מגילת קהלת – פירוש ישראלי חדש

מגילת קהלת – פירוש ישראלי חדש, מאת אביגדור שנאן.
ידיעות ובית אבי-חי, 2021.

זה הספר השביעי בסדרה הזו של בית אבי-חי, בשיתוף עם הוצאת ידיעות ספרים, של 'פירוש ישראלי חדש', והוא משלים את הפירוש על חמש המגילות, בתוספת פרקי אבות וספר יונה. קראתי את כל הספרים האלה, וגם כתבתי עליהם.
זהו פירוש מוצלח ונדרש מאוד, שהוא מצד אחד פירוש מדעי ומדוקדק, ומצד שני פונה לקהל הרחב, דבר שבא לידי ביטוי גם במתכונתו האלבומית. כל הספרים בסדרה בנויים באותה המתכונת.
הספר הזה תחילה מחלק את ספר קהלת לכמה חלקים מובחנים, שלא על פי חלוקת הפרקים המאוחרת, והוא נוקט בכך בדרך חלוקה אחת מבין כמה אפשריות. לאחר מכן נבדק כל פסוק ופסוק.
ישנה התייחסות גם לצד הלשוני של הפסוק, תוך השוואתו לפסוקים אחרים בתנ"ך, וגם, כמובן, לצד התוכני שלו, וכאן לפעמים באה השוואה גם לספר בן סירא, שיש בו פסוקים דומים. בהמשך ישנו קטע נוסף של הרחבות, המביא או את דברי המדרשים, או את דברי המפרשים המסורתיים, או התייחסות לפסוק בתרבות העכשווית. ובנוסף, כמעט בכל עמוד מופיע צילום, של יצירת אמנות, או תופעה תרבותית אחרת, הקשורים לנאמר.
אם כך, זהו אוצר רב, שכדאי שיהיה בכל בית, והוא מועיל לקורא בו. אבל אני ממליץ על קריאה איטית, טיפין-טיפין, שכן קריאה רציפה – כפי שאני עשיתי – עשויה גם לייגע, שכן למרות שהספר פונה לקהל הרחב, הוא עדיין כתוב בצורה מדעית ומפורטת, ועל כן לא קל לקריאה רצופה.
הרוצה בכל זאת ספר קל יותר על קהלת, אני ממליץ על שני ספרים בעיקר – 'קהלת – הפילוסוף המקראי' של חיים שפירא, ו'חפץ תחת השמיים' של יורם קירש.
על התוכן לא אתעכב כאן. במהלך הקריאה שיתפתי כמה קטעים מעניינים, למשל פירושו של אבן עזרא המנסה להסביר את הסתירות הרבות שבספר, או פירוש חז"ל ל'מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש' – תחת השמש אין יתרון, אבל מעל השמש יש!, וכן ביאור המושג 'החוט המשולש' לפי הופעתו גם בסיפור גלגמש. ובכלל, יש לציין, שנאן משווה בכמה פעמים לספרות המזרח הקדום, וגם זה חלק מעניין וחשוב. ההשוואה הבולטת ביותר היא לארבעה פסוקים בפרק ט, הממליצים לקורא ליהנות מחייו כל עוד הוא חי, שדברים דומים להם מופיעים גם בעלילות גלגמש וגם בספרות החוכמה המצרית הקדומה.
לסיכום, יופי של ספר, רק שיש לקרוא אותו במתינות.
ועל קהלת עצמו, שכמעט לא דיברתי עליו פה, נראה שאין צורך להכביר מילים. זהו משכיות החמדה היותר גדולות הנמצאות בתנ"ך, הספר הפילוסופי ביותר בו, שמחשבותיו העמוקות והנוגות מדברות ללבנו עד היום, והשפעתן התרבותית הייתה עצומה.

קארן ארמסטרונג – המאבק על אלוהים

קארן ארמסטרונג – המאבק על אלוהים –
Karen Armsrtong – The battle for god.
2008.

דברים שכתבתי במהלך השמיעה –

מקשיב לזה עכשיו, ספר מצוין, קארן ארמסטרונג יודעת לספר סיפור. רק מה – 22 שעות.

קארן ארמסטרונג סוקרת את התפתחות היהדות, האסלאם וארצות הנצרות בכל העת החדשה, בארבע השעות הראשונות של ספרה. מעניין מאוד, אבל במיוחד אני אוהב הבחנה שהיא חוזרת עליה – בין מיתוס ללוגוס.

עוד ארבע שעות בספר של קארן ארמסטרונג, הגענו כבר למאה ה-19 בסקירה ההיסטורית של העולם היהודי, המוסלמי והנוצרי. וכל זה רק הקדמה, בעצם. הספר עוסק בפונדמנטליזם דתי בשלוש הדתות היום. טוב, יש עוד 14 שעות.

עוד ארבע שעות אצל קארן ארמסטרונג (סה"כ 12 שעות עד כה) והיא הגיעה כבר למאה העשרים, עם בובר, שלום, גורדון וכו', ובצד הנוצרי – הפנטקוסטליסטים.

*

אתמול כתבתי בתגובה לעצמי, בנוגע לספרה של קארן ארמסטרונג, וכדאי להדגיש –

מעניין מאוד, היא מדברת על הרב קוק שיצר מיתוס, ואז על בנו, הרב קוק הבן, שהפך את המיתוס… היא לא אומרת המילה, אבל צריך להגיד – לאתוס.

פירוט מתוך ויקיפדיה –
מיתוֹס (ביוונית: μῦθος) הוא סיפור עם, המתאר אירועים (בין אם בעבר, ובין אם בהווה או בעתיד) שיש להם חשיבות יוצאת דופן או משמעות עמוקה עבור קהילה מסוימת, לרוב בהשתתפות אלים או גיבורים על אנושיים, אך הכולל גם סיפור אשר למשתתפים בו, בין אם הם מופעלים או מפעילים, קיים אופי פרסונלי, התורמים לעיצוב זהותה ותפיסתה של אותה הקבוצה, המאמינה והדבקה במיתוס.

אתוס (מיוונית: Ἦθος, תרגום מילולי: מקום מוכר, הרגל, דמות, תכונה) הוא מונח המשמש לתיאור מכלול האמונות והרעיונות המנחים ומשקפים את התנהלותה של חברה מסוימת, אומה, אידאולוגיה או תרבות, וכן את התנהלות הפרטים המרכיבים את אותה קבוצה.

אתוס משותף של קבוצה מסוימת יכול להתפתח כתוצאה מאירוע היסטורי שהתרחש במציאות או כפיתוח של עלילה דמיונית. המכנה המשותף לשני מקורות האתוס הללו הוא האמונה המשותפת לחברי הקבוצה החולקים אותו בהווה כי הם עצמם מהווים את ממשיכי דרכם של אבותיהם, גיבורי האירוע ההיסטורי, ונוטלים על עצמם מחויבות להמשיך ולפעול בעתיד על פי הדרך שהתוו משתתפי האירוע המקורי.

*

עוד ארבע שעות אצל ארמסטרונג. היא עברה על השאה האירני ומהפכת חומייני, אבל לא ממש התרכזתי בזה, עברה לתיאור הגותו של הרב צבי יהודה קוק, ואת תנועת ההתנחלות בראשיתה – הדוגמה שלה לפונדמנטליזם יהודי, ועכשיו היא עוברת לתיאור האוונגליסטים בארה"ב – הדוגמה שלה לפונדמנטליזם נוצרי.

