קטגוריה: כללי

כולנו יצורים פילוסופיים, מאת ד"ר שלומי ששון

כולנו יצורים פילוסופיים, מאת ד"ר שלומי ששון.
פרדס, 2021, 218 עמ'.

-גרסת טרום-פרסום, נא לא לשתף-

שתי טענות עיקריות שמשמיעים אנשים שנמנעים מלקרוא פילוסופיה הן, ראשית, שהיא לרוב מסובכת מאוד, ושנית, שהיא תיאורטית מדי ולא מעשית. ספר זה בעצם עונה על שתי השאלות.
ראשית, הוא מציג את גישת הפילוסופיה המעשית, שלה גם שיטת טיפול – הייעוץ הפילוסופי. ושנית – ביחס לטענה הראשונה – הספר כתוב בצורה ידידותית מאוד לקורא והוא שווה לכל נפש.
שיטת הייעוץ הפילוסופי מוכרת בארץ, כמדומני, בעיקר באמצעות ספריו של ד"ר לוּ מרינוף – אפלטון במקום פרוזק ו-תרפיה לשפויים, אותם מציין ששון בסוף ספרו כמקורות שבהם נעזר. אך הוא מציין עוד ספר חשוב -ספרו של פייר אַדוֹ (Hadot): Philosophy as a Way of Life.
בתחום הפילוסופיה, נראה שהזרם שששון מתמקד בו באופן המרבי הם הסטואים, ובהם בעיקר במרקוס אורליוס וספרו "מחשבות לעצמי" ובאפיקטטוס.
מן המאוחרים יותר הוא מתייחס גם לשופנהאואר ולניטשה, שלהם תובנות עמוקות רבות, אך אצל שניהם נמצא גם דברים שלא כל אדם ירצה לאמץ, אצל הראשון פסימיזם עז, ואצל השני פריעת המוסר המקובל.
עוד זרם שאליו מתייחס ששון הוא זרם פסיכולוגי דווקא – הפסיכולוגיה האקזיסטנציאלית, או בכלל הפסיכולוגיה ההומניסטית, וכאן הוא מתייחס לויקטור פרנקל וספרו המוכר "האדם מחפש משמעות", לאריך פרום וספרו המוכר גם כן "אמנות האהבה", ולפסיכיאטר-הסופר הנודע ארווין יאלום.
ועוד יש להזכיר, לפי מה שהוא כותב באחרית הדבר, את אבות תחום הייעוץ הפילוסופי – אכנבאך בגרמניה ואד הוכנדייק בהולנד.

הפילוסופיה הבסיסית של הסטואים היא פשוטה – גישה של שוויון נפש כלפי דברים שלא בשליטתנו, פיתוח מידות טובות, שימוש בתבונה. אך ששון מראה את גישתה, וכאמור גם את גישתם של פילוסופים אחרים, כלפי תחומים שונים של החיים – כלפי המוות, האהבה, עבודה, ניהול רגשות, פיתוח אישי ועוד. הדברים, כאמור, מובנים מאוד, ואני חושב שבאופן כללי מביאים לגישה חיובית אל החיים.
אבל, כפי שאומר ששון עצמו, יש לזכור שזה רק נתיב אחד בפילוסופיה, והיועץ הפילוסופי מנתב את לקוחו למצוא את הגישה הפילוסופית שמתאימה לו ביותר.

אני חושב שזה ספר חיובי, מועיל ונוח לקריאה, וכדאי לקרוא אותו.

*

להלן כמה ציטוטים מהספר בנושאים שונים, מעט מהרבה.

בעניין עבודה, משופנהאואר –
""אדם שניחן בכישרונות מנטליים נעלים, נדירים, ונאלץ לעבוד במלאכה שאינה אלא מועילה בלבד, כמוהו כאגרטל יקר ערך מקושט בציורים מרהיבים ביופיים, אשר משתמשים בו ככלי מטבח" (שופנהאואר בתוך יאלום, 2004, עמ' 119)."

על תועלות נוספות בהגשמה עצמית –
"ככל שנרגיש סיפוק, מימוש עצמי, עשייה והגשמת חלומות בחיינו, נוכל לוותר על האחיזה בחיים בבוא העת. הידיעה שעשינו טוב, מימשנו, הצלחנו וחווינו לא מעט, תוכל להקל עלינו. קל יותר לקבל ולהבין את המצב ההפוך, של אדם המרגיש שחייו הם החמצה גדולה. אדם שלא חווה הרבה, וכמעט שלא הגשים את מטרותיו וחלומותיו כפי שציפה, אלא להיפך, לרוב נכשל. לבטח הוא יחוש תסכול ומרירות רבה יותר לנוכח המוות".

על האהבה, לפי פרום –
"האומנות שלנו, ההכשרה העצמית וההתמקצעות שלנו בלהיות אוהבים צריכה להיות במוקד, ולא השאלה היכן הוא מושא האהבה החסר או הנכון בשבילנו. אותו מושא יבוא, לאחר שנהיה בתודעה ויכולת להיות אוהבים. וגם אם הוא בא בטרם רכשנו מיומנות שכזאת, יש סיכויים לא מעטים שנאבד אותו, שנחמיץ את האהבה הנכונה הזאת, ולא נדע כיצד לשמור עליה."

מה למעלה מה למטה, מאת ליאור טל שדה

מה למעלה מה למטה – הומניזם יהודי בדיאלוג אוהב עם היהדות, מאת ליאור טל שדה.

כרמל, 2022, 341 עמ'.

