תשובה למשיחיים

עמותת היהודים המשיחיים הוציאה לאחרונה סדרת סרטונים נגד 'השקרים' הנפוצים ביחס לאמונה. סרטון אחד משך תשומת לב ציבורית – והוא סרטון קצר שמראה כמה אמירות מזעזעות של רבנים ביחס לנשים, חלקן מהמקורות וחלקן פרי המצאתם.  למעשה יש להם גם סרטון ארוך יותר בנושא הזה, אבל כולם העדיפו להתייחס דווקא לראשון, הקצר, עם הרבנים בלבד.
לסרטון זה הפיקו כמה סרטוני תגובה, שאני ראיתי שניים מתוכם – זה של הרב זמיר כהן וזה של דנה ורון ונועה ירון. האמת, סרטונים לא מוצלחים במיוחד, אבל בכל זאת יש בהם כמה טענות נכונות, ובראשן – שהיהדות גם ידעה להלל היטב את הנשים. הם הביאו כמה מובאות, ועליהם ניתן להוסיף –
הרמב"ם : "וכן צוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יתר מגופו ואוהבה כגופו, ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי הממון, ולא יטיל עליה אימה יתירה ויהיה דיבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רוגז" (משנה תורה לרמב"ם, ספר נשים, הלכות אישות, פרק ט"ו, הלכה י"ט).
אבל, כמובן, זה לא מוחק את הכתובים השליליים האחרים. כאן נדרשת מידה של לקיחת אחריות וצריך לומר, שאכן מבחינה היסטורית ודאי היה דיכוי של נשים, גם ביהדות, אבל גם בכל חברה אחרת, כולל הנוצרית. צריך להציג מחקר מדוקדק על מצב הנשים בכל החברות. אני יודע, למשל, שפרופ' אברהם גרוסמן חקר את מצב הנשים היהודיות בארצות הגולה וגילה, שעל אף שברמה ההצהרתית הן הוצגו באור שלילי הרבה פעמים, הרי שבחיי המעשה חייהן היו שפירים ביותר, כמובן ביחס לתרבויות אחרות בנות הזמן ולא ביחס לדורנו, שעבר מהפכה פמיניסטית. אני גם נזכר בשירו של ביאליק על 'יעקב ועשיו', שמציג יפה את הפער ביחס לנשים בין יהודים וגויים. ודאי היה לו על מה להסתמך.

אך מעבר לזה, אני חושב שיש משהו סמלי מאוד בהצלחה של הסרטון זה, המדבר בנשים. כי – אני מעלה השערה – הנצרות היא דת נשית מאוד, ולא אומר 'דת של נשים זקנות' כפי שקראתי פעם איפשהו. שהרי כל עקרונות האהבה והחסד הם עקרונות נשיים ביסודם, אם תיסלח לי המהותנות. ועל אף שהנצרות גם הציגה בהיסטוריה פנים אכזריות מאוד. אבל צד החסד הוא רק צד אחד (ואני מתעלם מהעובדה שתמיד התמיהה אותי שבקבלה הוא משויך לגבר. נו בטח, גם את רחמנותן ניקח מהן…), והצד השני – דין, או גבורה. בלי שני אלה אין העולם מתקיים, כפי שאמרו לנו במדרש. והדרך הטובה ביותר היא דרך האמצע וקו האמצע.
לכן, לדעתי זה מצביע על מהות הנצרות בכללותה, שיש בה אמת מסוימת, אבל אמת חלקית. גם הרמב"ם הודה בזאת ואמר שבאה ליישר את הדרך לפני המשיח האמיתי של ישראל. אבל האמת השלמה גוברת עליה. (גם בברית החדשה יש פסוק שאומר שבבוא המלא יתבטל החלקי, אך המלא שם הוא ישוע) לאו דווקא בתורה, אלא בשילוב החסד והדין. זאת היא ההצעה והמחשבה שלי, ואולי אני טועה.

ולבסוף, סערה פחותה בהרבה יצר הסרטון נגד התורה שבעל-פה. ויש גם ספר. כאן הטענות הן חזקות ביותר ולא שמעתי כל ניסיון תירוץ להן.
אך גם כאן יש טענות חזקות גם נגד הצד השני, הצד המשיחי, ולא שמעתי תשובות טובות להן (אף כי על טענות רבות אחרות כן ענו). נראה לי שמלחמת סרטונים זו בין הרב מזרחי ואייגוד ממוטטת את שתי הדתות גם יחד. אבל אולי אני טועה. חפשו את הסרטונים ותשפטו.

בינתיים, סיכמתי כמה מטענותיו של הרב מזרחי שהופיעו בסרטון בן שעה וחצי –

סיכום כמה מטענות הרב מזרחי:
1. במתי ה' ובמתי כג' נאמר שישוע לא בא להפר את התורה וכן 'כל אשר אומרים לכם הפרושים שמעו.
2. כל הנבואות מדברות על כך שהמשיח יושיע את ישראל, וזה גרם להם רק צרות – כך כותב הרמב"ם.
3. 'יראה זרע' מתפרש כזרע אלגורי, אבל 'זרע דוד' דווקא כזרע ממשי.
4. הנה העלמה – כמה ראיות לכך שאין מדובר בבתולה, למשל במשלי ובסיפור רבקה. מלבד זאת, זו נבואה שנאמרה לאחז על זמנו ולא קשורה למאות שנים אחריו.
5. התורה אומרת לא להאמין לנביא שקר גם אם עושה ניסים, וישוע אומר – האמינו לי כי אני עושה ניסים.
6. הנביא אומר 'איש בחטאו יומת' וכאן אחד מת עבור אחרים.
7. לפי העקרון הנוצרי, צדיקים שלא קיבלו את ישוע ילכו לגיהנום, ורשעים שקיבלוהו ילכו לגן עדן – וזה לא מתקבל על הדעת.
8. מציין את השם 'קריסוסטומוס', שאמר שישראל לעולם לא יחזרו לארצם, וזו הייתה האמונה הנוצרית – והנה חזרו.

עוד שלושה עניינים

1.

העובדה הפשוטה היא שבעשור האחרון, זמן כהונת ביבי, הרשות הפלסטינית הייתה רגועה, קיימה שיתוף פעולה בטחוני עם ישראל והייתה פתוחה לתהליך שלום. היו פיגועים, אבל מעטים מאוד, עם מעט אבידות בנפש, לא כמו באינתיפאדה השנייה. ובכל זאת ישראל לא יזמה כל תהליך שלום, כך שהאשמה כולה עליה. אפשר ודאי להתווכח על פרט זה או אחר בתמונה זו, אך נראה לי שהיא משקפת את המציאות ואת הרוח הכללית נכונה.