*

שש שעות אחרונות – עוד על אוונגליסטים, על תנועת גוש אמונים ועל חומייני באירן. בנוגע לכך, בהקשר של חטיפת בני ערובה, היא אומרת שהפונדמנטליסם, בשלוש הדתות, נכשל בכיבוד האדם באשר הוא אדם.
בהמשך היא דנה גם בקיצוניות במצרים, רצח סאדאת ועליית האחים המוסלמים. סאדאת אמנם היה מוסלמי, אך הנהיג את המדינה בדרך חילונית לדעתם.
כן היא מדברת על ג'יהאד. כידוע, בקוראן יש פסוקי שלום ופסוקי מלחמה, אבל האחרונים מופיעים אחרונים, ולכן מבטלים את הראשונים.
וביהדות – היא סוקרת את עליית המפלגות החרדיות, ושוב חוזרת לקיצוניות הדתית המדינית, שלפיה מדגישה את הצדדים השליליים שבתורה, כמו מחיית עמלק. ובהקשר הזה היא מזכירה את המחתרת היהודית, כהנא, גולדשטיין, יגאל עמיר ועוד.
בצד הפלסטיני – היא מזכירה את ערפאת ואת השייח יאסין, ראש תנועת החמס, שבהתחלה הייתה תנועת חסד ערבית, שנתמכה על ידי ישראל, אך בהמשך קיבלה תפנית מדינית והפכה לקיצונית.
ובארה"ב – לפי סקרים, רבים בה הפונדמנטליזם. היא מתעכבת במיוחד על הניסיון ליצור 'מדע נוצרי', ואין זה תחומה הטבעי של הדת, לדבריה. ולבסוף היא דנה בקיצוניים התומכים ב'עליונות לבנה'.

הגדרתה המובלעת של הפונדמנטליזם היא – השקפה דתית שתומכת בהבנה מיתולוגית של המציאות, וכן קריאה ליטרלית של הטקסטים הקדומים, כאשר החברה המודרנית החילונית מבוססת על לוגוס, חשיבה הגיונית.

*

ואולי כדאי להביא הגדרה מדויקת גם של הלוגוס (של המיתוס כבר הוצג). מתוך ויקיפדיה –

לוגוס (ביוונית: λόγος, בארמית: מֵימְרָא) הוא מונח יסוד בפילוסופיה יוונית, שמשמעותו רחבה ומורכבת ומתייחסת כללית להגיון, תבונה, דיבר ושיח ולשכנוע באמצעותם. מושג הלוגוס הושאל על ידי התאולוגיה הנוצרית כדי לתאר את מערכת היחסים בין ישו, שלפני ואחרי האינקרנציה, לאל האב בתוך השילוש הקדוש.

בפילוסופיה היוונית –
למונח לוגוס יש משמעויות שונות בשפה היוונית ובהן: מילה, היגיון, לימוד או שיחה. אך הפילוסוף היווני הרקליטוס, במאה השישית לפנה"ס, היה הראשון שנתן למונח זה משמעות פילוסופית כאחדות המנהיגה את הכול, האחראית להיווצרות היקום ולסדר השורר בו. הפילוסוף אפלטון העניק לו את המשמעות של "דיבור", או "מילה", ואילו אריסטו, המשיך את הפרשנות האפלטונית והציג את הלוגוס כ"שיח רציונלי". האסכולה הסטואית בפילוסופיה היוונית אמצה לעצמה את רעיונותיו של הרקליטוס, הגדירה את הלוגוס כתבונה השוררת ביקום וזיהתה אותו עם אלוהים או עם הטבע.

*

לסיכום, ספר מעניין ויסודי, קארן ארמסטרונג היא בעלת ידע מדהים, מה שהיה ברור גם בספרה האחר – 'ההיסטוריה של אלוהים', שתורגם לעברית. עם זאת, אין הוא מזעזע את האמות, בהיסטוריה היהודית רוב הדברים היו ידועים לי, ובהיסטוריה המוסלמית לא היו נחוצים לי כל הפרטים. זהו גם ספר ארוך מאוד, 22 שעות שמיעה, כמו 2-3 ספרים רגילים. ועדיין, שווה מאוד לקרוא אותו, או להאזין לו, שכן הוא קולח ורב מידע.

בית שלישי, מאת ארי שביט

בית שלישי, מאת ארי שביט.
ידיעות, 2021, 224 עמ'.

לספר שני חלקים – עד כאן, ומכאן. בראשון ארי שביט בוחן את דרכה של החברה הישראלית עד כה, ואת בעיותיה, ובשני הוא מציע פתרונות לבעיות שמצא.
הנרטיב ששביט מציע הוא פשוט –
הציונות קיבצה יהודים מכל קצוות הארץ, והיה צריך לאחדם לעם אחד, ומכאן נוצר 'כור ההיתוך' הידוע. כל זה נעשה בתקופת בן גוריון ומפא"י, שהייתה גם הצלחה מדהימה, אך נעשו גם לא מעט טעויות בדרך.
ב-1977 עלה הליכוד בראשות בגין לשלטון, וזה היה ביטוי לרגשות כעס ומרמור של ציבור גדול כנגד שלטון מפא"י. הדברים, כמובן, ידועים.
אך בוחרי הליכוד של 1977 אינם השבט היחיד ש'מרד' בשלטון הקודם. שביט מוצא תשעה שבטים אלה, שאת הגדרתם העצמית, בצדק או שלא בצדק, הוא מכנה 'מרד'.
אלה השבטים –

מזרחים –  לדברי שביט מחאתם מתעוררת מחדש בשנים האחרונות. הם סבלו מקיפוח היסטורי.

דתיים לאומיים – שביט מזהה את התחזקות אחיזתם במוסדות השלטון, מלבד השפעתם העצומה עם תנועת גוש אמונים והתנחלויות. בעבר היו סוציאליסטים ונספחו למפא"י, והיום הם חוברים לליכוד בדרך כלל.

חרדים – לדברי שביט, החרדים עוברים שינוי מחברה לומדת לחברה שנפתחת יותר למודרניות, ללימודים אקדמיים, לשוק העבודה ולקבלת המדינה.

ערבים – שביט מוצא שהגדרתם העצמית עוברת מהגדרה לאומית להגדרה אזרחית יותר. הזהות הישראלית שלהם מתחזקת.

ליברלים – דוגלים בחופש ובזכויות אדם, לנשים, ללהט"בים, לערבים ועוד, ועיקר השפעתם היא בשטח המשפטי. לדבר זה באה תגובת נגד, של התנגדות למוסדות המשפט.

ניאו ליברלים – החברה הישראלית עברה מסוציאליזם לכלכלת שוק חופשי, כולל מהלך גדול של הפרטה. כמו כן, תחום ההייטק התפתח מאוד. בצד השלילי – גם הפערים בחברה הישראלית התרחבו מאוד. (כל התחום הזה, על החיוב והשלילה שבו, מאוד מאפיין את תקופת בנימין נתניהו).