-גרסת קדם-פרסום, נא לא לשתף-

 

ליאור טל שדה היה סמנכ"ל התוכן בארגון 'קולות', שהוא ארגון של יהדות חילונית הומניסטית, ובמשך כשנתיים-שלוש העביר את הפודקאסט 'קולות של רוח', שעסק בעניינים אלה, והקשבתי בהתמדה לכל פרקיו. בספר זה הוא מופיע עיבוד של כמה שיחות מתוך הפודקאסט הזה, ולו נוספו דברים נוספים רבים.

לספר כמה חלקים.

השער הראשון עוסק ביהדות חילונית-הומניסטית באופן כללי, השער השני נכנס כבר לסוגיות ספציפיות, השער השלישי הוא אוסף פרשנויות לפרשות ספר בראשית, ולבסוף בא נספח אישי ובו קטע אישי של טל שדה.

בחלק הראשון מופיעים למשל – שיחה עם אבי שגיא על מוסר של חמלה, שיחה עם שי זרחי על היהדות החילונית מסורתית של ביאליק, מחד, ועל היהדות הקיומית של ברנר, מאידך, פרק על היהדות החילונית חברתית של אריך פרום, ועוד.

בחלק השני מופיעים רעיונות כגון – בנייתה של שבת ישראלית, לפי חזונו של ביאליק, דיון ב'הלכות גבולות ברשתות החברתיות' וב'דילמת השיימינג', שהם נושאים אקטואליים מאוד, ודיון במוסריות של 'הסיכול הממוקד' לפי הכלל של 'מצווה הבאה בעברה', שהוא דיון עמוק מאוד, וגם קריטי.

 

אני מצאתי דבר מעניין, שבעצם נושאים רבים בספר מתייחסים ישירות לעשרת הדיברות, או לעיקרים חשובים אחרים ביהדות.

הנה למשל, הדיבר השני הוא איסור עשיית פסלים, ובכלל קיים איסור גדול לעבוד עבודה זרה. ואריך פרום כתב הרבה על הערך הזה והרחיב אותו, בעיקר בספרו 'והייתם כאלוהים'.

סיכום יפה של עניין זה מצאתי דווקא בהערה, בעמ' 180, וזה לשונה –

"במקרא מופיע איסור עבודה זרה כאחד משלושת איסורי "ייהרג ובל יעבור"; במסכת מגילה אומר רבי יוחנן "כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי" (מגילה יג ע"א); במסכת קידושין אומר רב אחא בר יעקב: "חמורה עבודת כוכבים שכל המודה בה כמודה בכל התורה כולה" קידושין בע"א); הרמב"ם כותב: "כל הכופר בעבודת כוכבים מודה בכל התורה כולה ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם והוא עיקר כל המצות כולן" הלכות עבודת כוכבים פרק ב); אחד העם כתב: "אלו בא לפני אותו גוי שבקש ללמוד כל התורה כולה כשהוא עומד על רגל אחת, הייתי אומר לו: "לא תעשה לך פסל וכל תמונה – זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא'" (על שתי הסעיפים); ברל כצנלסון כתב: "והנה לב חכם שאמר, כי די לה ליהדות בדבר אחד בלבד: כפירה בעבודה זרה! אני רואה בזה אחר הגילויים הגאוניים של המחשבה ושל האופי היהודי. אין התרבות היהודית מתחילה ב'אני מאמין' גדול אלא במלחמה בעבודה זרה"; ישעיהו ליבוביץ כתב: "לא לקדש דברים שתוכנם ערכים הנובעים מצרכים ואינטרסים אנושיים, לשבור דברים אלה זאת היא האמונה. עיקרה של האמונה באלוהים הוא, לא להאמין בדבר שאינו אלוהי, לא לקדש מה שנובע מצרכים, אינטרסים, מגמות, אידאלים וחזונות של האדם, גם אם מבחינה אנושית אלה הם דברים נעלים, וכשדברים אלה נעשים מקודשים יש לשבור אותם" (קדוש קדוש ולא קדוש) על תפיסתו של אריך פרום בנדון ראו בפרק על פרום בספר זה; אציין שזו גם התזה המרכזית בספרו של אסא כשר יהדות ואלילות".

 

ודיבר נוסף הוא מצוות השבת, שאותה, כאמור, הדגיש ביאליק, ששאף לחידוש הלכה דווקא, אבל לאו-דווקא ההלכה הנוקשה של השולחן ערוך. להלן ציטוט מעמוד 189, המביא את דבריו בעניין זה –

 

"בין היתר התבטא כך: "הטרם יבינו אלה המחללים את השבת בזדון וביד רמה, בצורה גסה ופרועה כזאת… עד כמה יש במעשיהם מן הפראות והנבלה? הטרם ידעו אלה, כי השבת היא המתנה הגדולה ביותר שהביאה היהדות לעולם, והיא בלבד דיה לתת לנו זכות של קיום תרבותי בין העמים: הטרם יבינו, כי השבת היא הסמל המזוקק והצרוף ביותר של הרעיון הסוציאלי ושוויון ערך האדם? האם לא הפועל עצמו צריך להתעורר ראשון להלחם מלחמת המוסד הנפלא והקדוש הזה, שבעיקרו לא נוצר אלא בשבילו?".13 במכתב נוסף לאותם נמענים הוסיף: "ארץ־ישראל בלי שבת לא תיבנה, אלא תחרב, וכל עמלכם יהיה לתוהו. עם ישראל לא יוותר לעולם על השבת, שהיא לא רק יסוד קיומו הישראלי, אלא גם יסוד קיומו האנושי. בלי שבת אין צלם אלוהים וצלם אנוש בעולם. אילו היתה העבודה תכלית לעצמה – הרי אין מותר לאדם מן הבהמה… השבת ולא התרבות של תפוחי-זהב או תפוחי אדמה היא ששמרה על קיום עמנו בכל ימי נדודיו. ועתה, בשובנו לארץ אבות, הנשליכנה אחרי גוונו ככלי אין חפץ בו?".14

 

13 – אגרות ביאליק, כרך ה, רטו-ז.