2.

מתוך ויקיפדיה –

בשלב הבא, טוען פאולוס שקיום המצוות יכול אפילו להביא את האדם לידי חטא: "ובמקום שאין תורה אין עבירה על התורה"[8] דהיינו, אם אין מצוות אין עבירה על המצוות ואין חטא. במקום אחר הוא אומר "לא הייתי יודע מהו חטא אילולא התורה"[9]. האיסורים בתורה, לפי פאולוס רק מגבירים את הרצון לעבור על האיסור ולחטוא. 

3.

שאלתי את האקדמיה ללשון –
למה מנוקד הפסוק 'כי לא יראַני האדם וחי' ולא 'כי לא יראֵני'. תודה.

ענו לי –
יש בתנ"ך גם יראֵני (שמ"ב א, ז). יש שהוא נגרר אחר התנועה a בכינוי (אֲני), ויש שאחר התנועה e בפועל ללא הכינוי (יראֶה).

סוף סוף תשובה לשאלה שהטרידה אותי.

דברים בעקבות ההפגנות האחרונות נגד השלטון, בעקבות המצב הכלכלי, שהורע בגלל מדיניות הקורונה

דברים בעקבות ההפגנות האחרונות נגד השלטון, בעקבות המצב הכלכלי, שהורע בגלל מדיניות הקורונה.

יופי, נזכרתם. עוד בתחילת משבר הקורונה אמרתי על שולחן השבת – ויש לי עדים – שהתוצאה היחידה שלו תהיה שהעשירים יתעשרו והעניים יתרוששו. תובנה בסיסית לאור לימודי מרקסיזם וסוציאליזם, שהם מדע הכלכלה האמיתי. 'היחידה' – כי כן, אני הייתי מאלה שאמרו ש-אין קורונה', או שלפחות מנפחים אותה מעבר לכל פרופורציות. הגיבור שלי היה פרופ' יורם לס, שכולם צחקו עליו. זאת הודות ללימוד ממושך של שטיפת מוח ותרבות המונים. מה, תגידו, זה לא נראה לכם הזוי לראות כל יום את ביבי עם הפחדות חדשות, ועם צוות מפחידים קבוע, בר-סימן טוב, או 'ברסי' החמוד והביתי, בליצר, ברבש ואחרים. טון אחד בלבד נשמע, וזו אינדיקציה מספיקה בשביל להבין שמדובר כאן בשקר ובאחיזת עיניים.
ואכן, התוצאות לא איחרו לבוא. היו מתים, כן, וכל אחד מהם הוא עולם מלא, אבל כמות המתים היא נמוכה מאוד. אכן, לא יותר משפעת עונתית – ולא, לא בגלל הסגר.
עוד יתווכחו מומחים והדיוטות על מה באמת קרה פה. מדי פעם זורקים שמות – שוודיה, איטליה, ארה"ב, אך בעיניי התמונה ברורה מאוד. וגם אלו שחלו ומתו – כמעט כולם זקנים מאוד עם מחלות רקע, כך שבעצם מספר המתים אפסי. ואני לא מדבר על דיווחים שונים המתקבלים, על זיוף ממצאים, על קביעת 'מת מקורונה' למי שמת ממשהו אחר וכן הלאה. תוכלו לקרוא להם קונספירטיביים, אבל גם בלי לקחת אותם בחשבון, התמונה עגומה.
מה היה צריך לעשות? ראשית, להבין שזו מחלה שפוגעת בעיקר בזקנים ובאנשים עם מחלות רקע, ולבודד רק אותם, ולא את כל המשק. תובנה בסיסית ביותר. שנית, היה צריך להפסיק את הטיסות הנכנסות מארה"ב, שהביאו עימן הרבה מהחולים הראשונים, ושביבי אישר את המשכתן בעקבות דרישת טראמפ. שלישית, היה אפשר פשוט להכניס את כולם לסגר מלא של שבועיים – זמן דגירת המחלה – עד יעבור זעם, באופן שהמשק לא יפגע הרבה. למותר לציין ששום דבר מזה לא נעשה. ה'מומחים' אמרו משהו אחר – וטעו, אך הם אינם מוכנים להודות בטעותם. ומה הופך אותי ל'מומחה' כל-כך גדול? שום דבר, מלבד התוצאות, שהן בדיוק כפי שחזיתי. חוץ מזה, איני מבקש אלא שתילקח דעתי כעוד דעה מן המניין.

הדבר השני שחזיתי הוא כמובן המשבר הכלכלי. הוא לא נלקח ברצינות הראויה. כי מושג אמורפי של 'כלכלה' מחוויר לעומת בריאות וחיי אדם, בצדק מסוים. אך משבר כלכלי משמעו הרעה גם בבריאות ובחיי אדם – אם ניקח בחשבון את המתאבדים הצפויים.
כיצד 'העשירים יתעשרו'? ראינו – למשל ממנכ"ל חברת 'פוקס', שמשך כספים מהמדינה, כביכול בגלל קשיי משבר, ואז חילק דיבידנדים של עשרות מיליונים. זעם רב הופנה אליו, אך האנשים שוב לא מבינים שהוא מקרה אחר מבין רבים. *כל* חברה גדולה נהגה בדיוק באותו האופן, ואם לא – הייתי מפטר את רואה החשבון שלה! כך השיטה הכלכלית בנויה, וזו אילוסטרציה מרהיבה לבדיוק האופן בו השיטה הקפיטליסטית היום עובדת.
וההיצמדות למקרה הבודד, אגב, היא כרונית אצלנו. תסמונת הש"ג, אם תרצו. כך למשל בשבת האחרונה זעמו על סרטון של כוכב ילדים אחד, רוי בוי, בו הוא אומר לילדיו 'מי רוצה להאכיל בדואים?'. איזו גזענות! – הזדעדעו כולם. ורק אני צפיתי ותמהתי – מה כל כך ייחודי בסרטון זה שכולם מזדעזעים? כמובן, זו התנהגות שאינה ראויה, אך האם היא כל-כך חריגה? האמת העצובה היא שהיא כלל לא חריגה, והחברה הישראלית נגועה בנגע הגזענות בצורה חמורה. אבל כמובן, כדי למרק את מצפונה ולהציג את עצמה כנקייה, היא תופסת שעיר לעזאזל ורוגמת אותו, ומגלגלת אותו במדרון עד שהוא נעשה איברים איברים. מה לנו כי נלין? זו בדיוק פרקטיקת 'השעיר לעזאזל' הכתובה בתורה, אותו שעיר שנשלח לארץ גזרה ביום הכיפורים. אז לא, חברים, בכך לא התכפרו חטאיכם!