אנשי שלום – מה שהתחיל עם תנועת שלום עכשיו, המשיך עם תהליך השלום של רבין, שנרצח כידוע, אלא שבהמשך באה תקופת הפיגועים, והיא די חיסלה את גישת השלום בציבור הישראלי.

רוסים – או 'דוברי רוסית', כפי שהוא כותב – השתלבו יפה מאוד בארץ, הוא אומר.

מילניאלים – ילידי שנות השמונים והתשעים – חושבים על הפרט ופחות על הכלל, פחות מחויבים לעבודה, ועוד.

עתה, למעשה את כל אלה, פרט לאחרונים, אפשר לחלק די במדויק למפלגות הקיימות כבר. כמובן, אני אעשה זאת על דרך ההכללה, אך נראה לי שיש כאן מקום להכללה זו –

מזרחים – ליכוד, ש"ס
דתיים לאומיים – הציונות הדתית, ימינה
חרדים – יהדות התורה, ש"ס
ערבים – הרשימה המשותפת, רע"ם
ליברלים – העבודה, מר"צ, יש עתיד, גנץ
ניאו ליברלים – ליכוד
שלום – מפלגות השמאל
רוסים – ליברמן (ועוד)
מילניאלים – ?

ושתי הערות –
א. שוב, זו הכללה. וכך למשל ברור שלא כל הרוסים מצביעים לליברמן, וגם לא כל מצביעי ליברמן הם רוסים, אבל זו מפלגה שדוברי הרוסית הם חלק משמעותי בה.
ב. כתבתי שניאו-ליברלים מצביעים לליכוד, אבל שביט משייך אותם דווקא לצד השמאלי של המפה. אינני יודע אם הוא צודק בזאת, אך הדבר לא מתאים למצעי המפלגות, לא של העבודה ולא של מר"צ, ואולי כן של מפלגות המרכז – לפיד וגנץ.

*

עד כאן השבטים. ושביט אומר שבשנים האחרונות המתח ביניהן נעשה חריף. יש שסע בעם וצריך לרפא אותו.
כי ארצנו, הוא אומר, מוצלחת מאוד – יש חדשנות רבה, יש מתנדבים רבים, הרפואה הציבורית מצוינת, רמת ההשכלה הגבוהה מצוינת, יש פעילות תרבותית ענפה וכן הלאה, אבל יש גם הרבה מה לתקן – אין חוקה למדינה, שיטת הבחירות בעייתית ועוד, אך בעיקר – יש שסעים בארץ, כאמור.

ולכן שביט מציע את הפרוגרמה שלו, בחלק השני של הספר –
ליצור ממלכתיות חדשה, כמו זו שהייתה בתקופת בן גוריון והתפוגגה, אך בלי הכשלים. בלי דרישה לאחידות, אלא להפך – לחגוג את הרבגוניות וריבוי הזרמים. וכן ליצור סיפור חדש של משמעות לחיינו המשותפים כאן בארץ.

שביט מוסיף ואומר, כי בעקבות המהמורות הפוליטיות שעברנו – ולא אכנס כאן לכל הניתוח שלו, הכולל גם רעיון של 'רצח אב' פוליטי שנעשה בבן גוריון, אך גם בגולדה, בגין, רבין (כאן זה רצח ממשי), ולכאן אפשר להוסיף גם את נתניהו – הרי שהפוליטיקה הישראלית נעשתה אנמית וחסרת תכנים. לא הייתה העברת לפיד מסודרת מדור לדור, ונשארנו עם פוליטיקה דלה. והוא מוסיף ואומר, כי אנו בעשור השמיני של המדינה, וכפי שהוכח במקרים אחרים בהיסטוריה – זה עשור מסוכן. בני-בניהם של דור המייסדים כבר התעייפו, ולכן צריך לעשות ריענון.

לבסוף יש לו כמה הצעות קונקרטיות, כדי ליצור מציאות טובה בשנת 2048, במלאת מאה שנים למדינה, אך לא איכנס לכל זה.

אלה עיקרי ספרו של שביט, והוא ספר מעניין וחשוב, הגם שלא מעט יומרני. לאחרונה נראה שיש דיון רב בעניינים אלה, וטוב שכך. אני בטוח שלכל אזרח במדינה יש דעה בנוגע לדברים אלה, על כן איני רואה צורך להוסיף את דעתי.

פוסט-סטרוקטורליזם, מבוא קצר מאוד, מאת קתרין בלסי

פוסט-סטרוקטורליזם, מבוא קצר מאוד, מאת קתרין בלסי. (באנגלית)

הספר מתחיל בסטרוקטורליזם.
ההוגה הראשון המדובר כאן הוא פרדיננד דה-סוסיר, שהעביר קורס בבלשנות כללית בסוף המאה ה-19, וייסד את הסמיולוגיה. לפי דה סוסיר, השפה פועלת על ידי הבדלים בתוכה, ולא על ידי תפיסת מהות עצמית החיצונית לה. כמו כן, הוא מדבר על מסמן ומסומן. מסמן יכול להיות גם הבעה או מחווה, וגם אלה נחשבות שפה.
עתה אנו עוברים לצורה המודרנית של הגות זו, שהופיעה באמצע המאה העשרים.
ג'וליה קריסטבה, הרבה אחריו, שבאה מתחום הפסיכואנליטיקה, קראה לזה סמיוטיקה. אך לא ברור לי מה ההבדל התוכני שהצריך את שינוי השם.
רולן בארת – בחיבורו 'מות המחבר' טען שאין חשיבות לזהות מחבר היצירה, אלא לטקסט עצמו, בניגוד למה שהיה מקובל בזמנו. ובספרו הנחשב 'מיתולוגיות' הוא מדבר על מיתולוגיות מודרניות, הכוללות מוצרים, פרסומת וכיוב', שאף הם מתפקדים כשפה, וניתן לחשוף את המסרים הסמויים שלהם.
לואי אלתוסר – בא מכיוון המרקסיזם. הוא מדבר על 'האפרטוס' המדכא. לדבריו, האידיאולוגיה השלטת מציגה את עצמה כדבר הטבעי, בעוד היא אינה כזו. (הדים לדבריו ניתן למצוא היום אצל אבישי בן חיים).
קלוד לוי-שטראוס – בא מכיוון האנתרופולוגיה, ודיבר על אנתרוצנטריזם, שימת האדם במרכז. הוא חקר את המכנה המשותף התרבותי בתרבויות שונות.
כמו כן, כמה הוגים מצאו מכנה משותף לסיפורים, שכולם מבוססים על כמה סיפורי יסוד, שפשוט חוזרים בצורות שונות. זה מציב אתגר בפני ההגות המנסה למצוא משמעות דווקא על-ידי ההבדלים. מכאן גם עולה, ניתן לטעון, כי כן יש מהות אנושית מסוימת, המשותפת לכל התרבויות.