14 – שם, רכח-ט."

 

ודיבר נוסף הוא 'לא תרצח' ובכך עוסק המאמר האמור על הסיכול הממוקד, אלא שמאמר זה מורכב מאוד, לכן לא אביא חלק מתוכו, ואני ממליץ לקרוא את הדברים בספר עצמו.

 

ובעיקרים החשובים שמחוץ לעשרת הדיברות – 'הלכות הרשתות החברתיות' מתבססות אצל טל שדה על איסור הלבנת פנים, שהוא כה מרכזי ביהדות, ו'דילמת השיימינג' מתבססת על איסור הרכילות ולשון הרע, בעיקר לפי כלליו המפורטים של החזון איש בספרו 'שמירת הלשון', וגם הוא ערך חשוב ביהדות.

כך שדבריו של טל שדה מיוסדים כולם על אדני התרבות היהודית, וכן התרבות היהודית העתיקה בעצם מכילה את כל עיקרי המוסר לו אנו נדרשים היום, וזה יפה.

 

ועוד כדאי לציין כי את כל הערכים האלה אפשר לצמצם עוד יותר – למושג הבריאה בצלם אלוהים. כך, עבודת האלילים עובדת צלם-אליל במקום להתייחס לצלם-אלוהים, וכך גם השבת, בדברי ביאליק שהבאנו, מביאה לידי ביטוי את צלם אלוהים זה. גם האיסור לא תרצח מתקשר אליו ישירות, ובמקור, בבראשית ט, אף נאמר בסמוך לו.

לבסוף, איסורי הלבנת פנים, רכילות ולשון הרע עניינם כבוד, ואף הוא מתייחס למושג צלם אלוהים, המצריך יחס מכבד.

וכאן כדאי להביא מדבריו של טל שדה לפרשת ויחי, על הבחנתה של אורית קמיר בין שלושה סוגי כבוד –

 

"פרשת ויחי: כבוד האדם בספר בראשית!

בתחילת ספר בראשית נברא האדם: "בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אתָם". צלם האלוהים שבאדם מתואר בחלק מהספרות כדרך מטפורית לתאר את הכבוד הסגולי, ה־dignity, שכל אדם נושא עמו. אורית קמיר מסבירה בספרה שאלה של כבוד כי הכבוד הסגולי הוא מושג הומניסטי־ליברלי מובהק שמצא את דרכו להכרזה בדבר זכויות האדם של האו"ם ב-1948. הוא מסמל קו מינימלי שאין לחצות. זהו כבוד האדם במובן של הבסיס האנושי שבו, בסיס שלמעט במקרים קיצוניים, ואולי לעולם לא, אין לפגוע בו. זהו הדבר שאליו מכוונים במשפט: "כל בני האדם נולדו שווים". אנו שווים בכבוד האנושי, בצלם אלוהים שבנו, ולפיכך שווים בזכותנו לקבלת יחס מכבד. כפי שניסח רבי תנחומא

בברייתא עתיקה: אם אתה מבזה אדם "דע למי אתה מבזה, בדמות אלהים עשה אותו".

קמיר עומדת בספרה על מובן נוסף של כבוד האדם והוא כבוד המחיה, ה־respect. כבוד המחיה מרחיק לכת יותר מהכבוד הסגולי ומדבר על היכולת של כל אדם לשגשג ולמלא את צרכיו הסובייקטיביים. האישי מקבל פה מקום מרכזי. כבוד המחיה שלי דורש שיהיו לי התנאים להגשים את עצמי ולממש את אישיותי. זהו סוג הכבוד הנמצא בבסיס ההומניזם של דרך עץ החיים.

המעבר מהאידאה הנאצלת לחיים קשה. במהלך ספר בראשית נרמס שוב ושוב כבודם של אנשים. כבוד האדם מוחלף בחשיבה של כבוד האגו. קמיר מכנה זאת הדרת כבוד – honor הדרת הכבוד מאפיינת חברות עתיקות רבות, אך קיימת גם כמוטיב מרכזי בכל חברה בת ימינו. הדרת הכבוד נקבעת על פי קודי התנהגות שמשתנים בין תרבויות. אל מול הדרת הכבוד ניצבת הבושה. כאשר אדם פוגע בהדרת כבודי הוא מבייש אותי. בדרך כלל הקודים של הכבוד אומרים שאם רוצה אני להחזיר את כבודי, עליי לפגוע בחזרה. אני בעצם יכול להחזיר את כבודי רק באמצעות פגיעה בכבודו של הפוגע. אני אנסה לפגוע בו במידתיות הנכונה שהיא פגיעה דומה לזו שהוא פגע בי, אך אוסיף ריבית קטנה…".

 

אם כך, טל שדה אכן מצליח להציג יהדות הומניסטית, המבוססת על עיקרי היהדות, ושנראה שעיקרה הגדול הוא שכל אדם נברא בצלם – תפיסה שאני מתחבר אליה מאוד – והוא עושה זאת בשום שכל ובעניין. אני נהניתי מאוד מהקריאה בספר זה, ואני ממליץ עליו בחום.

זמן הקוסמים – מאת וולפרם איילנברגר


זמן הקוסמים – העשור הגדול של הפילוסופיה 1919-1929, מאת וולפרם איילנברגר.
תרגום אביעד שטיר.
ידיעות ועליית גג, 2022, 392 עמ'.

