושא מורכב לפשוט יותר ומתאים לקהל רחב יותר, והרי השכלה של ציבור רחב היא דבר חיובי, וגם כמובן רווחי יותר.
שוב מבחינה מילולית – בעבר היו לה שמות אחרים. דיברו על לכתוב בצורה קומוניקטיבית, מובנת, או פשוט – פשוטה. וכאן אולי נעוץ ההבדל בין הצד החיובי של התופעה ובין הצד השלילי שלה, כלומר – זה ההבדל שבין פשטות ובין פשטנות.
איך בדיוק לנסח ולקבוע את ההבדל הזה? זה דבר לא פשוט. אך אפשר להבחין בו בנקל. פשטנות מפספסת גורמים חשובים בתחום שעליו נכתב. היא מפספסת דקויות, שלפעמים עושות את כל ההבדל. אבל פשטות יכולה לתאר גם תופעה מורכבת, אלא היא אינה עושה זאת בצורה מסובכת.
והרי צריך להגיד גם את זה – קיימת גם תופעה הפוכה, של טקסט לא נגיש ולא פשוט בעליל. טקסט קשה להבנה, אניגמטי, נראה כמעט חסר משמעות. טקסטים כאלה אנו מכירים בפילוסופיה, ובעיקר בפילוסופיה הצרפתית החדשה.
כבר נשמעה ביקורת כלפי עצם אי-הנגישות של טקסטים אלה, ואני מצטרף לביקורת זו. לדעתי, כל דבר אפשר לתאר בצורה בהירה ופשוטה, ואין צורך באניגמטיות.
אם כך, אפשר שמצאנו את שביל הזהב – טקסט פשוט, הוא לא פשטני מצד אחד, אבל גם לא מתחכם ובלתי-אפשרי מצד שני. לי נראה שזו הדרך המיטבית לכתוב.