עתה אנו עוברים להגות הפוסט-סטרוקטורליסטית המובהקת.
פרק שלוש מוקדש לסובייקט.
מישל פוקו – דיבר על יחסי כוח, שהם אלה המבנים את המציאות. הוא ערך 'גניאולוגיה', כלומר חקירה היסטורית, בתחום שונים – בתי הסוהר, המיניות, השגעון ועוד, ודרך סקירותיו הציג את טענתו המרכזית. ועוד נקודה חשובה שעולה אצלו היא, שפעמים רבות דווקא המבנים הישנים איפשרו יותר התנגדות, בעוד המציאות המודרנית שנראית פתוחה יותר, היא בעצם לא פחות דכאנית, אך מכיוון שמנגנוני הדיכוי שלה מוסווים, ההתנגדות להם נעשית קשה יותר.
ז'אק לאקאן – פסיכואנליטיקאי – דיבר על הסובייקט המפוצל בתוך עצמו. לדבריו, השפה עצמה היא האחר (בA גדולה, אולי ניתן לתרגם – בה' הידיעה?). כלומר, היא נמצאת מחוץ לסובייקט, והוא צריך להתאים עצמו אליה. זה המימד הסימבולי. מימד נוסף הוא הממשי, והוא ללא סימון בשפה. התשוקה שלנו, או כפי שנהוג לתרגם כאן – האיווי – מכוונת אליו, ואנו לא יכולים לממש אותה.
כך הוא גם מסביר מדוע כל-כך הרבה סיפורים ידועים מסתיימים בתסכול, למשל רומיאו ויוליה, או אנה קרנינה. אנו מזדהים עם הגיבור שנכשל, כי גם אנו נכשלים במימוש תשוקתנו לממשי, ולכן אנו זוכרים סיפורים אלה.
על בסיס זה בנויים גם היחסים המיניים ('אין יחס מיני' – סיסמתו המפורסמת. אלא – תשוקה לממשי), וגם התשוקה לידע.
ושוב קריסטבה – בספרה 'זרים לעצמנו' היא טוענת, כי מהגרים מאיימים על זהותנו, שכן הם מראים לנו שקיימת אפשרות חיים אחרת, ושתרבותנו שנראית לנו טבעית ומובנת-מאליה, בעצם אינה כזו.
ז'אק דרידה – ביחס לדברים אלו – אומר שתרבות היא תמיד קולוניאלית. תמיד אנחנו נמצאים בגלות. זהות מושלמת – תמיד נמצאת אצל האחר.
לסיכום, הקוגיטו של דקארט – אני הם מחשבותיי – מועמד כאן בספק. אין אידיבידואל חופשי.

פרק ארבע – הבדל או אמת.
מושג מרכזי של דרידה – דיפראנס – ההבדל.
האמת בהכרח נאמרת בשפה, ולכן יש לחקור את השפה. כמו כן, האמת האישית מושפעת תרבותית, ולכן אין הפרדה מוחלטת בין סובייקט ואובייקט.
דקונסטורקציה – היא תהליך הכניסה של האחר אל העצמי.
ספרו המרכזי של דרידה – על הגרמטולוגיה.
כמו כן – עוד קודם דיברו על אופוזיציות בינאריות, כמו טוב מול רע – אבל דרידה מוסיף, כי הן תמיד היררכיות, כך שהטוב עדיף מהרע, למשל.
פונוצנטריזם – יתרון הקול על הכתיבה.
לוגוצנטריזם – שם את המשמעות בקדמה, את הלוגוס. אלא שהוא מוטעה, לפי דרידה, כי המשמעות היא אפקט של הטקסט, לא הסיבה שלו.
לסיכום, אין אמת טרנסצנדנטלית מעבר לשפה.

פרק חמש.
אבל משמעות יכולה להישתנות.
סלבוי ז'יז'ק – הולך בעקבות לאקאן, ודן בתופעות תרבותיות שונות. כזכור, לפי לאקאן, הממשי הוא הטראומטי, הלא מודע, והוא 'האובייקט האבוד' שאנו מחפשים. ז'יז'ק אומר שהחברה מנסה להילחם במציאות הזו, והיא מפנה את כעסה אל קבוצות מסוימות, שבעיניה הורסות את השלמות המדומינת. פעם אלה היהודים, פעם הצוענים, פעם ההומוסקסואלים, וכן הלאה (ובדומה לכך אולי – היום אלה הלא מחוסנים). האנטיגוניסט שלה הוא אויב הטוב, בעיניה. אבל למעשה אי אפשר להעלים אותו, כי הוא מובנה באופן סטוקטורלי. המציאות המושלמת המדומיינת לעולם לא תוכל להתקיים.
לבסוף, ליוטר – דיבר נגד הקונסנזוס, כי לדבריו דווקא הבדלי החשיבה מקדמים אותנו. הוא מתייחס לוויטגנשטיין, שדיבר על 'משחקי השפה', ואומר שמי שמוסר ידע נמצא בעמדת כוח.
בספרו הידוע 'המצב הפוסטמודרני' הוא אומר כי המטא-נרטיבים, הנרטיבים הגדולים של המשמעות – כשלו, וזה הסברו המרכזי לתקופה החדשה.

לסיכום, ספר מעניין וחשוב. הגות זו היא גם הבסיס המשמעותי ביותר להגות הפוסטמודרנית (שכוללת אמנם עוד כיוונים).

אלבר קאמי – מבוא קצר מאוד – סיכום קצר

אלבר קאמי – מבוא קצר מאוד. (באנגלית)
סיכום קצר.

דיבר על האבסורד של החיים, לנוכח המוות, עולם חסר משמעות, ההסברים הדתיים כבר לא תופסים.

קליגולה, הזר, המיתוס של סיזיפוס – עוסקים באבסורד.

הזר – הגיבור, מרסו, אדיש למות אימו, משחרר את הקורא מהקוד החברתי.
מרסו הורג ערבי צעיר, בשמש. החצי השני של הרומן – משפטו. לא ברור מדוע הרג אותו. 'בגלל השמש'.

המיתוס של סיזיפוס – איך לחיות חיים אבסורדיים. השאלה הגדולה – למה לא להתאבד.
תוקף גם את ההסברים המדעיים.
חייה את החיים במלואם, באינדיבידואליות, לא כחלק מקולקטיב. חייה את ההווה.
המיתוס של סיזיפוס – המגלגל את הסלע במעלה ההר, רק כדי לראות אותו נופל – כמשל, עלינו לדמיין אותו מאושר.

(את שני הספרים האלה קראתי לפני זמן רב).

האדם המורד, הדבר – מרידה, הנובעת מרגש.

הדבר – עיר מוכה דבר. הוא מופיע ונעלם בלי הסבר. עוקב אחר שישה אנשים בעיר המסוגרת, כיצד יגיבו?
כמו סיזיפוס – מלחמה חסרת סיכוי, ושרירותית.

מאמרים –
נגד כל דעה שחושבת שכל הצדק איתה, והוקעת האלימות.
בעד דמוקרטיה אינטרנשיונלית. להקים פרלמנט עולמי.
להוציא את עונש המוות מחוץ לחוק.

האדם המורד –
המורד מגיב למצב האבסורד.
סארטר ביקר אותו על ספר זה. אמר שהוא מצטט פילוסופים שאין הוא מבין.

(את שני הספרים האלה קראתי פחות מזמן).