-גרסת ניסיון, לא לשתף!-

אחרי שהתייחסתי לספר 'אדם בצלם אלוהים' של תומר פרסיקו, שאמנם מתייחס למושג התנ"כי 'צלם אלוהים', אבל גם מראה את גלגוליו בהיסטוריה, שהחשוב שבהם התרחש בעת החדשה, בתקופת הנאורות, שבה נעשה שימוש במושג זה כדי לבסס חירויות אזרחיות, שהרי 'כל אדם נברא בצלם', ולכן כולם שווים בפני חוק המדינה – וכאן המרכז היה התבונה; ולאחר שהתייחסתי גם לאסופת השירה 'המקוללים', בעריכת דורי מנור וסיוון בסקין, שהביאה משיריהם של חלוצי המודרניזם בצרפת – בודלר, רמבו, מלארמה ועוד – וכאן המרכז הוא התשוקה – שמחתי לקרוא בספר זה, 'זמן הקוסמים', הסוקר את חייהם ומשנתם של ארבעה פילוסופים חשובים מתחילת המאה העשרים – לודוויג ויטגנשטיין, מרטין היידגר, ולטר בנימין וארנסט קסירר – ונראה שהפעם מה שעומד במוקד הוא השפה, הלשון. זהו, כפי שנהוג לומר, 'המפנה הלשוני' המאפיין את התקופה, ויש לו צדדים שונים.
להלן אנסה להציג מעט מתוכן ההגות בנושא, דרך ציטוטים קצרים שאספתי במהלך הקריאה, אף כי יש לקחת בחשבון כי כאן רק אגע בקצה המזלג בנושאים אלו, וכמובן שההגות עליהם מפותחת הרבה יותר. אציין גם שאין אני בר-סמכא בתחום, ועל כן יתכן שהצגתי את הנושא לא תהיה מדויקת או מספיקה.
כמו כן, הספר גם מתייחס בהרחבה לצד הביוגרפי של ההוגים האלה – שלושה יהודים ואחד (היידגר) גרמני שהתחבר לנאצים – צד שכמעט לא אתייחס אליו כאן.
ואולם אציין כי השילוב הזה, של תיאור ההגות בצד החיים, של ארבעה הוגים חשובים שפעלו בזמן אחד ועסקו בנושאים דומים בצורות שונות, הוא מלבב ופוקח עיניים במיוחד. מאוד נהניתי מקריאתו של ספר זה, ואני ממליץ עליו בחום לכל.

*

ובכן, נתחיל מוויטגנשטיין, שבסוף ספרו 'מאמר לוגי פילוסופי' אומר את משפטו הידוע 'מה שאי אפשר לדבר עליו, אודותיו יש לשתוק', אבל כמה משפטים קודם הוא מפרט יותר –

"6.53. השיטה הנכונה בפילוסופיה תהיה, אכן, זו: לא לומר אלא את מה שניתן להיאמר, כלומר, משפטים ממדעי הטבע, כלומר, משהו שאין לו כל שייכות לפילוסופיה, ואז, כשמישהו אחר ירצה לומר משהו מטאפיזי, להוכיח לו שהוא לא נתן משמעות לסימנים מסוימים במשפטים שלו…"

ועל כך מוסבר בספר –
"ויטגנשטיין הוכיח, תוך שימוש באותם יסודות מתודיים של תפיסת העולם המדעית הצרופה הזאת – הניתוח הלוגי – שבפועל, בדיוק ההפך הוא הנכון. כל מה שמקנה משמעות, במלוא המובן של המילה, לחיים ולעולם שאנחנו חיים בו, נמצא מחוץ לגבולותיו של הניתן להיאמר במישרין".

ועל המיסטי כתב ויטגנשטיין כך –

"6.522. הלא־ייאמֵר בלי ספק ישנו. הוא מראה את עצמו; הוא־הוא המיסטי.  
6.44. מה שמיסטי זה לא איך העולם, אלא זה שהוא ישנוֹ."

כמו כן, נעשה ניסיון לתת הסבר פסיכולוגיסטי לגישתו –
"הדיבורים המטאפוריים על "קיר", "חלון", או אפילו "חומה", שחוצצים בין חווייתו האישית של האדם לבין עולמם של האחרים, טיפוסיים מאוד לאופן שבו מתארים את עצמם אנשים הסובלים מהתקפי דיכאון."

*

ואילו אצל היידגר המושג המרכזי הוא ה"דאזַיין" (Dasein), ההוויה, או 'היות שם' –

וביתר פירוט –
"לדעתו של היידגר, לא אנחנו מציגים לעצמנו שאלות – השאלות האמיתיות מציגות לעצמן אותנו!
אבל באיזה מין חוויות מדובר? לדעתו של היידגר, שוב, מדובר בחוויות של הֶעְדר־יסוד קיומי, מרכזי ואינטנסיבי, או אפילו של תהוֹמיוּת. ובמיוחד חוויות של כמעט־מוות. ובמיוחד חוויות של חרדה. חוויות של "קריאה מצד המצפּון" (Gewissensruf)."
…
"אומנם, מי שמתפלסף בצורה כזו, בהכרח מטיח את עצמו – והיידגר יהיה הראשון להודות בכך – "נגד גבולות השפה". ובכל זאת, דווקא ורק בהתנפלות הזאת מפיק הדאזַיין באופן אותנטי את מה שמכונה על־פי־רוב "משמעות": כלומר, כחוויה של חיים מלאים, מוכרעים, מייסדי־עצמם באופן חופשי."