והעניים נעשים עניים יותר – זה מובן. הם תמיד נדפקים. כפי שאומר מאיר אריאל – 'מי שנדפק פעם אחת כבר לא יכול להשתחרר מזה', וכפי שאומר ישוע – 'מי שאין לו – גם מה שיש לו יילקח ממנו'.
אז על מצב העניים והעניים החדשים, הנובו-רשים (על משקל נובו-רישים – עשירים חדשים) עוד ידובר הרבה. עצות יש לאנשים הרבה, יותר משיש לחם. כבר מדברים על סולידריות (בצרפתית זה נשמע יותר טוב – סולידריטה) ועזרה הדדית. אכן, זה דבר שהעם הזה תמיד הצטיין בו – מידת החסד. טוב להדגיש את המידה הטובה, לעומת המידות הרעות שהזכרתי ועוד אזכיר. ואולי ילקח מכאן צעד אחד הלאה ויובן סוף-סוף העקרון הסוציאליסטי, שעומד, בעצם, על אותו עקרון חסד של עזרה הדדית. אם אכן לקח זה יופנם ויבוא קיצו של הקפיטליזם החזירי, כי אז בא הפסדנו בשכרנו.

אז בינתיים אנשים יוצאים להפגנות. מה עוד יוכלו לעשות? אני עצמי לא מוצא טעם רב בהפגנות, אף כי השתתפתי בכמה, ובמיוחד – במחאה החברתית של 2011. הפגנה שורש פגניות, אני אומר תמיד, ומלבד זאת, אני לא רואה כיצד היא משנה מציאות. מה אתם מצפים באמת, שביבי יתפטר? באמת? המקסימום שאתם יכולים לבקש הוא עוד קצת פירורים. צר לי.
אבל גם כאן, ביום שאחרי מדברים על 'אלימות' שהייתה בהפגנה. מה שראיתי הוא מישהו צועק קצת על העיתונאי אבישי בן חיים, הוגה תורת 'ישראל השנייה', שבעצם אומרת 'המזרחים הפרימיטיביים מצביעים לביבי', רק בצורה אוהדת, כך שכביכול זה לגיטימי – וכבר עולים קולות מזרחיים בולטים נגדו. ראו למשל אצל יצחק בנימיני ואבשלום אליצור. אז הצחקתם אותי גם כאן. שוב מיסגור תקשורתי שקרי – וכל לומד תקשורת יודע מהו מיסגור תקשורתי – שמצדיק מצידו שוב את הזעם הרב שהופנה לעיתונאים המשת"פים – מסר שהם מסרבים להבין. בצד זה, אגב, חלים שינויים עמוקים במערך של חדשות 13 – החדשות שאני צופה בהן, ושהיו הטובות והנשכניות ביותר. גם את זה צפיתי מאז האיחוד של ערוץ 10 עם רשת. האם נביא אנוכי? לא, בשביל זה רק צריך להביט בעיניים נכוחות.
וההפגנה אתמול הייתה ביום הבסטיליה. למעשה, הייתי מבין אם באמת היה כאן 'יום הבסטיליה' הישראלי. אבל הגם שהביאו לפידים בוערים, לא עשו כל שימוש בהם. עם של נחנחים, אבל, תתפלאו – כאן לחיוב אני אומר את הדברים. אנו יודעים כי מעבר לבעיות הכלכליות והפערים הפוליטיים, יש לנו אויבים רבים בחוץ. איננו יכולים להסתכן. מה גם שזה לא נכון, לטעמי, כי השיטה הדמוקרטית היא עדיין הטובה ביותר. לא אנרכיה, וגם לא דיקטטורה. אבל, כאמור, כן הייתי יכול להבין אלימות, במיוחד כשהממשלה הנוכחית בעצם עומדת על כרעי רמאות פוליטית, ושהיא מנקרת עיניים, מנופחת ומנותקת מהעם.

אסתפק בדברים אלו לעת עתה.

היסטוריה של הכלכלה לצעירים מכל הגילים, מאת ניאל קישטיני

היסטוריה של הכלכלה לצעירים מכל הגילים, מאת ניאל קישטיני.
ידיעות, 2020, 320 עמ'.

ספר נוסף בסדרה המשובחת של ידיעות 'היסטוריה… לצעירים מכל הגילים', שקדמו לו היסטוריה של העולם, המדע, והפילוסופיה.
גם זה ספר חביב למדי, אף כי לעיתים מלאֵה, וזאת אולי בגלל אופי הנושא. אכן, כספים הוא לא נושא מושך עבורי, באופן כללי.
עם זאת, קראתי כמה ספרי מבוא לכלכלה לפני זה, כמו 'יסודות הכלכלה' של סואל, 'הפילוסופים הארציים', וגם 'כלכלה בקומיקס' המוצלח.
לא אלאה יותר מדי בפרטים, אך אשתף כמה פסקאות מייצגות מתוך הספר המתארות את פועלם של גדולי ההוגים בתחום. אולי יהיה בזה כדי לסייע במשהו בשעת משבר כלכלי זו שאנו מצויים בתוכה. (אך אם אתבקש אסיר אותם).

ובכן –

"אפלטון חשש כי אם העושר יקבל חשיבות גדולה מדי אנשים יתחילו להתחרות עליו; לאט לאט המדינה תישלט על־ידי העשירים שיעוררו את קנאת העניים, ואנשים יתחילו לריב ולהילחם."

""העושר הופך את האדם לשוטה משגשג", אמר אריסטו."