כמו כן – בהתחלה היה חבר המפלגה הקומוניסטית, אך בסוף היה אנטי-קומוניסט.
כתב נגד הפצצת הירושימה.
לא היה מלומד כסארטר. (כך אמר שהוא מעדיף שיחה עם אישה יפה, מאשר עם אלברט איינשטיין…).
טען שהוא לא אקזיסטנציאליסט (אבל בעצם הוא די כן).
ויש לו עוד ספרים חשובים – הנפילה, האדם הראשון.
זכה בנובל בספרות.
מת שנתיים אחר-כך בתאונת דרכים.

החלטות הפריווילגים

עוד זווית לסיפור פה, והיא זווית מרכזית מאוד.
אתמול אושר עוד 'סל' של גזרות. אבל מי גוזר את הגזרות האלו? מי בממשלה ומי באולפנים? מה המשותף לכל האנשים האלה, בלי יוצא מן הכלל? נכון – הם האליטה של החברה, אנשים עשירים, או לפחות אמידים, כאלו שאין להם הרבה בעיות בחיים, או בקיצור – פריווילגים! (אני מציע לעברת ל-מוטבים). ומי סופג את הגזרות? אלו שלא.
המושג פריווילגים הוא כבר ותיק בשיח העכשווי, בגישה הביקורתית, ואולי אפשר למתוח ביקורת עליו מהצד השמרני, אך במקרה הזה הוא נראה הולם במיוחד.
לאנשים המחליטים לא אכפת, לא הם יפגעו מההחלטות, הם מסודרים. מי שכן יפגע הם המון העם, העמל לפרנסתו ובקושי גומר את החודש, שמשועבד לעבודתו, למשכנתא, לטיפול בילדיו, ובמילא קולו לא נשמע.
קולו לא נשמע – אף שנדמה לו שכן, שהרי הוא מתבטא ברשתות החברתיות! אך ההתבטאות ברשתות החברתיות, אצל האדם הרגיל, היא חסרת כל השפעה על קבלת ההחלטות, סתם אשליה שיש המאמינים לה, כי למעשה זו רק במה להוצאת קיטור. אל תפלו ברשת!
ועוד מאפיין של הציבור הגדול הזה – העדריות והנטייה לפשיזם. אלה התגבשו במשך שנים רבות. הרי לא מהיום אנחנו שומעים אזהרות על פשיזם, אף שעד כה התרגלנו להתעלם מהן – והנה הוא לובש צורה וגוף.
הציבור הישראלי התרגל במשך שנים רבות לדיכוי הפלסטינים, הוא מלומד בדיכוי. אז אמנם הפעם הדיכוי הוא לא כלפי עם אחר, אלא כלפי עצמו, אבל המנגנון הוא אחד, וזה מנגנון שכבר שומן היטב.
לכן נראה שרק בישראל ההגבלות הן חמורות כל-כל, או שלפחות ישראל מצטיינת לרעה בשטח זה. כי מדיווחים על מה שקורה בעולם – שם המצב רחוק מאוד ממה שקורה פה, במקומות רבים.
ולכך יש להוסיף את ההיסטריה, החרדה, המלובה על-ידי פמפום אינסופי של הנושא בתקשורת. והרי גם לכך אנו רגילים, מהפיגועים. והכוונה גם לחרדתיות וגם למנגנון השידור הלא נגמר.
ובכן, מסתבר שישראל היא אחד המקומות הבעייתיים ביותר מבחינה זו, ובנוסף לזה היא מדינת הניסוי של פייזר (אגב, אפשר כבר לומר שהניסוי נכשל?). והתוצאה היא מה שאנחנו רואים.

זאוס פרומתאוס ואלוהים, מאת ברוך כהנא

זאוס פרומתאוס ואלוהים, מאת ברוך כהנא.
ידיעות, 2021, 456 עמ'.

אני לא יכול באמת לכתוב סקירה על הספר זה. למה? פשוט, הוא ספר ארוך מאוד, שקראתי עם הפסקות, וכבר שכחתי מה קראתי קודם. והוא באמת עמוס מאוד. כך למשל לקראת סוף הספר הוא עובר על כל הספרות היהודית – רמב"ם, זוהר, קבלת האר"י, השכלה, וחלק נכבד המוקדש לרב קוק. אני מעדיף ספר ממוקד יותר, ותומך באמרה – 'תפסת מרובה לא תפסת'.
אז ניסיתי לחזור לציטוטים ששמרתי במהלך הקריאה, וגם הם לא מאוד עזרו לי, כי כולם היו דברים יפים אמנם, אך מאת הוגים שונים המשולבים בספר, ולא ממש קשורים לתזה הכללית של כהנא. אצרף אותם בהמשך.
ובכל אופן אוכל לומר על רגל אחת, כי כהנא מוצא שני 'ארכיטיפים' מרכזיים הפועלים בהיסטוריה האנושית – האחד 'זאוס' – זו הנטייה השמרנית לקדש את המוכר והקיים, והשנייה – 'פרומיתיאוס' – והיא הנטייה המרדנית, המתקדמת, המחדשת, כאותו פרומתיאוס, שהביא את האש לבני האדם – ונענש על כך בידי זאוס.
וגם הפרומתיאוסים השונים לאורך ההיסטוריה נענשו על-ידי אנשי זאוס, הם בדרך-כלל אנשי הכנסייה. אנו מכירים את המקרים האלה, למשל גלילאו וקפלר, וכהנא מוסיף עליהם בעין יפה, בסקירה נרחבת.
וזה אכן הרושם העיקרי שהתקבל אצלי מספרו של כהנא – ניתן למצוא כאן הגות אנטי-נוצרית חדה ונוקבת, שאני לא זוכר הגות חריפה כמותה מאז כתיבתו של ניטשה נגד הנצרות. קצת חבל שלא שמרתי כמה חלקים לדוגמה מחלק זה.

עד כאן הדברים שאני מוצא נכון לומר, ועתה אעבור לכמה ציטוטים. תחילה מסוף הספר, ובהמשך הציטוטים שהזכרתי שלא ממש קשורים, אבל הם יפים מאוד, אז למה לא לצרפם.

ראשית, כהנא משתמש במונחים פסיכולוגיים כדי להציג את העמדה הזו של 'הטובים מול הרעים'. אותה הוא מכנה גישה דיאלקטית, וכנגדה הוא מציע גישה דיאלוגית, שהיא גם יהודית יותר –
"מההגדרות האלה נובע אופיו של המפגש בין המיתוסים. המיתוס הדיאלקטי יוצר, כמעט בהכרח, מציאות נפשית של "פוזיציה פרנואידית־סכיזואידית". המציאות תחולק בחדות בין הטוב (כלומר, הארכיטיפים שאנחנו מאמינים בהם) ובין הרע (אלה שבצל). מיתוס פרנואידי־סכיזואידי מעצב את החברה כ"קבוצת מאבק־מנוסה" – החברה מחלקת את העולם בין ה"אנחנו" הטובים ל"אחרים" הרעים"

ועוד –
"כל מצב ביניים מאיים ומותקף. במצב מלחמה, למשל, המנסים ליצור דיאלוג עם האויב עלולים להיות שנואים עוד יותר ממנו. וזהו בדיוק מצבם של המאמינים במיתוס דיאלוגי: המיתוס הדיאלוגי, מעצם הגדרתו, מתאמץ להכיל ארכיטיפים שהמיתוס הדיאלקטי דוחק לצל – גם כשהוא דוגל באותם ערכים שבהם מאמין המיתוס הדיאלקטי."