אם כך, גם ויטגנשטיין וגם היידגר נתקלו במחסום השפה, אך היחס שלהם אליו שונה, כפי שמוסבר –

"שכן דווקא במקום שבו אחד מהם (היידגר) סבר כי מצויה בפועל השאלה הפותחת, ועוד יותר מכך – פריצת הדרך אל ידיעה אמיתית ולא מסולפת של ההוויה, האחר (ויטגנשטיין) ראה רק הבלים צפויים־מראש ובעיות סרק שהן ילודות השפה."

*

ועתה לוולטר בנימין שאף הוא נדרש לסוגיה, ופונה אליה בצורה אחרת, על ידי רעיון של 'שפה טהורה' כלשהי –

"בנימין פותר את הסוגיה הזאת באופן תיאולוגי־היסטורי על־ידי כך שהוא טוען כי "הלשון בטהרתה", כפי שהוא מכנה אותה, "או "הלשון האמיתית", היא שפתו של אלוהים".

ובהמשך יכתוב בגישה זו גם על ענייני תרגום נכון ועוד.

ועוד מושג מרכזי אצל בנימין היא התוגה, הנוצרת בגלל מצב עניינים זה –
"לתופעה דמוית הדיכאון הזאת של אובדן משמעות או אובדן שפה ("שום דבר לא מדבר אלי יותר") קורא בנימין בשם הקולע Trauer, כלומר תוגה, או אֵבל"

והמוצא שלו, מבחינת הביטוי הלשוני, היא האלגוריה –
"לאחר הנפילה אל המודרנה, כבר אין אופן ישיר לבטא במילים את האמת. השפה עצמה מרוקנת וכבולה יותר מדי לשם כך. אבל בהחלט ייתכן שבתוך ההקשר הזה של ההילכדוּת יש דרך להביא את רמת התפיסה הקמאית הזאת לידיעתנו ולשדה ראייתנו: האלגוריה."

…
" כך בנימין השתמש באלגוריה ובקריאה האלגורית כאמצעי ראשון במעלה לביקורת מוּכוונת־אמת על מצב תקופתו המודרנית. את האמת, בעיניו, אי־אפשר לומר במילים בשפה ובמצב התרבות שבהם הוא תקוע בלי אפשרות להיחלץ, אבל אפשר להראות אותה ולהצביע עליה."

וראוי גם לציין שבנימין עסק במגוון נושאים רחב מאוד. החלק הזה על הלשון הוא רק מקטע אחד מהגותו.

*

ורעיון השפה הטהורה מופיע גם אצל קסירר –
"קסירר קורא לצורה הזאת, העומדת בבסיסן של כל השפות, "צורת השפה הטהורה". ההנחה הזאת עתידה, כמובן, למשול בכיפה בעולם הבלשנות במשך עשרות שנים, החל מסוף שנות ה־1950 ואילך, בדמות תיאוריית הדקדוק הגנרטיבי של נועם חומסקי, הכוללת את ההשערה המובילה בדבר ההבדל בין מיבנה העומק ומיבנה השטח של השפות".

אבל במחשבה שנייה הוא חזר בו מרעיון זה –
"הנחת היסוד הבסיסית הזאת התחילה להיראות מפוקפקת בעיניו. הוא נאלץ להודות בפני עצמו שאולי מיבנה־היסוד המאחד הזה שבבסיס כל השפות, אותה "צורת שפה טהורה", אינה קיימת כלל – יש פשוט רק מיבני עומק מרובים שונים, שלא תואמים כלל זה את זה. ואם כך, יכול להיות שצורת השפה הטהורה האחת לא באמת קיימת"

ורעיון נוסף אצל קסירר שכדאי להזכיר הם דבריו נגד מושג אופי העם –
"קסירר האמין כי המטען הפילוסופי שנושא עימו המושג "אופי" – במיוחד כשהוא לובש את צורת "אופי־העם" – משַׂחק לידי הרטוריקה של השוביניזם הלאומני, כמו גם של פולחן "האותנטיות" ו"גרעין הישות האמיתי", פולחן שהוא בסופו של דבר מנוגד לחירות. "
…
"לדעתו של קסירר, אנשים המדברים על "האופי האמיתי של האדם" או על "גרעין הישות של עַם" כעל משהו שמכתיב, מעומק העולם הפנימי, את כלל הפעולות – או אף מתגלה בסיטואציות גבוליות כמושיע וכבעל ערך נצחי – חושפים את עצמם קודם כל כבלתי־נאורים באופן קיצוני".

*

זהו, אלה עיקרי הדברים כפי שאני ראיתי אותם, אף שכמובן הוגים אלה אמרו עוד דברים רבים וחשובים, כפי שמובא בספר, וכן דברים אלה מורחבים בספר הרבה יותר – וגם הוא רק טעימה, בעצם, מהגות ענפה זו.
ולהגות זו יש המשכים – ההתרכזות בשפה ובטקסט המשיכה במידה רבה בהגות הפוסטמודרנית: הגישה הקיומית של היידגר המשיכה עם האקזיסטנציאליזם של סארטר, קאמי וחבריהם בשנות החמישים; והניסיון למצוא 'שפה טהורה' קשור, כפי שראינו, לרעיון הדקדוק הגנרטיבית של חומסקי, ואלה רק עיקרי הדברים.