"סמית הפך את הקערה על פיה. הוא טען שחברה מצליחה דווקא כשאנשים פועלים מתוך אינטרס אישי. במקום לנסות להיות נחמדים כל הזמן, תעשו את מה שהכי טוב בשבילכם, ובסופו של דבר יותר אנשים יֵצאוּ נשׂכּרים. "לא מנדיבותו של הקצב, של יצרן הבירה, או של האופה, אנחנו מצפים לקבל את ארוחתנו, אלא מדאגתם לאינטרסים האישיים שלהם", הוא אמר. אנחנו מקבלים את הארוחה שלנו מהאופה לא מפני שהאופים הם אנשים נחמדים ונדיבים. חלק מהם אכן כאלה, וחלק לא, ובכל מקרה זה לא מה שחשוב. מה שחשוב הוא שאנחנו מקבלים לחם מפני שהאופים דואגים לאינטרס האישי שלהם כשהם מוכרים אותו כדי להרוויח כסף"

"אוֹוֶן האמין שהאופי של בני־האדם הוא תוצר של הסביבה שלהם. אנשים נהיים רעים בגלל שהם באים ממקום שיש בו תנאים קשים. אם אנחנו רוצים חברה טובה, עלינו ליצור את התנאים הנכונים. בסביבה שתהיה חופשית מהתחרות האכזרית של הקפּיטליזם, העניים יוכלו להיות לאנשים טובים ומאושרים. לאוֹוֶן גם היתה תוכנית איך ליצור את הסביבה המושלמת הזאת."

"הוא (מרקס) האמין שתחת הקפּיטליזם, הפועלים נהפכים לברגים קטנים במכונה ענקית. הם מאבדים קשר אמיתי עם הסחורות שהם מייצרים, שאותן המעסיקים שלהם מוכרים תמורת רווח. אנשים מתחילים לראות באחרים כְּלֵי ייצור ולא בני־אדם, ובסופו של דבר מאבדים את האנושיות שלהם — בדיוק הדבר שאמור לאַחֵד אותם עם אנשים אחרים. שכר גבוה יותר לא ישבור את הכבלים הכבדים של הניכור."

"תוכניות החומש של הממשלה (בברה"מ) היו אמורות להפוך את האגדה הזאת למציאות. אבל לא כך היה. לעיתים קרובות היעדים שנקבעו לייצור מזון, חשמל ודלק לא הושגו. אנשים נאלצו לעמוד בתור יום שלם בקור מקפיא כדי לקנות אוכל. על אחד מבתי החרושת הופיעה כתובת גרפיטי שאמרה: "ברוכים הבאים לתוכנית החומש עם קיבה ריקה"."

"מנהיגים פּוֹלינֶזים מסוימים, מספר לנו וֶבְּלֶן, התרגלו כל־כך למשרתים שביצעו עבורם כל מטלה, עד שהעדיפו לגווֹע ברעב ובלבד שלא יראו אותם מעבירים מזון מהצלחת אל הפה.
וֶבְּלֶן זיהה את האינסטינקט הזה גם בחברה האמריקאית של זמנו. העשירים החדשים חיים על הריבית מהמניות ומההון שאותם ירשו בלי להתאמץ. בדומה למנהיגים הפּוֹלינֶזים, הם זוכים להכרה חברתית על־ידי כך שהם מנפנפים בעושר שלהם; הם מבלים את הזמן בפעילויות פנאי ובקניית מותרות כדי להראות שהם לא צריכים לעבוד. לקניית בתי הפאר ומעילי הפרווה ולנסיעות לריוויירה הצרפתית וֶבְּלֶן קרא "צריכת ראווה"."

"תחזיותיו של שוּמְפֶּטֶר על קץ הקפּיטליזם לא התגשמו. הקפּיטליזם מתַפקד עד היום הזה עם התערבות ממשלתית ניכרת — מה שנקרא "כלכלה מעורבת" — ואנחנו לא רואים באופק את הסוף של השיטה. ואף־על־פי־כן, שוּמְפֶּטֶר לימד אותנו משהו חשוב: שהכלכלה נעה בלי הרף. אפשר למצוא אצלו כאן הד למרקס. ובדומה למרקס, גם שוּמְפֶּטֶר טען שהסוציאליזם הוא בלתי נמנע. (הוא עצמו גר בטירה והילל את המיליונרים במקום לגנות אותם, ולכן זכה לכינוי "מרקס של העשירים".) על־פי שוּמְפֶּטֶר, קץ הקפּיטליזם יבוא בגלל התיסכול של אנשים בפיסגת החברה, האינטלקטואלים הלא־מרוצים. מרקס אמר שהפועלים המדוכאים הם שימוטטו את השיטה. אם הסוציאליזם של מרקס נובע מהכישלון הכלכלי של הקפּיטליזם, זה של שוּמְפֶּטֶר נובע מההצלחה של הקפּיטליזם כשהחברות המסחריות הופכות לגדולות יותר. ובניגוד למרקס, שוּמְפֶּטֶר היה סניגור נלהב של הקפּיטליזם, ולא קידם בברכה את הנטייה לעבר הסוציאליזם"

"גם בבריטניה, רבים האמינו שהממשלה צריכה לנהל את העניינים. האיֶיק טען שהאמונה הזאת יכולה בסופו דבר להוביל לשליטה מוחלטת של הממשלה — לא רק בכלכלה, אלא בחיים בכלל. התוצאה הסופית תהיה "טוֹטָליטָריאניזם", חברה שבה הממשלה היא כל־יכולה ודורשת מכולם לציית לה באופן מוחלט. אם לא תצייתו, אתם עלולים להיכנס לכלא או אפילו לקבל גזר דין מוות. זה קרה בגרמניה, ואם אנשים לא ייזהרו זה עלול לקרות גם בבריטניה

הרעיון שצריך לנצח הוא רעיון החירות הכלכלית — שהממשלה תיתן לאנשים להחליט בעצמם מה לעשות. בלי חירות כלכלית, לא תיתכן חירות פוליטית. בלי חירות פוליטית, אנשים לא מסוגלים יותר לחשוב בכוחות עצמם. הממשלה אומרת להם מה לעשות, מה לחשוב, איך לחיות. האיֶיק השמיע את האזהרות שלו לקראת סוף המלחמה בספרו הדרך לשיעבוד. הוא הרגיש שהוא צריך לכתוב אותו כדי להזהיר מפני הסכנה, אף־על־פי שידע שזה יכעיס הרבה אנשים."

"הנשיא ג'ונסון בישר על יישום התוכנית בנאום בטלוויזיה: הקיצוצים יאפשרו לצרכנים להוציא 25 מיליון דולר יותר בכל יום, הוא אמר, "הכסף יזרום ויעבור בכל המשק, ויגביר את הביקוש לסחורות בכמות שתכפיל את עצמה באופן משמעותי לעומת גודל הקיצוץ". זה, בקיצור נמרץ, איך מדיניות כלכלית קֵיינסיאנית עובדת.
על־פי קֵיינס, מיתונים קורים אם החסכונות לא מושקעים במפעלים ובמכונות. כשאנשים מעדיפים לחסוך במקום להוציא ואנשי עסקים מפסיקים להשקיע, יש פחות הוצאת כסף באופן כללי, והכלכלה מפסיקה לצמוח".