ויש לזה גם היבט רלוונטי וד"ל –
"ראינו שכל תרבות דוחקת ארכיטיפ זה או אחר לצל. לפעמים הוא מושלך על קבוצה מסוימת, הנרדפת עקב כך כ"שטנית", משום שהיא בבחינת ייצוג מוגדר ומוחשי של הארכיטיפ המאיים, שהכול פוחדים מהופעתו. אחת הדוגמאות המחרידות לדינמיקה זו היא רדיפת הנשים בשלהי ימי הביניים (הידועה כ"ציד המכשפות…)""

ורעיון דומה לרעיון הפרומתיאי הציג הרב קוק בדברו על 'נשמות תוהו', ואלו הם דבריו –
"האידיאליסטים הגדולים רוצים בסדר יפה וטוב, מוצק ואדיר כזה, שאין בעולם לו דוגמא ויסוד, על כן הם מהרסים את הבנוי לפי מדת העולם. המעולים יודעים גם לבנות את העולם הנהרס, אבל הגרועים, שהנטיה האידיאלית היותר עליונה נגעה בהם רק נגיעה כל שהיא, הם רק מחבלים ומהרסים, והם הם המושרשים בעולם התוהו בערכו הנשפל. נשמות דתוהו גבוהות הן מנשמות דתיקון. גדולות הן מאד, מבקשות הן הרבה מן המציאות, מה שאין הכלים שלהן יכולים לסבול."

ולבסוף, בסוף ספרו כהנא מציג פרוגרמה למציאות טובה יותר, בדרך דיאלוגית, וכחלק מזה הוא אומר –
"הפתרון חייב לבוא מפיתוחו של מיתוס חלופי. מיתוס שבו ייתפסו זאוס ופרומתאוס כשני ערכי יסוד. שניהם ייתפסו כשווי־ערך, משום ששניהם ייתפסו כגוונים חיוניים של אור אינסופי. מיתוס הנותן מקום ל"עצמי" הפנימי, שהוא עמוק מכל הארכיטיפים. מיתוס שיתגבר על הפרדוקס ההומניסטי, גלגולו המודרני של הפרדוקס האלילי העתיק. במילים מפורשות: מיתוס שיש בו מקום לאלוהים, וגם לאדם, בלי שתיווצר ביניהם סתירה כלשהי."

שימו לב למילים המדוגשות. הרי זה בדיוק מה שכתבתי במאמרי 'הבריאה בצלם כפרוגרמה מוסרית' – שרעיון הבריאה בצלם הוא טוב דווקא בגלל שמדובר במיתוס, ומיתוס המשתף אל ואדם.

*

ועתה לשאר הציטוטים החביבים –

"בראשית המאה העשרים כתב אלדוס האכסלי סאטירה קשה בשם " – "עולם חדש ונועז". הוא מתאר בה עולם של שפע חומרי בלתי נתפס, ושל אנשים המיוצרים באופן תעשייתי – שהרי מישהו צריך לצרוך את השפע. כדי להפוך אותם לצרכנים כפייתיים מדכאים בהם כל ייחודיות, יצירתיות או רוחניות. הייחודיות האחת המותרת בעולמו של האכסלי היא זו של צרכן אופנה בלתי נלאה, המתלבט בין מגוון "מוצרי צריכה" שאין בהם צורך. הרוחניות מסתכמת בצריכת מוצרי בידור נדושים. האנשים החיים באותו עולם "חדש ונועז" מתוכנתים לרגש שטחי, לרתיעה מתסכול, לחיים ללא עצמיות. החריגים (כלומר אלה ששמרו על צלם אנוש) חיים באומללות צרופה."

*

ובהמשך –

"פסיכולוג חשוב כמו אריך פרום סבר כבר בשנות החמישים, שהעולם המודרני (של ימיו) הולך ונדמה לסאטירה של האכסלי:  

האדם המודרני דומה לאמיתו של דבר לדיוקן שמתאר האכסלי… ניזון היטב, לבוש היטב… אך ללא עצמיות. ללא כל מגע עם בני האדם זולת השטחי ביותר, מונחה על ידי סיסמאות שהאכסלי ניסחן ניסוח ממצה כל כך: "בנוח הרוח על היחיד, תהיה רשות הרבים ליריד", או "לעולם אל תדחה למחר בילוי המזדמן לך היום", או גולת הכותרת: "כל אחד מאושר בימינו". אשרו של האדם בימינו עיקרו ב"בידור", הבידור מיוסד על הסיפוק שבצריכה וב"קליטה" של סחורות, מראות, מזון, משקאות, סיגריות, בני אדם, הרצאות, ספרים, סרטים – כל אלה נצרכים, נבלעים. העולם הוא אובייקט גדול אחד לתאבוננו, תפוח עצום, בקבוק עצום, שד עצום. הננו היונקים, לעולם מצפים, מקווים – ולעולם מאוכזבים."

*

שלושה מקורות דומים –

א.
קהלת ד –
א וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה אֶת כָּל הָעֲשֻׁקִים אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם וּמִיַּד עֹשְׁקֵיהֶם כֹּחַ וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם. ב וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ מִן הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָה. ג וְטוֹב מִשְּׁנֵיהֶם אֵת אֲשֶׁר עֲדֶן לֹא הָיָה אֲשֶׁר לֹא רָאָה אֶת הַמַּעֲשֶׂה הָרָע אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.

ב.
"תנו רבנן: שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל. הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא – יפשפש במעשיו". (ערובין יג ע"ב)

ג.
ציטוט מ"זאוס פרומתאוס ואלוהים" –

"הנה אחד מסיפורי המיתולוגיה שניטשה מביא בספרו:  

אגדת קדומים מספרת כי המלך מידאס רדף ימים רבים ביערות אחר סילנוס הנבון, בן לווייתו של דיוניסוס, ולא הצליח לצודו. לכשתפסו לבסוף שאלו, מה טוב לו לאדם ומה הרצוי מכל. ניצב הדימון דומם וקופא, עד אשר השיב כפוי על ידי המלך, כשמליו פורצות מתוך צחוק חותך: הוי בני אדם עלובים וקצרי ימים, ילדי המקרה והתלאה – למה תאלץ אותי לאמר לך את הדבר אשר אין טוב לך מאשר כי לא תשמענו לעולם? הטוב ביותר בשבילך הוא הדבר אשר אינו בגדר השגך כלל. טוב שלא נוצרת, שלא תהיה, שתהיה לא כלום. אך משנה לטוב לך – שתמות, בקרוב. 

אם נדמה שסילנוס הנבון חמד לצון, אביא סיפור נוסף: הרודוטוס, ראשון ההיסטוריונים הידועים (יווני, אלא מה?), מספר על פגישתו של סולון החכם (מאבות הדמוקרטיה האתונאית) עם קרויסוס מלך לידיה. קרויסוס שאל את סולון מיהו האדם המאושר באמת? סולון הגיב בכמה סיפורים, המתארים לדעתו את תכלית האושר האנושי. באחד מסיפוריו סיפר סולון על שני אחים מארגוס שעשו מעשה רב של כיבוד אם, וכל נשות ארגוס היללו את האם שיש לה בנים כאלה. הנה המשך הסיפור, כפי שמספרו נתן שפיגל (מהחשובים בחוקרי יוון בישראל):  

האם המאושרת שמחה מאד למעשה בניה ולדברי השבח, והתפללה לפני פסל הרה כי האלה תעניק לבניה אשר כיבדוה מאוד, את שטוב ביותר לאדם. אחרי התפילה, לאחר שהקריבו וסעדו, שכבו הנערים לישון בתוך אותו המקדש, ולא קמו עוד. זה היה קצם. בזה הראתה האלה כי טוב לאדם המוות מן החיים."