ואוסיף הרהור משלי על הדברים –
ראינו שויטגנשטיין והיידגר הציגו גישות שונות למה שאי אפשר להגיד. ויטגנשטיין אמר שדבר זה בהחלט קיים, הוא המיסטי, אך לא ניתן לומר עליו דבר, ולכן לא צריך לנסות. ואילו היידגר אמר שצריך לחיות בתוך המציאות כולה, כולל ממד זה.
אז ראשית, אני חושב שבאמת ממד זה קיים, אלא שאפשר לבטא אותו, וזאת בעיקר בשירה, ובאמנות בכלל. כאן גם השימוש בשפה הוא שונה.
אך שנית – האמונה מתייחסת בדיוק לממד זה, שאין לבטאו, והוא המכונה 'אלוהי', ונראה שהיא הולכת בדרכו של היידגר, של לחיות את הדברים, מתוך אותנטיות, אך לא רק תוך השתעבדות לרציונל המילולי, אלא גם לקיחה בחשבון של מה שאינו נכנס למילים. וגם לה יש פרקטיקות שונות לתקשור עימו, ובראשן – התפילה.

סיכום מצב, זמן האומיקרון

סיכום מצב, זמן האומיקרון.
כבר חודשים רבים שאיני צופה בטלוויזיה, לא מסוגל. לא בחדשות ולא בתוכניות, למעט רק כותרות וכדומה. לא בתוכניות – כי הן רדודות ומשעממות. ולא בחדשות – כי הן היסטריות ושקריות. היסטריות – כי כבר שנתיים שוטפים לאזרחים את המוח עם נתוני קורונה, גרפים והפחדות. גם אם הכול נכון – מי יכול לצפות בזה? זה כמו אירוע-חירום, שבמקום להיות משודר כמה שעות, נפרס על פני שנתיים. הרבה אינפורמציה חדשה אין, אבל צריך לדבר על משהו. ובאמת, הרייטינג של הערוצים המסחריים יורד מאוד.
וגם שקריות – כי לא מציגים את כל התמונה, ובמקום להתייחס למי שמציג נתונים אחרים כפשוט בעל דעה שונה, יש להם שם בשבילו, בשבילם – מכחישי קורונה ומתנגדי חיסונים. כלל אצבע – ברגע שנאמרו המילים האלה דעו לכם כי הצד השני טועה. כי בדרך כלל לא מדובר על מכחישי קורונה, וגם לא על מתנגדי חיסונים. אלה אנשים רציניים עם דעות שונות, וזה כבר אמור להיות ידוע, אבל עדיין מתעקשים להדביק להם את התווית הזו. למה? כי זה קל. אבל ככה עובדת תעמולה גבלסית ולא תקשורת במדינה דמוקרטית. אבל אנו, לצערי, כבר מזמן לא מדינה דמוקרטית, ועוד נגיע לזה.
וכמו כן בפועל מסתירים נתונים מהציבור. נפגעי החיסון הרבים – לא מדווחים. הפגנות שנעשות בישראל כל שבוע – לא מדווחות. והנה מהימים האחרונים – בקנדה הייתה הפגנת ענק של אלפי משאיות, עד כדי כך שהיו צריכים להחביא את ראש המדינה שם – וכאן זה כמעט לא מדווח. אם כך אפשר לסכם בביטחון, כי התקשורת מועלת בתפקידה.
אבל התקשורת היא רק צד אחד, שאמנם עובד בסינרגיה מושלמת עם השילטון, וכבר אינו כלב השמירה של הדמוקרטיה. הצד השני הוא השילטון עצמו, ששולט בכל צד של אזרחיו, ממקומות העבודה והבילוי ועד בתי הספר. הוא זה שהגה ויישם את התו הירוק המתועב, שכבר דיברתי עליו. ובכלל, כנגד מחדליו ופשעיו של השילטון כבר כתבו רבים, למשל מחברי מחצ קורונה האמיצים.
והתוצאות בשטח? עגומות. מעבר לנפגעי החיסון שכבר הזכרתי, ההשפעות הפסיכולוגיות, בעיקר על ילדים, עצומות. כבר דווח, גם בתקשורת הממסדית, על עלייה חדה בשיעורי הדיכאון ושאר הבעיות הפסיכולוגיות אצל ילדים, ועל עלייה חדה בשיעורי מקבלי העזרה הנפשית.
וכן הלאה. קשה לתאר את כל האספקטים של מה שקורה עכשיו, רק דבר אחד ברור – הוא לא תקין, כלל לא תקין. והכול כביכול בגלל וירוס, שפגיעתו לא נוראית, ושבכל מקרה אין להימנע ממנו. ועוד שנראה שהחיסון כלל לא מגן מפניו (מגן מתחלואה קשה – זה קשקוש. אנשים חלו קשה עם חיסון. ונכון שתמיד יכול להיות גרוע יותר – אבל זה טיעון שאין להוכיח ולכן אינו תקף).
ולבסוף, גם ברמה האישית, אני חייב להודות, המצב לא טוב, כלל.
עד כאן בעניין זה.

כשהנוצרים היו יהודים, מאת פאולה פרדריקסן

כשהנוצרים היו יהודים – הדור הראשון
מאת: פאולה פרדריקסן
תרגום: יפתח בריל
מאגנס, 2021.