"בשנות ה-1960 האינפלציה זחלה בהתמדה כלפי מעלה, ובשנות ה-1970 הכלכלנים מצאו את עצמם מגרדים במבוכה את הפדחת, כי האינפלציה הגבוהה באה לצד אבטלה גבוהה ועיקשת, ולא אבטלה נמוכה כפי שחזתה עקומת פיליפּס. "סְטַגְפְלציה" — זה השם שניתן לשילוב האומלל הזה: אבטלה גבוהה — "סְטַגְנַציה" (קיפאון) כלכלית — ואינפלציה גבוהה. עקומת פיליפּס קרסה, ואיתה גם הבסיס של תורת הכלכלה הקֵיינסיאנית."

"פרידמן היה אחד מחסידיו המפורסמים ביותר של הקפּיטליזם והכלכלן המוביל של אסכולת שיקגו בכלכלה, שטענה כי עקרונות השוק צריכים לשלוט בחברה. בספרו קפּיטליזם וחירות הוא מתח ביקורת על סוגים רבים של התערבות ממשלתית בכלכלה: לדוגמה, לטענתו צריך להסיר את הפיקוח על שכר דירה וקביעת שכר מינימום. בהתחלה כלכלנים התעלמו ממנו ומחסידיו וחשבו שהרעיונות שלהם מוזרים. אבל פרידמן היה פולמוסן מבריק — מהיר, נחוש, וחד כתער. הוא היה מסתער על טעויות לוגיות והורס את הטיעונים של יריביו. הוא אהב ויכוחים ומחלוקות. רבים שנאו אותו מפני שצידד בשוק החופשי. גרוע מזה, בשנות ה-1970 הוא ביקר בצ'ילֶה עם קבוצת עמיתים וקיים פגישה קצרה עם הנשיא אוֹגוּסטוֹ פּינוֹשֶה, דיקטטור שהרג ועינה אלפי מתנגדים פוליטיים ושהוביל באותה עת מדיניות שוק חופשי. שנים רבות נאלץ פרידמן לחמוק מקבוצות של מוחים שהאשימו אותו כי הוא המוח שעמד מאחורי המישטר המרושע של פּינוֹשֶה. כשהוענק לו פרס נוֹבּל לכלכלה ב-1976, מישהו בקהל קם וצעק "הלאה הקפּיטליזם! חירות לצ'ילֶה!". האיש הוצא מהאולם והקהל כיבד את פרידמן במחיאות כפיים סוערות.

פרידמן החזיר את הכסף למרכז הכלכלה, ואסכולת המחשבה שלו ידועה בשם "מוֹניטָריזם"."

"סֶן טען שרעב קורה מפני שה"זכּאוּת" של אנשים למזון צנחה לרמה נמוכה מכדי להאכיל אותם כראוי. המשמעות של ה"זכּאוּת" (entitlement) הזאת היא כמה מזון אנשים יכולים להרשות לעצמם לקנות בהתחשב בהכנסה שלהם ובמחיר המזון. זכאות כוללת גם את המזון שהם מגדלים בבית וגם מזון שהממשלה נותנת להם. הזכות למזון יכולה לקרוס אפילו כשאין שום מחסור כללי במזון, ואין בצורת או התפוצצות אוכלוסין.

לעומת זאת, הרעב הגדול ביותר במאה ה-20 — הרעב בסין בסוף שנות ה-1950, שבו נספו 30 מיליון בני־אדם — נמשך זמן רב כל־כך והמית רבים כל־כך מפני שלעיתונאים לא היה חופש לכתוב כל מה שרצו. ממשלת סין יצאה ב-1958 עם תוכנית "הזינוק הגדול קדימה" במטרה להנהיג מודרניזציה בכלכלה. חלק מהתוכנית היה אירגון מחדש של החקלאות, וזה גרם לאסון."

"ומה עם הנוסחה r > g (צמיחה u003C תשׂוּאה) של פּיקֶטי? האם אפשר להפחית אי־שוויון על־ידי העלאת הצמיחה הכלכלית מעל לשיעור התשואה על עושר? פּיקֶטי אומר שלא. לעומת זאת, הוא ממליץ להפחית אי־שוויון על־ידי הפחתת התשׂוּאה על העושר: הוא מציע מס גלוֹבּלי על ההון של האנשים העשירים ביותר בעולם. עד כמה זה סביר? בינתיים לא מאוד, בהתחשב בכוח ובהשפעה של הענקים הגבוהים ביותר בעולם."

נחתום בשיר –

חוק הטבע הכלכלי
הָעֲנִיִּים מִתְעַשְּׂרִים וְהָעֲנִיִּים דַּלִּים
גַּם זֶה חֹק טֶבַע
לָכֵן צָרִיךְ לִקְבֹּעַ כַּמָּה כְּלָלִים
שֶׁגַּם הֵם יְקַבְּלוּ מֵהָעוּגָה אֵיזֶה רֶבַע.

הַקַּפִּיטָלִיזְם בִּתְבוּנָה אֵינוֹ מְיַשֵּׂם עַצְמוֹ בְּשׁוּם מָקוֹם
כִּי יָדוּעַ שֶׁאָז הַהֲמוֹנִים יִתְקוֹמְמוּ
יִדְרְשׁוּ אֶת רֹאשׁ הַמֶּלֶךְ וּבַאֲצֻלָּה לִנְקֹם
וְלֹא יִהְיֶה נִתָּן לְעוֹצְרָם אִם יִזְעֲמוּ.

וְהַסּוֹצְיָאלִיזְם הַחַם מְחַכֶּה לָהֶם בְּנַחַת
שֶׁיָּבִינוּ אֶת הַתַּרְמִית שֶׁל מִתְחָרוֹ הָאַכְזָר
שֶׁגָּרַם לָהֶם, אֵיךְ לוֹמַר – לִקְרֹעַ אֶת הַתַּחַת
וְזָרַק לָהֶם כַּמָּה שְׁיָרִים כְּמַזָּר.