*

ניטשה בקטע מפורסם –

"האם לא שמעתם על המשוגע ההוא, שבוקר בהיר אחד הדליק פנס, רץ אל השוק וצעק בלי הרף: אני מחפש את אלוהים! אני מחפש את אלוהים! מאחר שבאותה שעה דווקא נאספו שם רבים מהללו שאינם מאמינים באלוהים, עורר האיש צחוק גדול. האם הלך לאיבוד? שאל אחד מהם. ואולי תעה בדרך כילד? אולי עלה על סיפונה של אונייה? היגר? – כך צעקו וצחקו כולם יחד בערבוביה. המשוגע קפץ והתערב ביניהם ונקב אותם במבטיו. "היכן נעלם אלוהים?" קרא "אני אגיד לכם היכן! הרגנו אותו – אתם ואני! כולנו רוצחיו! אבל איך עשינו זאת? איך הצלחנו לשתות את הים עד תומו? מי נתן לנו את הספוג למחות בו את האופק מקצה ועד קצה? מה המעשה אשר עשינו כאשר התרנו את הארץ הזאת משמשה? לאן היא נעה עכשיו? הלאה מן השמשות כולן? האין אנו צונחים מטה־מטה? ואחורה והצדה ולפנים – לכל עבר? היש עדיין למעלה ולמטה? האין אנו תועים כבתוהו אינסופי? האין החלל הריק נושף עלינו? האם לא נהיה קר יותר?… האם עדיין איננו מריחים כלל את הריקבון האלוהי? – גם אלים נרקבים! אלוהים מת! מת ולא יחיה עוד! ואנחנו הרגנו אותו! במה נתנחם, רוצחים בני רוצחים שכמונו? הקדוש והאדיר מכל מה שהיה בעולם עד כה שתת דם תחת סכינינו – מי ימחה את הדם הזה מעלינו? היכן המים שיטהרונו? אילו טקסי כפרה, אילו משחקים קדושים יהיה עלינו להמציא? האין גודל המעשה הזה גדול לנו מדי? האין אנו עצמינו חייבים להיות לאלים, ולו כדי להיראות ראויים לו?'… ואז אמר: "הקדמתי לבוא, עוד לא בא זמני. המאורע הכביר הזה עודנו בדרך, נודד – בני האדם עדיין לא שמעו את שמעו. הברק והרעם צריכים זמן, אור הכוכבים צריך זמן, מעשים, אף לאחר שנעשו, צריכים זמן כדי להיראות ולהישמע, המעשה הזה עודנו רחוק מהם יותר מן הרחוקים שבכוכבים – ואף על פי כן הלוא עשוהו!""
ניטשה, המדע העליז, קטע 125.

*

"הקצב ההולך וגובר יוצר תחושה של שיטפון שאי־אפשר להבין ואי־אפשר לשלוט במהלכו. בשנות השבעים של המאה הקודמת הבחין אלווין טופלר בתופעה זו, וכינה אותה "הלם העתיד". כבר אז – לפני יותר מ-40 שנה (!) – טען טופלר שקצב החיים המואץ עתיד להגיע לרמה שמוח האדם לא יוכל להכיל. מאז, התהליך רק הואץ פי כמה וכמה. בכל רגע נתון טורחים רבבות מוחות מבריקים על החידוש הבא, שישנה את חיינו מקצה אל קצה. האם יכול מישהו לדמיין את חייו ללא המרשתת? האם מישהו זוכר איך נראו החיים לפני המצאת הפלאפון? לפעמים אנחנו משלים את עצמנו שהפלאפון, המחשב והמרשתת הם "כלים" שהאדם יכול להשתמש בהם כרצונו (או להחליט להימנע מהשימוש בהם, אם ירצה בכך), אבל זוהי אשליה. הטכנולוגיה אינה כלי אלא סביבת חיים. וההבדל הוא פשוט: כלי הוא משהו שאפשר להימנע משימוש בו. אפשר, למשל, לנסר עצים במסור ידני, למרות שקיימים מסורים חשמליים: יכול להיות שמישהו נהנה מעבודה בידיו דווקא, או שהוא רוצה לחזק את שריריו. הוא יעבוד יותר לאט, אבל ישרוד. סביבת חיים, לעומת זאת, כופה עלי להשתלב בה ולהתאים את עצמי אליה. יליד האמזונס שינסה להתעלם מיער העד פשוט ימות – כדי לשרוד עליו להיות בקיא בכל רחש העובר בו. למי משניהם דומה אדם מודרני המנסה להתעלם מן המרשתת – לחובב הניסור הידני, או לאינדיאני המתעלם מעצי היער? התשובה ברורה. הוא יגלה, כאותו אינדיאני, שעצם יכולתו להתקיים נפגעה קשות."

– זאוס פרומתאוס ואלוהים מאת ברוך כהנא

קצת ענייני מינוח

קצת ענייני מינוח –
מדברים על 'סרבני חיסון', אבל זה מינוח שיפוטי. מדובר באנשים שבחרו לא להתחסן, או בקיצור – לא מחוסנים. בדיוק כשם שלא נקרא לחילוניים 'כופרים', אלא הם פשוט אנשים שלא מאמינים, או שלא מקיימים את הפרקטיקה הדתית, כלומר – חילוניים (או יש אומרים – חופשיים).

כמו כן, מדברים על 'תחלואה', אבל מתכוונים לאנשים שיצאו מאומתים בבדיקה, והם אינם חולים בשום צורה ואופן. אפשר להסתפק בלומר – התפשטות הנגיף, התפשטות ההדבקה וכיוב'. המילה 'תחלואה' לא נכונה, וגורמת לחרדות-שווא.

כמובן, כל זה תקף לימים תקינים, ואנחנו לא בימים כאלה.

מוציאה לשון, מאת שלומית עוזיאל

מוציאה לשון, מאת שלומית עוזיאל.
עם עובד, 2021.

זהו אוסף של טורים שכתבה שלומית עוזיאל בענייני לשון. מניפת הנושאים רחבה – בחציו הראשון עוזיאל עוסקת בניתוח מילים שונות, מהתחום הפחות מוכר לקורא הממוצע, ובהמשך, בחצי השני של הספר בערך, היא עוברת גם לנושאים אחרים של הכתיבה – עיצוב הגופן, עבודת העורך, תרגום משפה זרה ועוד.
סך-הכול ספר חמוד מאוד, שכדאי לקרוא. רבים מהדברים כבר ידעתי, אך בחלק מהדברים היא חידשה לי, וגם יש פה דיונים מעמיקים יותר מפעם לפעם, כמו הדיון הארוך יחסית בשימוש במילים אימא ואבא.
להלן כמה ציטוטים יפים להתרשמות שאספתי במהלך הקריאה.