ספר חדש ומעניין מהוצאת מאגנס האקדמית, שעוסק בשנותיה הראשונות של הנצרות. הוא פותח בחייו ופועלו של ישוע עצמו, ובחינת הנרטיבים השונים של הבשורות, ומשם עובר לתיאור חיי שליחיו וממשיכיו במאה הראשונה, זמן התגבשותה של הקהילה הנוצרית.
יש בספר הרבה נקודות מעניינות, וגם הרבה חומר מוכר למי שמעט למד את הנושא, ובכל אופן ודאי שיש לברך על הוצאתו לאור של ספר זה, כי החומר הקיים בעברית על הנושא הוא דל ביותר. ובהתאם לזאת, גם הידע של הישראלי הממוצע על הנושא הוא זעום עד אפסי.
הנה בדיוק עכשיו ראיתי בפייסבוק פוסט של מישהו שכתב ספר על התנ"ך, והוא פותח ואומר שנהוג לחשוב שהתורה מיועדת רק לישראל, אך אין זה כך, ולראיה כמה פסוקים. ואני קורא ומשתומם, האם אנחנו נמצאים בשנת 0 (או 1)? האם לא שמעת על הנצרות, ובמידה פחותה אך גם באה בחשבון – האסלאם, שתי הדתות שהפיצו את דבר התורה לכל מרחבי העולם (כך גם כתב הרמב"ם)? מילא.
נחזור לספר – אני מודה שלא קראתיו בעיון מספיק, שכן דעתי הייתה מפוזרת, בגלל המצב, ואולי גם בגלל אופי הספר, אך כאמור מצויים בו כמה דברים מעניינים. אחד מהם הוא שהבחנתי שהמחברת חוזרת בכמה מקומות על מאפיין של האמונה, שאינה נכנעת לעובדות, ועל התוצאות העגומות שמאפיין זה לפעמים גובה. צילמתי שלושה קטעים כאלה, ואצרף למטה.
סך הכול, כאמור, ספר מעניין וברור, שכדאי לקרוא ולהכיר.

שני ספרים על פרשות השבוע

שיג ושיח – קריאות חדשות בפרשת השבוע ויקרא-דברים, מאת הרב יונתן זקס.
פנים אל פנים, מאת פרופ' מישל רבל.

לאחרונה קראתי את שני הספרים האלה ברצף, לא בהתאם לפרשת השבוע הנקראת כל שבוע, ושניהם מצוינים.
על הרב זקס אין צורך להכביר מילים – איש אשכולות רחב אופקים ובעל תבונה מעמיקה. בקי גם במרחבי הספרות היהודית וגם בזו הכללית, והוא משלב ביניהן בצורה מופתית. באמת, לא ניתן לקבל יותר מזה בז'אנר זה, מבחינתי.

והספר של פרופ' רבל הוא ספר חדש מידיעות, שהחלטתי לקרוא גם, למרות שיש כל-כך הרבה ספרים על פרשות השבוע. והנה, גם הוא עמוק ומאיר עיניים, ומביא ספרות יהודית ענפה. כמו כן, הוא מתמקד מאוד בזווית הקבלית, ומביא דרכה תובנות יפות.

שני הכותבים ושני הספרים גם בעלי תפיסת עולם הומניסטית מאוד ואוהבת אדם באשר הוא. אלה הפנים היפות של היהדות. ובאמת – גם בלי קשר למה שצוין קודם – כשקוראים בספרים אלה יוצאים נפעמים מהעושר והעומק של התורה. 'כי היא חוכמתכם ובינתכם לעיניי העמים', 'אשרי העם שככה לו'!

ואולם, נקודת ביקורת אחת הדהדה אצלי, והיא לא על מה שיש בספרים אלו, אלא על מה שאין בהם, וזאת – א. ההלכה, שהיא נוקשה ומאובנת בהרבה מקרים, וב. העובדה שליהדות יכולים להיות פנים גם פחות מאירים.

האם אפשר לקחת חלק אחד בלי לקחת הכול? האם יתכן דבר כזה? אשאיר שאלה זו פתוחה.

דיון על אגואיזם אצל שפינוזה


אתמול ראיתי סרטון של 20 דקות, שבו מדבר פרופ' אגסי על שפינוזה –
https://youtu.be/6v5qHU5ENNc

וציינתי מספר נקודות בפייסבוק כך –
סרטון יפה מאוד של 20 דקות, בהן פרופ' אגסי מדבר על שפינוזה. כמה נקודות –
אמר – 'מי שפועל בצורה אנוכית, אבל מושכלת, לא יכול לטעות' (דקה 7). האמנם?
בסרטון אחר אמר שאין לו ממשיכים, אבל כאן מזכיר את איינשטיין, שהאמין, כידוע 'באלוהים של שפינוזה'. ואגסי אומר –
'הוא לא תמך באף דת ממוסדת, לכן החרם נגדו היה מוצדק' (דקה 11.50).
באופי, היה שלם עם עצמו, בניגוד, למשל, לוואן גוך.
אמר – 'אדם חושב בכלוב הוא יותר חופשי מאדם לא חושב ברחוב' (דקה 14.40).
ושכל כעס הוא כעס עצמי.
עוד ממשיך שלו הוא ראסל, בעיקר ברעיון החיים הטובים. גם היינה אמר שהוא 'מאמין באלוהים של שפינוזה', בספר על הדת שכתב.
חוקרו החשוב – הארי וולפסון.
תורת העצם, אומר אגסי, היא ההגות הפילוסופית החשובה ביותר, ואצל שפינוזה יש עצם אחד.
לבסוף, הוא תואר כ-'אוויר פסגות'.

*

התפיסה הקשה לי כאן הייתה תפיסת האגואיזם, ועל כך באמת התפתח דיון.
עופר אמר –
חשבתי שדווקא עיקרי המוסר אצלו עולים בקנה אחד עם הידיעה המושכלת. כלומר, אולי כמו אפלטון, אדם חכם לא יכול להיות גם אנוכי בטבעו… אבל אם אגסי אמר, אני סומך יותר על דבריו מאשר על זכרוני.

ואני השבתי –
זו באמת הנקודה הקשה לי ביותר אצלו, ואם תוכל למצוא מקור אחר, אשמח.
כללית, שאלת האלטרואיזם, אם הוא בכלל קיים, היא שאלה גדולה. אבל בעיית האגואיזם, שבוודאי קיים, היא גדולה לא פחות.