דו"ח מצב פוליטי בעקבות סקר ערוץ 13

אתמול פורסם סקר בערוץ 13 לפיו גוש הימין מקבל 64, בלי ליברמן. זוהי חתימת דבר.
מנגד מצביעי גנץ לא מפסיקים להתאכזב ממנו, די בצדק, חייבים להודות.
אבל עדיין צריך לזכור שהיום שאחרי הממשלה הזו, שאולי הוא קרוב מאוד, מסתמן כיותר גרוע עבור מצביעי השמאל. כפי שכתבתי כבר בעבר – השמאל מת בארץ.
משתקום ממשלת ימין שכזאת אין לצפות מביבי משהו אחר מלבד טרפוד משפטו באמצעים שונים, ואין סיבה שהוא גם לא יצליח. תאמרו משפטו יחתם לפני זה? נראה לי שהתחבולות של ביבי יקחו את זה בחשבון.
אבל גם אם לא – הרי שבניגוד למה שחושבים כאן, ביבי הוא לא העניין. מי שיבוא אחריו עדיין יחזיק בעמדות ימין, והעם הולך ומימין מרגע לרגע.
מי שזה מייאש אותו מוזמן להתחיל להסיק מסקנות כבר מעכשיו. או להילחם, אבל להיות מודע למה שעל הפרק.
עד כאן צד הייאוש.
תקווה מסוימת יש מארה"ב, בה ביידן מוביל בסקרים על טראמפ, ויש סיכוי טוב שהוא ילחץ להשגת הסדר מדיני. תאמרו ביבי יספח קודם, עוד יומיים? זה לא נראה ריאלי במיוחד, אני חייב לציין, וכבר נאמרו אמירות שזה לא יקרה, או יקרה משהו סמלי. אבל נחיה ונראה.
רוצים להיות אופטימיים עוד יותר? תמיד אפשר להאמין שאלוהים מסובב הכול לטובה, לא משנה אם הטובה היא מה שחשבנו שהיא או לא. ובינתיים רק נוכל לפעול כמיטב הבנתנו. אבל מי שלא מאמין באלוהים, או שלא חושב שהוא מסדר תמיד את הדברים לטובה – מחשבה אפשרית ביותר, על סמך ניסיונות העבר – הוא בהחלט יכול לדאוג.

כמה עניינים

כמה עניינים שאני צריך לפנות מהראש.

1.
תוהה אם אני אגנוסטי או גנוסטי. מצד אחד אני אגנוסטי, ברמה הבסיסית ביותר אני חושב שאין להכריע בשאלת קיום אלוהים, אף כי אפשר לנטות לכאן או לכאן. זאת למרות שלא מזמן אמרתי שאני נוטה לצד הדאיסטי, אך הרי לנטות אמרנו שאפשר. חוץ מזה קיים גם 'דאיזם אגנוסטי'.
מצד שני אני גנוסטי. הרי באותו מאמר על הדאיזם אמרתי שאני 'דעיסט', ומהו דעיסט אם לא גנוסטי, הרי גנוסטי נגזר מ'גנוסיס', שמשמעו ידע.
אז איך לפתור את הפלונטר? אולי כמו שאמר סוקרטס – שהוא יודע שאינו יודע דבר, ולכן למעשה יודע משהו (אף שגם כאן, אגב, ניתן להתחכם ולומר – האם אתה יודע שאתה לא יודע? אולי אפילו את זה אינך יודע… וכן הלאה). או אולי אפשר לומר שאני משתדל לדעת מה שניתן. ומה שניתן לדעת הוא בדרך כלל על הארץ, ולא בשמיים. ככתוב – השמיים שמיים לה' והארץ נתן לבני אדם.
בהקשר הזה אוסיף כאן כי אני מתחבט גם בין רציונליזם לאמפיריציזם – הדיון הידוע מהמאות ה-17 וה-18. מצד אחד מה שאמרתי כאן מתאים לתפיסה האמפיריציסטית, ואני באמת חש קרוב אליה. מצד שני יש לי גם נטייה להגות הרציונליסטית, ולמעשה רוב ההוגים האהובים עליי משתייכים אליה, למשל – דקרט, שפינוזה, וגם אפלטון.
זה מתחבר גם לתחום שאני חוקר עכשיו – פילוסופיה אנליטית, ששייכת במובהק לצד הרציונליסטי, אבל יש בה בעיות רבות, והראשית שבהם – שהיא נראית ריקה. וגם שבצורתה הקיצונית היא מובילה לפרדוקס. אחזור לכך אולי כשאסיים לחקור אותה.

2.
אם להקליל קצת את האווירה, חשבתי על זה שיוּם הגה את ההפרדה הידועה בין הקיים ובין הרצוי, אבן יסוד בפילוסופיה של המוסר. אחריו באו אחרים ועיבו עוד את ההפרדה העקרונית הזו.
והנה, מוסר-אימהות מצוי (לפחות אצלי) היא ההפרדה בין המצוי והרצוי, לאו דווקא בהקשר המוסרי. ובהקשר המוסרי נראה לי שאפשר לקשר לכאן את האמירה הכה מצויה – 'אם כולם יקפצו מהגג גם אתה תקפוץ?'. ובכן, זו אולי פיסת ההגות הפופולרית והשימושית ביותר.

3.
טוב, נקליל עוד קצת – טלוויזיה. שמתי לב שבערוץ כאן משודרות תוכניות טובות רבות – טהרן, תום אהרון, היהודים באים, ועוד. זאת בעוד בערוצים האחרים משודר למעשה זבל, אם תסלחו לי על המילה. בערוץ 12 כל יום המטבח המנצח, ובערוץ 13 כל יום הישרדות. לא רק שאלה תוכניות המוניות ורדודות, אלא שגם משדרים אותם כמעט כל יום. אבל הרייטינג שלהם גדול יותר, בהרבה.
מה שמוביל אותי לרעיון האחרון. לא מזמן כתבתי בפייסבוק שאני בעד אריסטוקרטיה, כלומר – שלטון אריסטו. זו הייתה בדיחה. אף כי למעשה יש בה הרבה רצינות, כפי שאולי אפרט בהזדמנות אחרת. אבל עכשיו אני חושב שהשלטון המצוי (להבדיל מהרצוי, כן?) הוא 'מובקרטיה', מלשון mob – שלטון ההמון הנבער. ושוב – זה אולי נשמע מתנשא, אך לצערי זה המצב.

בשורות טובות!

העולם קרוב מנשוא, מאת גאולה הודס-פלחן

העולם קרוב מנשוא, מאת גאולה הודס-פלחן.
הוצאת מיאסטקובצקי, 2020, 85 עמ'.

גילוי נאות – אני מכיר את המחברת.