*

סתם להומור, מתוך פרק על מילים עם משמעויות הפוכות –
"אמרה ידועה קובעת כי בערבית יש לכל מילה שלוש משמעויות — המשמעות הבסיסית, ההפך הגמור וסוג של גמל."

*

את זה למשל לא ידעתי –
"ואם הזכרנו את טורקייה, הרי היא גם מקור שמה של אבן החן טורקיז: האבן יובאה מטורקייה, ולכן נקראה בצרפתית "טורקית"."

*

"המילה "אחוז" למשל מופיעה במקרא פעמים אחדות במשמעות של "לקוח מתוך מספָּר גדול", למשל: "תִּקַּח אֶחָד אָחֻז מִן־הַחֲמִשִּׁים" (במדבר לא, ל). על יסוד משמעות זו משמשת המילה "אחוז" בעברית בת ימינו גם במשמעות של "מאית", %."

*

"גם הביטוי "נפש בריאה בגוף בריא" נובע, במפתיע, משגיאה. מקור הביטוי בסאטירה 10 של המשורר הרומי יובנאליס: mens sana in corpore sano — נפש בריאה בגוף בריא. אלא שיובנאליס כתב שאם על האדם לבקש משהו מן האלים, הרי זה "נפש בריאה בגוף בריא" — כלומר שני אלה, יחד, הם הדבר החשוב ביותר שאדם יכול לבקש; אין פה, כמשמעות הביטוי כיום, טענה שגוף בריא תורם גם לנפש בריאה."

*

והנה ציטוט ארוך, שאמנם מספר דברים שידעתי, אך נראה לי שכל אחד צריך לדעת את זה –
"מה משותף לביטויים "אין נביא בעירו", "מלח הארץ" ו"חמור נושא ספרים"? אף שהם נשמעים עבריים למהדרין, שלושתם הגיעו אלינו משפות אחרות, וליתר דיוק — מכתבי הקודש של דתות אחרות: הברית החדשה והקוראן.

הגרסה המוקדמת ביותר של הברית החדשה הקיימת כיום היא כמובן ביוונית. הנה תרגום לעברית של הקטע המחויך שבו מופיע הביטוי "אין נביא בעירו": "כַּאֲשֶׁר סִיֵּם יֵשׁוּעַ אֶת הַמְּשָׁלִים הָאֵלֶּה הָלַךְ מִשָּׁם. הוּא בָּא אֶל עִירוֹ וְלִמֵּד אוֹתָם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת עַד כִּי הִשְׁתּוֹמְמוּ וְאָמְרוּ: 'מִנַּיִן לוֹ הַחָכְמָה הַזֹּאת וּמַעֲשֵׂי הַנִּסִּים? הֲרֵי זֶה בְּנוֹ שֶׁל הַנַּגָּר. הֲלֹא שֵׁם אִמּוֹ מִרְיָם וְאֶחָיו יַעֲקֹב וְיוֹסֵף וְשִׁמְעוֹן וִיהוּדָה. וְאַחְיוֹתָיו הֲרֵי כֻּלָּן פֹּה אִתָּנוּ. אִם כֵּן מִנַּיִן לוֹ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה?' […] אָמַר לָהֶם יֵשׁוּעַ: 'אֵין נָבִיא בְּעִירוֹ וּבְבֵיתוֹ'" (הבשורה על פי מתי, יג 53-57).

גם הצירוף "מלח הארץ", שאנו משתמשים בו בדרך כלל כדי לתאר אליטות ארץ־ישראליות למיניהן, מקורו בברית החדשה, שבה ישו מכנה כך את תלמידיו: "'אַתֶּם מֶלַח הָאָרֶץ, וְאִם תֹּאבַד לַמֶּלַח מְלִיחוּתוֹ, כֵּיצַד תֻּחְזַר לוֹ?'" (הבשורה על פי מתי, ה 13).

ומניין הביטוי "חמור נושא ספרים"? הביטוי הזה, המציין אדם שלמד הרבה אך אינו מבין מה שלמד, מקורו בקוראן, שם אנו מגלים לצערנו כי הוא מכוון דווקא לעם ישראל: "העמוסים בתורת אל ואינם שומרים אותה נמשלו כחמור נושא ספרים" (סורה 62, ה, תרגום רקנדורף).

"חמור נושא ספרים" נכנס לשפה העברית כבר בימי הביניים, ואנו מוצאים אותו בספר חובות הלבבות של רבנו בחיי בן יוסף אבן פַּקוּדָה, פילוסוף יהודי בן תור הזהב בספרד. אבן פקודה מתאר עשר דרגות של בקיאות בתורה, ש"חמור נושא ספרים" היא הנמוכה שבהן: "תחלתם אנשים למדו החומש והמקרא והספיק להן בגירסת הפסוק מבלי הבנת ענין ואינם יודעים פירוש המלות ושמוש הלשון והם בתכונת חמור נושא ספרים"."

*

מגדל שן, שמופיע גם בתנ"ך, אבל מקורו אחר –
"מבקר הספרות הצרפתי שארל־אוגוסטן סנט בֵּוו, בן המאה התשע עשרה, אחראי לשימוש החילוני של הביטוי. סנט בוו כתב על אחד הסופרים בני זמנו כי הוא "פרש למגדל השן שלו", כדי לציין את התרחקותו מענייני היום־יום. הביטוי הצרפתי tour d'ivoire נכנס לאנגלית כתרגום השאילה ivory tower, המציין עיסוק בחיי הרוח תוך התרחקות מעניינים מעשיים, וספציפית — את חיי האקדמיה."

*

ועל נושא זה בא דיון ארוך, שאביא רק את תחילתו –
"המילים "אימא", "אבא", "סבא" ו"סבתא" מקורן בארמית; המילים העבריות המקבילות הן "הָאֵם", "הָאָב", "הַסָב" ו"הַסָבָה" (כן, כן). הסיומת הארמית ־ָא מציינת במקורה יידוע, כמו ה"א הידיעה בעברית: כך למשל "מַלְכָּא" פירושה הַמֶּלֶךְ, ו"עָלְמָא" פירושה הָעוֹלָם. מכיוון שכך, כאמור, "אימא" ו"אבא" פירושן "הָאֵם" ו"הָאָב", ולכן "אימא" היא תקנית ומותרת כפנייה של אדם לאימו — שכן מי שאומר "אימא" אומר למעשה "האם (שלי)"; גם הצירוף "אימא של יונתן" (כמו ב"אימא של יונתן, אפשר לדבר עם יונתן?") הוא תקני (כי פירושו "הָאֵם של יונתן"). אבל הצורה "האימא" אינה תקנית, משום שהיא, לכאורה, מיודעת פעמיים — פעם אחת בה"א הידיעה העברית, ופעם אחת בסיומת היידוע הארמית ־ָא. גם בלי ה"א הידיעה, המילה "אימא" אינה תקנית אם מבחינה תחבירית היא משמשת מילה לא מיודעת. למשל המשפט שראינו למעלה, "אימא שמחה היא אימא טובה", אינו תקני משום שפירושו — על פי הבנה זו — "הָאֵם שמחה היא הָאֵם טובה", משפט שכמובן אינו הגיוני."