וכן אמר גם רועי –
אצל שפינוזה, להבנתי, האלטרואיזם זהה לאנוכיות כשהיא על דרך השכל, כי אדם שרוצה בטובת עצמו ידאג שגם לזולתו יהיה טוב והם יתמכו זה בזה וישלימו זה את צרכיו של זה.

ומאוחר יותר, לבקשתי, צירף את הסימוכין לדבריו –
מבחר ציטוטים מאתיקה, חלק ד':
משפט 35: במידה שבני אדם חיים בהדרכת התבונה, הם תמיד בהכרח מתאימים בטבעם.
משפט נסמך 1: אין בטבע שום דבר יחיד המועיל לאדם יותר מאדם החי בהדרכת התבונה.
משפט נסמך 2: כאשר כל אדם מבקש באופן מירבי את המועיל לעצמו, בני האדם מועילים זה לזה באופן מירבי.
משפט 37: הטוב שכל אדם ההולך בעקבות המעלה הטובה מבקש בשביל עצמו, אליו הוא משתוקק גם בשביל שאר בני האדם; ותשוקה זו גדולה יותר ככל שרבה יותר הידיעה שיש לו על אלוהים.

ולכך הגבתי אני –
יפה מאוד. מה אני למד מכאן? קודם כל עמדת הבסיס היא אגואיזם, כפי שאמר פרופ' אגסי, וכפי שנאמר בפירוש במשפט נסמך 2. אבל מתוך האגואיזם הבסיסי הזה הוא מתפתח לעמדה אלטרואיסטית, הדואגת לכלל, כפי שאמר במשפט הבא. ואת השלב הזה, המפותח יותר, הוא מייחס לדעת אלוהים.
וניתן לעשות אדפטציה של זה לשיטה הכלכלית, שכן השלב הראשון הוא בדיוק ההיגיון של הקפיטליזם. למעשה, משפט נסמך 2 הוא בדיוק התובנה הגדולה של אדם סמית, עליה הוא בונה את כל השיטה שלו. אבל מה עם השלב השני? כאן נראה שנכנס יותר ההיגיון הסוציאליסטי, למרות שעוד צריך לפענח באיזו צורה בדיוק.
מכאן הצעת מחקר – מהי השיטה הכלכלית הנלמדת מהפילוסופיה של שפינוזה? אשמח לקרוא מאמר כזה.
תודה!

עד כאן הדיון.
דעתכם?

עוד על תבונה-רגש-תשוקה

עוד על הקביעה של אריסטו שהאדם הוא 'חי מדבר', וכי זה מותר האדם שבו.
בבלוג התנ"ך כתבתי ערעור על השקפה זו מבחינת מעלת השתיקה, שמצוינת בתנ"ך ובגמרא רבות. אבל שתיקה היא צד שני של הדיבור ועדיין לא מבטלת את מעלתו.
מה כן?
כפי שכתבתי בפוסט בבלוג המאמרים לפני כמה ימים, קו ההתפתחות ההיסטורי נע מתנועת ההשכלה, שהדגישה את התבונה, לתנועה הרומנטית, שהדגישה את הרגש, ולמודרניזם, שמשורריו הראשונים הדגישו את התשוקה.
ואלו הם אכן רבדים נוספים שקיימים באדם – הרגש והתשוקה, או – היצר, או – הדחפים המיניים.
וכפי שכתבתי שם, מי שהתייחס לכך ראשון בצורה תיאורטית היה פרויד. הוא ניסה להכניס את הרגשות והתשוקות שוב למתכונת תבונית.
אלא שאני בספק אם ניתן לעשות זאת, ובכל אופן – אין זה מועיל. כי אז שוב אתה נהפך לאדם מחושב מדי, נשלט.

אבל צריך להודות שאריסטו ידע היטב שקיימים עוד רבדים באדם, וכך הוא מציין רמות שונות אצלו, וכן הרמב"ם שחילקו לחמישה חלקים, הכוללים גם את הרגש, ועימו הדמיון.
ובאמת, התנועה הרומנטית וכן המשוררים המודרניסטיים הרבו להשתמש בצד הרגש, ועימו הדמיון.
ועוד נקודה חשובה אצלם – הם הרבו להשתמש בשירה, ובאמנויות בכלל. שירה אף היא צורה של יכולת דיבור, אלא שהיא צורה אחרת. האם היא נעלה יותר או נחותה יותר מהדיבור הרציונלי?
לפי אריסטו, כנראה היא תיחשב נחותה יותר, כי כאמור היא מתבססת על הרגש והדמיון. אבל למעשה כל השירים האמורים הם עזי מבע ביותר, ולא ניתן לבטלם בכזו קלות. גם השירה עצמה הרי נבדלת ומובחנת מהדיבור הפילוסופי או הפרוזאי, ולרוב נחשבת דווקא נעלה יותר.
וגם אצל היוונים תחום השירה זכה לכבוד רב. הרי כתבי הומרוס היו להם כתנ"ך העברי, והם כתבי שירה. וגם המשוררים המאוחרים יותר נחשבו כמי שרוח אלוהים בהם.
וגם אצלנו, הנביאים כתבו בצורה פיוטית מאוד, והם האישים הנחשבים ביותר בדת.
כאן אקטע את הדיון, אך רק אומר שלו צריך להוסיף גם דיון בהמשך ההתפתחות – בהגות הפוסטמודרנית, שגם היא פועלת נגד פרויקט התבונה של הנאורות. ולבסוף, צריך לדון גם בהפצעת ה'מדעיזם' בימינו. אך כל זאת להבא, אולי.