זהו ספרה ה-18 של גאולה, ועל פי רוב חוזר כאן סגנונה המוכר, המיסטי-פילוסופי המתומצת, שדיברתי עליו בעבר. אבל הפעם יש גם כמה חידושים.
ראשית, בספר מצויים אף כמה קטעים בפרוזה, כמו אחד המתאר את חייה הסוטנדטיאליים בעבר, או אחר המתאר את מסעה עם קבוצת שליחות של סטודנטים לרוסיה. זהו שינוי מרענן, והקטעים יפים מאוד. בעיקר אהבתי את הראשון.
שנית, יש כמה מקומות שיותר באה לידי ביטוי דעתה הפוליטית – הימנית – של גאולה, כמו בשיר המוקדש לגאולה כהן, או שיר אחר המוקדש לאביה ומוקיע את האנטישמיות. האחרון הוא שיר חריף-מבע ביותר.
ושלישית, למרות ששיריה של גאולה אניגמטיים מאוד, לעיתים אפשר לחוש מהם גם נתח ביוגרפי. אינני יודע אם זה לא היה גם בעבר, אבל בכל אופן כאן זה מופיע.

למשל בשיר הבא –

על שכמי עמסתי
משא משפחה
ולי – שש כנפיים
שש ידיים
שש רגליים
וממקומי לזוז
לא אוכל!
(עמ' 28).

הדימוי של שישיות האיברים מוביל ישירות לחזון ההקדשה של ישעיהו הנביא, והריהו תיאור של מלאך! אבל המלאך הזה כבול למקומו. כאן לדעתי התיאור מקביל לתיאור מלאך אחר, זה שבחזון המרכבה של יחזקאל, אשר 'רגליהם רגל ישרה', ועם רגל ישרה, חסרת ברך, אי אפשר לנוע.
ועניין המשפחה גם הוא חוזר לאורך הספר, כמו בשיר שהזכרתי המוקדש לאביה, וכן בעוד מקומות.

והשיר שממנו לקוח שם הספר הוא כבר ממש נבואי. היא כותבת –

העולם קרוב מנשוא,
עד כי לא די בכיסויים.
המחיצה אם כן, מוזחת פנימה,
ובדבקות יישמר מרחק
מהחלק הנוגע, החשוף –
מהגוף שהעולם עוטף אותו
בקבלה חונקת.
(עמ' 33).

כיסויים, מחיצה, ישמר מרחק וכו' – והשיר נכתב עוד לפני הקורונה! פשוט מדהים. גאולה מתייחסת לזה בסוף הספר.

אך מלבד כל אלה יש עוד הרבה שירים מעניינים ויפים, שלא אוכל להתייחס לכולם. אחתום רק עם שיר אחד קצרצר כזה שאהבתי –

הזמן נוגס בנו,
הבה נהיה טעימים!
(עמ' 78).

הבה אם כן.

1776

בשנת 1776 קרו כמה דברים הקשורים זה בזה.
ראשית, קמה ארה"ב.
שנית, בשנה זו אדם סמית פרסם את ספרו 'עושר העמים', שהוא בסיס הקפיטליזם, שהוא עומד בבסיס השיטה הכלכלית בארה"ב.
שלישית, תומאס פיין פרסם את 'שכל ישר', שגם על רעיונותיו ארה"ב מתבססת במידה רבה.
רביעית, אדוארד גיבון פרסם את ספרו המונומנטלי 'שקיעתה ונפילתה של האימפריה הרומית'. הוא תיאר שקיעה של אימפריה גדולה אחת בדיוק בזמן עלייתה של אימפריה גדולה אחרת.
חמישית, דיוויד יום, הפילוסוף האמפיריציסט, מת. כאן אני לא מוצא קשר ישיר, אבל אולי, אולי, זה מסמן את שקיעת הפילוסופיה התיאורטית המסורתית ועליית הפילוסופיה הפרגמטיסטית האמריקאית. אבל זו רק הצעה שאינה מבוססת.

בחביון הנשמה, מאת הלל צייטלין

בחביון הנשמה, מאת הלל צייטלין.
שלוש מסות, בעריכת יונתן מאיר ושמואל גלובר-זמרה.
הוצאת בלימה, 2020. 163 עמ'.

הוצאת בלימה היא הוצאה קטנה ונחמדה, שהתחילה בהוצאה מחודשת – הפעם בלי הצנזורים שהיו בעבר – של כתבי הרב הלל צייטלין, ומתכוונת להמשיך בכך. זו יוזמה ברוכה.
הרב צייטלין – שכתבתי בעבר על שני ספריו שיצאו בהוצאת הולצר – הוא רב חשוב מתחילת המאה ה-20, שעבר תמורות שונות בחייו, לעיתים לצד החילוני, לעיתים לצד החסידי, מה שמראה שהיה אדם מחפש וחוקר.
מלבד בקיאותו הרבה ביהדות, ובפרט בקבלה, הייתה לו אף השכלה כללית רחבה, ובפרט – בפילוסופיה. שילוב זה יוצר כתיבה ייחודית ועמוקה, שלא הרבה ממינה מצוי.
בקריאת ספר זה שמתי לב לדמיון רב בין כתיבתו של הרב צייטלין ובין כתיבתו של בן דורו הנכבד, הרב קוק, דמיון הן באופן הכתיבה הפיוטי, והן בתוכן הכתיבה הרוחני והמיסטי. אבל הרב קוק זכה לקהל לומדים רב, ואילו הרב צייטלין לא, וזאת אולי בגלל מסלול חייו הפתלתל שהזכרתי קודם.
כאמור, הכתיבה היא מאוד רוחנית ומיסטית. כך למשל בתחילה הוא מתייחס לספרו של ויליאם ג'יימס 'החוויה הדתית לסוגיה' ומעיר בטעם כי אין דין ידיעת הדת מבחוץ לידיעת הדת מבפנים. ספרו של ג'יימס, אעיר, מתייחס לדת בהרחבה, אך אינו מזכיר במילה את הדת היהודית.
כך גם בהמשך הוא מתייחס לחוויה המיסטית היסודית, החוויה האוניו-מיסטית, שהיא מעין התאחדות האדם עם האל, והוא אומר שהגישה היהודית-בעיניו היא אחרת, היא באה מתוך צניעות והתבטלות-כביכול, מתוך ריחוק אינסופי מהאל ויראה מפניו, דבר המונע את ההתאחדות. דברים יפים, אף כי למעשה כן ניתן למצוא במסורת היהודית גם חוויות התאחדות כאלה.
ולקראת סוף הספר הוא מתייחס לחלומות, וטוען שיש בהם יותר מאך הבל ודברים בטלים, וגם יותר מהמשמעות שפרויד – שממש בסמוך לכתיבה פרסם את ספרו – מעניק להם, כי יש גם חלומות נבואיים כאלה או אחרים.
ובכל מהלך הספר הוא אכן משתף אותנו בכמה מחלומותיו וחזיונותיו.

זהו רק מעט מהשפע המצוי בספר זה, אך זה האופי הכללי שלו, וכנראה גם של האיש שכתב אותו.
היה נעים לי לקרוא את הספר, ואני מקווה שהרב צייטלין החביב והיוקד ימצא לו קהל קוראים חדש, ואולי גם קהל חסידים חדש.

במקביל לספר זה יצא ספר נוסף של הרב צייטלין – 'געגועים ליופי' (אם אינני טועה), אך טרם הגעתי אליו.

המציאות – דו"ח מצב

המציאות – דו"ח מצב.
הרבה דברים קורים לאחרונה, ומרגיש שאולי כדאי שאדבר עליהם מעט, גם אם בצורה לא סדורה. הכותרת הכללית של כל הדברים מבחינתי היא הרגשת הריחוק שלי מהם.
ראשית, ישנה מחאה בארה"ב – חיי שחורים חשובים. עם השבר הזה אין לי דווקא תחושות ריחוק, אלא קירבה. ללא ספק הגזענות וכללית היחס לשחורים ולמיעוטים אחרים הם דבר מרכזי בארה"ב. מלחמת האזרחים שם סבבה סביב העניין הזה. כן מחאת שנות ה-60. והדבר לא הסתיים. מומלץ לצפות בנטפליקס בסרט 'התיקון ה-13' כדי להבין מעט.
זה מה שכתבתי עליו בפייסבוק –

התיקון ה-13 – סרט תיעודי בנטפליקס – עוצמתי מאוד.
התיקון ה-13 הוא החוק האוסר עבדות. אלא שיש בו החרגה לאסירים.
הסדרה עוקבת אחר היחס לשחורים בארה"ב לאורך ההיסטוריה, עם התמקדות בעלייה המתמדת במספר האסירים, שאחוז השחורים בהם גדול ביותר.
הטענה היא שיש קרימיניליציה לא הוגנת, ומוצגים נתונים רבים התומכים בכך.
ממליץ מאוד לצפות. אבל אין לי עניין להיכנס כאן לוויכוחים, ברשותכם.
וכמובן – סדרה אקטואלית.

וגם מעניין שהמחאה פרצה בתקיפות דווקא עכשיו, ושאלה היא האם אמנם יש שוני ממחאות קודמות, כגון זו בבולטימור לפני כמה שנים, או סביב הריגת רודני קינג ב-1992. לי נראה שכן, והשאלה למה. לי נראה שיש רגישות חדשה אחרי מחאת מי-טו, וכך קורה שוב, כמו בשנות ה-60, במובן מסוים לפחות, שמחאת השחורים באה בסמוך למחאה הפמיניסטית. נאמר זאת כך – מיעוטי כל העולם התאחדו!

אבל כאמור, לא זה מה שמפריע לי, אלא הקולות בארץ של מובילי דעת קהל ימנים, שמתאמצים למצוא דופי בהתנהגות פלויד ובהתנהגות המוחים השחורים בארה"ב על סמך אי-אילו סרטונים. ואני לא מדבר על התנגדות לוונדליזם והביזה, שלה כמובן יש מקום, אלא להוצאת שם רע על כל הקהילה הזו, דבר שנעשה בחוסר אחריות ובחוסר מקצועיות, רק לשם הפופוליזם.
וזו רק דוגמה אחת. הסיפור השבועי הוא סיפור הכדורגלנים שניצלו קטינות. באמת שלא ניכנסתי לסיפור הזה, כי לא כל דבר שבחדשות חייב לעניין אותי – וארחיב בהמשך על כך, אבל השתוממתי לראות את הדוברים האלה מצדדים בכדורגלנים ויוצאים נגד הקטינות. מה לא ברור בזה שזה סיפור ניצול שלילי? איך אפשר תמיד לעמוד במקום הלא נכון? והעוולה שבכך מתחדדת כשנחשפים למאות הודעות הקללות והאיומים שנערות מסכנות אלה נחשפות אליהן. הלסדום נהיינו? לעמורה דמינו?
התשובה לצערי היא כנראה כן. רמת השיח פה – אם אפשר לקרוא לו כך – כל כך נמוכה, שאני לא מוצא שום אפשרות להשתלב בה. ויש לדבר שורשים עמוקים.
יש לכך קשר לקיטוב ההולך וגדל בין ימין ושמאל, או למעשה בין ביביסטים ואנטי-ביבסטים, להשתלחות בשלטון החוק וערעור מעמדו, בלגיטימציה המוסווית, או הלא מוסווית, של השחיתות, וכן הלאה.
ויש לכך קשר גם למרקם החברתי בישראל, שאבישי בן חיים, שאיני מסכים איתו כלל, מתייחס אליו בהרחבה.
גם עליו כתבתי לא מזמן כאן.

אך הידרדרות השטח הפוליטי היא רק צד אחד של העניין. גם בטלוויזיה, למשל, אני מוצא שאיני מוצא עניין כמעט בשום תוכנית שמשדרים. רוב הזמן אלו תוכניות מציאות – תוכניות בישול משמימות, או תוכניות 'חברתיות' כמו הישרדות, בה לא מפסיקים לריב ולהתעמת. אני איני צופה בהן כלל, אך כנראה שרוב עם ישראל כן. תוכנית אחת שצפיתי בה – גב האומה – ירדה, או הורדה. מקבילתה ארץ נהדרת מצחיקה רק בקושי, והיא רחוקה מאוד מלהיות סאטירה נושכת. עכשיו חזרה גם 'היהודים חוזרים', שאני צופה בה, והיא כן נשכנית, אם כי קצת בוטה מדי לפעמים, ובכל מקרה לא ממש מדברת על פוליטיקה עכשווית.

כך קורה שגם בשטח זה אני מרגיש זר ומנוכר למה שקורה בזרם המרכזי בחברה. ואני גם מודאג מהכיוון שהזרם הזה הולך אליו. אך מה אפשר לעשות? אפילו איני ידוע מספיק בשביל שדעתי השונה תישמע היכנשהו. נותר להסתכל פעור-עיניים ולתהות. וכן להתמקד בענייניי הפרטים, במה שמעניין אותי, בספרים, בפילוסופיה, ומדי פעם לכתוב טקסט וידויי שכזה, ששניים-שלושה אנשים קוראים.

זהו, היו לי עוד כמה דברים לכתוב, אך כתבתי מספיק בינתיים.